הספדים · בקומה זקופה
הרב שבתאי סבתו שליט''א - ראש ישיבות 'נתיבות יוסף' מצפה יריחו
בלילה האחרון ישבתי כשעתיים, בשעות הלילה המאוחרות, וצפיתי שוב ושוב במרן הרב זצ''ל, כפי שהוא הגיע להשתתף בסיומי הש''ס במצפה יריחו. ושמעתי את עוצמת הקול, שמעתי את פנימיות הקול, שמעתי את הלב, שמעתי את הרגש, ועם המטען הזה אני בא.
זקיפות הקומה - כשאני יושב וחושב מה אני רואה בדמותו של מרן הרב, עשרות שנים, הרב היה רבן של כלל ישראל, ושל כל אחד מזוית הראיה הקטנה שלו, מהמקום שהוא נגע בו. וגם אני אגיד על המקום שהרב נגע בי, ומה אני יכול לסכם בשתי מילים על דמותו של הרב. שתי המילים הללו: בקומה זקופה. מרן הראשל''צ זקף את קומתם של תלמידי חכמים בדור, זקף את קומתם של המתיישבים ביהודה ושומרון, זקף את קומתם של פשוטי 'עמך ישראל', זקף את קומתו של כל עם ישראל כולו!
הארת פנים - בכל מקום בו הוא דיבר, היה מקרין אור עצום שפרץ מתוך נשמתו. עוצמת אור אדירה, קרני אור. אני לא יודע מהו באמת, אני יודע מה אנחנו הרגשנו. ואנחנו חשנו את אור הפנים, את האהבה, את השמחה, את הכח, ובמיוחד את העוז לעמוד ולדבר בשם ה'. החיות שהיתה בו, החיוניות שהיתה בו, כוח חיים אדיר ממקור שאינני יודע מה הוא. מניין הכוח הזה? הנשמה הגדולה - אם היה יכול לפרוש את ידיו ולחבק את כולם – היה עושה זאת.
לימוד תורה - הרב ליוה אותי אישית מילדותי, וליוה את הישיבה מילדותה. אחת מהמחשבות הראשונות, החל מן הרעיונות הראשונים על המחשבות לגבי העתיד – הוא שעודד והוא שהדריך והוא שדחף והוא שנתן את הכח. והוא גם ראה את הפירות, פעם אחר פעם, כשהייתי מזמין אותו לסיומי הש''ס בישיבה. והשמחה שלו היתה מעל לכל גבול. מבחינתו אין דבר יותר חשוב אצל הקב''ה יותר מאשר ללמד תורה לעמו ישראל, להפיץ את אהבת ה', להאיר את אור התורה. זו עוצמה בהיקף שאין כדוגמתה.
מעודד ומגדל את תלמידי החכמים - הרב הגיע אלינו בפעם הראשונה לבחון את התלמידים, זה היה לפני כעשרים ושתיים שנים, ולאחרונה צפיתי במבחן הזה שהוא ערך. ישבו תלמידים רבים, בני שלוש-עשרה וחצי, מחזור ראשון בישיבה. זה היה בעיר העתיקה, עוד לפני שעברנו למצפה יריחו. רק הרב נכנס, הרגשנו מן יראת כבוד שלא יכולנו לפתוח את הפה. הרגשתי שהייתי צריך לבקש עוד פעם ועוד פעם רשות מהרב שאני אפתח ואבחן את התלמידים לפני שהרב יבחן, כדי לתת להם קצת אומץ. זה היה מסכת 'ראש השנה'. כאשר הגיע תור הרב לדבר, אז הוא קם לבחון את התלמידים, והוא שאל שאלות מהירות, מאירות וחריפות. ואני עמדתי כולי נרעש, אמרתי: ''הרב, הם למדו מסכת 'ראש השנה', אבל הם לא דיינים עדיין'', אבל הוא לא הרפה. אמר: ''הם לומדים את הש''ס - אז הם צריכים לדעת''. והוא שאל שאלות דקות מן הדקות, שאלות חריפות. ואנחנו התפתלנו, והילדים התפתלו. אבל לאט לאט התחילו התלמידים להרים את האצבעות והתחילו לדבר. ואז הוא דחק בהם: ''כן, כן, תמשיך, אמרת נכון''. ולאט לאט ראיתי איך שהמעיינות נפתחים, ותשובות שלא הייתי מאמין שהילדים יכולים להוציא – הרב הצליח לדלות מפיהם.
יראה ואהבה - בכל פעם שהייתי מגיע לפניו, הייתי מתיירא ממנו. והפחד שלי היה מפני העומק והחריפות. אבל הוא, בטוב הלב והאהבה שהיתה בו, הוא ידע גם להוביל ביד בטוחה.
נשבר ליבו על עם ישראל - הרב היה משתתף עמנו בכל הסיומים. והיה בא בסערה ובסופה. והנה, בסיום האחרון, הרב רצה להגיע, כי חשקה נפשו להגיע. הוא אמר שהוא לא יכול לוותר על זה, זה סיום של ש''ס, אבל הכאבים גברו עליו והוא נשאר בביתו, ואז שמענו את קולו דרך הטלפון, כאשר הקרַנו את דמותו על המסך ושמענו את קולו דרך הטלפון. וכך כולם שמעו את הרב. ואז אמרתי לעצמי – מה קרה, למה הרב לא יכול להגיע? זה היה אחר חורבן גוש-קטיף, כאשר הוא זקף את קומתם של ישראל. וכאשר קומתם של ישראל הושפלה – גם ליבו נשבר. ואז גם הכוח שהחזיק את האיברים – נחלש במקצת, ואז גם הכאבים גברו, מה שלא היה מרגיש בהם קודם.
התפילות - וכך, אנו התפללנו, והתפילות בקעו שערי שמים, והרב חי בנס כשנה ותשעה חודשים, שנה וחצי. ובכל פעם, כפי שכולנו יודעים, בשעה שהתפילות גברו - אז הוא היה קצת נרגע. וכל פעם היו נזעקים מכל הישיבות לכותל המערבי. וכל אותם מאות אלפים שהגיעו בליל עליית נשמתו השמיימה.
אבל באיזה שהוא מקום בלב, היה גם קושי להתפלל, כי ידענו שהרב סובל. אולי הסבל הגדול ביותר היה – שלא היה יכול לעמוד לפני עם ישראל ולהמשיך את מפעל חייו, להרים את קרן ישראל ואת קרן התורה. ומה שעבר על הרב בגילו המופלג - גם אדם צעיר לימים לא יכול לעבור. ככל שמצבו החמיר – כך התפילות הלכו ונחלשו. לא מפני שלא יכולנו להתפלל, אלא מפני שידענו שהתפילות מחזיקות אותו בחיים, אבל במצב של סבל איום, שהוא מנת חלקו יום יום ושעה שעה.
כאשר הגיעו תפילות ישראל לנקודת האיזון, בין הרצון להתפלל על גדול הדור – שיחיה, לבין הידיעה שאנחנו לא רוצים שהרב יצטער ויסבול, כאשר התפילות מגיעות לנקודת איזון כזו – אז הן נחלשות, ואז גם קול נפץ של כד – משתקות את החכמים. ואז עולה נשמתו השמימה. וכנראה שנשמה לא יכולה לעלות לשמים, אם עם ישראל לא רוצה. באיזה שהוא מקום צריכה להיות איזו שהיא השלמה שאכן הגיעה העת.
כך היה עם משה רבינו, כך היה עם דוד המלך – שהנשמה לא רוצה להיפרד מהגוף. הנשמה טהורה, הגוף הזה הוא לא כמותה, אך לא רק מן הגוף היא לא רוצה להיפרד, אלא גם מן הלב. ולא מן הלב שניתחו אותו בבית החולים, אלא הלב של מאות אלפי ישראל שעומדים בתפילה על הרב. לא יכלה הנשמה לעלות.
הרב הכין אותנו לעזיבתו - כיוון שדמותו של הרב בעיניי היתה דמותו הזקופה של עם ישראל כשהוא עומד ונואם בדרשות חוצבי להבות, דברים מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים ומן הכתובים לגמרא, למדרש, להלכה ולזוהר, ל'אור-החיים' הקדוש, ל'בן איש חי' ולחיד''א, ולא מפסיק לרגע. והכל התחדש, והכל מאיר. והעומד כך אין יכול לראות אותו שוכב חסר אונים על המיטה, זה לא הרב! למעשה, הרב הסתלק מאיתנו לא היום, אלא למעלה משנה. וגם אם היו אומרים לנו לפני שנה וחצי שנשמתו של הרב נסתלקה – לא היינו מאמינים. הוא לא כאן - אבל הוא שם, הוא נמצא. היה צריך שנה וחצי של הכנה. להתרגל לכך שנשמתו של הרב צריכה לעלות לשמיים – גם שם יש לה תפקיד. אם היה מרן הרב נפטר לבית עולמו לפני כשנה ומשהו – לא היינו מאמינים שהרב נפטר, איש לא היה מאמין, כי העוצמה והרוח החיה במפעלים היתה בלתי רגילה. ואף על פי שאחרי חורבן גוש קטיף נתמעטו כנפי החיות, והכנפיים אומרות שירה, אליהו לא כאן, נשאתהו רוח ה' והוא שם. הרב עשה איתנו חסד והכין אותנו לאט לאט, כדי שלא נישבר, כדי שנוכל להתחזק, כדי שנוכל להכין כוחות, ולהמשיך את מפעל חייו.