זהירות · כוחה של מילה
בגיל שש-עשרה כבר הייתי צעד וחצי בחוץ. עזבתי את הישיבה, התפילה שלי לא היתה תפילה. לימוד תורה כבר לא היה בכלל. אם עשיתי מצוות, היה זה בחוסר חשק. לא הקשבתי להורים שלי, שהיו אכולי דאגה ממצבי. האמת היא, שלא הקשבתי לאף אחד. הרבנים והחברים כבר היו מיואשים ממני. הם לא ילדים
ידעו שגם אני הייתי מיואש מעצמי. לא האמנתי שיצא ממני משהו. כל הביקורת ששמעתי רק חיזקה את תחושת הייאוש העצמי שלי, והידרדרותי היתה בלתי נמנעת.
רק הרב אליהו זצ''ל ''קלט'' אותי. הרב אומנם לא הסכים עם מעשיי, אבל גם לא ביקר אותי. הוא הבין. יום אחד הגעתי אליו, לא זוכר אפילו למה. הוא הושיב אותי לידו וסיפר לי סיפורים שונים. הרגשתי נעים, קרוב, לא כמו עם גדול הדור, רב של רבנים, אלא כמעט כמו עם חבר.
הרב האמין בי. כשהוא הרגיש שיש אל מי לדבר הוא אמר לי מילים של אמון. מילים שהתקבלו באמון. הוא אמר לי: ''אתה עוד תהיה משהו גדול. תהיה רב גדול. תהיה המאמין הכי גדול''. והמילים הללו חדרו אל לבי ועשו את שלהן. היום אני ראש ישיבה ומנסה ליישם על התלמידים שלי את מה שלמדתי מהרב. כל הזמן המילים שלו מהדהדות באוזניי. מילים שנגעו במקום הכי רגיש שלי. הכי נכון.