אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' קמו

סי' קמה

בעזה"י יום ה' לחודש מנ"א שנת תרנ"ג לפ"ק סטרי יראה בנחמה בעיר ה' שמה.

בניות ברמה. ידידי הרב החריף ובקי ירו"ש מוה' יעקב שלום הערציג נ"י כעת אבד"ק ניזאנקאוויטץ יצ"ו מכתבו הגיעני והנני לתשובתו על שאלתו בעובדא דאתא לקמי' באחד שמכר לחבירו סחורה מכירה גמורה אפס שהתנההלוקח שאם אחר עבור ששה חדשים לא ימצא קונים להרויח בה אזי יהי' המוכר מחויב לחזור ולקנותה ממנו וליתן לו ריוח ב' מאות ר"כ ומסתפק ושואל אם אריך למיעבד הכי מחשש איסור צ"א בריבית א"ד כיון דעל משך ששה חדשים הוי מכירה גמורה שיש רשות ביד הלוקח למוכרה למי שירצה וגם אח"כ הוא תלוי ברצון הלוקח רק שבידו לכוף את המוכר אחר ו"ח שיחזור ויקנה ממנו מכח התנאי שהתנה עמו א"כ הוי לאחר ששה חדשים מכירה חדשה מהלוקח להמוכר ולית בי' משום ריבית זת"ש: הנה שורש דין זה פתוח אלי ים התלמוד בב"מ ס"ה: מכר לו בית מכר לו שדה וא"ל לכשיהי' לי מעות החזירם לי אסור לכשיהי' לך מעות אחזירם לך מותר מ"ש רישא ומ"ש סיפא סיפא דא"ל מדעתי' ופירש"י דא"ל מדעתי' אם ארצה אחזירם ולא שתתבענו בדין הלכך מותר דאי נמי חזר וקיבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו אבל רישא שע"כ צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא ע"כ ונראה לכאורה מזה דה"ה אם התנה הלוקח שמחויב המוכר לקבלה בחזרה אסור אמנם בש"ע ח"מ סי' ר"ז ס"ה כ' וכן המוכר או הלוקח שהתנה שיחזיר לו המקח בזמן פ' או כשיתן המעות הרי המכר קיים ויחזיר כמו שהתנה וכ' בסמ"ע שם ס"ק י"א וז"ל נראה דהאי או כשיתן המעות קאי אמ"ש לפניו בזמן פ' וה"ק הן שהתנה שיתן לו המקח במתנה בזמן פ' או שיתנה במכירה כשיחזירנו לו בזמן פ' ועד אותו הזמן יהי' השדה בידו בקנין גמור ומש"ה מותר לאכול הפירות וליהנות ממה שקנו כו' ולא גרע ממתנה עמ"ל בזמן פ' מש"ה סתם וכתב בזה דהמכר קיים ויחזיר כמו שהתנה משא"כ כשלא קבע לו זמן אלא מכר לו השדה והתנה עם הלוקח דיחזיר לו השדה כ"ז שיביא לו מעותיו דזה אין שם מקח עליו כלל אלא הלואה הוא לכך אסור להלוקח לאכול הפירות מהשדה עכ"ד וא"כ ה"ה בנ"ד שהתנה הלוקח שמחויב המוכר לקבלו בחזרה אחר ו"ח דוקא ולא קודם לכן הו"ל כמתנה ע"מ להחזיר דהוי עד שעת החזרה קנין גמור ביד הלוקח.

והנה א"ז הגאון בחו"ד סי' קע"ד תמה על הסמ"ע דאי דמי למתנה ע"מ להחזיר אפי' לא קבע זמן נמי כמבואר בסי' רמ"א ס"ו דמתנה ע"מ להחזיר בין לזמן קצוב בין מיד הוי מתנה. ולפענד"נ דהרי באמת ל"ד מכירה עמ"ל למתנה עמ"ל דבמתנה עמ"ל קיי"ל דיכול להחזיר גם דמיו כמ"ש הרא"ש בסוכה פ' לולב הגזול ועש"ך סי' רמ"א סק"י א"כ שפיר אמרינן דהוי מתנה עולמית והתנאי דחזרה הוי מילתא בפ"ע כיון שהברירה בידו להחזיר דמיו משא"כ במכירה עמ"ל הא ע"כ כונתו להחזיר לו גוף החפץ באותן דמים שמתנה וא"כ ל"ה רק קנין לזמן ומבואר בר"ן נדרים כ"ט.

דכל קנין שאינו עולמית הוי רק קנין פירות ונהי דנימא דלענין להתיר איסור ריבית אמרינן קנין פירות כקה"ג דמי כיון דמ"מ אין שם הלואה עליו בכ"ז ל"ה קנין פירות רק היכי שקבע לו זמן שלאחר אותו זמן אם יביא מעות יחזיר לו א"כ כיון דעכ"פ עד אותו זמן יש לו הגוף בכה"ג שפיר אמרינן דחשיב הק"פ כקה"ג משא"כ אם לא קבע לו זמן רק שיחזיר לו בכל עת שיביא מעות א"כ הא יכול להביא מעות תיכף ויוחזר לו המקח בכה"ג לא חשיב קנין פירות כלל דומה לזה כ' בתוס' ב"ב כ"ז.

ד"ה לא וז"ל וא"ת קונה אילן א' אמאי אינו מביא וקורא למ"ד ק"פ כקה"ג דמי ומ"ש ממוכר שדהו לפירות דמביא וקורא לדידי' כו' וי"ל דשא"ה שהקרקע קנוי לו עד זמן קבוע אבל הכא אם יתייבש האילן מיד אין לו בקרקע כלום עכ"ל והה"נ אי לא קבע זמן הא יכול להיות שיביא מיד המעות ולא יהי' לו בשדה כלום א"כ בכה"ג לא חשיב קנין פירות כלל ול"מ גם להתיר איסור ריבית: והנה בחו"ד כ' שם בזה עפי"ד הרמ"א ביו"ד סי' ש"ה שכ' לענין פה"ב דבאמר ע"מ להחזיר מהני ואם אמר ותחזירם לי ל"מ ומובן עפי"ד הרא"ש הנ"ל שכ' דבמתנה עמ"ל בעינין חזרת הקנאה וא"כ באמר ע"מ מתנה גמורה היא רק שעל המקבל רמי קיום התנאי ובעי קנין מחדש משא"כ באמר ותחזירם לי לא דרך תנאי ל"ה מתנה כלל.

ולפי"ז יש חילוק בין אמר ע"מ שתחזיר כשיהי' לי מעות דהוי כמכירה ע"ת א"כ כשמחזיר הוי כמוכר מחדש ומכירה הראשונה מכירה גמורה הי' ומש"ה מותר הלוקח לאכול הפירות אבל באמר סתם לכשיהי' לי מעות תחזיר לי דמי לאומר ותחזירם לי דל"ה מקח כלל והמעות הלואה ואסור לאכול הפירות.

ולדעתי העני' יש לעיין בזה טובא לכאורה דבמ"ש להעמיס בד' הרמ"א סי' ש"ה הנ"ל החילוק בין שאמר ע"מ דאז מועיל כיון דבשעת חזרה צריך להקנות מחדש הנה דינו של הרמ"א הנ"ל הוא מתשו' הרשב"א והרשב"א הא ס"ל בחי' סוכה מ"א דבמתנה עמ"ל ל"ב חזרת הקנאה ועשעה"מ פ"ג מה' זכיי' שהביא גם דברי הר' ישעי' שברא"ש סוכה שם ובריטב"א שם בשם י"א דל"ב חזרת הקנאה ובאב"מ סי' כ"ח וקצוה"ח סי' רמ"א מובא תשו' הרא"ש בשם הר' אביגדור כ"ץ ותשו' מהר"ם בר ברוך דס"ל ג"כ דמתנה עמ"ל אינו רק קנין הגוף לשעה ואחר שעה חוזר ממילא לבעלים ועתוס' ערכין ל'.

אמנם באמת אפי' אי נימא דא"צ חזרת הקנאה בכ"ז א"א לומר במתנה דכשמחזירו הי' למפרע שלו דהרי כיון דהי' יכול המקבל ליתן דמיו כנ"ל א"כ כשמחזיר לו גוף החפץ בודאי לא מיחשב של הנותן רק מכאן ולהבא משא"כ במכירה כשהוא בלי קביעות זמן כיון דמתנה שיחזור וימכור לו ע"כ כונתו רק על גוף החפץ לא על הדמים דעל הדמים ל"ש מכירה א"כ איפשר דכי חוזר אליו המכירה הוי של המוכר למפרע דומיא דכ' בתוס' גיטין מ: גבי איצטלא דפרסוה אמיתנא דכיון דיכולה לומר כלי אני נוטל משום שבח בית אביה ול"מ לסלוקי לה בזוזי גם רבא מודה דאמרינן למפרע הוא גובה ע"ש אמנם בקובע זמן א"א לומר דהוי של המוכר למפרע כיון דעכ"פ על משך הזמן שנקבע הי' בודאי של הלוקח ונהי דל"ב חזרת הקנאה דאמרי' דכשנשלם הזמן כלה קנינו של הלוקח וכמ"ש הר"ן בנדרים כ"ט.

דזכי' דממונא ודאי פקעה בכדי אבל עכ"פ במשך הזמן שהוגבל הי' בודאי של הלוקח וכנ"ל ולכך ליכא בכה"ג איסור ריבית וגדולה מזו כ' בב"י יו"ד סי' קע"ב בשם תשו' הרשב"א שהקשה בהא דקיי"ל משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטתו ה"ד. אי בגו זימני' אע"ג דלוה מסלק למלוה מ"מ המלוה א"י לנגוש את הלוה לפרעו תוך הזמן וא"כ הוי כלוה לעשר שנים דאין שביעית משמטתו דאינו בכלל לא יגוש ואי לאחר זימני' אפי' באתרא דלא מסלקי הא יכול לסלקו ותי' דכיון שהי' זמן של"ה יכול לסלקו ה"ה כמוכר ואף לאחר כלות הזמן דיני' כאתרא דלא מסלקי ע"ש וא"כ מכ"ש בנ"ד דבאמת הי' מכר רק שהי' תנאי שהמוכר יוכל לסלק להלוקח אחר זמן המוגבל מ"מ כיון דעד הזמן הלז ל"ה יכול לסלקו הוי מכר מעליא: ועפ"י דרכנו זה אמרתי ליישב קושי' הרשב"א בחי' למגילה כ"ו: אמר רבא האי בי כנישתא חלופה וזבינא שריא אוגורה ומשכונה אסור מ"ט בקדושתה קאי והקשו בתוס' שם דהרי ר"מ לא אסר במתני' אלא ממכר עולם אבל ע"ת שרי ומ"ש שכירות דאסור ומובא ברשב"א שם בשם התוס' שכ' דבאמת ר"מ חולק ע"ז ומתיר שכירות ג"כ והקשה הרשב"א דהרי משמע התם דגם רבנן לא פליגי על ר"מ רק דשרי גם ממכר עולם אבל מ"מ מודו דמכר ע"ת ג"כ שרי ותקשי מ"ש משכירות דאסור ונלפענד"ל דהנה בגמ' התם כ"ז: פריך על הא דקתני אין מוכרין ביהכ"נ אלא ע"ת שאם ירצו יחזירוהו ולר"מ היכי דיירי בי' הא הו"ל ריבית וקא"ר יוחנן ר"מ בשיטת ר"י אמרה דאמר צד א' בריבית מותר והקשו המפורשים דאכתי תקשי לרבנן דאמרי מוכרין אותו ממכר עולם ומשמע דה"ה על תנאי והרי קיי"ל צד א' בריבית אסור ולדברינו י"ל דפירכת הש"ס היא על מאי דקא' ע"ת שאם ירצו יחזירוהו דתולה הדבר רק ברצונם בלי קביעת זמן רק בכל עת שירצו יחזירוהו ולהכי פריך שפיר דהו"ל ריבית ומוכרח לשנויי דר"מ בשי' ר"י אמרה דצ"א בריבית שרי משא"כ לרבנן שפיר נוכל לומר דשרי ממכר עולם וה"ה מכר על תנאי היינו שיגבילו זמן שלאחר הזמן הלז יחזירוהו וקודם הזמן לא יוכלו לסלקו ובכה"ג הוי מכירה מעליא ול"ה צ"א בריבית ומעתה תתיישב קושי' הרשב"א הנ"ל דלכאורה צריך להבין קושי' התוס' מאי הקשו ממכירה ע"מ להחזיר לשכירות הרי הר"ן כ' בפ' בני העיר דמאי דמהני בבהכ"נ מכירת זט"ה משום דמיפקע הקדושה מהבהכ"נ וחלה על הדמים ואח"כ כיון דהדמים הוי' קדושה שני' קלישא קדושתי' ויכולין זט"ה להתנות להוציאן לחולין ע"ש וא"כ בשלמא במכירה כיון דהשתא מכירה גמורה היא פקעה הקדושה מהביהכ"נ וחלה על הדמים ואח"כ חוזרת וחלה הקדושה על הבהכ"נ ול"ד להא דקיי"ל בגיטין פ"ג.

גבי היום אי את אשתי ולמחר את אשתי דאמרי' כיון דפסקה פסקה דהתם ודאי פסקה דבמה יחולו קידושין שניים כיון דכבר פטרה משא"כ הכא מתחללת הקדושה מהבהכ"נ לזמן ואח"כ חוזרת הקדושה הראשונה על הבהכ"נ ער"ן נדרים כ"ח: וגם אפשר דכי חוזרין ומוכרין להם מקדישים אותו מחדש משא"כ בשכירות הלא אין להקדושה על מה לחול ולא נפקעה הקדושה מהביהכ"נ מעולם וכן הרגיש בזה בס' ישיע"ק א"ח סי' קנ"ג.

אמנם י"ל דהתוס' הקשו שפיר מדקא' ר"מ ע"מ שאם ירצו יחזירוהו בלי קביעות זמן וזה הא ל"ה מכירה לזמן כלל כיון דבידם לחזור ולקנותו מיד וכנ"ל ועדיין בקדושתי' קאי ואפ"ה מתיר ר"מ כיון שאינה מכירה לחלוטין א"כ גם שכירות היל"ל דשרי ולכך הוכרחו ע"כ לומר דלר"מ שרי באמת שכירות ג"כ וא"כ ממילא ל"ק קושי' הרשב"א הנ"ל לרבנן היכי שרי ע"ת דהרי לרבנן ע"כ לא שרי ע"ת רק בקובע זמן שעד הזמן הלז לא יוכלו לסלק להלוקח דאל"ה הא הוי צ"א בריבית דאסור לרבנן וא"כ שפיר חלוק מכירה לזמן כזו משכירות דבמכירה נפקע הקדושה מהבהכ"נ לזמן וחלה על הדמים משא"כ בשכירות אין להקדושה על מה לחול ובקדושתה קאי ולכך אסור וא"ש ע"נ: והנה ראיתי בנוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ע"ה שכתב דהא דאמרי' לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור היינו בלשון זה שהוא משמע שכשיחזיר לו המעות יבוטל המקח למפרע ונמצא שהי' המעות למפרע הלואה בידו אבל אם אמר לכשיהי' לי מעות תחזור ותמכור לי נמצא אף בשעת חזרת המעות אין כאן ביטול מקח למפרע ועד עתה מכירה גמורה היתה אלא שעתה הוא חוזר ומוכרה לו מכאן ולהבא ואין כאן שום צד הלואה אפי' צד א' בריבית ליכא ולפי"ז אפי' מטלטלין מותר כה"ג למכור ראובן) סחורה לשמעון במנה ושמעון יתחייב כשיהי' מעות לראובן לזמן פ' לחזור ולמכור לו במאה ועשרים ובמטלטלי איכא היתר יותר שהרי יש אחריות יותר מבתים ושדות עכ"ד הנה מכותלי דברי הנוב"י ניכר שגם הוא לא התיר רק בקובע זמן לחזרת המכירה אפס דהנוב"י אתי עלה מטעם דבעינין בחזרת המכירה הקנאה חדשה ושעל כן כ' שם דלא תקשי מבתי ערי חומה שאמרו בערכין ל"א.

דהוא ריבית והתורה התירהאע"ג דג"כ מכר הוא משום דשאני התם שא"צ לחזור ולקנות שהרי אפי' נתן בע"כ מהני. ולפענ"ד מהא דמהני בע"כ של הלוקח אין ראי' דל"ב קנין דאיפשר דצריך קנין ובכסף הגאולה נקנה בחזרה להמוכר והכי משמע באמת מד' הש"ס בקידושין כ': דגאולת ע"ע ושדה אחוזה וכי"ב בעינין קנין בשעת הגאולה מדא' התם גבי ע"ע הנמכר לנכרי וא"א אין נגאל לחצאין הנך מאה פקדון נינהו גבי' יהיב להו ניהלי' ונפיק וכ' בספר המקנה שם דהנך זוזי למלוה דמי דלהוצאה ניתנו וכיון דמלוה אינו קונה בהכר להכי צריך ליקח המעות ולחזור וליתן לו בתורת קנין ע"ש וה"ה גבי גאולת בתי ע"ח איפשר דבעי קנין אלא דכך גזרה התורה דמועיל הקנין אפי' בע"כ של הלוקח ועש"ך ח"מ סי' ר"ז סק"ח כפי שהבין בדבריו הנתה"מ שם בהתנה המוכר שיחזיר לו המקח כשיתן לו המעות מהני הקנין אפי' אם נתן המוכר המעות בע"כ של הלוקח ומחויב למכור לו דנתינת המוכר המעות להלוקח דמי לפירעון חוב דלכ"ע הוי נתינה ע"ש אכן י"ל עפמ"ש הרשב"א והריטב"א בחי' יבמות ע'.

בהא דקא' התם והא קיי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני לי' רבי' והקשו בתוס' דהא א' פ"ק דקידושין ע"ע גופו קנוי ותי' דכיון דיוצא בגירעון כסף בע"כ של אדון לא חשיב קנין ע"ש וה"ה די"ל בבתי ע"ח כיון דהמוכר יכול לגאול בע"כ של הלוקח לא מיקרי קנין וע' במקנה קידושין ה'.

ובק"א סי' כ"ז] אמנם לפענ"ד לא תליא כלל בזה דהרי אפי' אי אמרינן דא"צ קנין והיינו דגזה"כ הוא דנפקע קנינו של הלוקח ע"י פדיונו של המוכר וחוזר ממילא להמוכר ולא בתורת קנין אבל בכ"ז מכר הוא כדא' בב"מ ק"ט. התם זביני מעליא הוא ויובל אפקעתא דמלכא הוא והטעם דא' דבתי ע"ח הוי ריבית כיון דלא נקבע זמן לגאולת המוכר ותיכף משעת המכירה בידו לפדותו עד שנה תמימה וליכא זמן שתחול בו המכירה בהחלט לכך דמיא להלואה והוי ריבית ומדוקדק לפי"ז לשון המשנה דקתני המוכר בית בבתי ע"ח ה"ז גואל מיד וגואל כל שנים עשר חודש ה"ז כמין ריבית כו' והיינו כיון דגואל מיד וליכא קביעת זמן לכך הוא דמיא להלואה.

ותדע לך שכן הוא דהרי במוכר שדה אחוזה ל"א דהוי ריבית והתורה התירה אף דקיי"ל במכרה בק' והשביחה ועמדה במאתים שייך השבח להמוכר כשפודה אותה לאחר ב' שנים כדילפינין בערכין ל'. מקרא ול"א דהוי ריבית לגבי המוכר כמו בבתי ע"ח וע"כ משום דבשדה אחוזה הוקבע זמן דאין יכול לגואלה לפני ב' שנים לכך הוי מכירה גמורה עד הזמן הלז וליכא צד ריבית: שוב ראיתי בספר קצוה"ח סי' נ"ה שכ' שם לדחות דברי האגודה המובא ביו"ד סי' רל"ב שכ' דאם אירע אונס ביומא דמישלם זימני' ל"ה אונס וה"ר מגיטין ע"ד: בראשונה הי' נטמן יום שנים עשר חודש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל הזקן שיהא חולש מעותיו ללשכה כו' והרי נאנס ביום האחרון ול"ל להלל לתקוני וע"כ דל"ה אונס כיון שהי' לו לפדותו מקודם וכ' ע"ז הקצוה"ח דאין ראי' מזה דבבית עיר חומה אפי' אם אירע אונס של"ה יכול לפדותו כל השנה ג"כ ל"מ כיון דהבית נקנה תיכף להלוקח אלא שנתנה תורה רשות למוכר לפדותה תוך י"ב חודש וכל שלא פדאו אפי' ע"י אונס אין הבית חוזר ללוקח והו"ל כמו אונס רחמנא חייבי' דל"א ע"ש ובאמת כבר קדמו בזה המג"א בסי' ק"ח ס"ק י"א ואא"ז בנתה"מ שם דחה דבר זה דבית בבתי ע"ח הוי כמו הלואה כדאמרי' דריבית גמורה היא והתורה התירה והוי אונס רחמנא פטרי'.

ולפענ"ד ד"ז תליא בתרי לישני דרבא בגיטין שם דלל"ק שם דס"ל דתקנתו של הלל במוכר בבתי ע"ח שיהי' חולש מעותיו ללשכה הי' בפניו וא"כ אי איתא דמוכר בית בע"ח הו"ל הלואה א"כ הרי קיי"ל דבחוב פירעון בע"כ שמי' פירעון ולמה הי' צריך לתקוני כמו שהקשו באמת בתוס' שם וע"כ כתי' הרשב"א דשאני בחוב דלא מפסיד המלוה מידי במה שישלם לו החוב משא"כ במוכר בית בע"ח הא הבית מכור הוא להלוקח ומה דזכי לי' רחמנא לגאול תוך שנה אינו אלא תנאי מבחוץ וכה"ג שמפסיר המקבל בכך מה שהוא שלו נתינה בע"כ ל"ה נתינה וא"כ ללשון זה ע"כ הוי מכר גמור משא"כ לל"ב דרבא דס"ל דהלל לא תקין רק שלא בפניו אבל בפניו לא אצטריך לתקוני משום דנתינה בע"כ שמי' נתינה וע"כ להך לישנא הוי כפריעת חוב וכיון דקיי"ל כל"ב דרבא כמו שפסק הרשב"א שם לכך שפיר כ' הנתה"מ דל"ה רק הלואה והוי אונס רחמנא פטרי' ומוכח הכי ג"כ מש"ס קידושין כ': דא' התם דבתי ע"ח אין נגאל לחצאין דילפינין גאולה גאולה משדה אחוזה ומבואר בחי' הרשב"א שם ובהרא"ש והעיטור הובאו בב"י ח"מ סי' ע"ד וביו"ד סי' קע"ב דלכך אצטריך למיגמר משדה אחוזה דאין נגאל לחצאין משום דקיי"ל בב"מ ע"ז: האי מאן דאוזפי' מאה זוזי לחברי' ופרעי' זוזא זוזא פירעון הוי וכ"כ בחי' מהרי"ט בקידושין שם ואי איתא דגאולת בתי ע"ח מכירה הוי א"כ בלא"ה לא הי' סברא שיגאל לחצאין דהא דא' התם בב"מ מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם ה' מאות זוז קנה ומחזיר לו את השאר אפי' לאחר כמה שנים התם מיירי כשקיבלם המוכר מרצונו ולא עייל ונפיק אזוזא אמרי' דבשתיקה נתרצה להקנות גם במקצת דמים אבל פשיטא דא"י הלוקח לכוף את המוכר לקבל דמי המקח זוזא זוזא דהרי בעייל ונפיק אזוזי ל"ק וא"כ ממילא הוי ידעינן דאינו נגאל לחצאין ול"ל הגז"ש דגאולה גאולה וע"כ דמכירת בתי ע"ח הלואה הוא.

ואיפשר להעמיס זאת ע"ד החידוד בכונת ד' הש"ס בקידושין שם דקא' מה לשדה אחוזה שכן הורע כחו לגאול מיד לכך אין נגאל לחצאין והיינו כיון דא"י לגאול קודם ב' שנים ויש קביעות זמן להגאולה א"כ בכה"ג הא הוי זביני מעליא כנ"ל ולכך אין נגאל לחצאין דלאו הלואה הוא וע"ז אמר מוכר בית בבתי ע"ח יוכיח שיפה כחו ליגאל מיד א"כ כיון שלא נקבע זמן ויכול לפדותו מיד עד יב"ח הא בכה"ג ל"ה מכר רק הלואה כנ"ל וא"כ הול"ל דנגאל לחצאין כמו דמהני בפירעון הלואה זוזא זוזא ואפ"ה אין נגאל לחצאין והבן: והנה עוד רצה הנוב"י שם להוכיח מהא דקיי"ל שומא הדרא ללוה והרי המלוה אוכל פירות בינתים ולד' הרא"ש הובא ברמ"א סי' ק"ג אפי' נתיקרה צריך הלוה ליתן כשעת היוקר משום דמכר גמור הוא ה"ה בנ"ד הוי מכר גמור ודחה ראי' זו דהתם הלא הברירה ביד המלוה למכור השדה על כרחו של הלוה ושוב לא תיהדר דזבנה או אורתה או יהבה במתנה לא הדרא ללוה לכך הוי שפיר מכירה חלוטה משא"כ כשא"ל לכשיהי' לי מעות תחזור ותמכור לי הא אין בידו למוכרה לאחר ע"ש וא"כ ה"ה בנ"ד הרי קודם הששה חדשים הרשות ביד הלוקח למכור הסחורה וגם אח"כ רק ברצון הלוקח תליא מילתא בודאי הוי מכר גמור ובפרט לפ"מ שהוכחנו למעלה דהיכי דאיכא זמן של"ה יכול לכופו על חזרת המכירה הוי מכירה מעליא בכה"ג אף שלאחר זמן שנקבע יכול המוכר לפדותה גם אי מכרה לאחר בכ"ז הוי מכירה מעליא ושדה אחוזה יוכיח דהרי אפי' מכרה הלוקח הראשון עדיין יכול המוכר לגאלה לאחר ב' שנים כדא' בערכין ל'.

ואפ"ה הוי מכירה מעליא וכנ"ל. ומ"ש כ"ת מד' האס"ז ב"מ ס"ג שפי' הא דקא' התם ריבית ע"מ להחזיר א"ב דהיינו בשהתנה שיהי' המכר קיים עד אותה שעה ויחזור הלוקח וימכרנה להמוכר באותן דמים דאפ"ה אסור לרבנן דר"י כיון דאין דרך לוקח לעשות כן ירדה תורה לסוף דעתם דלהלואה גמורה נעשה ולפיכך אה"כ את כספך לא תתן וגו' ול"א את כספך לא תלוה לו לרבות מכר כי"ב שיהי' דינו כמלוה.

הנה מלבד שהאס"ז הוא יחיד בפירוש זה וכל הראשונים לא שערוהו הנה היטב אשר דבר בזה מעלתו דרק היכי שתלוי ביד המוכר לבטל המכירה בכל עת שירצה והלוקח תלוי בדעת המוכר בזה שפיר שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתם שלא נתכונו רק להלואה אבל בכנ"ד הלא הכל תלוי ביד הלוקח ועד ו' חדשים היא מכירה פסוקה בודאי דרך החגרים הוא זה ועמח"א ה' ריבית סי' י"ג מ"ש בזה.

מעתה נחזור לנידן הנשאל לפנינו לענין דינא הנה באמת כפי התנאי הזה שהתנה הלוקח הרי לא יהי' בטוח בהריוח שהתנה עמו שהרי בכלות הששה חדשים כשיבא הלוקח להכריח את המוכר שיקנה ממנו בחזרה הסחורה וליתן לו ריוח המדובר סך ב' מאות ר"כ כשיאמר המוכר שאינו רוצה לקיים התנאי הלא תתבטל המכירה למפרע ויהיו המעות הלואה ביד המוכר ושוב לא יוכל הלוקח לתבוע ממנו הרווחים שיהי' ריבית וע"כ א"א לעשות כ"א בדרך זה שמלבד הקנין שעושה עמו על המקח יעשה קנין מהמוכר על התנאי הנ"ל באופן שלא תתבטל המכירה אף כשלא יקיים התנאי רק שיהי' חיוב בפ"ע שיתחייב המוכר בקיום תנאי זה מכח הקנין.

והן אמת דכפי המבואר מד' הש"ך יו"ד סי' קס"ט ס"ק נ"ז נראה דס"ל דאין להתיר עפ"י תנאי של חזרת קניי' בשעת המכירה רק שיהי' בדרך הבטחה שיחזור ויקנה ממנו וכן פוסק בקונטרס הסמ"ע על דיני ריבית שכ' שם שאין לך הערמת ריבית גדולה מזו כיון שתחלת קנינו הי' אדעתא דהכי ע"ש ובשו"ת פנ"י מהמג"ש ח"ב סי' כ"ז כ' לעשות קודם שטר מכירה סתם בלי שום תנאי ואחר החתימה יכתבו שנתרצה הלוקח לחזור ולמכור להמוכר בקצבת ריוח כו"כ ע"ש.

אמנם באמת במכירה עפ"י תנאי לזמן כבנ"ד איפשר דגם הסמ"ע והש"ך יודו דשרי וענתה"מ סי' ר"ז שמביא בשם המח"א דבמכירה עפ"י תנאי שרי וליכא לתא דאיסור ריבית כ"א כשאומר סתם כשאתן לך מעות תחזיר לי ע"ש ועתשו' עטרת חכמים מהגאון רב"פ ז"ל חיו"ד סי' י"ד שכ' שמעיקר הדין ליכא איסור ריבית כ"א כפי המוזכר בגמ' לכשיהי' לי מעות אחזירם לו שלשון זה יש לפרש ביטול המכירה מעיקרא והי' כלא הי' וז"ש בפרש"י שם בזה"ל ע"מ אני מוכר לך לכשיהיו לי מעות החזירם לי וטול מעותיך ע"כ שלשון וטול מעותיך מורה הכונה שהמכירה בטלה אבל היכי דליכא ביטול מכירה ליכא איסור ריבית כלל ע"ש ולכן באופן שכתבנו לפענ"ד אין בזה שום איסור ריבית.

דברי ידידו דור"ש באהבה ס' קמז בעזה"י יום ה' כ"ח למב"י שנת תרנ"א לפ"ק סטרי שלום ורב טוב לכבוד גיסי ידידי הרב הגדול חריף ובקי חכם ושלם כש"מ פינחס הלוי איש הורוויץ נ"י אבד"ק זוראוונא יצ"ו מכתבך הגיעני והנני לתשובתך ע"ד השאלה שבאה לפניך בפרה שדקרו אותה במתכת תחת הצלעות נגד הכרס לרפואהע"י שנתנפחה מחמת ריבוי אכילה ושתיי' ונפשך בשאלתך להודיעך חות דעתי העני' אם החלב מפרה זו שריא: הן כבר ראתה עינך מה שצדדו האחרונים להתיר החלב בזה מכח ס"ס דילמא הלכה כד' י"א בטיו"ד סי' מ"ח דהכרס הפנימי הוא היכי דפרעי טבחי לבד ושמא לא ניקב הכרס כלל.

והנה בפמ"ג שם בשפ"ד סק"ד כ' לענין דינא נראה דכל הפוסקים פסקו כריב"ח אין לעשות מזה ספק וכל הכרס כולו בכ"מ שניקב טריפה אכן בפר"ת סק"ב הביא מד' רש"י ורמב"ם והרי"ף ובעל העיטור דאינו רק ספק טריפה דשמא הלכה כרבה בר ר"ה ע"ש ובספר האשכול מרבו של הראב"ד ה"ר לפסוק כרבה דכרס הפנימי מפרעתא וחיצונה הנחבא ממנו בין הצלעות וגם בס' אור זרוע הגדול ה' טריפות סוסי' תי"ד מביא ד' רבינו חננאל דפסק כרבה משום דאמימר דהוא בתרא דריש כולהי שיעורי דתנאי ואמוראי בכלל מפרעתא לבר מההוא דרב וריב"ח והוי ריב"ח יחיד נגד רבים ומדהביא שי' ר"ח באחרונה מוכח דגם איהו דעתו לפסוק הכי וערשב"א בתה"א בית שני שער ג'.

והנה אף אי האוסרין הם הרוב ול"ה הספק דפלוגתא ס' השקול כבר כ' בס' סד"ט סי' קפ"ג סק"ב ובכ"ד דאף אם ס' א' אינו שקול ג"כ הוי ס"ס דסמוך מיעוטא לפלגא והו"ל רובא ע' יבמות קי"ט. וחולין ע"ז: סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות ובפירש"י שם ועתוס' נדה י"ח.

ד"ה שליא והנה אף להפוסקים שהובאו בט"ז וש"ך סי' ק"י דס"ל דס"ס ל"מ במקום חזקה והרי קיי"ל בהמה בחיי' בחז"א עומדת ולד' רבים מהפוסקים אמרינן הכי בכל ריעותא מחיים ולכאורה למ"ש המ"ל בפ"ב מט"צ ה"א דהיכי דאיכא גם ספק במציאות ל"ש לומר בשביל החזקה לא ישתנה הדין [ער"ן פ"ק דקידושין גבי נתן הוא כו' ועפמ"ג סי' ל'] וא"כ ל"מ הס"ס הנ"ל.

אמנם לא מיבעיא למ"ש הפנ"י בכתובות ס"פ המדיר דבמקום חשש נקב שע"י קוץ או מחט איכא חזקה טובה להתיר יען דבשעה שנולדה לא נולדה עם קוץ או מחט והוי חזקה מבוררת ולכן מוקמינין אחזקה גם בנולדה הריעותא מחיים ורק בס' נקב שע"י חולי שיכול להיות שנולדה עם הנקב ל"ה חזקה ע"ש א"כ איכא בנ"ד חזקה להיתרא אולם מד' הרמ"א בסי' נון באמת לא נראה הכי אלא בדאיכא ריעותא מחיים בכ"ע איכא חז"א אולם זהו רק לענין הבהמה גופה אמרינין דבהמה בחיי' בחז"א אבמ"ה או שא"ז עומדת ומחזיקין מאיסור זה לאיסור טריפה אבל ל"מ חז"א דידה לגבי החלב ועד כאן ל"א בכתובות י"ג.

לד' המכשיר בה מכשיר בבתה דמהני חזקת האם לגבי הבת אלא משום דתלויין זב"ז וממשיכין חזקת האם על הבת אבל בנ"ד אף אם הבהמה אסורה משום אבמ"ה או א"ז בכ"ז על החלב הא ל"ה מעולם לא איסור אבמ"ה ולא א"ז ואף דאיכא מ"ד דם נעכר ונעשה חלב וא"כ הי' על החלב מעיקרא איסור דם בכ"ז מלבד דלא קיי"ל כוותי' אלא כמ"ד אברי' מתפרקין כמ"ש בסוסי' קפ"ט חוץ לזה הא ל"ש בזה מחזיקין מאל"א כיון דבשעה שהי' דם הא ל"ה אסור משום דדם שלא פירש מותר ואחר שנפרש הא נתהו' לחלב שהוא היתר.

גם הא נשתנה אז לגוף אחר ול"ש בי' מחזיקין מאל"א כהא דא' ביבמות כ"ג. לכי מגיירה גופא אחרינא הוא.

וכעין מ"ש במג"א סי' רט"ז לענין מוסק וא"כ שפיר יש לדון בנ"ד להתיר החלב מכח ס"ס דאף דאיכא לברורי ע"י בדיקה אחר השחיטה אם ניקב הכרס הפנימי בכ"ז דעת הנוב"י במהד"ק חיו"ד סי' נ"ז דבחיי הבהמה לא מיקרי איכא לברורי מה שיכולין לבדוק אחר שחיטה. והן אמת דממאי דמהרא"י בפסקיו הובא בש"ך סוסי' ק"י מביא ראי' לדעתו דמהני ס"ס אפי' באיכא לברורי מהא דס"ל לר"ת בס' דרוסה שנתערבה באחרים הו"ל ס"ס אעפ"י שיכולין לברר ע"י בדיקה הלא מבואר דפשיטא לי' דמה שיכולין לברר ע"י בדיקה אחה"ש ג"כ מיקרי איכא לברורי אמנם הרי באמת ברמ"א סי' ק"י ס"ט פוסק דס"ס מהני אפי' באיכא לברורי וכ"פ הש"ך בכללי ס"ס אות ל"ד ועשעה"מ ה' ט"מ בכללי ספקות כלל ג' שכ' דהסכימו כל הפוסקים דא"צ לברורי ואף דהרשב"א בחי' חולין נ"ג.

כ' דצריך לברר בכ"ז בתה"ב חזר בו וכתב דא"צ לברורי ועכ"פ בדאיכא טירחא העלו הפוסקים דא"צ לברר ערא"ש פ"ב דע"ז סי' ל"ה ועט"ז סי' פ"ד ס"ק י"א ובפמ"ג שם ובמג"א סי' תל"ז וכן התיר בתשו' ג"ש סי' ו' החלב מפרע צולעת משום ס"ס שמא לא שף ושמא לא איעכל ניבי' וכ' שם דל"ה במקום חז"א משום דלגבי החלב ליכא.

חז"א וכ"כ בתשו' ברית אברהם סי' כ"ב: והנה ראיתי בס' בינת אדם שער הקבוע סי' נ"ד שכ' בבהמה צולעת לאסור החלב אף דאיכא ס"ס דאפי' את"ל דא"צ לבדוק הא איפשר שאפי' בלא בדיקה יראה שנשמט הירך ויתברר למפרע שאכל חלב טריפה ומצינו כי"ב בשומרת יום וזבה דטבילתן ביום ובעילתן תלוי' דשמא תראה ותסתור אע"ג דמותר לבעול ה"ז גרגרן וה"ה הכא החלב אסור מה"ט.

אמנם בשער או"ה סי' כ"ה חזר בו וה"ר להתיר מחולין ע'. דקא' לא מחתך ומשליך ופירש"י ואיסורא ליכא דהא כי שדא קמא חולין הוי וזה למ"ד למפרע הוא קדוש הרי דאע"ג דכשיצא רובא למפרע קדוש מ"מ ליכא איסורא וה"ה בחלב אע"ג דכשימצא טריפה הי' אסור למפרע מ"מ בשעת היתרו מותר והא דגזרו רבנן בזבה היינו לפי שהוא איסור כרת וכשאינו עומד להתברר בודאי אפי' באיסור כרת ל"ג כדמצינו בפ"ה דטהרות בס"ט ברה"ר דהלכה כחכמים דפליגי על ר"ע ומטהרין אפי' בגברא אע"ג דאיפשר שיתברר אמנם באיסור לאו אפי' עומד להתברר בודאי כמו בבכור ג"כ שרי וה"ה בחלב עכ"ד.

והנה אף דבאיסור שאינו להרחקה אמרינן מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת כביבמות קי"ט. ובפרש"י שם בכ"ז הרי כ' במ"ל פ"א מה' יו"ט ובנובי"ק חא"ח סי' כ"א דזהו רק בלאו שחייבין עליו מלקות אבל באיסור שא"ב מלקות ל"ש מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וא"כ הרי ידוע מ"ש הרמב"ם פ"ה ממא"ס והובא בב"י רסי' פ"א דאיסור חלב טריפה אינו רק כח"ש וא"ב מלקות א"כ ל"ש מה לי איסור לאו כו' ובאמת ל"ה צריך לזה דבלא"ה אינו דומה להך דנדה דהתם אם תראה תסתור למפרע ועשה איסור בודאי משא"כ בנ"ד אף אם ימצא אח"ש הכרס הפנימי נקוב הלא נוכל לתלות שבשעה שנחלבה ל"ה נקוב עדיין ולא יתברר בודאי שהי' אז חלב טריפה ולבר מן דין נראה דהיכי דעכשיו הוא שרי מדינא משום ס"ס אין אנו חוששין למה שאיפשר שיתברר אח"כ שאינו כן כדמצינו ביבמות ס"ז.

באשת כהן שמת בעלה והניחה מעוברת כולן זכרים יאכלו העבדים בתרומה ופירש"י דל"ח לחלקו של עובר משום דהוי ס"ס שמא נקבה ושמא תפיל ול"ח שמא תלד זכר ויתברר דבאיסורא קאכיל. וכ"מ מגיטין כ"ח.

במשנה המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים והאשה מותרת לינשא לשוק ואף שעומד להתברר בודאי ואיפשר שיבורר שבאותה שעה הי' מת ונמצא שנשאת למפרע באיסור. והכי מבואר בתוס' קידושין מ"ה: ד"ה בפירוש בשם ר"ת לענין קידושי קטנה.

ואפי' לד' הר"מ מיוני שם נ"ח אלא שמא יקדשנה אבי' אחר זמן והבעל לא ידע ויהי' עמה באיסור אבל לחוש לשמא כבר קידשה ויתגלה אח"כ שקידשה לכ"ע ל"ח אלא מוקמינין לה עתה בחזקת פנוי' שלא נתקדשה עדיין והך דזבה דבעילתה תלוי' דמי לשמא ימות וכהא דא' התם בגיטין בגמ' שם בכהן שאמר לאשתו ה"ז גיטך שעה א' קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד וא' התם שמא מת ל"ח שמא ימות חיישי' דעל להבא ל"ש לאוקמי אחזקה ובכל שעתא איכא לספוקי שמא ימות תוך אותה השעה ונמצא שאוכלת מיד עתה באיסור וה"ה בזבה שמא תראה אח"כ ועביד למפרע בעת הבעילה איסור משא"כ לענין אכילת החלב בחיי הבהמה שיש היתר ס"ס או חזקת כשרות ל"ח כלל שמא יתברר אח"כ שעתה הוא טריפה דזה דמי לשמא מת דל"ח אף אי בודאי יתברר אח"כ אלמפרע והנה ראיתי לש"ב הגאון מלבוב ז"ל בס' שו"מ מהד"ק ח"ב סי' פ"ב שכ' דליכא כאן ס"ס כיון דהוי משם א' וגם אינו מתהפך ע"ש ובאמת הלא דעת הרמב"ם דל"ב בס"ס מב' שמות ופוסק הכי בפר"ח סי' ק"י עחו"ד שם וע' מג"א סי' תל"ט סק"ג מש"כ בשם הד"מ ועתשו' ח"ס סי' קמ"ד ובפרט לפ"מ שהעלינו דהחלב אית לה חזקת היתר ובכה"ג בודאי מהני לכ"ע אף שהוא מש"א כמ"ש בתוס' כתובות ט' וגם ל"ב מתהפך בכה"ג ע' פלתי סי' קפ"ז וק"צ.

אמנם בנ"ד י"ל דבלא"ה ל"ה ס"ס כיון דהך דיעה דל"ה כרס הפנימי רק היכי דפרעי טבחי לא הובאה בש"ע אין לצרפה לס"ס כמ"ש בס' עין זוכר מהג' חיד"א במערכת הס' אות ל"ב בשם ס' בעי חיי ועפמ"ג בכללי הס"ס במחודשים ג'. וגם הלא עכ"פ רבו האוסרין [ [ועתבו"ש סי' מ"ח סק"ג שקרא תגר על המדפיסים שקבעו הג"ה בטור שם לה"ר להמתירים ניקב הכרס שלא במקום דפרעי טבחי לסתור ד' חכמי הש"ס ע"ש ובב"ח] ורבים מהפוסקים כתבו דאם ס' א' אינו שקול ל"ה ס"ס עב"י אה"ע סי' ו' ובש"ך יו"ד סי' נ"ג ס"ק י"ד ובכללי ס"ס דין ל"ג ובט"ז סי' ק"צ סק"א: והנה במרדכי בחולין פג"ה אות תרע"ה מביא בשם מהר"ם מר"ב דציר נבילה וטריפה אינו אסור רק מדרבנן דזיעה בעלמא הוא ורק ציר טמאה הוי דאוריי' מקרא דהטמאים ומבואר בתוס' בכורות ו': ד"ה רוטב וקיפה דחלב הוי כמו ציר ועתוס' חולין צ"ט: ד"ה שאני ע' פלתי סי' ס"ב ופ"א ובשפ"ד סי' פ"א ס"ק י"ב וכ"נ דעת רבותיו של רש"י שהובא ברשב"א חולין ט'.

ולדידהו ע"כ הא דא' חולין קי"ז. דחלב טריפה אסור אינו אלא מדרבנן וי"ל עוד דהרי בגמ' בכורות שם מייתי קרא לאסור חלב טמא מגמל גמל וקא' דאצטריך קרא דסד"א חלב חידוש הוא כו' וי"ל דבטריפה דליכא קרא שריא החלב מדאורייתא וליכא רק איסור דרבנן א"כ לפי"ז לכאורה גם בספק א' יש להתיר החלב משום סד"ר לקולא אמנם באמת כל הראשונים ז"ל החליטו בפשיטות דחלב טריפה אסור מה"ת ובפר"ח סי' ע' ס"ק י"ח כ' דהדיעה הנ"ל היא דחוי' מהלכה.

ויש ג"כ לה"ר כנגד זה מש"ס ע"ז ל"ה דקא' שמואל דגבינות נכרים אסורין מפני שמעמידין אותן בעור קיבת נבילה הא קיבה גופה שריא ומי אמר שמואל הכי והתנן קיבת נכרים ושל נבילה ה"ז אסורה והוינן בה אטו דנכרי לאו נבילה היא ואמר שמואל חדא קתני קיבת שחיטת נכרי נבילה ולד' המהר"ם הנ"ל מ"פ דהרי בתוס' שם כ' דלהכי ל"ק בעור קיבת שחוטה ומשום בב"ח דדוקא נקט נבילה דאיכא איסור דאוריי' משא"כ משום בב"ח כיון דל"ה דרך בישול אינו אלא מדרבנן וא"כ י"ל דלעולם חלב הקיבה גופה ג"כ אסורה מטעם חלב נבילה אפס דל"ה רק מדרבנן ולהכי קא' בעור קיבת נבילה דהוא דאיריי' וע"כ דחלב טריפה ונבילה ג"כ אסור מדאוריי'.

וגם במ"ש למעלה דליכא חז"א על החלב יש לפקפק טובא דכיון דאנו מסתפקין לאסור החלב משום חלב שיצא מטריפה וכיון דלגבי הפרה איכא חז"א ממילא הוא נמשך גם על החלבדלעולם אנו דנין על הדבר שנצמח ממנו הספק כמ"ש בחי' הריטב"א עירובין ל"ו. וברמב"ן והר"ן בנדה י"ח.

ובתוס' יבמות פ"ב. ד"ה ב' קופות ע"ש.

והנה בס' שו"ת תפארת צבי חיו"ד סי' ס"ט וכן בשו"ת חס"ל חיו"ד סי' כ"ה מביא בשם א"ז הגאון מליסא להתיר בזה מטעם דאומן לא מרע אומנותי'. ולפענ"ד יש לגמגם בזה כיון דע"כ עושה זאת כשהבהמה מתנפחת להוציא הרוח מבטן המלאה שלא תמות לא איכפת לי' אם תהי' נטרפת בכך אחרי שכונתו רק להצילה ממיתה לפי שעה ול"ד זה למ"ש בפמ"ג סי' מ"ו בשם הכנה"ג לענין התרנגולים המסורסין דשרי משום דאומן לא מרע אומנותי' וכן בש"ת חת"ס חיו"ד סי' כ"א דבנ"ד כיון שהבהמה מסוכנת ועושין לה רפואה זו כדי שתשאר חי' אינו מקפיד אם תהי' טריפה: והנה להפוסקים שהבאנו למעלה דנ"ד ל"ה רק ס' טריפה משום הדיעה שהובאה בטור דכרס הפנימי הוא מפרעתה היינו למטה הרואה את הקרקע אבל למעלה ממנו במקום הצלעות לא מיטרפה אם ניקב הכרס הפנימי אלא ברובו או טפח.

לכאורה לפמ"ש בש"ך יו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ח דבדבר שיש פלוגתא בין הפוסקים אי חזינן דחי' יב"ח כשירה א"כ יש להתיר החלב עכ"פ לאחר י"ב חודש. ברם איכא לעיוני דהרי בפמ"ג במש"ז סי' ח' סק"ה מביא בשם הב"ח שכ' בטעם הטריפות דנקרע כרס החיצונה משום דסוף הפנימי לינקב והרי האחרונים מסתפקים לומר דבטריפות שאינו מצ"ע ל"מ בספקו שהיית יב"ח עפמ"ג סי' ל'.

אמנם כן ראיתי בדף האחרון להט"ז שכ' להשיג ע"ד הב"ח דמוכח ממתני' דהטריפות הוא מחמת עצמו מדחשבי' לתרתי דהא תנן ניקב כרס הפנימי או שנקרע רוב החיצונה והם במנין שנים בטריפות ע"ש וראיתי בשו"ת בית יעקב סי' י"ג שתי' דלכך חשיב במתני' כרס החיצונה בפ"ע משום דבעי לאשמועינן הא דר"י אומר הגדולה טפח והקטנה ברובה אכן לא הועיל כלום בזה דהרי בתוס' במשנה שם כ' דטעמא דדרוסה אינו משום דסופו לינקב דא"כ בכלל נקובה היא ול"ל למתניי' ולד' הבי"ע קשה דהרי אכתי אצטריך למתניי' בכדי למינקט הא דר"י אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה כו' ובדף נ"ב: איכא מ"ד דר"י מיפלג פליג ואף למ"ד דר"י מפרש לת"ק הלא בכרס החיצונה ג"כ דעת הרי"ף והרמב"ם דר"י מפרש לת"ק כמ"ש בסי' מ"ח ע"ש ועתוס' שם מ"ג.

ד"ה הנך שכ' דאיכא מ"ד דלא ס"ל ח"י טריפות נאמרו למשה מסיני ובמתני' איכא למימר שפיר כנ"ל. וא"כ יפה הקשה הט"ז דמדחשבי' בתרתי ע"כ דטריפות הכרס החיצונה מצ"ע הוא.

אמנם הא דבכה"ג אין למנותו בתרתי הוא מד' התוס' שם שכ' לענין דרוסה דאינו משום דסוף אברים פנימיים לינקב דא"כ לא ליתני בפ"ע כדלא תני דמיא לדיותא כו' [ובחי' העליתי בענין מה שדקדק המהר"ם שיף שם במשנה דקתני הריאה שניקבה דלמה לא קתני ניקב קרום הריאה כדקתני ניקב קרום של מוח וכתבתי דיהי' מזה ראי' לד' המ"כ שהובא בט"ז סוסי' ל"ח קבלה על מראה שחור שאינה לקותא עד שיכנס לתוך שני הקרומים ונכנס בבשר ולפי"ז אחרי דכ' התוס' הנ"ל דלא קתני דמיא לדיותא ודמיא לבישרא משום שהוא בכלל ניקבה הריאה וא"כ אי הוי קתני ניקב קרום הריאה ויהי' בכלל זה דמיא לדיותא הו"א דפוסל אפי' כשאין המראה רק בקרומים ולא בבשר ולהכי קתני ניקבה הריאה משום שבכלל זה הוא המראות הפסולות שאין פוסלות עד שיכנס לבשר הריאה] וכן בחולין מ"ב: ד"ה ואר"י כ' דהא דלא נמנה חסרון הגלגולת בח"י טריפות משום דטריפותו הוא משום סוף קרום של מוח לינקב והו"ל בכלל ניקב קרום המוח וחסרון בשדרה דנמנה כיון דאינו משום סוף החוט לפסק דטריפה אף למטה מהחוט ע"ש וכ"כ בדף מ"ג.

ד"ה הנך לענין חסרון בגרגרת וכ"ה בדף ע"ו: לענין צוה"ג בעופות דקא' שיתסר חוטי הוו אי פסיק חד מינייהו טריפה וכ' בתוס' דל"ש למיתני ביתר עליהן עוף משום דהטעם דכשנפסק א' מהן סוף כולן ליפסק ע"ש ועפי"ז כ' הט"ז דאי איתא דטעם דכרס החיצונה שניקב טריפה משום דסוף הפנימי לינקב לא הי"ל להתנא לחושבן בתרתי.

אמנם בהעיטור ה' טריפות כ' דחסרון בגלגולת כשר מדלא נמנה בח"י טריפות ואי משום דהטריפות הוא בשביל שסוף לינקב הקרום לא מחשבה א"כ חסרון בשדרה נמי לא ליחשב דהוא משום סופו ליפסק החוט ובאמת בחי' הרמב"ן בחולין שם כ' ג"כ תי' אחר דלא כתוס' וע"כ דס"ל דבכה"ג נמנה בפ"ע כיון דעכ"פ מטריפין השתא אף דאין רואין שום ריעותא ולקותא בקרום ובחוט וכי"ב כ' בתב"כ סי' מ"א ס"ק י"ד בד' הרשב"א שכ' דניטל הכבד טריפה משום דסוף מרה לינטל דאפ"ה נמנה בפ"ע כיון דטריפה מיד בעוד שאין שום ריעותא במרה ע"ש ומיושב לפי"ז מה שהקשה בפמ"ג סי' מ"א אהרשב"א הנ"ל דאמאי אוסר בב' כבדים משום כל יתר כנטול דמי הרי לפי דעתו דטריפות דכבד הוא רק מטעם ניטל המרה הא הו"ל תרי רואין דל"א כמ"ש המ"ב ביתיר כיס של ורדא.

ולהאמור נכון דכיון דטריפה אף באין שום ריעותא במרה הו"ל כמו שהחיות תלוי בעצמותו והוי כמו באבר א' שהטריפות הוא ע"ש סופו דחשיב הטריפות מחמת עצמו וה"ה כשהוא משום אבר אחר כל שהוא טריפה אף בשאין רואין ריעותא באבר האחר חשיב כטריפות מחמת עצמו וע' בספר יהושע חיו"ד סי' י"ב.

וכן אנו מוכרחין לומר בשי' רש"י ז"ל שכ' בדף נ"ג: בטעמא דדרוסה משום שסופו לינקב הבנ"מ ולענין נשבר העצם בדף נ"ו: ד"ה וקרומו רך הלכך כי נשבר העצם תו לא קאי קרום הרי דס"ל דטעם נשבר העצם משום שסוף לינקב הקרום ואפ"ה תני לה ביתר עליהן עוף ועכצ"ל כיון דגם השתא מטרפינין בעוד שלא נראה ריעותא בקרום הוי טריפות בפ"ע וא"כ י"ל הכי גם בשי' הב"ח לענין בשר החופה את רוב הכרס דכיון שאנו מטריפין גם השתא בעוד שלא נראה ריעותא בכרס הפנימי לכך הו"ל טריפות בפ"ע.

וכדי שלא תקשי קושי' הנ"ל דלא חשיב דמיא לדיותא וכדומה ע"כ אנו מוכרחין לומר מכח סברא הנ"ל דחשבינן לה עי"ז כטריפות בפ"ע ה"ה משום זה דבכה"ג הוי חיותו תלוי בעצמותו ואמרינן בי' טריפה אינה חי' יב"ח כמו כל טריפות שהוא מיד ובלא"ה עכצ"ל כן בשי' הרשב"א הנ"ל דהרי א' בנזיר כ"א: ידי נזירה רגלי נזירה ל"א כלום ראשי נזירה כבדי נזירה ה"ז נזיר זה הכלל דבר שהנשמה תלוי' בו ה"ז נזיר הרי דחשבינן הכבד לאבר שהנשמה תלוי' בה אף דלד' הרשב"א הא טריפותו רק מחמת המרה וכן בתמורה י"א: אמרי' הכי לענין פשטה קדושה בכולה.

גם בש"ס ב"ק ע"ח: דקא' רבי מכרו חוץ מדבר המעכב ששחיטה אינו משלם תשלומי דו"ה ופרש"י שם כגון הכבד או אחד מבנ"מ כו' והרי באס"ז שם מביא מד' התוספתא והירושלמי דגרסי בדברי רבי חוץ מדבר שהנשמה תלוי' בו כיון דטריפה אינה חי'. ובש"ס תמורה הנ"ל הוא פלוגתא דאמוראי וא"כ מדכ' רש"י דבכלל זה הוא כבד ע"כ דשייך למימר בי' נמי טריפה אינה חי'] ולפי"ז הרי א' בגמ' חולין התם דתנא דידן מאי דתנא תנא ומאי דשייר אתיא בזה הכלל שאין כמוה חי' טריפה וא"כ גם מראות הפסולות אף שהטריפות הוא ע"ש סופו אתיא בזה הכלל שאין כמוה חיה וכמו כן בטריפות שהוא מחמת אבר אחר כיון דמטרפינן לי' אפי' לא נראה שום ריעותא באבר האחר אמרינן בי' טריפה אינה חי' יב"ח וה"ה בטריפות דכרס החיצונה גם לד' הב"ח מהני שהיית יב"ח.

ובאמת כבר כתבתי להוכיח מכ"ד דגם בטריפות ע"ש סופו מהני שהיית יב"ח וכמ"ש בלב"ש סי' ל"ה סק"א ובנא"ד סי' ע"ה. וכן ראיתי בס' בינת אדם שער או"ה סי' כ"ו שהעלה להכשיר בנידן שאלתינו היכי שנתעברה וילדה אח"כ כמו בכל ספק טריפה.

אפס דיש לעיין לפ"מ שכ' להסתפק בפמ"ג בשפ"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ח בפלוגתא דרבוותי שרובא מטריפין ומיעוט מכשירין וחי' יב"ח דאפשר דאמרינן מאי חזית דאזלי' ב"ר דאינן חיות זיל בתר רוב המטריפין ובתשו' נא"ד סי' י"ד חוכך להחמיר בזה מכח ד' הש"ך בסי' פ"א ע"ש וא"כ הה"נ הלא רוה"פ מטריפין.

אמנם נראה דעכ"פ אחרי שהיית יב"ח וגם שיהי' עיבור ולידה דאיכא תרי רובי חשיב כודאי ול"ש טעם הפמ"ג הנ"ל ובודאי יש להכשיר אז החלב אש לא כשראו שיצא פרש דאז הו"ל כודאי טריפה ול"מ שהיית יב"ח ולידה:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה