הספדים · איש קדוש שכולו תורה ואהבה גדולה
אל''מ במיל' גבע ראפ
קודם כל אני חש זכות גדולה, שזכינו, שהקב''ה שתל אותנו בקרבת הרב, בדור הזה, ולהתבסם מדמותו, וממה שליווה אותנו במצבים שונים וחשובים – בתהליך התשובה, בחיים עצמם, בצבא, ולבסוף – עם המהלך הכללי של ''פנים-אל-פנים''.
התחושה, בבואי לנסות ולומר דברים על הרב, שאין בכוח המילים לתאר את עוצמת המפגש החי. זכינו קצת לראות בעין את מקצת מהליכותיו של הרב, את עוצמתו, וננסה בע''ה לשתף בזה את הקוראים, אם כי זה באמת קשה.
בהמשך לסוגיה שכבר נידונה רבות, שאוי לו למתעצל בהספדו של תלמיד חכם, במה שחלילה לא יורד לעומק הכרת עוצם אישיותו המיוחדת, וגודל תורתו וקדושתו, ולא מבאר מה מן האוצר הגנוז שבנפש החכם ומסגולתו המקודשת אשר פועלת - גם בהצנע ובסתר - על איכות כל פעולותיו הניגלות לעין, הרי שאני חש שקטונתי מלעסוק בהספד על הרב, אלא רק קצת לשתף את כולנו במה שזכינו, שהתבסמנו ושהוצמחנו, במגענו עם הדמות הענקית הזו של הרב.
אנסה בראש וראשונה, ברשותכם, לעמוד על מרכז עניינו של הרב: לנגד עיני עומדת דמות שכולה תורה ואהבת ה', ומתוך כך - אהבה עצומה לדור, אהבת ישראל גדולה, ואמונה עצומה בדור הזה שלנו. ניתן היה לתמוה, איך זה יתכן שהרב אוהב כל כך כל אחד ואחד. והרי מטבע האדם הוא – שיש מי שאוהב חכמים, או אנשי מלאכה, או עולים, או ותיקים או כל מיני גוונים מוגדרים, והנה ראינו בעין, איך שהרב אהב את כולם ממש. הכיצד? אין זאת כי אם, שהרב אהב את כל הדור כולו, אהבה כלל-ישראלית, אהבת ישראל, אשר ממילא הלכה והאירה במפגשו עם כל פרט מן הדור הנפלא הזה.
ביררנו במשפחתנו, מתוך הכאב עם הסתלקותו של הרב, איך זה שאף פעם הרב לא היה לחוץ. והרי אנשים באו אליו בהמוניהם, השכם והערב, יום יום. החל מסיומה של תפילת שחרית בנץ החמה, ''ותיקין''. וכך – בבית, ובדרך, ועד הלילה. והרב אף פעם לא לחוץ. הכיצד? 'לחוץ' זה מהמילה 'חוץ'. מתי אדם לחוץ? כאשר דברים באים אליו מן החוץ, מחוצה לו, מחוץ לעצמיותו, עד שהוא חש שמאבד עצמו. אצל הרב – לא כך היו פני הדברים. כל ישראל היו ממש בו, עצם מעצמו, כך שבפוגשו כל אדם מישראל, ואף ילדים, שרבים מהם היו באים אל הרב לקבל ברכה, וכמו שסיפר לי בני הקטן, איך הצליח פעם להגיע עד הרב ולזכות בברכה, ואז חשקה נפשו בעוד ברכה, והסתיר פניו שהרב לא יזהה אותו, ובשמחת ניצחון בישר לי, שאכן – קיבל עוד ברכה. בכולם פגש הרב את עצמו, וממילא תמיד בשמחה, באהבה ובנחת.
וכן – גדולה הייתה אמונת הרב בדור הזה. כולם ידעו שקבלה היתה מהבבא סאלי זצ''ל, שהרב יזכה לקבל פני משיח. שעון היה לרב שהורה '2 דקות ל-12'. והנה, משיח כדברי הרמב''ם, אינו תופעה של ניסים ושינוי סדרי עולם וטבע – אלא מלך בשר ודם, בדור שמתאים לקבלו. וכי שמענו שהרב מחה? או העיר? או תמה חלילה – הכיצד יבוא משיח בדור הזה? לא ולא! הרב האמין בדור הזה ממש, בכוחו ובזכותו להיות הדור הראוי לקבל פני משיח. אור החיים של הרב, היה האמונה הגדולה בדורנו, כמו שהוא. כמו שאומר המדרש: ''אם אינכם מאמינים (בעצמכם, שהרי כבר בא משיח וכבר נבנה המקדש) – ראו באורי שזורח עליכם''. והרב ראה את האור האלוקי הזה, הזורח עלינו, וחי את זה ממש, במפגשו עם כל דבר מדברי התורה, ועם כל אחד ואחד.
פעם, כשאחד הקנאים, מאלה שמחו על אהבת ישראל הגדולה של הרב קוק, קירב איזה קרוב שלו, ומשנשאל למה הוא מקרבו ואינו מוחה נגדו, ענה - שהוא קרוב משפחה. הסבירו לו: ''אתה מבין, אצל הרב קוק כל עם ישראל קרובי משפחה שלו!''. אמרו את זה על הרב קוק, ואפשר לומר את זה על הרב מרדכי אליהו, זכר צדיק וקדוש לברכה, שכולם היו קרוביו-אהוביו, ולכן קירב את כולם.
בשנה האחרונה, הרב אהב מאוד את השיר ''והיא שעמדה'', וביקש שישירו אותו שוב ושוב. והרב הסביר: ''שלא אחד בלבד עמד עלינו...'', היינו – רק כש'לא אחד', רק כשעם-ישראל 'לא אחד' ומאוחד, יכולים לחשוב עלינו כך. באחדות ובאהבת ישראל עוצמתנו-עמידתנו ואז מי יכול עלינו.
זכיתי שהרב ליוה אותי בתהליכי הלימוד במכון מאיר, בתהליך התשובה. זכינו להדרכה מדהימה של הרב, שמאמר החיים שלה הוא נחת, ענווה, איזון, מתינות. שום שכל. שהרי ידוע, שתהליך התשובה עלול ליצור מצבים של יציאה מאיזון, עקב המפגש העצום עם האור הגדול של עולם התורה והקודש, עם שינוי גדול בחיים, עם שינוי מרכז הכובד של החיים. הנה ריש לקיש, בגמרא, רק קיבל על עצמו תשובה וכבר תש כוחו מלשוב לגדה השנייה של הירדן. והרב הדריכנו בהמון חכמה, צעד צעד. אפשר לזקוף לזכותו – עם הרב ביגון, שיבדל לחיים ארוכים וטובים, את העובדה, שעם הורי ז''ל נישמר ברוך ה' קשר טוב, לאורך כל התהליך, מתוך מניעת הקצנה, לא לבוא 'נגד', לבוא עם המון אהבה וכבוד, וקמעא-קמעא, צעד צעד, והכול מתוך איזון.
לגבי הצבא: קודם כל, אם הייתי מתבקש לתאר את הרב במילה אחת, אז יש צדדים ששמענו על האהבה והחסד והתורה. אבל, אני הייתי קודם כל אומר: מצביא! כמו שבנוסח 'אשכנז', בתפילת 'מראה כהן' של יום הכיפורים, מראה כהן גדול מתגלה כשר-צבא העומד בראש עם-קודש. והרב היה שר-צבא בראש העם הקדוש. אחת מהופעות השיא של המצביאוּת שלו - היתה בהקפות השניות של שמחת-תורה. עומד הרב בהקפות שניות על במת בית הכנסת, ואתה רואה לנגד עיניך משוח-מלחמה העומד בראש האומה, ובתנועת היד הנחרצת שלו, אפשר לומר בכל תנועותיו ובכל האומר שלו - הוא מוביל את ישראל למלחמה ולשלום: ''יום תשועה לישראל ויום תבוסה לישמעאל''! ראית שהמילים שיוצאות מפיו של הרב, הן עכשיו משנות את המהלך של כדור הארץ, והן מובילות את ישראל קדימה. מובן, שלא במעשה ניסים מדובר, אלא מכוח אותה עוצמה של הרב. אחרי זה מופיעה האהבה האדירה של הרב למדינה הזאת. מדגל-ישראל הענק שמתנוסס לאורך כל בית-המדרש החדש, ועד לאהבת החיילים, הצבאיות, הצבא. ואיזה קשב!
כן אפשר לומר, שבתנועות היד שלו, בעוז של תנועת ידו, היתה בזה הפחת רוח-לחימה בגייסות. ממש כוח של מחיה המתים, כמאמר הברייתא (ע''ז כ' ע''ב): ''וקדושה מביאה לידי רוח הקודש, ורוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים''. וכשהיה צריך לבטל דברים, שהם מפריעים או מעכבים - הייתה לרב תנועת יד שכזו, שמנפנפת כל דבר שראוי לבטל אותו.
הרב לא רק אוהב צה''ל היה, אלא לוחם היה. כמובן - בשנתיים האחרונות, בהן נאבק בגבורה בייסוריו, כאשר כל כוונותיו להגן על עמו מצרותיו – כלוחם עז, הנכון למסור נפשו במלחמות ישראל. ושמענו מהרבנית שתחיה, שהרב היה גם ממש לוחם, במלחמת ששת הימים, בהיותו כבן ארבעים ושש. מיד כששמע שפרצה מלחמה, מיד עזב את בית-דינו ואת ביתו, השאיר את הרבנית עם שלושה ילדים קטנים, ויצא להצטרף. אמרה לי הרבנית, שכאשר ביקשוהו להיות רב ראשי לישראל, ביקש הרב הסכמתה, והמתין לתשובתה. הרי שכאן, בעת מלחמה – הוא רץ מיד, ובעודו יורד במדרגות הבניין עידכן אותה, לא שאל ולא חיכה לאישורה.
עוד כשהייתי קצין צעיר ומתחיל, ובאתי לשאול שאלות את הרב, תמיד בבואי, חדר ההמתנה מלא בשואלים, מכל המעלות ומכל הגילאים, מי מרחוק ומי מקרוב. והרב היה עושה תנועה עם היד, סימן מחדרו: ''קודם כל תיכנס אתה''! ואני, באופן אישי, הרגשתי נבוך. פעם, נכנסתי בחשאי, מבלי לעבור מול החריץ בדלת של הרב, והתיישבתי שם בצד. אבל הרב קולט הכול. ומאז תידרך את הרב יהודה, שהיה שם המוציא והמביא: ''כל פעם שתראה את הקצין, תקרא לו''. ואמנם, מאז, משהיה רואה אותי ממתין, מיד היה קורא לי: ''הרב אמר שתכנס עכשיו''. מכאן ניתן ללמוד את יחסו המיוחד של הרב אל הצבא ואל עוסקיו.
איזה כבוד ואהבה הקרין הרב. כבוד ואהבה גדולים מאוד, שהפכו את עצם הפגישה עם הרב למעמד מחזק. כי בעצם פגישתו, פגשת את דבר-ה', את מה שהתורה אומרת פה! התורה אומרת פה: ''יישר כוחכם!'' התורה אומרת לך: ''חזק ואמץ!'', התורה אומרת לך: ''אתה בצבא - אני איתך!''. מדובר על לפני כמה עשורים, שהמאזנים של תורה-וצבא בדורנו, עוד לא היו הכי בהירים. והיו הרבה גילויים של דתיות חצויה. כל מיני חבר'ה בצבא, ששירותם בצבא היה מתוך קונפליקט של ''אני דתי - ואני בצבא'', והיו באים לכל מיני סיבוכים ועימותים – ביחידות ועם עצמם. אצל הרב הייתה ניכרת אחדות! מבט אחדותי! דרך התורה והצבא, והם שניהם אחד! מהלך אחד של תחיית האומה והופעת שכינה, פה בארץ.
לאור זה, גם היו פסיקות של הרב, שמאוד הבהירו את העניין הזה. למשל – הרב פסק לְצוער שלי, שקבע לעצמו ללמוד תורה בשבתות, שעליו לעסוק תחילה בחומר המקצועי שלא הספיק ללמוד בקורס הקצינים, וזאת, אף אם יתבטל מלימודו כליל. הרב, מתוך מבטו הכללי, פסק ואמר בצורה ודאית ומוחלטת: ''הוא לא למד את הוראות הבטיחות? אז שילמד בטיחות''! עכשיו הוא קצין בצבא, וזה לפני דפי הגמרא שהוא לומד.
פעם, בהיותי מג''ד (מפקד גדוד), התחבטתי באשר לצדקתה של הוראה שנתתי בגדוד, והלכתי לשאול את הרב, אם הוריתי בדיעבד נכון או לא נכון. תגובתו הראשונה הייתה: ''כבר אמרת''! כלומר, אתה המפקד! אתה פסקת! לך עם זה קדימה! אמרתי לרב, שבכוחי לשנות דברי, ואז אישר ואמר: ''כן, צדקת''! למדתי אז מהרב מהי אמירה של מג''ד. כמוה כפסיקה של מרא-דאתרא. לימדני הרב פרק נוסף בכבודו האמיתי של המפקד בצה''ל.
ערב היציאה למבצע ''עופרת יצוקה'' בעזה – היתה זו ההזדמנות הכמעט אחרונה, בה זכיתי לשמוע את הרב. מוצאי שבת, חיל האוויר תקף בשבת, ואני כבר עם המדים, עובר כמובן דרך בית הרב, וזוכה לפגוש את הרב בדרך ליציאה. אני אומר לו: ''הרב, הייתה הפצצה של חיל האוויר, מאתיים, המכוּנים שוטרים - נהרגו שם''. הפציצו מסדר שלהם. הכול התחיל במאתיים מחבלים שנהרגו. ואז הרב אומר לי בעוצמה של וודאות: ''האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו''! ואכן, כך נגמר המבצע, באלף ומאתיים...
מעבר למילים שהרב אמר, זאת הרוח הגדולה שפיעמה בו. וברוך ה', בכל הגייסות של צה''ל.
מעשה שהיה, בקבר רחל, לפני כמה שנים, ומלמד על רוח הלחימה העזה והמפוקחת של רבנו. בביקור שם, פגש את אל''ם מ', המח''ט (מפקד החטיבה). היה זה אחר נטישת קבר יוסף. אמר המח''ט: ''הרב, אני מבטיח, שבקברה של רחל זה לא יקרה. אם צריך – אמסור פה את חיַי ואת חיֵי חיילי!''. ענה לו הרב בעוז: ''את חייך תמסור?! את חיי חייליך תמסור?! לא ולא! את חייהם תמסור'' הצביע הרב אל עבר השכונה הערבית, ממנה עלול להתפתח האיום, וחזר שנית על דבריו: ''את חייהם תימסור''!
לסיום הדברים, קצת על יחס הרב ל''פנים אל פנים'', תנועה ארצית שקמה על מנת להעמיק את החיבור והאחדות בישראל, ולהביא תורה ואמונה להיכן שרק אפשר ברחבי הארץ, בצבא, בבתי ספר, בערים, בקיבוצים, מהלך שברוך ה' כבר מלאו לו כמה שנים. אין ספק, שאת הרב זה מילא שמחה גדולה, והשתתפות עצומה. אצל הרב – שמחה והשתתפות אינן רק עניין לאמירת 'חזק וברוך' ואינה רק עניין לתפילה ולברכה, אלא הרב נחלץ לכל עשייה נדרשת – אם זה מכתב בחתימתו לעודד תומכים ותורמים – בארץ ובעולם. ברכה לכל מצטרף ועוזר. והרב גם מתקשר! לאחרונה, בא לארץ תורם גדול מחו''ל, ולאחר שנים של ניסיון לקשר עימו, הנה פגש אותנו וברוך ה', החליט לסייע. ואז, קם בהתרגשות הרב שלו, ויד ימינו, ומספר שבזאת נסגר מעגל חשוב, שהרי לפני כשנתיים וחצי, הוא לפתע מקבל טלפון מהארץ, ועל הקו, תארו לכם – הרב. והרב מצווהו אישית לעודד התמיכה במהלך של ''פנים-אל-פנים''. והנה הם זוכים לקיים הוראתו. פעם נפגשנו בכותל עם הרב, ומגיע תורם גדול וחשוב, וכולם מכבדים אותו, את העשיר, וקמים לכבודו. והרב, בפוגשו אותו, מייד, כמפקד הפונה אל עושה-דברו – מעודד אותו להצטרף למהלכנו: ''אתה צריך לעזור להם''! – באמירה חזקה ונחרצת.
השיא היה לפני כשנה – הרב היה בבית, לאחר כשנה של טיפול נמרץ ואירועי לב ומוח, ובאנו אליו ביום שישי, עם הרב הראשי לצה''ל – הרב אביחי רונסקי, ועם אברכים הנותנים שיעורים בצה''ל – לקבל בירכתו. ידענו שהרב חלש מאוד. קיוינו לברכה, והערכנו – שההתעכבות בביתו תארך כשלוש דקות. אולם – הרב כה התלהב מן המהלך כולו, שזכינו לשעה ורבע, הרצופה ברכות, דברי תורה, סיפורים, שמחה גדולה. שיעור מופלא! אמר לי הרופא של הרב, בצאתנו: ''מה שראיתם פה, לא היה שיעור. זה היה נס...''. ואני אמרתי בליבי – אהבת התורה והצבא של הרב ניפגשות כאן יחד, והן לו - טבע ממש. טבע ולא נס.
הייתי רוצה לומר עוד דבר, להבנת דמותו. ברוך ה' אנו זוכים בגאולתנו זו לתקן את שני גורמי הגלות – ''על מה אבדה הארץ? ...שלא ברכו בתורה תחילה'' – לימדונו רבותינו שזו הגישה אל התורה – מתוך, ולשם ההוויה האדירה הזו של כלל-ישראל, אשר בחר בנו מכל העמים. וסיבה שנייה – ''תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב, מרוב כל'', ומצאנו, שקשורות הן זו בזו: הכלליות, אהבת ישראל, והשמחה. ובאמת – את שני התיקונים האלה, הבאים כאחד, פגשנו בדמותו הנפלאה של מורנו ורבנו, את הכלליות ואת השמחה הגדולה שלו, שבאות ביחד. המפגש עם הרב היה מפגש עם דמות אדירה כזו, שמקרינה על כולנו, שהכל מכירים בו, שטל תורה מחייהו! אור כזה, שממלא את כולנו שמחה.
בתחושת היתמות הזו, שחש כל הדור עתה, נכון לסיים במילים של התורה: ''ויהס כלב את העם אל משה'', כפי שמסביר ה'משך חכמה' - שהחולשה שבעם בחטא-המרגלים נבעה מתחושתם שבלי משה זה לא ילך, שבלעדיו אינם ראויים ואינם יכולים לנחול את הארץ. וכלב משתיק אותם, ומכריז, ומרומם, ואומר: אינכם מבינים נכון את העניין! – לא אתם נוחלים בזכות משה, אלא משה בזכות עם-ישראל – קם. בעלייתם – עולה, ובירידתם – ''לך רד'' נאמר לו. ובכן - אתם הנפלאים, אתם הראויים. וכפירושו של 'אור החיים' הקדוש על הפסוק: ''לא קם בישראל כמשה'' – שכל קימתו של משה, בשביל ישראל הייתה.
ונאמר לעצמנו, לדורנו – זה הדור הראוי, רם הקומה והמעלה – שאליו הרב נשלח, ומתוכו זכה הרב לצמוח ולהופיע. זהו דור גדול וחשוב. ועתה, מכוח אורו הגדול של הרב - הבה נאמר 'חזק', איש איש לעצמו ולרעהו, איש איש כמעלתו וכיכולתו – להמשיך ולהוסיף ולהגדיל את האור הזה של רבנו – באהבת התורה, באהבת האומה, באהבת הגאולה, באהבת המדינה, באהבת צבאה, באהבת הארץ הטובה.
כמידת יכולתנו, בעזרת ה'!