הספדים · יש לנו אחריות על עם ישראל – כמו כל אחד
מרן הרב זצ''ל, הכ''מ, אמר לפני השופט, שכל ישראל ערבים זה בזה, והוא לא יכול לשבת בשקט כשמעבירים את האחים שלו על דת. הוא לא מבין את לומדי התורה האחרים, והוא מקווה שהמעשים שלהם לא יקטרגו עליהם שהם יושבים שקטים ושאננים:
''את השקפתי קניתי מהתורה שלמדתי בה, הכול כתוב בה בכתב אמת ברור ומפורש, ואם יש אנשים מאמינים, ובלמדם תורה זו וכל הכתוב בה ובעמדם על כל ציוויה, יש להם חשבונות רבים שבהם פוטרים הם את עצמם מלמלא אותם, מה פשעי ומה חטאתי, אני אם לא הצלחתי לעשות לי חשבונות רבים כאלה?''
''כולנו פה, הנאשמים, עסקנו ועוסקים בחנוך ובהדרכת הנוער זה כמה שנים. וגם שלא על מנת לקבל פרס. וכולנו נתקלנו בעבודתנו בבעיה כאובה, כשנשאלנו על-ידי חניכינו לתרץ את הסתירה הנוראה שבין אמרי פינו, ובין כל הנראה לעין מצד המחטיאים את הרבים, ובין השקט והשאננות במחנה היראים. לא ראינו איפוא דרך אחרת לפנינו, אלא לעשות דברים שיכריחו אותנו ואת החושבים כמונו, לצאת מן השאננות ולהעמיד את החרדים לדבר ה' ולגורל עמם, על הסכנה הצפויה לכולנו מהם.''
''ועל האמת נודה כי לא פחדנו מן הסכנה, לא הרגשנו שום מורא ומוסר כליות מפני החוק הקיים, כי אמרנו, מה החוק האנגלו-עותומני-רומי-ברברי, מול חוקת הנצח של תורת ישראל, תורת החיים. מורא אחד היה בקרבנו והוא מורא שמים. חשבנו שמא זרה הדרך הזאת לרוח ישראל סבא, או שמא נשאר בודדים במערכה, והקהל החרדי ישאר שאנן ושקט גם אחרי כן, כמקודם לכן. ונמצאנו חייבים בזה, שהורדנו את קולר האחריות מצווארנו ותלינו אותו על צווארי הרבים, ונמצא שם שמים מחולל יותר''.
לסיכום, אומר מרן הרב זצ''ל, כי הם חושבים שנכשלו במטרתם, והציבור לא התעורר. ''חשבנו: יש עוד ניצוץ חי בקרב מחנה היראים והוא עלול להתלקח לשלהבת גדולה. זה לא קרה''. ואף שאין לנו רשות ח''ו לחלוק על מרן הרב זצ''ל, הכ''מ, אבל אחרי המעשה הזה נרתע בן-גוריון, ועצר את 'חוק גיוס חובה' לבנות, חוק שהיה משלים את 'העברה על דת' שהייתה באותם ימים במחנות העולים על ידי שליחי בן-גוריון וחבריו.
מרן הרב זצ''ל, הכ''מ, אמר כי הם לא ראו בשיטה ההיא דרך חיים: ''לא קבענו לעצמנו שיטה של כֹּחַ בתור שיטה שאין לזוז ממנה. אדרבא חיכינו תמיד שנוכל לשנות את הקו, לקו יוצר ומחנך לשיטה מועילה ובונה. לא להרס ח''ו פנינו, ובודאי שלא לאלימות. אדרבא, אמרנו, מי ייתן ויקדים אותו יום, שבו יבערו את נגע הכפייה האנטי-דתית, יאפשרו להורים דתיים לחנך את ילדיהם ברוחם הם, ואז לא יהא צורך להשתמש בדרכים נלוזות ומבחילות, המעוררות גועל וזרות לנו ולהם גם יחד''.
''לא היינו בכל דרכנו זו, אלא ממשיכים בעבודת החינוך שלנו. אמרנו, יהא זה חנוך לעצמנו, שנדע כי אמנם אין התורה שלנו ראויה לעמוד בקרן זווית, וכדאית היא שנביא את עצמנו בסכנה עבורה''.
בגלל שמסרו את נפשם וממונם על קדושת עם ישראל ועל קדושת ה' – התפילות שלהם היו נענות. את הגמרא הזו, הביא מרן הרב זצ''ל בטיעונים שלו בגיל עשרים ואחת בבית המשפט!