חסידות · לבלתי יידח ממנו נדח
בשנת תשל''ט, כששערי רוסיה היו סגורים ולא כל אחד היה יכול להיכנס לשם, ובוודאי לא לצאת, עמדתי לצאת לברית-המועצות לשליחות. המדובר היה בשליחות לא פשוטה וארוכה, בת שישה שבועות, בתקופת החגים, ל''ביקור'' אצל יהודים – מסורבי עלייה, לומדי יהדות ומלמדי עברית, כשאני מחופשת לתיירת.
לשכת הקשר ששלחה אותנו אסרה עלינו לדבר עם איש על הנסיעה לפני כן. לכן כששאלו אותי איפה אהיה בחגים, עניתי לפלוני שאהיה אצל אלמוני, לאלמוני אצל ראובן, לראובן אצל שמעון וכן הלאה. אבל לטוס מבלי לקבל את ברכת הרב אליהו זצ''ל לא יכולתי, מה גם שהיו לי שאלות הלכתיות שהיה עלי לברר, כי ברור שלא יכולתי לקחת אתי לשם שום ספר או מחברת ולא יכולתי להתקשר טלפונית.
המסלול שלנו היה ארוך והוביל אותנו לערים שרק לעתים רחוקות ביותר מגיעים אליהן שליחים מישראל, והרבנים הדתיים העדיפו להישאר בערים גדולות כמו מוסקבה, לנינגרד וקיאב, שם הם גם הרגישו שכוחותיהם לא ילכו לאיבוד, וכן חשו יותר בטוחים.
עולה חדש שעלה לא מכבר מאחת הערים הנידחות שיש בה רק מיליון וחצי תושבים ו-30,000 יהודים, ביקש ממני לומר להם איך בונים מקווה. בקיץ לא היתה בעיה, ונשים נסעו שעתיים או שלוש לים או לנהר גדול, אך בחורף במינוס 20 מעלות הסיפור היה קשה יותר, ואף בלתי אפשרי, מה גם שהשלטונות אסרו על בנייה לצורך ''פולחן דתי'', ולכן לא היתה לי ברירה אלא להטריד את הרב אליהו.
תשובתו הראשונה אלי היתה: ''אלה לימודי גמרא, זה לא תפקיד של אישה''. אך כשהסברתי שיכולים לעבור חודשים רבים עד ששוב שליח יהודי יגיע לערים אלה, ושייתכן שאותו שליח יהיה יותר ממושמע ממני ובאמת לא יתייעץ עם איש לפני הנסיעה, הקדיש הרב בימים המעטים שעוד נשארו לי שעות רבות לסוגיה זו ולבסוף אף בחן ובירך אותי.
לאחר שובי, דהרתי לבית הרב על-מנת לומר ברכת הגומל. באותה העת הרב העביר את השיעור השבועי שלו, ואחרי השיעור הוא שאל בצמאון: ''מה שלום אחינו שם?'' ראיתי את האהבה הגדולה שלו לאחינו המתעוררים ליהדות ברוסיה.
(דורית לנג)