אבודרהם· רבנו דוד אבודרהם
הלכות ברכות · השער התשיעי; ברכות המצות
מילה
השער התשיעי' לבאר ברכת המצות שאין להם זמן קבוע בשנה
וראיתי להתחיל בברכת מילה מפני שהיא מצוה ראשונה שיתחייב בה האדם אחר צאתו מרחם אמו.
ברכת מילה
חייב כל איש מישראל למול את בנו הנולד לו ביום השמיני שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו. והמל מברך קודם שימול ברוך אתה ה' אלקינו מ"ה אקב"ו על המילה. מחתך את הערלה כל העור החופה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה ואחר כך פורע את העור או הקרום הרך שלמטה מן העור המדובק על העטרה בציפורן ומחזירו עד שיראה בשר העטרה כולה ואחר כך מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומו והוא הדם המדולדל כדי שלא יבא לידי סכנה ולכך ארז"ל כל מהלא דלא מצץ מעברינן ליה. ואחר שמוצץ נותן עליה אספלנית או רטיה וכיוצא בהן להרפא ואחר כך נוטל ידיו ורוחץ פיו כדי שיבר' בנקיות אשר קדש ידיד מבטן כי ידיו ופיו מלוכלכו' מהמילה והמציצה.
ומברך אבי הבן בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ויש אומ' להכניסו לבריתו בלמד. וברכ' זו נתקנה מפני שהאב מצווה על בנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה לרמוז שמהיום ואילך הם מוטלות עליו מצות אלו. יש אומרים כי כשמל האב את בנו אינו חייב לברך להכניסו שדי לו בברכת מילה. והראב"ד כתב בתשובת שאלה שמברך להכניסו מפני שהאב חייב למולו וזו הברכה היא על חיוב האב יותר מכל אדם כי ברכ' מילה שוה היא לכל אדם ואנו צריכין להפריש בין חיוב האב לשאר בני אדם. כת' הרמב"ם ז"ל אם אין שם אביו אין אחרים מברכין ברכת להכניסו. ויש מי שהורה שיברכו אותה ב"ד או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן. והראב"ד השיג עליו וזה לשונו א"א מסתברא כמאן דאמ' ב"ד או מיוחד שבעם ונהגו אצלנו שהסנדקנס מברך עד כאן. ופי' סנדקנס בעל הברית שקורין בלעז פדרינו. וכתבו המפרשי' שאם אינו יודע אבי הבן לברך להכניסו אחד מן העומדים שם מברך ומוציאו שכל הברכות אע"פ שיצא מוציא.
ועונין העומדים שם כשם שנכנס לברית כך יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים. שאלו הן מצות הבן המוטלות על האב כמו שאמרנו וסדרם על זה הסדר על שם דאמרינן לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך ישא אשה והזכיר אחר כך מעשים טובים אע"פ שהוא חייב במצות מיום שהוא בן י"ג שנה ויום אחד מכל מקום אינו בן עונשין עד עשרים וכבר היה בן שמנה עשרה לחופה.
ואחר כך לוקח כוס של יין ומברך תחלה בפ"ה. ויש אומרים שצריך לכסות ערות הקטן בשעת הברכה ורוב המפרשים אומרים שאינו צריך ולזה הסכים ה"ר יונה. ואחר כך מברך בא"י אמ"ה אשר קדש ידיד מבטן. ידיד זה יצחק על שם אהבתו והיה מקודש מהבטן שקודם שנתעברה שרה נתקדש אברהם במילה ועוד שנקרא שמו קודם שנולד שנאמ' ואת בריתי אקים את יצחק אשר תלד לך שרה וגו' אקים נוטריקון אשר קדש ידיד מבטן. חק בשארו שם פירוש בבשרו שם חק של מילה. ואמר חק שאין בה טעם ידוע לנו אלא גזרת מלך. וצאצאיו חתם באות ברית קדש פי' וצאצאיו אחריו חתמם הקב"ה באות ברית זו שהיא של קדש אות וברית כתוב במילה וקרא לה ברית קדש על שם ובשר קדש יעברו מעליך והוא נדרש במנחות על המילה. ור"ת פירש אשר קדש ידיד מבטן זה אברהם אבינו שנקרא ידיד שנאמ' מה לידידי בבתי, חק בשארו שם זה יצחק, וצאצאיו חתם באות ברית קדש זה יעקב ובניו דבני בנים הם צאצנים כמו הצאצאים והצפיעות בניא ובני בניא, והנה השלשה אבות נזכרים כאן. והפי' הראשון עיקר. על כן בשכר זאת פירוש בשכר המילה. אל חי חלקנו צורנו אמר אלו השמות על שם לבי ובשרי ירננו אל אל חי ומילה עבודת הבשר היא. ואמר חלקנו צורנו גבי שאר על שם כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלקים לעול'. צוה להציל ידידות על שם מה לידידי הנאמ' לאברהם ועל שם נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה. זרע קדש על שם זרע קדש מצבתה. שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו. משחת פי' מגהנם שכל מי שהוא מהול אינו נכנס לגהינם כמו שנאמ' בזכריה גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. בא"י כורת הברית על שם וכרות עמו הברית.
ומצאתי בתשובת שאלה להרמב"ם שהוא גור' על כן בשכר זאת אל חי חלקנו לעד צורנו צוה כצוית לקדושים להציל ידידות שארנו משחת ומפרש שם בשכר המילה חזר אל חי חלקנו לעד כמו שכתוב גבי מילה והקמותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלקים וגו', ואחר כן שואל מאת השם ואומר אתה צורנו צוה להציל ידיות שארנו משחת ור"ל ידידות על הנפש שהיא חביבה מן הכל, וענין כצוית לקדושים חסר אשר ור"ל כאשר צוית לקדושים ודומה לו בשגם בשכבר. כך פירש הרמב"ם ז"ל ברכה זו.
אלהינו ואלקי אבותינו קיים את הילד הזה לאביו ולאמו שנקרא שמו פלוני כי הרבה נסים ונפלאות נעשו לו כשנולד כמו שפירשנו בברכת אשר יצר בחכמה וגם היום אין לו כי אם שמונה ימים שנולד ושופכין את דמו במילה לפי' תקנו להתפלל עליו לשם שיקיימהו לאביו ולאמו וירפאהו. ואמ' קיים על שם קיימני כדברך. ישמח האיש ביוצא חלציו ע"ש כי אם בנך היוצא מחלציך. ותגל האשה בפרי בטנה על שם בפרי בטנך. כאמו' ישמח אביך וגומר ונאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'. שני דמים דם פסח ודם מילה. ומנהג כשאומר ואומ' לך בדמיך חיי נותן באצבעו מן היין על שפת התינוק והטעם משום דאמרינן במדבר סיני רבה שימו איש חרבו על יריכו משה מל ואהרן פורע ויהושוע משקה פי' לפי שכל אותם ארבעים שנה לא היו מולים במדבר מפני טורח הדרך ומפני שלא נשבה רוח צפונית ועכשיו שהיו עומדים ליהרג לא רצו משה ואהרן שיהרגו בלא מילה ובלא קבלת מצוה ולכך היה משה ואהרן פורע ויהושע משקה אותם עפר העגל שעשה משה כמו שנא' ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל וארז"ל מלמד שבדקן כסוטות ואות' השקאה היתה להם בשעת מילה ופריעה למות ולא לחיים ואנו אומרים השקאה זו של שעת מילה פריעה תהיה לחיים ולא כאותה של יהושע, ומה שאומ' ואומ' לך בדמיך חיי ב' פעמים לרמוז פי' זוכה על ידי המילה לב' עולמי' העולם הזה והועלם הבא כמו שפירשנו למעלה. ונאמ' זכר לעולם בריתו וגו' אשר כרת את אברהם וגו' ויעמידה ליעקב לחק וגו'. ואומ' פסוק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו על שם שהמילה נקראת טוב כדאמרי' במס' סוטה ותרא אותו כי טוב הוא שנולד כשהוא מהול וזהו הודו לה' כי בעבור המילה אנו ניצולין מדינה של גהינם כמו שאמרנו.
ואם היה זה התינוק יתום בין מאביו בין מאמו אומ' במקום אלקינו ואלקי אבותי קיים את הילד הזה תשתשלח אסותא דחיי ודרחמי מן קדם מארי שמיא לאסאה ית רביא הדין ויתקרי שמיה פלו' ויתסי כמא דאיתסיאו מיא דמרה על ידי משה במדברא וכמיא דיריחו על ידי אלישע כן יתסי בעגלא ובזמן קריב כאמור ואעבור עליך ואראך גו' כמו שכתוב למעלה. ובסדר רב עמרם ורבינו סעדיה כתו' נוסח בקשה זו.
ה"ר מאיר דרוטנבורוק היה נוהג לעמוד כשמלין התינוק והביא ראיה ממה שנא' ויעמוד כל העם בברית. ועוד מדאמרי' התם העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית וכו'.
וכתב רב צמח גאון בתשובת שאלה היכא דליכא אלא אומנא דמהיל וגברא דתפיש ליה לינוקא מברך על המילה דהיכא דאיפשר בעשרה עביד והיכא דלא איפשר מברך בפחות מעשרה.
ונוהגין להתפלל בבית אבי הבן ביום המילה. ובאישביליא נוהגין להוסיף לכבוד אבי הבן הודו לה' קראו בשמו ואין נופלין על פניהם וגם אין אומרים יענך ה' ביום צרה מפני שהוא יום שמחה לאבי הבן ולא יום צרה וכן הוא אומר שש אנכי על אמרתך. ובמקום תפלה לדוד אומרים שיר המעלות אשרי כל ירא ה' שמדבר מענין הבנים. ובטליטלה אין משנים שום דבר מסדר היום אלא אחר תפלה לדוד אומרים שיר המעלות אשרי כל ירא ה' בלבד. ולקמן בברכת נישואין אבאר כי הוא יותר טוב מנהג אישביליא.
ונהגו כשמכניסין הילד למקום הוועד למולו אומר המוהל בקול רם ברוך הבא והעם עונין בשם ה'. והטעם ברוך הנימול לשמנה ימים כמנין הבא.
כת' רב נחשון גאון ינוקא דאיתיליד והוי בר תלת' או ד' יומין הכי רגילין כי ניחא נפשיה דמהלין ליה על קבריה ולא מברכין על המילה ומסקין ליה שמא דכדמרחמין ליה מן שמיא והוי תחיית המתים הויא ידיעה בינוקא ומבחין ליה לאבוה. וכת' גאון ינוקא דמית ולא הוו ליה תמניא יומין נהיגי גבן דמהלו ליה בבית הקברו' דלא תיעול ערלתיה עמיה. ובאלו הארצות נוהגו הנשים לחתוך ערלתו בקנה חדה .
מוהל שיש לו למול שנים או ג' תינוקות ביחד אינו צריך לברך על כל א' וא' כי כמו שי' שעושין מצוה אחת אחד מברך לכלם כך אחד שעושה מצוה אחת כמה פעמים אינו מברך אלא פעם אחת שאין שם הסיח הדעת מאחר שבתחלה היה בדעתו לעשותה שנים או ג' פעמים ואינו קרוי הפסק והסח ברכת אשר קדש ידיד מבטן שמברך אחר כל מילה שהרי ביקנה"ז הברכות אינן הפסק בין ב"פ הגפן ובין השתיה. אבל אם לא היה בדעתו מתחלה למול תינוק אחר אלא שהביאו לו אחר שביר' על המילה הראשונה חוזר ומברך על השניה. וכן אם סח סיחת חולין בין ראשונה לשנייה חוזר ומבר' על השנייה אע"פ שבתחלה היה בדעתו למול שנית אבל אם סח בדבר הצריך למילה כגון הביאו עוד למול וכיוצא בו לא הוי הפסק ואינו חוזר ומברך כמו שכתבנו בהקדמת הספר הזה בשוחט בהמות או עופות בבת אחת שדינה שוה. וכן כת' רבי' משולם שאם הם שני בנים מאדם א' שאין אבי הבן מברך אלא אחת להכניס בנו בבריתו של אברהם אבינו. ואם שני מוהלים הא' יברך על המילה והב' אינו מברך על המילה אלא אשר קדש ויצאו שניהם לב' תינוקות.
נשאל הר"י בן גיאת אם נזדמנה מילה ביום הכפורים או בט' באב כוס של ברכה מה יהא עליו. והשיב דלא מברכינן על היין כל עיקר כדעבדינן בדוכתא דלא שכיח ביה חמרא, וחזינן לגאון דאמ' מברך על היין ומניחו עד לערב ושותה ואנן לא ס"ל הכי דקיימ' לן המברך צריך שיטעום הכא לא איפש' היכי לעביד ליבריך עליה ולא לטעום המברך צריך שיטעום ליטעמיה לינוקא חיישינן דילמ' אתי למסרך, פי' יבא לשתות אף בלא זה, לינחיה עד לאורתא הא קיימא לן צריך למטעמי' מקמי דלשתעי ואי אישתעי מקמי דלטעום צריך למהדר ולברוכי ואי לא הדר ומברך משתכח דקא שתי בלא ברכה ואי הדר ומברך הויא קמיתא ברכה שאינה צריכה וקא עבר משום לא תשא הילכך לא איפשר ומהלינן ליה בלא כוס ולהכי לא מבדלינן על הכוס בט' באב שחל להיות במוצאי שבת. וכן כת' הרמב"ם בתשובת שאלה שאין מברכין על הכוס והמברך היא ברכה לבטלה מפני שאינו יכול לשתותו לא הוא ולא אחר ממי שהוא מבין ענין הברכה וגם התינוקות אינם יכולין לשתותו דילמא אתי למסרך. והתוספות כתבו שיברך על הכוס ויתן לתינוק לשתות ולא יליף דילמא אתי למסרך דהא אקארי בעלמא הוא כשנזדמנה מילה בימים אלו ואין ימים אלו קבועים ביום מילה אבל זמן של יום הכפורים שהוא בכל שנה ושנה אי מטעמינן ליה לינוקא אתי למסרך כשהוא גדול שהרי בקטנותו הרגילוהו לשתות בכל שנה ושנה. וכן כתב בעל המנהגות.
ונהגו לעשות כסא לאליהו ויש סמך לדבר בפרקי ר' אלעזר כשגזרו בימיו על הברית ונתקנא לדבר וברח לו ונחבא במערה ויאמר ה' לו מה לך פה אליהו ויאמר קנא קנאתי לה' אלקי ישראל כי עברו בריתך בני ישראל. אמ' לו הב"ה חייך על מה שקנאת על המילה כל זמן שיעשו את המילה תעיד עליהם שקיימוה לפיכך מושיבין כסא למלאך הברית שנקרא אליהו שנאמר ומלאך הברית אשר אתם חפצים בו הנה בא אמר ה' צבאות.
וכן נהגו לעשות סעודה ביום המילה ויש סמך לזה במדרש שאומ' ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק ביום ה"ג מל את יצחק שעשה משתה ביום השמיני שנמול. וכן משמע בנדה שהיו עושים סעודה ביום המילה דרב פפא סבר לברוכי שהשמחה במעונו אי לאו משום דאיכא צערא דינוקא. וכן אמר דוד אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח ורבותינו ז"ל אמרו זו סעודת מילה ומפרשים עלי זבח זב ח' דם מילה שהוא זב לשמונה ימים. ופירש הר' משה כהן שהטעם בזה שהב"ה חפץ כפי היות שאר כחות הנפש נמשכות ונגררות אחר הנפש המשכלת בעשיית המצות ובדרישת החכמה שיהיה להם חלק בשמחה אשר תגיע לנפש המשכלת בעשותה המצוה או בהגיעהו לחכמה וזה יהיה בעשותו סעודה במאכל ובמשתה, וכן אמרו ז"ל כי כשאמ' הב"ה אל שלמה בחלום הלילה שאל מה אתל לך ושאל החכמה והמדע ונתנם לו כאשר מבואר שם בפסוק שאמר אחרי כן ויקץ שלמה והנה חלום ויעש משתה לכל עבדיו ואמרו רז"ל מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה ע"כ. וי"א שלפדיון הבן מברכין שהשמחה במעונו משום דליכא צערא דינוקא ולא יתכן דהא אמרינן התם דהיכא דמת הבן לאחר שלשים יום שצריך לפדותו והתם ודאי איכא צערא דינוקא ולא מברכינן ואם כשלא מת הבן מברכין וכשמת הבן אין מברכין אם כן נתת דבריך לשיעורין שפעמים מברכין ופעמים אין מברכין. וי"א טעם אחר שאין לברך על עשיית שום מצוה שהשמחה במעונו ואע"פ שיש שם שמחה שהטעם שבנישואין מברכין שהשמחה במעונו מפני שמצוה ראשונה של נישואין נעשית על ידי הב"ה בענין אדם וחוה וכדאמרינן בהגדה שהיה הב"ה כשושבין והמלאכים מרקדין ומזמרין לפניו ולפי שמצוה זו נעשית תחלה על ידו אנו מברכין כן. ובמילה היה לנו לברך שהשמח' במעונו מפני זה הטעם ג"כ שמילת אברהם אבינו שהיתה ראשונה נעשית ע"י הב"ה כדאמ' בהגדה שאברהם היה מתפחד וידיו רופפות ובא הקב"ה וסייע עמו ודורש זה ממה שנא' וכרות עמו הברית לו לא נאמ' אלא עמו מלמד שאחז וסייע עמו ומשום דאיכא צערא דינוק נמנעין ואין מברכין שהשמחה במעונו. אבל בשאר מצות שלא נעשו תחלתן אלא על ידי בני אדם אין לברך כן.
כתב אבן הירחי נהגו בצרפת להביא ספל מלא חול ועפר וטומנין שם את חתך המילה ויש סמך לדבר בפירקי ר' אליעזר כל ארבעי' שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעין משו' ענוי הדדך וכשהיו מוהלין היו נוטלין אותה ערלה וטומנין אותה בעפר ומאותה שעה ואילך היו נותנין את הערלה בעפר, ויש סמך לחול ושמתי את זרעך כחול היום ולעפר ושמתי את זרעך כעפר הארץ ע"כ. ובאלו הארצות נהגו לשים חתיכת הערלה בסיד כתוש היטב.
גרסינן בפרק התכלת תנו רבנן חביבין ישראל שחבבן הב"ה במצות תפילין בראשיהם תפילין בזרועותיהן. וצצית בבגדיהם ומזוזה בפתחיהן ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך וגומר, ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה את עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום בלא המצות וכיון שנזכר למילה שבבשרו נתישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה שנא' למנצח על השמינית על מילה שניתנה בשמיני. ופי' ה"ר משה כהן מצוה שמינית אחר שבע מצות שנצטוו בני נח או מצוה שמינית אחר שבע מצות הנמצאות תמיד לכל אחד מישראל והם ארבעה כנפות צצית ושתי קצוצות התפילין של הזרוע והראש והמזוזה ע"כ.
כתב הריא"ף המל את הגרים מברך בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית שאלמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמ' אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ברוך אתה ה' כורת הברית, המל את העבדים מברך בא"י אמ"ה אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית שנאמר המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכ' לברית עולם שאלמלא דם ברית וכו'. נראה מדבריו שאין לברך בשניהם ברכת על המילה וכן כתב הרמב"ם ז"ל והטעם מפני שברכה זו במקום על המילה היא. אבל בה"ג ורב עמרם כתבו המל את הגרים ואת העב'דים מברך תחלה בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה ואחר המילה יברך ברכה אחרת למול את הגרים ולמול את העבדים. וכן היא דעת הרא"ש. ונשאל בעל הלכות גדולות המל את העבדים אחד מברך או שתים והשיב המל מברך על המילה וצונו למול את העבדים כולל במקום להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. ואם היה הגר או העבד גדול בשעת המילה צריך לכסות ערותו בשעת הברכה. י"א כי ברכ' זו אינה צריכה כוס. וי"א כי טעונה כוס והוא הנכון. וכשיבא הגר להתגייר הולכין אצלו שלשה תלמידי חכמים ומודיעין אותו קצת מצות קלות וחמורות ועונש המצות ולאחר שיודיעוהו ויקבלם עליו מלין אותו ולאחר שיתרפא מן המילה חוזרין ומודיעין אותו כמו שעשו קודם המילה אם קבל יורדין עמו לבית הטבילה וטובל ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה. גר שנתגייר מהול וקטן שנולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית. וכת' רבי' האיי שאין צריך לברך על המילה אלא אם כן נראית לתינוק שהיא ערלה כבושה.
פדיון בכור
חייב כל איש ישראל לפדות את בנו שהוא בכור מאמו מן הכהן מבן ל' יום ומעלה שיצא מכלל נפל שנא' ופדויו מבן חדש תפדה.
וגרסי' במ' קדושין ת"ר מנין שאם היו לו ה' בנים מה' נשים שחייב לפדות את כלם שנא' כל בכור בניך תפדה, פשיטא בפטר רחם תלה רחמנא מהודתימ' ניליף בכור בכור מנחל' מה להלן ראשית אונו אף כאן ראשי' אונו וגם פטר רחם קמ"ל דלא.
וצריך ליתן לכהן ה' סלעים, והסלע הוא ד' דינרין והדינר ו' מעין שהן ו' גרות והגרה חצי דרהם מכ' באוקיה של קלזמריא והגרה היא משקל י"ו שעורה.
ואם מת הבן אחר ל' יום חייב האב ליתן לכהן ה' סלעים לפדיונו אבל אם מת קודם ל' יום אינו נותן לו כלום.
וכתו' בסדר הגאונים לסדר מנהג הפדיון והברכה כך שיביא אותו אביו לפני הכהן ומודיעו שהוא בכור פטר רחם וישאל אותו הכהן אי זה תרצה יותר בנך בכורך זה או ה' סלעים שנתחייבת לפדותו ויענה אותו אביו בני בכורי אני רוצה יותר והא לך ה' סלעים בפדיונו וכשיתן אותם לו בידו יברך האב אקב"ו על פדיון הבן ושהחיינו ואח"כ מוזגין לכהן כוס של יין והדס ומברך ב"פ הגפן וב"ע בשמים ואח' כך אומ' בא"י אמ"ה אשר קדש עובר במעי אמו ולארבעים יום חלק את איבריו רמ"ח איברים ואח"כ נפח בו נשמ' שנא' ויפח באפיו וגו' עור ובשר הלבישו ובעצמות וגידים סככו שנא' עור ובשר תלבישני וגו' ומנה לו מאכל ומשתה דבש וחלב להתענג בו וזמן לו שני מלאכי השרת לשמרו במעי אמו שנא' חיים וחסד עשית וגו' אביו אומ' זה בני בכורי ואמו אומר' זה בני בכורי שבו פתח הב"ה דלתי בטני' ה' סלעים נתחייבנו ליתן לכהן בפדיונו שנא' ופדוייו מבן חדש תפדה בערכך ה' שקלים וגו' ונאמ' אך פדה תפדה את בכור האדם כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו השם לתורה ולחופה ולמעשים טובים בא"י מקדש בכורי ישראל. ואומ' הכהן זה תחת זה זה מחול על זה יצא זה לכהן ונכנס הבן הזה לחיים לתורה וליראת שמים. ונותן ידו הכהן על ראש הבן ומברכו כגון יברכך ה' וישמרך וגומ' כי ארך ימים ושנות חיים וגומ' וכיוצא בהם. ואם פודה הוא עצמו מברך אקב"ו על פדיון בכור ולא יברך שהחיינו. וכתב הרא"ש ונהגו לברך ברכה זו בספרד אבל באשכנז ובצרפת לא נהגו לברכ' ולא מצאנו שמברכים שום דבר שלא הוזכרה במשנה או בתוספת' או בגמ' כי אחרי סדור רב אשי ורבינא לא מצאנו שנתחדש' ברכה ועוד למה יברך הכהן ואינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה וגם ראשי' הברכה איני מבין אשר קדש עובר במעי אמו אם קדושת בכור קאמ' בפטר רחם תלה רחמנא אף בכור בהמה שהוא קרב על המזבח אינו קדוש עד שיצא לאויר העולם עכ"ד. ובסדר רבי' סעדיה מצאתי כתו' במקום אשר קדש עובר אשר יצר עובר ולהאי נוסח לא קשיא ולא מידי אע"פ שכת' שם שאין לומ' ברכה זו כי הכהן אינו יכול לברך שום ברכה בעת הפדיון.
כתב ר"י שאם מת הבן לאחר ל' יום מברך על פדיון הבן ונסתפק בברכת שהחיינו אם מברך אותה כיון שמזכיר צער או שמא מברך מ"מ כיון שזכה לקיים המצוה.
פדיון נטע רבעי
פדיון הכרם
הנוטע כרם בשנה הד' לנטיעתו כתו' בסדר הגאונים שצריך שיקח מד' פאות הכרם ד' אשכולות ואשכול א' מאמצעו ולוקח הה' אשכולות בידו ואחר כך לוקח מעט כסף שיהיה בו שוה פרוטה ומברך אקב"ו על פדיון כרם רביעי שבזמן שבית המקדש קיים היו מעלין כל פירו' כרם רביעי להקדש ועכשו שאין בית המקדש קיים יהיו מעות אלו קדש בא"י מקדש ישראל במצות. וי"א שאין לחתום בברכה זו מפני שלא הוזכרה בשום מקום מהתלמוד כענין שכת' הרא"ש בברכת פדיון בכור שכתבנו למעלה. ואחר כך לוקח הה' אשכולות וסוחטן בידו ומאבדן כדי שלא יהנה מהם שום אדם. ולוקח הכסף ושוחקו ומטילו בים ומשמיט פירות הכרם כל אותה שנה לכל עובר ושב ולא יאסוף אותם לדורכם בגת אבל אוכל מהם כשאר כל אדם ושולח מהם דורון לכל מי שירצה. ובשנה הה' אוכל מהענבים ודורכם ועושה מהם יין ומוכרו ועושה בו כרצונו וזש"ה הכתו' שלש שנים יהיה לכם וגו' ובשנה הה' תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו.
וכת' הרשב"א בתשובת שאלה תניא בפ' כיצד מברכין ר' חייא ב"ר שמעון ב"ר חד תאני נטע רביעי וחד תאני כרם רביעי וקיימ' לן כמאן דתאני נטע רביעי בארץ דהלכתא כדברי המחמיר בארץ ובחוצה לארץ קיימ' לן כמאן דתני כרם רביעי והילכך כרם שיש בו ב' כנגד ב' ואחת יוצאה זנב נוהג בו כרם ד' ואסור לאכול פירותיו בלא פדיון אבל גפן יחידית אינו נוהג בה ואינה צריכה פדיון וכן כתו' בשאלתות דרב אחאי וכן דעת רבותי' בעלי התוספות וה"ר זרחיה הלוי ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאינו נוהג כרם רביעי בחוצה לארץ כלל עכ"ד.
ברכת אירוסין
מברך תחלה על הכוס בפ"ה. וכתב רבינו סעדיה שמברך ג"כ בורא עצי בשמים וכן כת' הרמב"ם ז"ל שיש מקומות שנוהגין כן ולא פשט זה המנהג. ואחר כך אומ' בא"י אמ"ה אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקדושין בא"י מקדש עמו ישראל. על העריות שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים קדש עצמך במותר לך ולא בעריות ואמרי בירוש' א"ר יהודה בן פזי למה סמך הכתו' פרשת עריות לפרש קדושי' תהיו ללמדך שכל מי שהוא פרוש מן העריות נקרא קדוש שכן השונמית אמרה לאשה הנה נא ידעתי כי איש אלקים וגו'. וצונו על העריות ר"ל צונו על הרחקת העריות או צונו לפרוש מן העריות ודומה לו ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלקיך כלומ' צריך שלא לעשות. ומצאתי בתשובת שאלה להרמב"ם שהוא גורס והבדילנו מן העריות. ואסר לנו את הארוסות פרש"י מדרבנן הוא שגזרו על ייחוד פנויה ואף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה ובברכה כדאמרי' כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ע"כ. ואע"ף שאיסור זה הוא מדרבנן צריך לברך עליו כמו שמברכין על נר חנוכה ומקרא מגלה שהם מדרבנן. והר"א ב"ר יצחק אב ב"ד פירש ואסר לנו הארוסות מדכתי' חופה באורית' מדדרשי' כי יהיה נערה בתולה מאורסה ולא נשואה ואמרי' מאי נשואה אלימא נשואה ממש היינו בתולה ולא בעולה אלא נשואה שלא נכנסה לחופה ולא נבעלה ש"מ דארוסה אכתי מיחסרא מסירה לחופה וכיון דבעינן מסירה לחופה ש"מ לא קניא ליה לגמרי, הילכך הויא ליה כארוסת אחר לגביה ואסירא ליה כדין אשת איש. והתיר לנו את הנשואות כלו' נשותינו הנשואות לנו. על ידי חופה וקדוישן פי' ע"י ברכת חופה שהיא גומרת את הקדושין ואע"ף שהחופה היא באחרונה הקדי' להזכירה לפי שבה היא ניתרת ועליה אנו סומכין. אבל בעל העטור והר"ף כתבו שצ"ל ע"י חופה בקדושין שהעולם הוא שטעו לומר על ידי חופה וקדושין מפני שבג"ד כפ"ת הסמוך ליהו"א לעולם רפה ובכאן סמוכה היא ו"ו של וקדושים לה"א של חופה ואמרינן בפ"ק דקדושין אמ' רב הונא חופה קונה מק"ו ומה כסף שאינו גומר אחר כסף קונה חופה שהיא גומר' אחר כסף אינו דין שתקנה אלמ' אינו קנין גמור עד שתכנס לחופה. וחופה הוא לשון כסוי ונקראת כן על שם שחופה אותה בטליתו כדאמרי' בפ"ק דקדושין לא יוכל למכרה וגו' וכיון שפירש טליתו עליה לשם נישואין שוב אינו רשאי למכרה וכן כתי' ופרשת כנפיך על אמתך וגו' וכן אמ' הנביא ואפרוש כנפי עליך ואכסה עדותך וכתי' וארשתיך לי וגו'. ובעל העטור פי' חופה היא שמוסר' האב ומכניסה לבית בעלה בבית שיש בו חדוש כגון אלו הסדינין שקורין קורטינאש סביבות הכתלים, ויש שעושין סוכה בורד והדס כפי המנהג ומתיחדים בה שניהם, והאומר חופה הוא הסודר שתופין בו ראשיהם בשעת הברכה לאו מילתא היא מדאמרי' במ' סוכה וליכלו בסוכה וליחדו בסוכ' אין שמחה אלא בחופה ואמרי' בירוש' לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה לא סוף דבר לחופה אלא לבית שיש בו חופה ש"מ מקום מיוחד הוא כעין כלה שיושבין שניהם עם השושבנין והם הנישואין עכ"ד.
והרמב"ן פי' בתשובת שאלה ענין כלה בלא ברכה אסור' לבעלה כנדה וז"ל וששאלת בענין הפלגש להודיעך בה דעתי על דרך אמת לא כנושא ונותן תשובה לא ידעתי במה יסתפקו בה דודאי מותרת היא כיון שייחדה לעצמו שלא נאסרה אשה בזנות לישראל אלא ממדרשו של ר' אליעזר בן יעקב נמצא אח נושא אחותו ואב נושא בתו ועל זה נאמ' ומלאה הארץ זמה אבל כשנכנסה לביתו והיא מיוחדת וידועה לו בניה נקראין על שמו ומותרת שהרי דוד נשא אותן ולא הוזכר בכתו' ולא בגמ' בזה הפרש בין מלך להדיוט ומצאנו גדולי ישראל נושאין אותן שנא' ועיפה פלגש כלב ילדה וגדעון שופט ישראל שדבר בו השם כתוב בו ופלגשו אשר בשכם ילדה לו, ואם תאמר שהשופט כמלך מפני שנותן שררה על הצבור ופלגשו ידועה נתת דבריך לשיעורין להתירה לבעלי השם, ופלגש בגבעה אלו היתה אסורה עליו לא אמר הכתו' ויקם אישה וילך אחריה וכתי' ויאמ' אבי הנערה אל חתנו וגם הוא היה מתבייש בזמתו אלא שהיה הדבר מותר ומנהג בישראל והוא אמר ואוחז בפלגשי ואנתחה כי עשו זמה ונבלה בישראל מכלל שהוא לא היה עושה לא זמה ולא נבלה, שמא תאמ' מן התורה היא מותרת ומדבריהם אסורה וכי באי זה מקום הוזכרה גזרה זו בתלמוד ואי זה ב"ד נמנו עליה ובאי זה זמן נשנית משנ' זו, ומה שאמרו כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה אינו אלא לומ' שכיון שנכנסה לחופה נתחייב לברך ואסור ליהנות ממנה בלא ברכה וכענין זה היא שנויה במקומה במכלה וכך אמרו כל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי זה בעילתו בעילת זנות, והטעם לכלן מפני שהקדושין והחופה מצות עשה וכל הבא לישא אשה שתהיה אסורה לכל אדם וקנויה לו ליורשה וליטמא לה אמרה תורה יקדש ויכניס לחופ' ויברך ברכת חתנים בעשרה, ואם הקדיש ובא על ארוסתו בבית חמיו לוקה מכת מרדות, ואם לאחר שהכניסה בביתו הקדים ובא עליה קודם ברכה אסורה לו כנדה, וכן כל שלא כת' לה מאתים סבורה היא כיון שאינו נוהג עמו כאשה עיניו נתן בגירושי' והויא ליה גרושת הלב, הא אלו רצה שתהיה לו פלגש שלא תהיה קנויה לו ולא אסורה על אחרי' ולא קדש כלל הרשות בידו, וכן כת' הרמב"ם אינן לאסור פלגש להדיוט ולהתירה למלך אלא כך אמ' כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה מן התורה מפני שבעל קדשה לשם זנות ביום שפגע בה ובעלה ולא ייחדה לעצמו לשם פלגשות דהיינו קדשה, ולא אמר הרב כל הבועל בלא קדושין לוקה, וכן בהלכות מלכים כשהזכיר פלגשים במלך לא הזכיר כלל שהוא היתר מיוחד בו, ואתה במקומך תזהירם מן הפלגש שאלו ידעו יזנו ויפרוצו ויבאו עליהן בנדותן עכ"ד הרמב"ן.
וחותם בא"י מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין וכן הוא בסדר רב עמרם. וי"א שאין לומ' כאן ע"י חופה וקדושין אלא מקדש ישראל בלבד כמו בזמני' שאומ' בא"י מקדש ישראל בלבד וכן הוא בסדר רבי' סעדיה. והר"ף כת' שאינו בדין מפני שהנישואין שייכי באומו' ולא קדישי ישראל טפי מהם אלא בחופה וקדושין ובני נח עד שתבעל כדאמרי' בפ' ד' מיתות בעולת בעל יש להם שנכנסה לחופה ולא נבעלה ולכך צריך לומ' על ידי חופה וקדושין אבל בזמנים דלא שייכי אלא בישראל י"ל מקדש ישראל בלבד.
כת' הרא"ש יש מקשי' על נוסח ברכה זו למה אין מברכין אקב"ו לקדש את האשה או על קדושי אשה ועוד היכן מצאנו ברכה כזאת שמברכין על מה שאסר לנו השם והלא אין אנו מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט, עוד מה ענין להזכיר עריות בכאן ועוד מה לו להזכיר חופה כיון שמברכין ברכת אירוסין בבית האירוסין בלא חופה ונ"ל כי ברכה זו אינה ברכה על עשיית המצוה כי פריה ורביה היינו קיו' המצוה ואם לקח פלגש וקיים פריה ורביה אינו מחויי' לקדש אשה וכן הנושא זקנה או אילונית או עקרה וכן סריס חמה שנשא מברכין ברכת חתנים ואין חיוב במצוה זו מפני שאין בה קיום מצות פריה ורביה והילכך לא נתקנה ברכ' במצוה זו אף בנושא אשה לשם פריה ורביה כיון שאיפשר לקיים מצות פריה ורביה בלא קדושין ולא דמי לשחיטה שאינו מחויי' לשחוט ולאכול ואפי' הכי כשהוא שוחט לאכול מברך דהתם א"א לו לאכול בלא שחיטה אבל הכא איפשר לו לקיים מצות פריה ורביה בלא קדושין וגם התם אפקיה קרא בלשון צווי שנא' וזבחת ואכלת. אבל הכא כתי' כי יקח איש אשה ועוד דבקדשים א"א בלא שחיטה הילכך מברכין על כל שחיטה, וברכה זו נתקנה לתת שבח להב"ה אק"ב להבדילנו מן העמים וצונו לקדש אשה המותר' לנו ולא אחת מן העריות, והזכיר בו איסור ארוסות והיתר נשואות בחופה וקדושין שלא יטעה אדם לומ' שהברכה נתקנה להתירה לו לכך הזכירו חופה לומר דדוקא ברכת חופה היא המתרת הכלה ולהכי נמי הקדימו חופה לקדושין לומ' והתיר לנו הנשואות ע"י חופה שאחר ברכת הקדושין עכ"ד הרא"ש.
ומקדש אותה בטבעת שאין בה אבן או בפרוטה או בשוה פרוט'. ואומ' לה בפני עדים כשרי' תהא לי מקודשת בטבעת זו כלומ' תהי לי ולא לאחרים מזומנת ומוכנת על ידי טבעת זו והוא מלשון וקדשתם היום. כדת משה וישראל כלומ' וזה הזמון שתהי מזומנת לי יהיה כדת משה והוא בזמן שהאשה טהורה ולא בזמן שהיא נדה. וישראל ר"ל וכדת שהנהיגו בנות ישראל שאפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו ז' ימים נקיים. ובעל העטור פי' כדת משה וישראל כלומר שמסרה האב לבעל או לשלוחי הבעל ולא כעובדא דברנש דלא כדת משה וישראל הוא כדאית' ביבמות בפ' ב"ש ההוא עובד' דההוא ברנש דאקדשא כשהיא קטנה ואותבוה אבי כורסייה אתא איניש וחטפה מיניה רב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו התם ולא אצרכות גיטא מבתרא, ומפר' טעמ' הוא עשה שלא כהוגן ואפקעיה לקדושין מיניה דכל מקדש אדעת' דרבנן מקדש. והטעם שאין מקדשין בטבעת שיש בה אבן מפני שאיפשר שסמכה דעתה על האבן שתשוה יותר משהיא סבורה והוו להו קדושין בטעות ואינה מקודש'. והמקדש בעד א' אין חוששין לקדושיו ואפי' שניהם מודים.
טבעת שאולה שקדש בה את האשה אינה מקודשת שהרי יש לו להחזירה דקיימ' לן שמתנה ע"מ להחזיר קונה בכל דבר חוץ מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. וא"ת שהאשה לא תחזירנו לעולם ותהיה מקודשת בו. א"כ הוי בעל כשולח יד בפקדון ונעשה עליו גזלן וקיימ' לן קדשה בגזל קודם יאוש לא הוו קדושין. מי' אם אמ' לחבירו השאילנו טבעת זו שאקדש בה אשה והמשאיל הודה בכך הוו קדושין על מנת כן השאילו שיקדש בו ויפרע לו אחר כך דמי הטבעת כדאמרי' במוע' קטן האומר לחבירו השאילני חלוקך לבקר את אבי ומצאו שמת קורעו ומשלם לו דמי קורעו הכא נמי לא שנא.
ואמרי בפ"ק דמגלה מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. ויש סמך לדבר שתמצא בקהלת עת ללדת עת למות וגו' שהם בלמ"ד ותמצא עת ספוד ועת רקוד בלא למ"ד כלומר בעת ספוד דהיינו בהוצאת המת ועת רקוד דהיינו כשמרקדי' לפני הכלה מבטלין הלמוד ע"ש שחסר משניהם למ"ד.
לרי"ף וששאלת על ברכת אירוסין אם מברכין אותה בשעת נישואין והקדושין כבר קדמו או לא תשובה אין ראוי לעשות כן כל עיקר מפני שהמצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן הילכך מברך ואח"כ נותן הקדושין. וכן כת' הרמב"ם. וי"א שצריך לקדש קודם ברכת אירוסין שמא תחזור בה האשה והויא ברכה לבטלה ועוד בכל המצות לפי שמזכירין עשיית המצוה מברכין עובר לעשייתן אבל בכאן אין מברכין אמ"ה אקב"ו לקדש את האשה הילכך אין צריך לברך עובר לעשייתן. ומיהו נהגו העולם כדברי הרי"ף.
לרב נטרונאי וששאלתם מקדשין ומברכין חתן וכלה בשעת הכנסת כלה בשבת או לא, תשובה לא בררתם שאלה זו יפה אם לקדש בשבת ולברך על העריות הוצרך לכם אסור לקדש בשבת, ואם קדש מבעוד יום מערב שבת והוצרך לכם להכניס כלה לחופה בשבת ולבעול כבר אמרו ז"ל מותר לבעול לכתחלה בשבת, ואם לברך ז' ברכות הוצרך לכם מותר לכם לברך ז' ברכו' בשבת והחתן פטור מק"ש ותפלה ותפלין ומכל המצות דקיימ' לן העוסק במצוה פטור מן המצוה ודוק' שלא עשה מעשה.
לרבי' האיי יש מי שאומר אסור לעשות אירוסין ונישואין בתוך י"ב חדש של אביו ושל אמו שהרי אסור ליכנס לבית המשתה, תשובה הכי חזינן דליתא להא מילתא שהמצוה הזאת חמורה מליכנס לבית המשתה והרי אתה מוצא אם מת אביו של חתן או אמה של כלה שנוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג ז' ימי אבלות ולא עוד אלא שהוא יכול לשנות בנשואין ולא יעשה משתה מפורסם וידוע לרבים בפרהסיא אבל ליכא איסורא בהא מילתא.
לרי"ף וששאלת על מה שאמ' הגאון שהמחזיר גרושתו אינו צריך ז' ברכות אלא ברכת אירוסין אם סומכין על דבר זה או לא, תשובה איני יודע אי זה גאון אמ' דבר זה שאם צריך הוא לברכת אירוסין צריך הוא לברכת נישואין ואם אינו צריך לברכ' נישואין למה הוא צריך לברכת אירוסין ודבר זה אינו נכון שכיון שהנישואין הראשונים עקורין לגמרי הוו להו נישואין בתראי נישואין גמורין כדמעיקרא וצריך אירוסין ונישואין.
וכת' אבן הירחי ברכת אירוסין ונישואין אין לאומרם על כוס אחד שהרי בשתי מקומות נתקנו דתניא מברכין ברכת אירוסין בבי' האירוסין וברכת חתנים בבית חתנים, ר' יהודה או' אף בבית האירוסין מברכין ברכת חתנים וביהודה שנו כדי שיהיה לבו גס בה אבל בשאר מקומות בבית חתנים מברכין אותה וכיון שנתקנו בב' מקומו' א"א להיותם בכוס אחד. ועוד שזה מותר במועד וזה אסור במועד דתנן מארסין אבל לא כונסין, ובברכת אירוסין היא ארוסה ובסקילה הבא עליה ובברכת חתנים היא נשואה ובחנק הבא עליה, ועוד דאמרי' בירוש' ובמ' סופרים אין עושין ברכ' אירוסי' ונישואין על כוס א' לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות ואין לדמות זה ליקנה"ז דהתם מעלות שבת וי"ט קא חשיבי וקדושא ואבדלתא חדא מילתא היא שהרי בהבדלה עצמה מזכיר קדושת שבת וקדושת י"ט בין קדש חמור לקדש קל והבדלה היא צורך הקדוש ע"כ. וכן כת' ר"ת שצריך ב' כוסות לפי שאו' ברכת אירוסין בבית האירוסין וגם פעמים אדם מקדש אשה ונושאה לאחר זמן מרובה.
כת' רבינו נסים אם היה מקום שאין מצוי בו יין יקח צמוקים וישרה אותם במים ויסחוט אותם ויברך עליו ואם לא ימצא צמוקים יברך על השכר שהכל ולא סגי אלא בכוס אבל ברכת אירוסין אם לא ימצא כוס יין ואפי' כוס שכר יברך בלא כוס ברכת אירוסין דלאו מצוה מן המובחר היא אבל ז' ברכות חייב לברך בפ"ה או שהכל אם לא נמצא יין כל עיקר.
וכת' הרי"ף שאע"ף שמברכין ברכת האירוסין בבית האירוסין שצריך לברך אותה עוד בנשואין מפני שבני אדם היו בנשואין ולא היו באירוסין והיו מבוהלים על שלא שמעו ברכת אירוסין.
ואמרינן בפ"ק דכתובות ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין שנא' ויקח בועז י' אנשים וגו', אי נמי ממה שכתוב במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל ומפרש התם ממקור ישראל דהיינו על עסקי מקור מלשון את מקורה הערה. ומקשי' בירוש' על ראיה זו של במקהלו' תרי קהל משמ' ומתרץ במקהלות כתי' חסר בלא ו"ו. וכת' רב אחאי דברכת אירוסין נמי בי' והנגיד חולק עליו ואמ' שאין צריך עשר' אלא לברכת חתנים בלבד שלא הוזכרו עשר' אלא בה, ועוד הרי קדושין בפני ב' ואתה מצריך עשר'. וכת' הרא"ש ולי נראה כדברי רב אחאי דלמאי דילפי' מבועז הרי בועז עשה ג"כ ברכ' אירוסין בי' ולמאי דילפי' ממקהלות גם ברכ' אירוסין על עסקי מקור דאי איפש' לישא בלא ברכ' אירוסין ודי בב' לקדושין ובברכה צריך עשרה. ורבי' סעדיה כתב שברכת אירוסין טעונה י' ואם לא היו שם י' שרי בב' עדים אבל ז' ברכות אי איפשר לאמרם אלא בי'.
ונוהגין להתפלל בבית החתן ביום הנישואין. ובאשביליא נוהגין להוסיף לכבוד החתן הודו לה' קראו בשמו ואין נופלין על פניהם וגם אין אומרים יענך ה' ביום צרה מפני שהוא יום שמחה לחתן ולא יום צרה וכן הוא אומ' והוא כחתן יוצא מחופתו וגו' ובמקום תפלה לדוד אומרי' למנצח על שושנים לבני קרח מפני שמדבר בענין החתן והכלה וקורא בו לחתן מלך כדאמ' בפ' ר' אלעזר החתן דומה למלך מה מלך לובש בגדי כבוד כך חתן לובש בגדי כבוד כל ז' ימי המשתה מה מלך הכל מקלסין אותו כך החתן הכל מקלסין אותו כל ז' ימי המשתה מה המלך שמחה ומשתה לפניו כך החתן שמחה לפניו כל ז' ימי המשתה מה המלך אינו יוצא לחוץ לבדו כך החתן אינו יוצא לחוץ לבדו כל ז' ימי המשתה מה המלך פניו מאירות כאור החמה כך החתן פניו מאיות כאור החמה שנא' והוא כחתן יוצא וגו'. ובטליטלה אינם משנים שום דבר מסדר היום אלא אחר תפלה לדוד אומרי' למנצח על שושנים לבד. ויותר טוב הוא מנהג אישביליא. וכן כת' רב נטרונאי נפילת אפים על פניהם רשות היא ונופלין בבית האבל ואין נופלין בבית החתן וכ"ש מזמור יענך ביו' צרה ותפלה לדוד שהם רשות וראוי שלא לאומרם.
ונוהגין ברוב המקומות בספרד לשים בראש החתן והכלה בשעת ברכת נישואין שני קרונש עשויות מענפי זית מחופות בעלה כסף וחוטי משי והטע' שעושין אותם מענפי זית שהם מרים משום אבל כדי לזכור את ירושלם שנאמר אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני.
ברכת נשואין
ברכת נישואין
מברך תחלה על הכוס בפ"ה. ואח"כ מברך ו' ברכות בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו. ע"ש עושה שלום ובורא את הכל פרש"י ברכה זו נתקנה לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד לכבוד המקו' זכר לחסדיו שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו ומשעת אסיפה היא ראויה לברך ברכה זו אלא מכיון שיש שם ברכה על הכוס תקנו לסדרה עליו כמו ברכת בשמים וברכה על האור במוצאי שבת כדאמרי' בירוש' דברכו' דר' היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס ור' חייא היה מכנסן על הכוס הואיל ויש שם כוס וא"ת למה לא תקנו לברכה אף בבית האירוסין שגם שם נאספים העם וי"ל שאין מברכין אותה אלא על אסיפת שמחה ועדין אין שם שמחה עד שעת הנישואין. והרמ"ה פירש שנתקנה ברכ' זו כדי להזכיר סבת הזווג שהוא עיקר יצירת הועלם התחתון שלא נברא אלא לפריה ורביה שנא' לא תהו בראה לשבת יצרה וזהו כבודו של מקום שאין כבוד הבורא נודע אלא ע"י בריאותיו שנא' כל הנקרא בשמי ולכבודי וגו' כנגד שהכל ברא לכבודו יצרתיו כנגד יוצר האדם. אף עשיתיו כנגד אשר יצר את האדם.
ברוך אתה ה' יוצר האדם ברכה זו נתקנה כנגד יצירת אדם הראשון עד שלא ניטלה ממנו הצלע ואחר כך מברך אשר יצר את האדם בצלמו כנגד יצירת אדם וחוה שאף יצירת האדם לא נגמרה אלא לאחר שנגמרה יצירת חוה שהרי כשנלקחה ממנו הצלע נשתנית בריאתו ממה שהיתה קודם לכן. ולפי' ברכ' זו פותחת בברוך ואינה נקראת סמוכה לחבירתה לפי שממנה מתחיל לדבר בענין זווג שהוא עיקר ברכות אלו. וכן מוכח בירוש' שלעולם אין ברכ' פותחת בברוך אלא כשהיא התחלת הדבר כמו שפירשנו למעלה בגאולה של פסח וגם ברכה זו כיון שהיא התחלת הדבר דהיינו הזווג אינה נקראת סמוכה ולפיכך פותחת בברוך. וב' ברכו' ראשונות הם מטבע קצר ולפי' פותחו' בברוך ואין חותמות בברוך כמו ברכת הפירו' וברכ' המצו'. אשר יצר את האדם בצלמו שנא' נעשה אדם בצלמנו. וכתיב כי בצלם אלקים עשה את האדם ור"ל על צורת הנפש שנאצלת מכבוד הבורא. והוסיף עוד ופי' בצלם דמות תבניתו שב אל האדם ור"ל דמות תבניתו שהוא צורת גופו יצר אותו בצלמו שהוא צורת הנפש וכל זה פי' לדחות הכפירה הרעה שתעו בה רבים שאמרו שעל תואר תבנית אדם נאמ' שנברא בצלמו כמו שביאר זה הענין הרמב"ם בתחלת מורה הנבוכים. והתקין לו ממנו מגופו מצלעותיו תקנה עשה לו הב"ה שנא' לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. בנין שנאמר ויבן ה' אלהים את הצלע. עדי עד כלומ' בנין נוהג לדורות והטעם שע"י שניהם מתקיים מין האדם.
שוש תשיש ברכה זו נתקנה כנגד שמחת ירושלם העתידה שנמשלה לזווג חתן וכלה כמו שנאמר ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך. והטעם שהקדימו ברכה זו קודם ברכת זווג חתונה משום שנאמר תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי וגם עיקר ברכה זו משום פסוק זה נתקנה. ותגל עקרה על שם רוני עקרה. בקבוץ בניה לתוכה על שם כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך וכתי' כי רבים בני שוממה. ואמ' בקבוץ בניה על שם שכתוב ברני עקרה וברחמים גדולים אקבצך. בשמחה ע"ש פצחי רנה וצהלי. בא"י משמח ציון בבניה פירשנוהו בברכת ההפטרה.
שמח תשמח רעים אהובים אלו החתן והכלה שהם רעים אהובים זה על זה. כשמחך יצירך כאשר שמחת יציר שלך וזהו אדם הראשון. בגן עדן מקדם וישם שם את האדם. בא"י משמח חתן וכלה לקמן אפרשי.
בא"י אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה משום דשייכא בריאה בחתן וכלה אמ' לשון בריאה בששון ושמחה. וברכה זו היא פותחת בברוך מפני שהיא נאמרה יחידית ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות ולפיכך אינה נקראת סמוכה והוצרכה לפתוח בברוך. מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלם קול ששון וקול שמחה וגו' פסוק הוא ובמקום קול אומרין הודו את ה' צבאות אומ' קול מצהלות חופות חתנים ממשתה על שם דאמרינן אין חופה בלא סעודה. ונערים מנגינתם ואינו אומ' ובחורים כמו שהוא לשון הפסוק לפי שמנגינת הנערים לא יבא לעולם הפסד ותקלה אלא מנגינת הבחורים באה חורבה לעולם שנאמ' זקנים משער שבתו מה טעם משום דבחורים מנגינתם כלומ' מנבלים את פיהם בפריצות. ואמרינן בפ"ק דברכות א"ר חלבו אמ' רב הונא כל הנהנה מסעוד חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות הנאמרות כאן פי' הרי זה מבזה חמשה קולות שנתבשרו בהן ישראל. ואם משמחו מה שכרו א"ר יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות שנאמ' ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד וכתיב ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול. ומקשי והא כתיב וכל העם רואים את הקולות אלמא טובא. ומתרץ הנך קולות דמעיקרא הוו פי' ששמעום קודם מתן תורה. והטעם בזה כי המחזק יד החתן ומשמחו שעוסק במצות פריה ורביה שממנו יצאו מקיימי התורה וזו היה כוונת הנשואי' להוליד בנים ולגדלם לתלמוד תורה. ועל כן יש בנשואים חמשה קולות כנגד ה' קולות שנתנה בהן התורה זוכה לתורה מדה כנגד מדה. ודע כי ברכת שמח תשמח היא דרך בקשה לבקש רחמים על חתן וכלה לשמחם בזיווגם ולהצילם במעשה ידיהם כשמח' זיווג אדם הראשון בג"ע, וברכה זו היא דרך שבח והודאה למקום על יצירת השמחה והזיווג בעולם לשעבר ולצעוק לעתיד לבא על שמחת ירושלם, ולפי' חותם באותה ברכה ראשונה משמח חתן וכלה מפני שהיא דרך בקשה וצריך לבקש רחמים על שניהם ואם היה חותם משמח החתן עם הכלה לא היה במשמע שמחה אלא לחתן בלבד שישמח בכלה אבל אינו משמע לשמח הכלה עם החתן, אבל ברכה זו שהיא דרך שבח והודאה על שמחת הזיווג חותם משמח חתן (וכלה) [עם הכלה] שמשמע החתן לבדו שישמח על עסקי הכלה שכן כתיב ומשוש חתן על כלה ועוד מפני שהבתולה יש לה צער בתולים ואיתא במדרש והיו לבשר אחד לבשר בגימטריא דם בתולים מלמד שלעולם לא יהיו לבשר אחד אלא בחור ובתולה וזהו שאמרו ז"ל אין האשה כורתת ברית אלא במי שעשאה כלי.
גרסינן בפרקא קמא דכתובות רב אסי איקלע לבי רב כהנה יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות מברך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא. ונחלקו המפרשי' בפי' פנים חדשות. י"מ שלא היו שם מאתמול שלשום. וי"מ שלא היו שם בשע' הנשואין. אבל הרמ"ה פי' שלא אכלו בחופה עד עתה אפי' היו שם בשע' ברכת נשואין אפי' היו שם בשעת החופה והביא ראיות הרבה לדבריו וכן הוא דעת רש"י ורי"ף והרא"ש. וכתב עוד הרא"ש ונראה דלא מיקרו פנים חדשות אלא לבני אדם שמרבים בשבילם שמחה יותר ואמרי' רבוות' אע"פ שאין שם פנים חדשות בשבת מברך ברכת חתנים ששבת עצמה היא כפנים חדשות כדאמרי' בב"ר ויכל אלקים ביום השביעי אמ' הב"ה בואו ואמרו שירה פנים חדשות באו לכאן וז"ש מזמור שיר ליום השבת וי"א שגם י"ט מקרי פנים חדשות ומברך בו ברכת חתנים. וכתב הרא"ש הא דאמרי' יומא קמא מברך כולהו י"מ סעודת' קיימת כדא' בפסחי' יומא קמא לא תלושו לי בחלבא דהיינו סעודת קמייתא, מי' אם לא אכלו עד הלילה מברכי' משום דלא גרע מפנים חדשו' כיון דאכתי לא אכלי בני חופה, ובשבת נראה דמברכין אף בסעודת שחרית אע"פ שבירך בליל שבת דכבוד שבת עדיף והוי כפנים חדשות אחרות עד כאן.
ויש מקשי' על הא דאמרי' מברך שהשמח' במעונו דמשמע שהי' ברכה בפני עצמה מדלא קאמ' מזכיר שהשמחה במעונו. והרמ"ה כתב דלאו למימרא דמברך לה ברכה בפני עצמה אלא דלימא הכי נברך לאלקינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו ועונין השומעי' ברוך אלקינו שהשמחה במעונו שאכלנו משלו וכו' וכי מסיים לברכת מזון מברך בפ"ה כי אורחיה והדר מברך אשר ברא.
וכתב הרא"ש שהשמחה במעונו לא בעינן י' ואשר ברא בעי י'. יש שכתבו שבעי י'. ויש שכתבו דלא בעינן י' דלא הוזכרו י' אלא כשמברכין ברכת הזיווג דומיא דבועז ומקור ישראל וכן מסתבר.
וכתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה ובצרפת נהגו לברך ברכת חתנים בסעודה על כוס שני ולא על כוס של ברכת המזון וז' ברכות הם ב' עניינים וק"ל דאין עושין המצות חבילות ולאחר שהשלים ז' ברכות חוזר ומברך בפ"ה על כוס של ברכת המזון. וי"א שאין לשנות המנהג מזה הטעם שכיון שברכת המזון וז' ברכות מכח האכילה הם באם כענין א' הם נחשבים שהרי אם לא אכל לא היה חייב ברכת המזון ולא בז' ברכות ועכשיו שאכל הוא נתחייב באלו הילכך כענין אחד הם נחשבים ודומים לקידוש והבדלה שאין חוששין משום חבילות חבילות. וכן היא דעת בעל העיטור.
וכתב הרשב"א בתשובת שאלה ששני חתנים שהם בבית א' מברכין ברכת חתנים לשניהם (בשתי) [כשתי] חבורות שאוכלות זה לעצמה וזה לעצמה שמברכין ברכת מזון לשניהם כל שרואות זו את זו. וכן כת' הרמב"ם ז"ל יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום א' ומברך ברכת חתנים כאחת אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל א' וא' שמחה הראויה לה אם בתולה ז' ואם בעולה ג' ואין מערבין שמחה בשמחה עכ"ד.
ופי' שהשמחה במעונו ר"ל שהשמחה שאנו משמחים לחתן ולכלה לא ממנו היא כי השמחה במעונו. על שם שאין לפניו עצבות שנא' עוז וחדוה במקומו. וכתב בעל העיטור ואבן הירחי שלכך תקנו שהשמח' במעונו ולא במכונו ולא בזבולו משום דאמרי' בחגיגה בפר' אין דורשין ז' רקיעין הם וילון רקיע שחקים זבול מעון מכון ערבות ומפר' שם מעון שבו כתות של מלאכי השרת אומרות שירה לפני המקום. והשירה היא השמחה לפני המקום כמו שנאמר החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. לפיכך אומרי' שהשמחה במעונו.
ואם עשה החתן סעודה אחר חופה כל שלשים יום אם היתה סעודה מחמת החופה אומר שהשמחה במעונו ואשר ברא ששון ושמחה. ואם לא היתה מחמת החופה אינו אומ' אלא שהשמחה במעונו בלבד. ולאחר ל' יום עד מלאת לו שנה תמימה אם היתה הסעודה מחמת החופה אומ' שהשמח' במעונו ולא אשר ברא שון ושמחה. ואם לא היתה מחמת החופה מברך כדרכו. וסימן לדבר נקי יהיה לביתו שנה א' ושמח.
מה שנהגו לזרוק חטים לפני החתן והכלה ע"ש השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך משום שלום.
ברכת בתולים
כת' בה"ג ורב עמרם בא"י אמ"ה אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים בל ימשול זר במעין חתום על כן אילת אהבים ויעלת חן שמר' בטהרה וחק לא הפרה בא"י הבוחר בזרעו של אברהם. שנא' ויבחר בזרעם אחריהם. אגוז ע"ש אל גנת אגוז ירדתי שאמ' הב"ה שנקרא חתן על כנסת ישראל שנקראת כלה ועל הרבה דברים נמשלה כלה לאגוז. צג מלשון ויצג את המקלות כלו' נטע. בל ימשול זר במעין חתום על שם גן נעול מעין חתום. שמרה בטהרה כלו' שמרה בתוליה על דרך בתולה ואיש לא ידעה. וחק לא הפרה כגון חק זרע אברהם הקדושים לא הפרה. בא"י הבוחר בזרעו של אברהם.
וברכה זו אינה במשנה ולא בגמ' ולא בתוספתא ואיפשר שתקנוה הגאונים כמו שתקנו ברכת פדיון הבן שכתבנו למעלה. וכת' הרא"ש ומסתבר לברכה אחר שמצא בתולים.
ונוהגין בכל המקומות בשבת של ז' ימי החופה אחר שקורין בס"ת בסדר היום לקראת עם החתן בס"ת בואברהם זקן עד ולקחת אשה לבני משם וגם לאחר שמפטי' מענין הפרשה מפטירין גם כן בישעיה שוש אשיש בה' עד ישיש עליך אלהיך וכן כתו' בסדר רבי' סעדיה. ואם אירע זה הענין בשבת שמוציאין ב' ס"ת או ג' צריך לקראת תחלה הפרשיות המוטלות על הצבור ואח"כ יקרא פרשת החתן כי הראשונות הם חובה וזאת רשות.
אבלות
ברכת מזון לאבל
ת"ר כל האמור בפרש' כהנים שכהן מטמא להם אבל מתאבל עליהם, אלו הן אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו בתולה ואשתו, הוסיפו עליהם אחיו ואחותו מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו.
וכל ז' ימי האבלות נהגו להוסיף בברכת המזון מענין האבלות. ומתחיל ואומ' נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו ועונין השומעים ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו. ורב פלטיו כתב שאין לומ' נברך מנחם אבלים מפני שלא תקנוהו חכמים. ובסדר רב עמרם ישנו. וכן כתב הרמב"ן שאומר אותו.
וברכה ג' כשיגיע עד במהרה תחזירנה למקומה אומ' ונחם ה' אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלם ואת האבלים המתאבלים באבל זה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם ככתוב כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלם תנוחמו בא"י מנחם לב האבלים. ובסדר רב עמרם חותם בה מנחם אבלים ובונה ירושלם. וקשיה לי לדבריו דהוי חותם בשתים ולכן חתימה ראשונה עקר. ויש מתחילין ברכה זו נחם ה' אלקינו וכו' ואין אומרים תחלה נוסח הברכה וטעות הוא כי אין להניח המטבע שטבעו חכמים בעבור מה שנהגו להוסיף בה מעין האבלות שאם לא אמ' אותו לא מפסיד כיון שלא תקנוהו חכמים. ועוד כי רבינו סעדיה כת' יש מוסיפים בבית האבל בבונה ירושלם נחם ה' אלקינו ואין בכך הפסד. והנכון כמו שכתבנו וכן כתוב בסדר רב עמרם.
ובברכה רביעית כשיגי' עד רוענו רועה ישראל אומר המלך החי הטוב והמטיב כלו' אע"פ שדור הולך ודור בא הב"ה הוא חי וקיים לעולם כי שלו הם החיים שנא' אלקים חיים ומלך עולם אבל אנחנו כולנו מתים. ואמרי' בירושלמי אין אומרי' החי אלא בבית האבל. אל אמת ע"ש אל אמונה. דיין אמת ע"ש והיה ה' לדיין. שופט בצדק ע"ש צדיק וישר הוא. לוקח נפשות במשפט ע"ש ולוקח נפשות חכם. ואתיא כמאן דאמ' בשבת בפ' במה מדליקין דאין מיתא בלא חטא ואין יסורין בלא עון. ושליט בעולמו לעשו בו כרצונו ע"ש ואין שלטון ביום המות. כי כל דרכיו משפט פסוק הוא. ואנחנו עמו ועבדיו ע"ש כי ידין ה' עמו ועל עבדיו וכו'. ובכל אנחנו חייבים להודות לו לברכו הן על דין עבדיו הן על דין עמו שמברכין על הרעה כמו על הטובה כדא' צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. גודר פרצות על שם וקורא לך גודר פרץ. הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ע"ש אשר פרץ ה' פרץ בעוזא. ומעל האבל לחיים ולשלום והוא יגמלנו חן וחסד ורחמים וכל טוב וגו' הברכה. ובה"ג כת' שאין לומ' לוקח נפשות במשפט. וגם רב עמרם והרי"ף הרמב"ם ז"ל לא כתבוהו משום דאמרי' בשבת בפ' במה בהמ' יוצאה דיש מיתה בלא חטא ויש איסורין בלא עון. וכת' הרא"ש מי' נראה שאין למוחקו בכך וכן עמא דבר.
ובשבת אין לומר אל אמת דיין אמת אלא המלך החי הטוב והמטיב בלבד מפני שאין לומ' צדוק הדין על מת בשבת. וכן כת' רבי' סעדיה.
ונוהגין לאחר שקוברין את המת שמתקבצים הכל רחוק מבית הקברות ואומר ש"צ פסוק והוא רחום וגו' ואחר כך אומר קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא וכו'. וכת' רבי' האיי מנהגנו לומ' קדיש על המת בי"ט שני ולומ' תתכלי חרבא. והרי"ץ גיאט כת' ואנו נהגנו מימות זקנים הראשונים שלא לומר צידוק הדין אחרי המת בראש חדש ובמועד ובחנוכה ופורים ולא עדיף צידוק הדין דהדיוט מצידוק הדין של משה רבינו ע"ה דמסלקי ליה בשבת שחל להיות במועד ואפי' בר"ח ובחנוכה שחלו להיות בשבת דהללו ימי שמחה נינהו שנאמ' וביום שמחתכם במועדיכם ובראשי חדשיכם ובכל א' אומ' בו הלל וזה היום נגילה ונשמחה בו לפיכך מבטלין בו צדוק הדין. ותלמידי רש"י כתבו בשמו שאומ' צידוק הדין בחולו של מועד שאין זה הספד וחלול י"ט אלא הודאה וקבלת דין שמים. וכן כת' הרמב"ן שאו' בחולו של מועד צידוק הדין וקדיש בדרבנן ובן בי"ט שני אבל בי"ט ראשון כיון שאין מתעסקין במת אין אומרים בו כלום.
ונוהגין להתפלל בבית האבל כל ז' ימי האבלות מפני שאינו יוצא מפתח ביתו כל ז'. ובאישביליא אין אומרים בסדר קדושה ואני זאת בריתי אותם ולא יענך ה' ביום צרה כמו בט' באב ושם כתבנו הטעם. ובשבת במנחה אין אומרין ואני תפלתי מפני שאומרין אותו בניגון ואין לנגן בבית האבל. ובליל מוצאי שבת אין אומ' ויהי נועם ולא יושב בסתר עליון אלא מאורך ימים אשביעהו והטעם שאין בדין לומ' שירה בבית האבל. וגם אינו מברך על הבשמים כמו בט' באב. ועל זה הדרך נוהגין בטוליטולא אלא שאומ' פסוק ואני זאת בריתי ויענך ה' ביום צרה. וגם נהגו בב' המקומות האלו שלא לומ' איזהו מקומן. ונ"ל שאין נכון לעשות כן מהטעם שכתב הרמב"ן בט' באב ושם כתבנוהו.
מה שנהגו לשפוך המים בית שמת שם מת איפשר שהוא משום טומאה וטהרה. וי"א מפני שמלאך המות משפשף סכינו במים שבאותו בית. ויש רמז לשפיכת המים מן התורה שנא' ותמת שם מרים ותקבר שם, ולא היה מים לעדה כי כולם שפכו מימיהם.
ומה שנהגו להשליך העפר והצרורות בקבר המת מכל צד לאחר שנקבר י"א שלא תאמר הארץ למת אין עפר גופך משלי ואנו רואים כי האדם מד' פינות העולם הוא כדאמרינן בפרקי ר' אליעזר התחיל הב"ה מקבץ עפרו של אדם מד' פינות העולם אמ' הב"ה שאם ילך אדם מן המזרח ויגיע קיצו ליפטר מן העולם שלא תאמר הארץ אין עפר גופך משלי חזור למקום שנבראת אלא ללמדך שבכל מקום שאדם הולך ובא והגיע קיצו להפטר מן העולם משם הוא עפר גופו ולשם הוא חוזר לעפר שנא' כי עפר אתה ואל עפר תשוב. והנכון שנהגו כן כדי להראות שהכל זכו בקבורתו ועל דרך שארז"ל מה הב"ה קובר מתים שנאמ' ויקבור אותו בגאי אף אתה עשה כן.
ומה שרוחצין ידיהם כשבאים מבית המת או מבית הקברות איפשר הוא משום נקיות. וי"א שהוא לרמוז למה שנאמ' ידינו לא שפכו את הדם הזה כלומ' שידינו נקיות ממיתתו כי לא הרגנוהו כי בחטאו מת. ורבינו האיי כת' נטילת ידים לבתר הכי ליכא אלא למי שנשאו במטה. וכתב הרמב"ן ובמקומות הללו נהגו לקנח בעפר ולתלוש עשב מן המחובר לאחר קדיש ולרחוץ ידיו במים ואומרים שהם רומזים ליצירת האדם כענין שאמרו בהגדה ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש ומן העפר וגו', למה מים ועפר מפני שתחלתה מן המים וסופה לעפר ולפי' נבדקת במים ובעפר אם היא טהורה כבריתה ואם לאו חוזרת לעפרה, וכן המים והעפר אלו רמז ליצירה ולמיתה הם והעשב רמז לתחיית המתים כענין ויציע מעיר כעשב הארץ, ומפי א' מרבותי שמעתי קבלה שבידו שהוא לטהרת הטומא' לו' שאין טומאה זו נטהרת אלא בכעין ג' דברים הללו במים ואפר פרה ואזוב וזה טעם יפה עכ"ד. וכתו' בתשובת הגאונים מה שמקנחים ידיהם בעפר לאחר שקוברין המת דבר זה אין עושין אותו בכאן אלא שמא נהגו שם לעשותו כדי להפסיק מדבר מיתה.
מזוזה, מעקה, כיסוי הדם והפרשת חלה
הקובע מזוזה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לקבוע מזוזה. ואע"פ שכתו' וכתבתם הכתיבה אינה עיקר המצוה אלא הקביעה ואין לומר וכתבתם על מזוזות ביתיך שיכתבם על האבנים שבמזוזה משו' דדרשי' וכתבתם כתיבה תמה.
העושה מעקה לגוי מברך בא"י אמ"ה אקב"ו לעשות מעקה ושיעור רום המעקה לא פחות מי' טפחים.
השוחט בהמה חיה ועוף טהורים. מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על כסוי הדם בעפר.
המפריש חלה מברך בא"י אמ"ה אקב"ו להפריש חלה. וכן כת' רבי' סעדיה והרמב"ם. וי"א להפריש תרומה כי חלה שם העוגה היא. ואמ' להפריש על שם תרימו תרומה ומתרגמי' תפרשון אפרשותא. ושיעור העיסה שחייבת בחלה עשירית האיפה שנא' ראשית עריסותיכם כשתלושו כדי עיסתכם שאתם רגילים לללוש במדבר. וכמה עומר מדה שארכה י' אצבעות וכן רחבה וקומתה ג' אצבעות ועשירית אצבע ועשירית עשירית אצבע ועשירית עשירית חומש אצבע בכיוון. ואלו האצבעות הם בנוניים. והוא שיעור מ"ג ביצים וחומש ביצה בינוניים כמנין חלה. לא במשקלה אלא שתמלא כד מים ותשימהו בכלי גדול ותשים בתוך הכד מ"ג ביצים וחומש ביצה ותמדוד המים שיוצאין מן הכד משתניח בו שלשה וארבעים ביצים וחומש ביצה וכמדת אותם המים שיוצאים חייבת בחלה. ומשקלו שלשה לטרין מ"מ ותשעה אוקיא בליטרא. ואם היתה העיסה פחות מזה השיעור אינה חייב בחלה. ובאומרו תתנו לה' תרומ' למדנו שצריך שיהיה בה כדי מתנה ונתנו רז"ל בזה שיעור ואמרו העוש' עיסה לעצמו א' מכ"ד נחתום העושה למכור בשוק א' ממ"ח, א"ר יהודה למה אמרו בעל הבית א' מכ"ד ונחתום א' ממ"ח לפי שהאיש עינו יפה והאשה עינה צרה וכשתפחות תפחות א' ממ"ח. ומצוה זו אינו מחוייב בה אלא בארץ ישר' בלבד כמו שנא' בתחלת פרש' זו כבואכם אל הארץ. ובזמן הזה מוציאין שתי חלות חלת האור והיא מעט מן העיסה ישרף זכר לחלה והאחרת ניתנה לכהן.
עירובין
עירובי חצירות
חצר שיש שם שכנים הרבה כל א' מהם בביתו והם אינם משתתפים במזונותם אינם רשאין להוציא מן הבתים לחצר ולא מן החצר לבתים עד שיערבו מע"ש. הילכך גובין חלה א' שלימה מכל בית ומניחין הכל בכלי ומצניעין אותו באחד מבתי החצר לא בחצר עצמו וכל זמן שזה העירוב מצוי מותר לטלטל בכל החצר.
ואם רצה אחד מבני החצר לערב בעד כולם הרשות בידו וצריך שיזכה בו לבר דעת ואומ' לו זכה בהאי עירובא לכל בני חצר זה ונוטל אותו האחד מידו ומגביהו מן הארץ אפי' טפח ואז זכה בו לכל בני החצר שזכין לו לאדם שלא בפניו. ואינו מזכה להם ע"י בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנעניים מפני שידם כידו אלא על ידי בנו ובתו הגדולים ועבדו ושפחתו העברים. ואשתו כת' הריא"ף ור"י והרמב"ם שמזכה על ידה. ובעל העיטור והרא"ש כתבו שאינו מזכה על ידה. וחוזר ונוטל העירו' מיד הזוכה.
ומבר' על מצות עירוב על שם שמערב הרשויות להיות אחד. ולא מצינו שום ברכה שיאמ' בה על מצות כי אם זאת ותפילין של ראש שמברך על מצות תפילין. והטעם בעירוב מפני שאינו יכול לערב תחומין אלא לדבר מצוה תקנו לומ' כן בשאר עירובין. ותפילין של ראש מפני שכבר בירך על של יד להניח תפילין הוצרך לשנות בתפילין של ראש ולומ' על מצות לפי שקרוב היה ליפטר בברכה ראשונה.
ואומ' אחר כך בהאי עירובא לישתרי לן לפנויי ולאפוקי ולאעולי ולטלטולי מבית אל בית ומבית לדירא ומדירא לבית ומעלית לתחתית ומתחתית לעלית לכל בני חצר זה.
וזה העירוב אין עושין אותו אלא מפת שלימה בלבד ואם היתה פרוסה אין מערבין בה. ומערבין אותו בפת אורז או בפת עדשים אבל לא בפת דוחן.
שתופי מבואות
מבוי שיש בו שכנים הרבה כל א' מהם בחצירו אינם רשאין להוציא מן החצרות למבוי ולא מן המבוי לחצרות עד שיערבו מערב שבת. הילכך גובין מכל חצר פת או יין או שמן או כיוצא בהם מן האוכלים והמשקים. ושיעורו אם הם עד י"ח בעלי בתים וי"ח בכלל שיעורו כגרוגרת לכל א' וא'. ואם הם י"ט ומי"ט ולמעלה אפי' עד כמה שיעורו מזון ב' סעודות שהם י"ח גרוגרו'. ומניחין אותו בכלי ומצניעי' אותו בא' מבתי מבוי לא במבוי עצמו. וכל זמן שזה העירוב מצוי מותר לטלטל בכל המבוי. והזכוי בו כמו בעירובי חצירות. ומברך על מצות עירוב ואומ' בהא עירובא לישתרי לן לפנויי ולטילטולי מדרת' למבוא' וממבואה לדרת' לכל בני מבוי זה, או מדינה זו אם ירצה לערב בעד כל בני מדינה.
וזה העירוב מערבין אותו בכל האוכלין חוץ מכמהין ופטריות שאינם חשובין אוכל וכן מערבין אותו בכל השופכין חוץ מן המים בפני עצמן או המלח בפני עצמו אבל במים ומלח מעורבים יחד מערבין.
וטעם העירוב הוא משום דירא כלו' שבאי' כל בני החצר או המבוי לדור באותו בית שמשמרין בו העירוב והנה כל החצר והמבוי וכל הבתים שבתוכם משועבדים לזה הבית והנה כולם דרים בבית אחד ואינו מטעם קנין. ולפי' אין מערבין בכלי ואין צריך שיהיה בעירוב שוה פרוטה ובלבד שיהיה בו מזון שתי סעודות כמו שאמרנו.
עירובי תחומין
מי שהיתה לו מילה או בית המשתה או בית האבל חוץ לתחום שבת נוטל רקיק אחד של לחם והולך בו ערב שבת או ערב י"ט חוץ למדינה שהוא שרוי בה וירחיק ממנה עד שלא ישתייר בינו ובין המקום של מצוה שצריך לילך לו בשבת אלא אלפים אמה ובלבד שלא ירחיק ממדינתו יותר מאלפים אמה ויניח שם העירוב ומברך על מצות עירוב ואומ' בהאי עירוב' לישתרי לן למיזל מאתרא הדין תרין אלפין אמין.
ושיעור זה העירוב מזון שתי סעודות לכל אחד וא' והזכוי בו כמו בעירובי חצרות ושתופי מבואות אלא שצריך להודיעם שאין מערבין לו לאדם אלא לדעתו שמא אינו רוצה לערב באותו רוח שרצה זה.
יום הכפורים הוא כשבת בין לענין עירובי חצרות בין לענין שתופי מבואות בין לענין עירובי תחומין וי"ט נוהג בו עירובי תחומין אבל לא עירובי חצרות ולא שתופי מבואות.
עירובי תבשילין
י"ט שחל להיות בע"ש אסור לאפות ולבשל מי"ט לשבת אלא ע"י עירוב. הילכך צרי' שיקדי' מיום ה' בשבת שהוא ערב י"ט ונוטל כזית מאי זה תבשיל שיהיה ויצניע אותו ולא יאכל אותו עד שיעש' כל צרכי שבת. ובליל שבת אוכלו אם ירצה. והזכוי בו כמו בעירובי חצירות ושתופי מבואות ועירובי תחומין ואומר לחבירו זכה בהאי עירובא לכל בני מאתא זו. ומברך על מצות עירוב ואומר בהאי עירוב לישתרי לן למיפא ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא מיומא טבא לשבתא לי ולכל בני מתא זו. שאף הדלק' הנר צריכה עירו' שאם לא כן היה אסור להדליק מי"ט שבת. וא"ת והרי מדליקין נרות בבתי כנסיות ובבתי מדרשו' בלא ע"י עירוב. וי"ל כיון שיש בהם כבוד בית אלקינו מותר להדליקן. יש מי שאוסר להדליק נר מי"ט לחבירו דהוי הכנה כלומר שמדליקין ועדין אינו לילה וק"ל בפ"ק דביצה דאין י"ט מכין לחבירו. וכתבו התוספות שנהגו להתי' משום דסמוך לחשיכה ואע"פ שאינו לילה והוא צריך הנר לאותו יום בעצמו להאיר לו.
וזה העירוב אין עושין אותו בפת אלא א"כ יהיה עמו תבשיל פת לאפות עליו ותבשיל לבשל עליו. וריפות וחוטי הבצק הנקראים בערבי אטריה אין מערבין בהם.
וצריך להודיע בבית הכנסת ויאמר כל מי שלא הניח עירובי תבשילין יסמוך על שלי.
ב' ימים טובים שחלו להיות בה' וע"ש עושה עירובי תבשילין מיום ד' שהוא ערב י"ט ואם שכח ולא הניחו יכול להניחו ביום ראשון של י"ט בתנאי שיאמר ביום הראשון אם היום קדש ולמחר חול איני צריך עירוב כי למחר אני יכול להכין צרכי שבת ואם היום חול ולמחר קודש בהאי עירובא לישתרי לן למיפא וכו'. ולמחר אין צריך לומ' כלום שאם קדש הוא כבר ערב מאתמול ואם חול הוא אין צריך עירוב. ודוק' בב' ימים טובים של גליות יכול להניח על תנאי אבל בב' ימים טובים של ראש השנה לא משום דקדושה אחת היא וכיום ארוך הוא.
וכן י"ט שחל להיות ערב שבת. אין מערבין בי"ט לא עירובי חצרות ולא שתופי מבואות ולא' עירובי תחומין אלא מערב הוא ביום ה' שהוא ע"ש. ואם חלו שני ימים טובים של גליות בה' וע"ש מערב מיום רביעי עירובי חצרו' ושתופי מבואו' ועירובי תחומין. ואם שכח ולא ערב מערב עירובי חצרות ועירובי תחומין בתנאי שיאמר ביום הראושן אם היום חול בהאי עירובא לישתרי לן וכו' ואם היום קדש אין בדברי כלום ולמחר יאמר אם היום קדש כבר ערבנו מאתמול ואם היום חול בהאי עירובא לישתרי וכו'.
כתב הרמב"ם דה"מ בזמן שב"ד מקדשים על פי הראיה ובני גליות עושין שני ימים טובים כדי להסתלק מן הספק לפי שלא היו יודעין היום שקדשו בו בארץ ישראל אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשי' עליו ואין עוישן י"ט שני להסתלק מן הספק אלא משום מנהג וכדשלחו משם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם אע"פ דבקיאי בקיבעא דירחא הילכך יום שני דרבנן הוא וליכא למימר אם היום קדש ולמחר חול דיום שני לאו חול מיקרי ולפי' אין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי חצרות ולא שתופי מבואות ולא עירובי תבשילין אלא מערב יום טוב.
וכתבו המפרשים שאע"ף שעירב מיום ד' אינו נכון לשחוט ביום ה' לצורך שבת דהוא לנו ודאי אלא ישחטנה ביום ו' שהוא ודאי חול לנו ובקיאים בקיבעא דירחא.
הביננו ותפילה קצרה
המהלך בדרך מתפלל תפלה זו שהיא מעין שלש עשרה ברכות אמצעיות של שמנה עשרה. ואומר תחלה שלש ראשונות ואחר כך אומר הביננו ה' לדעת דרכיך כנגד אתה חונן. ומול את לבבינו ליראתך כנגד חשיבנו אבינו לתורתך. וסולח היה לנו כנגד סלח לנו. ולהיות גאולים כנגד וגאלנו מהרה למען שמך. ורחוקים ממכאוב כנגד רפאנו ה' ונרפא. ודשננו בנאות ארצך כנגד ברכת השנים. והנפוצים מד' תקבץ כנגד תקע בשופר גדול לחירו'. והתועים על דעתך תשפוט כנגד השיבה שופטינו כבראשונה. ופי' והתועים על דעתך התועים והולכין בהפך רצונך שפטם לפי שאינם נותנים לב לראות האמת אתם אם אין. ורש"י גורס ישפוטו כלו' השיבם וישפוטו על דעתך. ועל הרשעים תניף ידך כנגד למשומדים. וישמחו צדיקים בבנין עירך כנגד על הצדיקים. ובתיקון היכלך כנגד תשכון בתוך ירושלם. ובצמיחת קרן לדוד עבדך ובעריבת נר לבן ישי משיחך כנגד את צמח דוד מהרה הצמיח. טרם נקרא אתה תענה טרם נדבר אתה תשמע כי אתה פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה ושומע תפלת כל פה בא"י שומע תפלה כנגד שמע קולינו. ואחר כך אומר שלש אחונות. בד"א בימות החמה אבל בימות הגשמים אינו מתפלל הביננו מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. וכן במוצאי שבתות וימים טובים אינו מתפלל אותה מפני שצריך לומר הבדלה בחונן הדעת.
ותפלה זו צריך לאמרה מעומד. וכת' הרא"ש ואע"ג דאמרי' בגמ' גבי השבים לצאת לדרך ר' שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא קרית שמע ומתפלל ולא חיישינן לתפלת שמנה עשרה מעומד היינו טעמא כיון שהם שמנה עשרה מעומד היינו טעמא כיון שהם שמנה עשרה ברכות והיה צריך להתעכב בהם יהיה לבו טרוד עליו מחמת העכוב ולא יוכל לכוין אבל הביננו אין בה אריכות דברים כל כך ויכול לכוין מעומד ומיהא שמעינן דלא מצלי איניש הביננו אלא בשעת הדחק כגון מהלך במדבר וכיוצא בו. וכן כתב הריא"ף.
וכשיגיע לישוב אינו צריך להתפלל שמנה עשרה ברכות.
גרסינן בפרק תפלת השחר אבוה דשמואל ולוי כי בעו למיפק לאורחא הוו מקדמי ומצלי. פי' רבי' חננאל מקדמי' מעלות השחר דעיקר זמן תפלה הוא מהנץ החמה אבל בעוד לילה אין לו להקדים ולהתפלל. כמאן כי האי תניא דתניא השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא ר' שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל. פי' בזמנה. במאי קא מיפלגי מר סבר תפלה מעומד עדיף ומר סבר מסמך גאולה לתפלה עדיף. ר"ח פסק כאבוה דשמואל ולוי ובה"ג פסק כר' שמעון בן אלעזר. והרא"ש הסכים לפסק ר"ח.
וגם הלכה כר"מ דאמ' שאם היה רכוב על החמור לא ירד למטה לפי שאין דעתו מיושבת עליו ואפילו שלא במקום סכנה כי קשה לו העיכוב ומתפלל כשהוא מהלך ואינו מחזיר פניו כלפי ירושלם כיון שהוא רכוב על בהמתו והולך לדרכו.
ואם היה מהלך במקום סכנה או במקום גדודי חיות לסטים והגיע זמן תפלה מתפלל תפלה קצרה רבון העולמים צרכי עמך ישראל מרובים פי' שהרי לכל צורך וצורך מהם צריך כמה צרכים. ודעתם קצרה פירוש מלבקש עליהם. יהי רצון מלפניך אלקינו ואלקי אבותינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה פי' מה שהוא יותר טוב להם בעיניך אותו עשה. וחותם ושמע תפלתי בא"י שומע תפלה. ואין צ"ל ג' ראשונות וג' אחרונות. ומתפלל אותה אפי' מהלך וכשיגיע ליישוב ותתקרר דעתו עליו חוזר ומתפלל תפלה כתקנה.
נטילת ציפורניים
הנוטל צפרניו צריך ליטול אותם על זה הסדר יד ימין אג"ה ב"ד יד שמאל דב"ה ג"א. ומצאתי כתוב בענין זה סימן אחר והוא קשי"א בל"א תירו"ץ פי' קמיצה שמאל ימין אצבע באזהרה לך אתה תקוץ יום רביעי והלאה צפרניך. והטעם מפני שעד יום רביעי הוא משבוע שעבר ומיום רביעי והלאה הוא משבוע שבא כמו שאמרנו בהבדלת מוצאי שבת ולכן הזהיר לקוץ צפרניו מיום ד' והלא' כדי שיהא התקון לכבוד שבת. וסימן זה רומז כי נטילתם על זה הסדר קשיא ואין לשאול טעם למה כי אין בו תירוץ. ושמעתי בשם חכמי צרפת ופרובינצה שהנוטל צפרניו כסדר קשה לעניות ולשכחה ולקבור בנים אלא נוטל אותם על הסדר שאמרנו.
וגרסינן במועד קטן בפרק ואלו מגלחין תר"ג דברים נאמרו בצפרנים קוברן צדיק פירוש דאיכא למיחש דהדרי ומגלו. שורפן חסיד פי' עדיף מצדיק. זורקן רשע וטעמא מאי שמא תעבור עליהם אשה ותפיל. והני מילי בדוכתא דנפלי אבל אי כניש להו לבתר דנפלי ושדי להו אבראי לית לן בה דכיון דאישתני אישתני. והא דזרקינהו ר' יוחנן בבי מדרשא משום דהתם לא שכיחי נשי. ושמות הוא גודל אצבע אמה קמיצה זרת.
לאחר שנוטל צפרניו צריך ליטול ידיו. וכתוב בספר התשבץ ז' דברים צריכין נטילה לאחריהם ואלו הן הקם מן המטה והיוצא מבית הכסא והיוצא מבית המרחץ והנוטל צפרניו והחולץ מנעלו והנוגע ברגלו והחופף את ראשו.