שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' קלח
לק"ק ביסטריץ במדינת זיעבענבירגען בעזה"י יום ב' ח"י תמוז שנת תרנ"ו לפ"ק סטרי.
אלקים יחנך בני יקירי הרב האברך החריף ובקי ירא ושלם כש"מ פנחס שליט"א: מכתבך הגיעני עד"ש באחד שהי' לו פרה מבכרת ומרוב טרדותיו בעסקיו שכח למכרה לנכרי וכעת ילדה בכור ובא בשאלה היות שיודע שלא ימצא בכל הגליל כהן שיקבלנו מידו ברצונו מחמת כובד עול הטיפול אם יצא ידי חובתו כאשר יתנהו לחצרו של כהן בלא דעתו ורשותו זת"ש: הנה אם בפשיעתו לא מכר הפרה לנכרי להפקיעה מבכורה בכה"ג הלא אין חיוב על הכהן לקבלו כמ"ש ברמ"א סי' ש"ו ס"ד ובש"ך שם סק"ג בשם תשו' מהרי"ו וא"כ בודאי ל"מ כשנותנו לכהן בע"כ וממילא אינו יוצא בעל הבכור י"ח נתינה לכהן בכה"ג ואף למ"ש הפר"ח בספר מים חיים ובקצוה"ח סי' רמ"ג דבמתנות כהונה יוצא י"ח נתינה גם כשנותנו בע"כ של כהן כמו דפירעון בע"כ שמי' פירעון בכ"ז זהו דוקא בשאר מ"כ וכן בבכור כשלא פשע שהכהן מחויב לקבלו ורמי הטיפול עליו שייך לומר דאפי' כשנותנו להכהן בע"כ הוי' נתינה משא"כ היכי שפשע במה שלא מכר את הפרה הלא אז ליכא חיובא על הכהן לקבלובודאי ל"ה נתינה כשנותנו לכהן בע"כ ויש להביא ראי' לזה מדברי הטו"ז סוסי' שי"ד שכ' שם דבכה"ג שפשע הישראל במה שלא מכרו דא"צ הכהן לקבלו ורמי חיוב הטיפול על הישראל הוי כעם ככהן ואפי' הישראל אינו נאמן לומר מום נפל בו כמו הכהן ע"ש ואי נימא דגם בכה"ג שפשע הישראל במה שלא מכרו מהני כשנותנו לכהן בע"כ א"כ אמאי אין הישראל נאמן לומר שנפל בו מום הלא כל טעם החשד בכהן הוא דחיישינן שעשה בו מום כדי לפטור א"ע מן הטיפול דהרי הוכחת ההג"א בפ"ג דביצה שפוסק דכייפינין להכהן לקבל את הבכור הוא מדברי רש"י שם דף כ"ז: בההוא גברא דאתיא בוכרא לקמי' דרבא כו' אמר היכי הוי עובדא א"ל הוי שדיין שערי בהך גיסא דהוצא והוי איהו באידך גיסא בהדי דבעי למיכל עייל רישי' ופרטי' הוצא לשפותי' א"ל דילמא את גרמת לי' כו' ופירש"י וז"ל מדעת נתת השעורים שם שנחשדת על הבכורות מפני טורח הגידול והיציאה שהוטל עליו שישראל אינו מטפל בו אלא ג' חדשים ונותנו לכהן עכ"ל ונראה א"כ מדברי רש"י ז"ל שהחשד אינו משום האכילה שיאכלנו במומו אלא כדי לפטור מהטיפול וא"כ הרי ביד הכהן שלא לקבלו מעיקרא ואי דלא רצה לעבור על ביזוי מתנות כהונה א"כ איך חשדינין לי' שיעבור על איסור דהטלת מום בבכור החמור וע"כ מוכח מזה דכופין את הכהן לקבלו [ולכאורה צ"ע לפי"ז בהא דמשמע מד' התוס' ע"ז י"ג: ובתמורה כ"א.
דבכור בזה"ז אין לקונסו להכניסו לכיפה כמו בהקדיש בזה"ז ומשמע אבל אם הוא רוצה שרי להכניסו לכיפה ואיפשר דגם קצת מצוה איכא שלא יבא לידי הקלה ובתוס' בכורות כ"ח. ד"ה עד מובא ג"כ בשם יש מ"ש דאם רוצה הוא מכניסו לכיפה וכ"כ במרדכי ספ"ק דע"ז בשם הרא"ם.
ובנובי"ק חיו"ד סי' פ"א פ"ב פ"ג מפלפל בזה עם הגאון ר"מ פישלש ודעת הנוב"י הי' בתחלה לפסוק למעשה דעכ"פ ספק בכור שרי להכניסו לכיפה ע"ש וקשה לפי הנ"ל דטעמא דחשדא הוא רק משום הטיפול בלבד ואמאי נחשדי' בהכי הרי בידו להכניסו לכיפה ואיפשר משום דאינו רוצה לקלקל חצרו וכיפתו ולעבור על צעב"ח כבתוס' סנהדרין פ'.
] וא"כ אי נימא דאפי' פשע הישראל נהי דאין הכהן מחויב לקבלו מ"מ כשנותנו לכהן אפי' בעל כרחו מיפטר הישראל ממצות נתינה וא"ח עוד בטיפולו א"כ אמאי חשוד הוא הישראל כשאומר שנפל בו מום מאליו דדילמא הוא עשה בו מום כדי לפטור א"ע מהטיפול והרי בידו ליתנו לכהן בע"כ ולא יהי' חייב בטיפולו וע"כ דבכה"ג לכ"ע לא קיים מצות נתינה כשנותנו בע"כ של כהן ולא נפטר מטיפולו [ולכאורה הי' נראה דבבכור ליכא כלל מצות נתינה דנימא דלפי שקיים הישראל בו מצות נתינה יהי' פטור מלטפל בו עוד כיון דלא מצינו גבי בכור מצות נתינה רק שהתורה אמרה שהבכור שייך לכהן כדדרשינן בזבחים ל"ז: ונ"ז.
מובשרם יהי' לך דגם בכור בע"מ מתנה לכהן ואינו כשאר מתנות כהונה ולוי' דכתיב בהם מצות נתינה ויש לה"ר לזה מדברי התוס' ב"ב פ"א: ד"ה אלא שכ' בהא דקא' התם בספק בכורים דמביא ואינו קורא ופריך דילמא לאו בכורים נינהו וקמפקע להו מתרומה ומעשר והקשו התוס' דהרי דמאי אינו מחויב ליתן מספק משום דמצי אמר אייתי ראי' דלאו מתוקן הוא ושקול ותי' בתי' הב' דדמאי כיון דל"ה אלא ספקא דרבנן א"צ לקיים מצות נתינה וקשה לפי"ז דא"כ אמאי בספק בכור א"צ ליתנו לכהן מספק הרי בספק דאורייתא צריך לקיים מצות נתינה וע"כ דבבכור ליכא מצות נתינה כלל וכיון דאינו מוטל על ישראל מצות נתינה א"כ ממילא כל היכי דאין הכהן מחויב לקבלו ואינו רוצה לקבלו ל"ש לומר דאין הישראל מחויב בטיפולו כיון שקיים מצות נתינה המוטלת עליו ונפטר מחיובו מלטפל בו עוד ז"א דכיון דבבכור לא רמיא התורה מצות נתינה על הישראל ורק כיון דהבכור הוא של הכהן הוא מחויב בטיפולו א"כ כשאין הכהן מחויב לקבלו וא"ר לקבלו הוא של ישראל וא"י הישראל לפטור א"ע מחיוב הטיפול במה שנותנו לכהן בע"כ אמנם ראיתי בהרא"ש סוף בכורות שכתב וז"ל ואסור להכניסו לכיפה ויעמוד שם עד שימות ולא מיבעי ישראל דאסור שהרי צריך לקיים מצות נתינה ולהמתין עד שיזדמן לו כהן שיתנהו לו כו' ע"ש הרי דרמי על הישראל מצות נתינה גם בבכור] ועפ"י דברינו אלה יש לה"ר לד' ההגהמ"ר ופסקי מהרא"י שהובא בט"ז וש"ך סי' ש"ו סק"ב שכ' דבספק בכור אין כופין הכהן לקבלו שיכול הכהן לומר אייתי ראי' דבכור הוא ואטפל בו והוא מהא דבבכורות ל"ה: אר"ח אר"ק דספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו וקשה דאף דס"ל דגם ישראל נחשדו על הבכורות הרי עיקר החשד הוא מפני טורח הטיפול כנ"ל ואי נימא דגם ספק בכור כופין הכהן שיקבלנו אמאי לא יהי' ישראל בעליו נאמן להעיד עליו הרי יכול ליתן אותו לכהן בע"כ ויפטר מטיפול א"ו דבספק בכור אין כופין להכהן שיקבלנו.
והא דפסקינין כר"נ דישראל בעליו מעידין עליו הוא משום דכיון דגם בספק בכור עכ"פ יש איסור על הכהן לסרב מלקבלו דמבזה מ"כ כמ"ש ברמ"א סי' ש"ו לכך אמרינן דהישראל לא יעשה איסור להטיל בו מום שאומר בלבו שיהדר אחר כהן יר"ש שלא ירצה לבזות מ"כ ויקבלנו מידו ואדרבא מהא מוכרח דע"כ החשד הוא רק משום טורח הטיפול דאי משום שיאכלנו במומו אמאי פסקינין דנאמן ישראל אספק בכור ניחוש דאומר הכי כדי שיאכלנו במומו א"ו דמשום הנאת האכילה לא חשדינין רק בדאיכא חששא שרוצה לפטור א"ע מטיפולו: אמנם קשיא לכאורה מהא דא' בתמורה ח': אר"ח ל"ש אלא נתן לכהן אבל כהן לישראל אסור מ"ט דילמא אזיל ישראל ושדי בי' מומא וממטי לחכם וא"ל בכור זה נתן לי כהן במומו וקשה דהא בכה"ג שהכהן מכר לו לישראל הבכור הא רמי חיוב הטיפול על הישראל וגם הישראל נחשד להטיל בו מום כדי שיפטר מהטיפול.
והנה לכאורה י"ל דכונת הגמ' הוא דאף שבאמת לא יהי' נאמן הישראל הוא יסבור שיאמינו לו כיון דיודע שאין ישראל חשוד על הבכורות כשנולד מום בבית הישראל והוא לא ידע לחלק בין בכור דידי' לבין כשנתן לו כהן והא דפריך התם ומי שרי חכם והא"ר אין רואין בכור לישראל אא"כ הכהן עמו ולכאורה הא ג"כ י"ל דהישראל יטעה בכך ובאמת לא יהי' נאמן ז"א דהרי כל טעותו של הישראל נצמח מזה שיודע שאין חושדין לישראל ממעשים בכל יום כשנפל מום בבכור בביתו משרי לי' חכם ואין חושדין להישראל וע"כ שפיר פריך הא כשרואה שמתירו החכם אינו מתירו בלא כהן עמו ויש לה"ר לפירוש זה מדברי התוס' שם ד"ה דילמא שהקשו מאי בכך והא לא שרי לי' כיון דנפק המום מיד כהן בלא עדים שהרי נחשדו הכהנים ע"ז ותי' דה"ק נתן לי כהן במומו וקמי דידי נפל בו מום מאליו והקשו תו הרי לא נחשדו ישראל על כך ותי' דה"מ כשהי' תם תחלה ביד ישראל אז ירא להטיל בו מום מאחר שנולד ברשותו דאין לו להשמט בשום דבר אבל הכא דיש לו לתלות שנתן לו הכהן במומו יש לחשדו עליו ולכאורה כיון דחושדין הישראל הדק"ל דא"כ לא יתיר לו החכם ומאי חששא איכא וע"כ דסברת התוס' הוא דנהי דלא נאמין לו להישראל הוא יטעה בכך שיאמינוהו שלא ידע לחלק בין יכול לאשתמוטי או לא ויעבור על איסור דהטלת מום בבכור וא"כ עובר הכהן כשמוכרו לו על איסור דלפני עור ונראה דזהו שכתבו התוס' שם ונראה דלכך לא ר"ל בע"א דילמא אזיל ישראל ושדי בי' מומא ומראהו לחכם ואומר דמעצמו נפל ולא יאמר כהן נתנו לי דכה"ג לא עביד דילמא יחשדהו עליו ולומר מה לו לטרוח עליו ולהביאו לחכם כיון דלאו דידי' הוא וכונת התוס' הוא דכיון דבאמת לא יתירנו החכם וליכא חששא אלא שהישראל יטעה שיאמינוהו וא"כ בכה"ג הלא יודע בודאי שיחשדוהו דלמה לו לטרוח בדבר שאינו שלו וא"כ לא יעשה זה הישראל.
אמנם אחרי העיון נראה דא"א לפרושי הכי דא"כ יוצא לנו מדברי התוס' הנ"ל דין חדש דהיכי שהבכור לא נולד בעזרו של הישראל גם הישראל נחשד ולא לישתמיט חד מהפוסקים לכתוב דין זה וגם אמאי נאסור להכהן למכרו לישראל משום חשש דלפ"ע הרי קיי"ל בע"ז ט"ו. לענין איסור דלפ"ע כל היכי דאיכא למיתלי בהיתרא תלינין וע' בהר"ן והרא"ש נדרים ס"ב: ובתבו"ש סי' ט"ז ס"ק כ"ג.
ונימא דבודאי הישראל קנאו להשהותו אצלו עד שיפול בו מום מאליו ולא להטיל בו מום בידים שעל כן נראה דבאמת בס"ד הי' ס"ל להגמ' דבאמת יהי' הישראל נאמן כשקנהו מיד הכהן ואומר קמי דידי נפל בו מום ואין לחושדו שאומר כן כדי להפטר מהטיפול דמי הכריחו לקנותו מהכהן להכניס א"ע בחיוב הטיפול ורק היכי שנולד הבכור אצלו ונתחייב בטיפול אמרינן דאינו נאמן במקום שפשע שאין להכהן לקבלו דדילמא עבר על איסור דהטלת מום דבכור כדי להפטר מהטיפול משא"כ שנחשדנו שקנה את הבכור כדי לעשות איסור דהטלת מום לפטור מהטיפול בודאי לא חשדינין לי' ורק דהמכירה לכתחלה לישראל אסרינן על הכהן דשמא אף שבשעת הקניי' בודאי קונה אותו להשהותו עד שיפול בו מום מאליו אח"כ ימלך ויטיל בו מום ואינו מירתת כיון דיש לו לתלות להשמט ולומר שנתן לו הכהן במומו לכך אנו מטילין החשד הזה עליו לאסור המכירה לכתחלה מהאי טעמא ובאמת כי יבא קמי חכם ויאמר שנפל בו מום מאליו נאמין לו וע"ז פריך לי' שפיר והא"ר אין רואין בכור לישראל אא"כ כהן עמו וא"כ לא יהי' נאמן וליכא חששא כלל ודוק: נחזור לנ"ד לענין דינא הנה נשמע ממוצא דברינו דהיכי דהי' ברור שבפשיעות הישראל לא נמכרה הפרה לנכרי לאפקועי מבכורה בודאי ל"ה מועיל שיתן הבכור להכהן בע"כ אמנם בנ"ד הלא מפאת טרדותיו אשר השתרגו עליו שכח למוכרה לנכרי הרי מבואר במג"א סי' תק"ט סק"ב ובסי' תקכ"ז סק"ו דרק בשכח מחמת עצלות הוי פושע אבל בשכח מחמת טרדותיו ל"ה פושע ועמג"א סי' שי"ח סק"ג ובפרמ"ג שם ובתשו' מהר"ם מינץ סי' כ"ח ובתשו' חו"י סי' ל"ט כ' שלענין חיובו של הכהן לקבל את הבכור בכל ענין ששכח ל"ה פושע וכ' שם דאפי' בשהי' הדבר ספק מחויב הכהן לברר שהי' הישראל פושע בודאי וכל זמן שאינו מברר מחויב הוא לקבלו ע"ש ועתשו' חוט השני סי' כ"ו וא"כ כיון שהכהן מחויב הוא לקבלו וכייפינין לי' על כך הרי הוא זוכה בבכור בע"כ ושפיר יכול הישראל ליתנו להכהן בע"כ ומקיים מצות נתינה ומחויב הכהן בטיפולו: אמנם בהא איכא לעיוני דאם נותנו לחצרו של כהן הרי קיי"ל דחצר דגברא מתורת שליחות אתרבאי והרי בכו"פ סי' ס"א סק"ט פוסק דא"י ידי נתינה לכהן כשנותן לשלוחו של כהן כמ"ש בספרי לו לעצמו ולא לשלוחו וחולק אפר"ח שכתב דאם שלח הכהן שלוחו ש"ד ע"ש וכ"כ בספר פרי תאר שם ומשמע מד' האחרונים דלאו דוקא בזרוע ולחיים וקיבה הוי דין זה אלא בכל מתנות כהונה הוי דינא הכי ולכאורה נראה דהדין נותן כן דל"מ גם כששולח הכהן שלוחו עפמ"ש בתוס' ב"מ דף ע"ב: ד"ה בשלמא ובנימוק"י פ"ק דב"מ בשם הר"ן במשנהדראה אותן רצין דבעינין שליח של בעל הממון ע"ש וא"כ לא יוכל להיות שלוחו של הכהן שהוא אינו בעל הממון וא"כ ל"מ נמי כשנותן לחצרו של הכהן כיון דחצר הוא מדין שליחות וכבר התעורר בזה במח"א ה' זכיי' ומתנה סוסי' ט'.
והנה לכאורה אמרתי לה"ר דבבכור מהני נתינה בחצרו של כהן וע"כ דל"ד לשאר מ"כ דכתיב בהו ונתן לכהן משא"כ בבכור והוא מדברי הש"ס בכורות י"ח: גבי הא דקתני במתני' התם ברחל שלא ביכרה וילדה ב' זכרים ויצאו ב' ראשיהן כאחד ומת א' מהן דס"ל לר"ט יחלוקו ור"ע אומר הממע"ה וקא' בגמ' פלוגתתם הוא בחצר בעה"ב ורועה כהן דס"ל לר"ט אקנויי קא מקני לי' מקום בחצרו וניחא לי' דליתעביד מצוה בממוני' והו"ל כב' שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהן ומסתלק ופירש"י דאקנויי אקני לי' בעה"ב להרועה כהן מקום בחצרו כדי שיזכה כהן בבכורות כשיוולדו מיד דתקני לי' חצרו עכ"ל הרי דבהנתינה לחצרו של כהן יוצא ידי מצות נתינה בבכור דאל"ה מאי הועיל מאי דאקני לי' מקום בחצרו שיזכה מיד כשיוולדו הרי אם א"י בזה ידי נתינה עדיין יוכל ליתנו לכל כהן שירצה.
אמנם באמת לאו ראי' היא דהנה במח"א שם כתב דמה שהביא הפר"ח ראי' מההוא דסעיף י"ד דיכול הכהן לזכות המ"כ לישראל ת"ח שיקבלם מיד הנותן הרי דמהני ע"י שליח דמזה אין הוכחה דהתם איירי במכירי כהונה דחשיב כאלו זכה בהן הכהן וקיים זה מצות נתינה כדא' בגיטין ל'. ע"ש ולפי"ז גם מש"ס בכורות הנ"ל ליכא לאוכוחי מידי דהנה בתוס' בכורות ל"ה: הקשו דהיכי קא' הכא אקנויי אקני לי' הלא אמרי' התם ברועה כהן מימר אמר לא שביק צורבא מרבנן ויהיב לדידי ותי' דהכא מיירי במכירי כהונה ע"ש וא"כ במכירי כהונה הא מועיל גם בשאר מ"כ ע"י שליח כד' המח"א הנ"ל.
ובלא"ה נלפענ"ד דל"ק מהא דבעינין שליח של בעל הממון דזהו דוקא היכי דבעינין זכיי' ממש ול"מ נתינה בע"כ אז ל"מ שליח של המקבל ובעינין דוקא שליח של בעל הממון שיזכה עבור המקבל משא"כ במתנות כהונה הרי מהני נתינה בע"כ ול"ב רצון הזוכה כלל רק דלימטי לידי' ע"ז שפיר מהני גם כשהמקבל עושה שליח והוי ידו כידו.
ומיושב עפי"ז מה דקשה לכאורה בש"ס בכורות הנ"ל דמשום ניחא לי' לאינש דליתעביד מצוה בממוני' אמרינין דאקנויי קא מקני לי' מקום בחצרו וכ' בתוס' שם דאפי' בלא קנין קא קני דמכח המצוה גמר ומשעבד נפשי' ולכאורה הרי בודאי כ"ז שלא ילדה הפרה אין הבעה"ב מקנה לי' מקום בהחצר כיון דאיפשר שתהי' מפלת או נקבה תלד וע"כ דבשעה שהיא יולדת זכר מאותו רגע הוא מקנה לו החצר וקא קני לי' הרועה כהן להבכור ע"י החצר וקשה דהרי כ' הש"ך בח"מ סי' ר"ב דל"מ קנינו וחצרו באין כאחד והאיך קונה הרועה כהן את הבכור ע"י החצר הא באין כאחד ולהנ"ל נכון דהרי בקצה"ח סי' ר' ובאב"מ סי' קל"ט כ' דהא דל"מ קנינו וחצרו באין כאחד הוא דוקא היכי דבעינין שיזכה הקונה מרצונו אבל היכי דמהני ג"כ נתינה בע"כ ול"ב רק דלימטי לידי' מהני ג"כ כשבאין כאחד כדאמרינן גבי גט אשה ועבד גיטן וחצרן באין כא' ע"ש וא"כ מה"ט מהני נמי גבי בכור מה שקונה הכהן החצר עם הבכור כאחד כיון דבמ"כ גם נתינה בע"כ הוי' נתינה כנ"ל ואזדא לפי"ז מה דקשה לכאורה בדברי הש"ס ב"מ י"א: גבי מעשה דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה ואר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו כו' ופריך והא בעינין עומד בצד חצרו ומשני ר"פ ד"א מקנה שאני וכ' במרדכי ובאס"ז שם בשם ריב"ן דאע"ג דקיימינין התם דטה"נ אינה ממון וליכא דעת אחרת מקנה מ"מ כיון דהי' ג"כ הקנאת המקום ובזה איכא דעת אחרת מהני נמי לגבי המעשר אף דלגבי הטה"נ ליכא ד"א ע"ש ולכאורה א"כ הו"ל קנינו וחצרו באין כאחד דל"מ לד' הש"ך הנ"ל ולהאמור נכון דבמ"כ כיון דמהני נתינה בע"כ ומה דא' התם שאני גט דאית' בע"כ ומשמע לכאורה דבמ"כ ל"מ נתינה בע"כ ז"א דהתם ה"פ כיון דגט הוי בע"כ דלא ניחא לה להתגרש ובע"כ היא מתגרשת לכך בעינין בגט עומדת בצד חצרה דאין חבין לו לאדם שלב"פ וכדא' התם בגמ' אבל מ"כ ולוי' דזכות היא להם ל"ב עומד בצד חצרו אבל באמת מהני גם בהו נתינה בע"כ] ול"ב רק דלימטי לידי' מהני ג"כ כשהקנין והחצר ב"כ ודו"ק: ובעיקר קושי' המח"א הנ"ל דהא ל"ה שליח של בעל הממון נראה דכיון דקיי"ל טה"נ אינה ממון ערמ"א ח"מ סי' פ"ז סל"ה וסי' ר"ג ורע"ו ובש"ך סי' ש"נ.
א"כ הו"ל הכהן בעל הממון ושפיר נעשה שלוחו ובאמת פוסק הכי בפמ"ג סי' ס"א במש"ז סק"י כהפר"ח דאם הכהן שולח שלוחו מתקיימת מצות נתינה כשנותן להשליח. ויש להוכיח זה מדברי הריטב"א ביבמות פ"ו.
שכתב לענין הא דתיקן עזרא לתת המעשר לכהנים והקשה הרי א"י מצות נתינה דקאמרה תורה ליתן ללוים ותי' דכיון דהפקר בי"ד הפקר שוינהו רבנן כאלו הכהנים הם שלוחי הלוים ע"ש הרי דמהני שליחות במ"כ ולוי' וצל"ע מזה ע"ד החת"ס יו"ד סי' רצ"ה שכתב שם דלא יפה כח הבי"ד בזה למיהוי שליח בע"כ של אדם ויש להרחיב הדיבור בזה אכ"מ ולבר מן כל דין הרי בחצר בע"כ הא קא' בפ"ק דב"מ דהוא מתורת יד וא"כ כשבעל הבכור נותנו לחצרו של כהן בע"כ יוצא שפיר מצות נתינה דהוא כידו של הכהן ורמי חיוב הטיפול על הכהן.
זהו מה שנלפענ"ד בזה ותו לא מידי: ובדבר אשר העירות על דברת התוס' בסנהדרין ס"ד: בהא דקא' התם ר"א ברי' דרבא העביר כל זרעו למולך פטור שנא' מזרעך ולא כל זרעך והקשו התוס' דהרי מקמא איחייב לי' ותמהת דמאי איכפת לן דמקמא איחייב לי' הרי י"ל דחיובו מתלי תלוי וקאי כענין שמצינו בסנהדרין קי"ב.
גבי עיה"נ דבעינין שיודח רובה דאמר רב יהוד' דנין וחובשין שאם ימצא אח"כ רובא דנין אותן דין אחר להריגה וה"נ י"ל דחיובו תלוי שבאם מעביר אח"כ שאר זרעו למולך מיפטר עכ"ק הנה בהשקפה ראשנה אמרתי דלא דמיא לעיהנ"ד כלל דהכא כיון דאילו מעביר כל זרעו למולך הא פטור לגמרי א"כ גם אם אינו מעביר שאר בניו איך נהרג הא הוי התר"ס שמא יעביר כל זרעו משא"כ בעיהנ"ד אם מודחין רובן שפיר נהרגין ואי דאיך נוכל להתרות בהם ליחידים שיהרגו בסייף כדין עה"נ דילמא ליכא רובא וחייבין סקילה ז"א דלא מיבעיא לד' הרמב"ם פ"ד מה' ע"ז ה"ו כפי מ"ש בכ"מ ולח"מ שם בדעתו דעה"נ ל"ה צריכין התראה גמורה רק ששולחין להם ב' ת"ח להזהירם ולהוכיחם ע"ש ועפירש"י סנהדרין דף ע"א.
ד"ה מתרין א"כ הא ל"ב התראה כלל אלא אפי' לד' הראב"ד שם שהבין בד' הרמב"ם דעיה"נ בעי התראה גמורה וכ"כ בתוס' סנהדרין מ"א. ד"ה ואי כתיב בכ"ז י"ל כיון דסייף קל מסקילה ס"ל לרב יהוד' דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל דפלוגתא הוא בכתובות ל"ג וגם לפמ"ש בתוס' סנהדרין דף נ'.
ד"ה קסברי דסייף וממונו אבד שקול כסקילה עכ"פ י"ל דאתרו בי' סתם שיתחייב מיתת ב"ד ואנן קיי"ל כרבנן דפליגי אר"י דס"ל דבעינין שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג כמ"ש הרמב"ם פי"ב מסנהדרין ה"ב וי"ל ג"כ דאתרו בהו הכי בפירוש שאם יודח מיעוטה יתחייבו סקילה וממונן פלט ואם יודח רובה יתחייבו סייף וממונו אבד דבכה"ג לכ"ע מהני כמ"ש בתוס' זבחים ע"ח.
ד"ה הפיגול דל"ה התר"ס כיון דממ"נ יתחייב א' מהן וההתראה היתה על כולם ע"ש ועוד י"ל לפמ"ש בתוס' יבמות פ'. גבי אכל חלב מבן יב"ש ויום א' עד י"ח ונולדו בו סימני סריס רב אמר נעשה סריס למפרע וכ' בתוס' שם דלקי על חלב שאכל ול"ח התר"ס אע"ג דבשעת התראה הי' ספק שמא יביא שערות קודם י"ח דהשתא מיהא איגלאי מילתא למפרע שהי' גדול בשעת התראה ע"ש וא"כ ה"נ אחר שעמדו למנין ונמצא שהי' רובה הא אגמ"ל שהי' רובה בשעת התראה ול"ח התר"ס משא"כ בהך דמולך האיך איפשר פשר לומר דחיובו מיתלי תלוי וקאי א"כ היכי חייב סקילה כשאינו מעביר רק מקצת זרעו הא הוי התר"ס שמא יעביר כל זרעו למולך ויהי' פטור והכא ל"ש לומר דכשלא העביר אח"כ שאר זרעו אגמ"ל דהי' בר חיוב סקילה ז"א דהרי כ' התוס' ביבמות ל"ה: בהא דהחולץ למעוברת והפילה דר"י אמר א"צ חליצה מן האחין דאם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברה מפולי מפלה לאו בת חליצה ויבום הוא השתא נמי תיגלי מילתא למפרע ור"ל אמר תיגלי מילתא למפרע ל"א וכ' התוס' שם וז"ל אע"ג דלקמן גבי ספקות שקידש אחת משתי אחיות חשבינין לה בת חליצה ויבום כיון דאם יבא אליהו ויאמר דהא קדיש ל"ד דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע העתידות אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותה שעה עכ"ל וא"כ הה"נ בשלמא בעה"נ דהספק הוא אם המודחין הם רובא והספק הוא באותה שעה שייך שפיר אם יבא אליהו כו' ואמרינן אגמ"ל ול"ח התר"ס משא"כ במולך הא צריך לידע עתידות אם יעביר גם שאר זרעו למולך ובכה"ג ל"ש אם יבא אליהו ול"א אגמ"ל ושפיר הוי התר"ס: הן אמת שראיתי להכ"מ בפ"ו מה' ע"ז שכ' בישוב קושי' התוס' הנ"ל דהא מקמא איחייב לי' ותי' דחיובו תלוי ועומד אמנם י"ל דהכ"מ כ' הכי בשי' הרמב"ם ז"ל ואיהו הא ס"ל בפ"ה משבועות דהתר"ס שמה התראה היכי דהלאו מפורש בתורה וע' נובי"ת חאה"ע סי' ע"ז שכתב בשיטתו דהיכי דהלאו לא משכחת כ"א בהתר"ס בכה"ג שמה התראה ע"ש אולם שי' התוס' אינו כן.
והנה למ"ד בסנהדרין שם דמולך ע"ז היא וחייב ג"כ משום ע"ז אם עשה א' מד' עבודות למולך כפירש"י שם ובשוגג חייב ב' חטאות א"כ ל"ה התר"ס דאם יעביר שאר זרעו ויפטר משום מולך הא יתחייב משום ע"ז באתרו בי' משום שתיהן. אמנם ז"א חדא דהרי אנן קיי"ל דמולך לאו ע"ז הוי ועוד דהרי סתמא משמע דמיירי בכ"ע אפי' לא עשה א' מד' עבודות דליכא רק חיוב מולך בלבד וא"כ אי נימא דחיובו מתלי תלוי וקאי שפיר הוי התר"ס [ובחי' לסנהדרין נסתפקתי למ"ד מולך ע"ז הוי היכי שהיו לו ב' בנים והעביר בן הראשון למולך ולא עשה א' מד' עבודות ול"ה חייב רק משום מולך ואח"כ העביר הבן הב' ועשה ג"כ א' מד"ע ואתרו בי' משום ע"ז אי נימא כיון דאי מיפטר משום מולך דהוי כל זרעך וחייב משום ע"ז א"ד דהו"ל עדים השניים.
עשאאילה"ז כיון דיכולין לומר גברא קטילא בעינין למיקטל כקושי' התוס' בסנהדרין פ"א. ד"ה ונגמר והארכתי בזה וכעת נראה דאם מעביר כל זרעו כיון דל"ה דרך עבודת מולך בהעברת כל זרעו ממילא א"ח ג"כ משום ע"ז ומ"ה מצינו בחזקי' דאמרי' בסנהדרין ס"ג: שסכתו אמו סלמנדרא שלא ישלוט בו האש ולא מצינו לו בן אלא חזקי' כפירש"י שם ולכאורה הרי דעת רש"י ז"ל בכ"ד דכרת הוא וזרעו נכרתין ע' שבת כ"ה.
ד"ה וכרת ועתוס' ריש יבמות וא"כ כיון דלא עשו הבי"ד משפטמות לאחז ונתחייב כרת וכדמצינו באמת בכתובים דאחז הי' חי רק ל"ו שנים דהוא כרת ע' סוף מ"ק וא"כ הי"ל להיות גם בניו נכרתין בחייו ואיך נשאר חזקי' אחר פטירת אביו וע"כ דכיון של"ה לו רק בן א' הו"ל מעביר כל זרעו ופטור משום מולך וגם משום ע"ז אינו חייב ויל"ע עוד בזה] והנה לשי' הרמב"ן והאברבנאל שכתבו דעבודת המולך הי' שנשרף הבן שהי' מעבירו בלהב עד שהיתה נשמתו יוצאת ועפירש"י ירמי' קפיטל ז' וא"כ לפמ"ש ברמב"ם פ"ו מע"ז ה"ג וברמב"ן עה"ת פ' אחרי ובספר החינוך מצוה ר"ח שאבי הבן הוא שמעביר בנו על האש וכ"ה בירושלמי פ"ז דסנהדרין ה"י דלא כמ"ש רש"י בחומש ובסנהדרין ס"ד: דהכהן און שהי' משמש לפני המולך הי' מעבירו וא"כ הא מבואר בתוס' סנהדרין ע"ז.
דאפי' הביאו במקום שסוף חמה לבא חייב מיתה בכפתו למ"ד אשו משום חציו ע"ש ומכ"ש כשהצית בגופו הא אפי' למ"ד אשו משום ממונו חייב מיתה משום רוצח כמבואר בב"ק כ"ב. ע' יש"ש שם וא"כ לכאורה בכל מולך איכא גם מיתת סייף משום רוצח אפס דקיי"ל מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה וחייב סקילה החמורה משום מולך וא"כ לפי"ז ליכא למימר דהוי התר"ס דילמא יעביר כל זרעו דנהי דאז יפטר משום מולך הא יתחייב סייף משום רוצח וקיי"ל דמותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל או דאתרו בי' בפירוש שאם יעביר רק זה יתחייב סקילה ואם יעביר גם שאר זרעו יתחייב סייף משום רוצח אמנם באמת דעת רוב הקדמונים ומכללם רש"י בסנהדרין שם והרמב"ם הנ"ל דבמולך ל"ה הבן נשרף דשריפת הבן הי' רק לאלהי ספרוים וא"כ שפיר הוי התר"ס אמנם באמת נראה דזה ל"ה התר"ס שמא יעביר גם שאר זרעו לא מיבעיא לד' התוס' במכות ט"ו: דהיכי שאם ישאר כמו שהוא עכשיו יתחייב מיתה או מלקות רק שבידו לעשות מעשה לעקור חיובו ל"ה התר"ס ע"ש וע' אס"ז כתובות ג'.
א"כ ה"נ אם לא יעשה כלל הא יהי' מחויב מיתה אלא אפי' לד' התוס' בגיטין ל"ג. ד"ה ואפקעינהו דלא נחתו לסברא זו עכ"פ הלא סברת התוס' דשם י"ל ג"כ הכא במכ"ש דמוקמינין לי' אחזקה שלא יעשה מעשה רע כזה להעביר כל זרעו למולך.
ולבר מן כל דין נראה דל"ה התר"ס אלא בכה"ג שבידו לתקן העבירה שיהי' נעקר האיסור אבל הכא דהספק הוא דילמא יעביר כל זרעו אטו בהעברת כ"ז יתוקן האיסור אדרבא הוא שונה באולתו ועושה איסור היותר חמור רק דגזירת הוא דפטור משום מולך או משום טעמו של המהרש"א דלא רצתה התורה להענישו שיתכפר בהעונש כיון שעשה עבירה חמורה כ"כ וגדול עונו מנשוא בכה"ג ל"ה התר"ס והנה בעיקר קושי' התוס' שהקשו דהא מקמא איחייב לי' הו"מ לתרוצי בכמה אנפין א'.
כגון שהי"ל שני בנים והעביר הא' למולך ונגמר דינו וברח מח"ל לא"י דקיי"ל במכות ז. דסותרין את דינו משום זכותה דא"י והעביר הבן השני דהשתא נידון על העברת שניהם בב"א ב'.
משכחת כגון שהוזמו בזוממי זוממין כגוונא דמשני בב"ק מ"א. על הפירכא וכי מאחר דמתם קטלינין לי' מועד היכי משכחת לה ע"ש ואולי כל זה הוא בכלל תירוצם של התוס' שכ' כגון שהעבירם בב"א דבאמת הא יש שיעור לחיוב העברה ולהרמב"ן עד שתשלוט האש באחד מאבריו א"כ הא תליא בפלוגתא דריה"ג ורבנן אם אפשר לצמצם והרמב"ם פוסק כרבנן דא"א לצמצם וע"כ הכונה באופן שחיוב העברתם בא בב"א אף שלשון התוס' אינו מורה כן.
גם הרי הו"מ לאוקמי בפשיטות כגון שעל הבן הראשון לא התרו בו ולא נתחייב מיתה ועל הב' התרו בו ואז הי' כל זרעו. ואיפשר דהתוס' רוצים לתרץ דלא תקשי הרי אמר סתם פטור ומשמע אפי' מכרת וקשה הא מקמא איחייב לי' דלענין חיוב כרת דל"ב התראה ל"ש לתרוצי כנ"ל כמובן: ובדבר מה שהקשית לשאול בהא דקיי"ל במשנה סנהדרין ע"ט: כל חייבי מיתות שנתערבו זב"ז נידונין בקלה והרי חייבי מיתות בי"ד מיתתן הוא כפרה על העבירה שעשו והא דא' בסנהדרין מ"ז: הרוגי בי"ד כיון דבדין קא מיקטלי ל"ה להו כפרה אלא לאחר הקבורה ולחד מ"ד לאחר עיכול בשר היינו לענין שיסתלק מהם שם רשעים אבל אותה עבירה שנתחייבו המיתה עלי' בודאי מתכפרת עם המיתה שממיתין אותן הבי"ד ואותן שנתחייבו מיתה חמורה ע"כ ראתה התורה שלא יתכפרו רק במיתה החמורה שמה"ט כ' המהרש"א בסנהדרין ס"ד: בהא דאמרינן אין עונשין מה"ד אע"ג דק"ו מדה היא בתורה מ"מ אין לדון כן לענין עונש דאימא זה שעשה עבירה החמורה מזו אינו מתכפר בעונש המפורש בקלה ממנה וא"כ איך אמרינן ידונו בקלה.
הרי המתחייבים מיתה חמורה לא יהי' להם כפרה בקלה והיל"ל דידונו כולם בחמורה כדי שיתכפרו כולם ונימא חטא במתחייבים מיתה הקלה לדונם בחמורה כדי שיזכו המתחייבים בחמורה שיתכפרו גם הם עכ"ק. הנה אין אני רואה שום קושיא בזה דהרי אדרבא אמרינן בכ"ד וכי אומרין לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך ודוקא במצוה דרבים כ' בתוס' שבת ד'.
ובגיטין מ"א: דאמרי' חטא כדי שיזכה חבירך. והרי אפי' חטא כדי שתזכה דאמרי' בקרבנות אמרו במנחות מ"ח.
חטא בחטאת כדי שתזכה בחטאת אמרינן חטא בחטאת כדי שתזכה בעולה ל"א ואיך נימא חטא בנסקלין כדי שיזכו הנשרפין ובפרט שבכזה לא אתינין עלה מטעם חטא וזכות רק שאיך נגרום צער לאדם מישראל לדונו במיתה שלא נתחייב בה בשביל שיזכה האחר שיהי' לו כפרה ולא מצינו הכי רק בבהמות הקרבין דאמרו חטא בחטאת כדי שתזכה בחטאת.
ובחולין י"א: דאמרו משום איבוד נשמה דהאי נינוולי' פירש"י התם משום דבעינין ושפטו העדה והצילו העדה ע"ש אבל זולת זה איך יעלה על הדעת להחמיר לצער נפש אדם מישראל כדי שיצמח זכות לחבירו ולבר מן כל דין נראה ברור דאחר שנתערבו ונידונין כולם בקלה מתכפרין כולן אף אותן שנתחייבו במיתה החמורה דהרי בסנהדרין מ"ה: אמרינן מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה הכתובה בו מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה ממיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת"ל מות יומת המכה מ"מ ומבואר ברמב"ם פי"ד מסנהדרין ה"ח דבכל חייבי מיתות בי"ד הדין כן וכ' בכ"מ ובלח"מ שם דאע"ג דפריך וליגמר מיני' ומשני משום דהוי רוצח וגה"ד ב' כתובים הב"כ ואין מלמדין היינו לענין דל"ב יד העדים בראשונה.
אבל לענין שאם א"א יכול להמיתו במיתה הכתובה שאתה ממיתו בכל מיתה שתוכל בכל חייבי מיתות בי"ד הוי הדין כן ע"ש ואף דבתוס' שם הקשו מסנהדרין פ': דקא' על הא דחייבי מיתות שנתערבו זב"ז ידונו בקלה ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל והיכי דייק מינה נימא שא"ה דמיתתו בכל מיתה שיכול ותי' דדייק מדקתני כל חייבי מיתות אפי' הנך דלא דרשי הכי הרי דבשאר חייבי מיתות בי"ד ל"א כן הנה באמת התוס' במכות ב'.
ד"ה כל הזוממין כ' דרוצח וגה"ד הוי ב"כ הב"כ לענין שלא נלמד שאר מומתין מהן להמיתן אף במיתה שאינה מד' מיתות בי"ד אבל בד' מיתות בי"ד פשיטא דנמיתם בכל חייבי מיתות ומובא שם בשם התוספתא שמפורש דבכל חייבי מיתות בי"ד הדין כן וע"כ דגם בסנהדרין תפסו התוס' שם העיקר תי' בתרא שכ' א"נ בורח שאני והיינו דדוקא בורח מבי"ד אתה יכול להמיתו בכל מיתה שתוכל ולא בנתערבו ולהכי דייק הגמ' שפיר ש"מ מותרה לדבר חמור הוי מותרה לדבר הקל אמנם לאחר דמשני דאתרו בי' סתם והוי' ההתראה גם לקלה א"כ אם ממיתין אותן במיתה הקלה שפיר מתכפרין אף במיתה הקלה דכיון דא"א להמיתן במיתה החמורה משום חייבי מיתה הקלה שנתערבו הוי בכלל הא דגילתה רחמנא מות יומת שאם א"א יכול להמיתו במיתה הכתובה בו ממיתין אותו בכל מיתה שנוכל וזו היא מיתתו שמתכפר בה וראי' לזה נלפענ"ד מש"ס סנהדרין ל"ה: לפי שנא' כי יהי' באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת כו' ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר והי' אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן בי"ד אף מושבות האמור כאן ב"ד וא"ר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולכאורה קשה לפמ"ש התוס' שם עמוד א' בד"ה אין רציחה דוחה שבת וז"ל בשריפה ניחא אפי' למ"ד מקלקל בהבערה פטור די"ב חילול שבת משום פתילה דא' מה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנין ובשאר חייבי מיתות נמי אפי' למ"ד מקלקל בחבורה פטור הכא חשיב תיקון דיש לו כפרה עכ"ל ולפי"ז קשה היכי מוכיח מהא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם דוהומת לא קאי אפי' בשבת דילמא לעולם קאי והומת אפי' בשבת והיינו באותן שא"א יכול להמיתן במיתה הכתובה כדדרשינן זה ממלת יומת שמומתין בכל מיתה שנוכל כן לשון והומת קאי בכגון זה ואז רשאין להמיתו אפי' בשבת כיון דליכא חילול שבת דמקב"ת פטור וע' מג"א סי' של"ט סק"ג שכ' שם אליבא דאמת דהא דאין עונשין בשבת הוא דוקא עונש שי"ב חילול שבת ותמה שם על הרמב"ם דכ' דאפי' מלקות אין עונשין בשבת ע"ש וא"כ דילמא קאי והומת אפי' בשבת באם ממיתין אותו במיתה שאינה כתובה בו דאז אין לו כפרה וליכא חילול שבת ואז שפיר עונשין אפי' בשבת א"ו דבכה"ג ג"כ יש לו כפרה כיון דאמרה תורה מות יומת שאם א"א יכול להמיתו במיתה הכתובה בו ממיתין אותו במיתה אחרת הוי כאלו מיתה זו כתובה בו ויש לו כפרה במיתה זו וא"כ בכה"ג שנתערבו נסקלין בנשרפין דנידונין כולן במיתה הקלה גם הנשרפין יש להן כפרה כיון שא"א להמיתן בשריפה.
הן אמת שי"ל דאין ראי' מהתם עפמ"ש רש"י ז"ל בביצה כ"ז: דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט אפי' ע"י אכילת כלבים דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה היא וא"כ הה"נ גם בשאר מיתות בי"ד אפי' ממיתין אותו במיתה שאינה כתובה בו ואפי' נימא דליכא כפרה בכ"ז רחמנא אחשבה למלאכה גם הרי הרשב"א בחי' לשבת ק"ו.
כ' דבשאר מיתות בי"ד חשיב תיקון מצד שהם מתבערין מקרב עדת ישראל והו"ל כהוצאת כזית מן המת וכעדשה מן השרץ דחשיב תיקון הרחקת הטומאה וסילוק הנזק והא דקא' מה לי בישול פתילה לרבותא נקטי' ובאמת א"צ לזה ע"ש ועתוס' סנהדרין ע"ג: ד"ה חד למעוטי ע"ז. בכ"ז הסברא בעצמותה נכונה היא וא"צ סעד לתומכה דכיון דגלי רחמנא דגם במיתה שאינה כתובה בו מתקיימת המצוה חשובה מיתה זו כפרה: והנה ע"ד המהרש"א הנ"ל שכ' בטעמא דא"ע מה"ד משום דאיפשר שלא רצתה התורה שיתכפר בעבירה חמורה בעונש זה יש להפליא מדברי הש"ס סנהדרין ע"ג.
דקא' הא דרוצח ניתן להצילו בנפשו מנלן אתיא בק"ו מנערה המאורסה מה נערה המאורסה שלא בא אלא לפוגמה אמרה תורה ניתן להצילה בנפשו רודף אחר חבירו להורגו עאכו"כ. ופריך וכי עונשין מן הדין.
והנה גם לפי הטעם דא"ע מה"ד שכ' הראשונים ז"ל משום דק"ו הוא היקש שכלי ושמא יש איזה פירכא והאיך נדוןעפי"ז לענוש אדם מישראל לכאורה יש להעיר דהרי באמת הקשו בתוס' הרי מוהוכה בכל אדם נפקא ותי' דהתם רשות ואשמעינן קרא דאין לו דמים וקמ"ל מק"ו דמצוה וחובה להציל ע"ש וא"כ אין הק"ו על גוף ההריגה כיון דבלא"ה רשות להורגו מקרא דוהוכה בכל אדם ואין הק"ו רק שקיים מצוה בזה וא"כ איך שייך בזה א"ע מה"ד אמנם י"ל עפ"ד המ"ל פ"א מרוצח הי"ג שכ' דברוצח בשגגה שיש רשות לגואל הדם להורגו אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אין נהרג עליו אבל ברודף אחר הערוה ורודף אחר חבירו להורגו כיון דאיכא מצוה להצילו אם נתאמץ הרודף והרג את המציל נהרג עליו ע"ש וא"כ לולא הק"ו של"ה רק רשות גם ברודף אחר חבירו להורגו אם הרג הרודף את המציל אינו נהרג עליו וע"י הק"ו דמצוה וחובה להצילו אם נהפך הרודף והרג את המציל נהרג עליו א"כ אנו דנין על גוף ההריגה ושפיר אמרינן דאין עונשין מה"ד אמנם לפי טעם המהרש"א שאולי לא רצתה התורה שיתכפר בעונש זה הא ל"ש הכא דאמא לא יתכפר במיתת ב"ד אם הרג הרודף את המציל דהרי גם רוצח אחר של"ה רוצה הנהרג להורגו מתכפר במיתת ב"ד ואיך יעלה על הדעת שאם הרג לזה הבא להורגו לא יתכפר במיתת ב"ד ובמק"א הרביתי חזון בדברי המהרש"א הנ"ל ואכ"מ: וע"ד מילתא דתמי' המוזכר בספרי שו"ת הר"ב ח"א סי' כ"ח דל"א ע"ד שורה ל"ו שכ' וז"ל ולכאורה קשה בס"ד דש"ס דמיירי בשיעורא דאוריי' מאיזה טעם הי' עולה על הדעת שהאשה תוציא את בעלה דהרי אינה מחויבת אלא מדרבנן כו'.
והוא תמוה דהרי באמת פשיט הש"ס שם מהא דהאשה מברכת לבעלה דנשים בברהמ"ז דאוריי' ולא איכפת לן בהא דא"י לומר על הארץ אשר נתן לך הנה כבר נשאלתי ע"ז מאת הרב וכו' מוה' טעביל זעהמאן נ"י שהוא כעת מו"ץ דק"ק דוקלא והשבתי לו וגם הוא כיון לדברי שתל"י דברי עולים יפה וכך הוא כונתי שם דבאמת אף אי נשים דאורייתא מ"מ צריך להבין דאיך יכולין להוציא את האנשים כיון שאין הנוסחאות שוות שהן אין אומרות ברית וכבר נתקשה בזה בשו"ת חת"ס חא"ח סי' מ"ח ע"ש וע"כ דס"ד דהש"ס הי' דתוציאו אותן מטעם שליחות למאי דס"ד דמיירי בשאכלו שיעורא דאורייתא ועפי"ז פריך הש"ס שפיר וליטעמיך קטן בר חיובא דהא קטן היכי דליתא בדנפשי' אין לו שליחות ומעתה עולים דברי כהוגן ומש"ש דהרי אינה מחויבת אלא מדרבנן הוא ט"ס וכך צ"ל דהרי אין נוסחאותיהם שוות ואיך מוציאין את האנשים אפי' אי מחויבות מדאוריי'.
וכי"ב צריך לתקן בספרי הנ"ל סי' כ"ג דף כ"ו עמוד ב' שורה מ"ג שחסר אחרי התיבות דגם בשחיטה בעי כ"ש וכן צ"ל וכמ"ש בתוס' זבחים מ"ז. דהא דמשני כגון שבדק קרומית של קנה היינו כשעשאו כ"ש ואתיא כריב"י דאמר עושין כ"ש של עץ וע' בס' דורש לציון דרוש חמישי שהכריח דבכ"ש פוסל חציצה בין היד להכ"ש אף בשחיטה דלאו עבודה היא ולאו דוקא בעבודת כהנים ע"ש וא"כ א"א לאוקמי כו'.
וכן רשום אצלי מה שצריך לתקן בספרי הנ"ל סי' ל"ט דף מ"א עמוד ב' שורה נ"ב שכ' וז"ל אולם הא קשיא בהא דקא' ועוד האר"י א"ש הלכה כר"ג וא"ל אביי ובהא כי לא מודה מכשיר ר"ג כו' דילמא הא דמכשיר ר"ג בהיתה מעוברת אפי' ברוב פסולין כו' והמעיין יראה שבשגגת המעתיק נתבלבל הענין ובאמת כך צ"ל דילמא הא דלא מכשיר ר"ג ברוב פסולין הוא רק בהיתה מעוברת משום דאפי' נתעברה מכשר הוא ג"כ בזנות ואיכא משום לא תהי' קדשה וליכא חזקת כשרות משא"כ הכא בארוס הרי ס"ל לאביי ביבמות ל"ה.
חזקה אשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר דגנאי הוא לה שתתעבר בזנות וגם חזקת כשרות ושני חזקות עדיפי מרוב עפמ"ג סוסי' ק"י אכן י"ל לפמ"ש המהרש"א בקידושין ע"ג. בתוס' ד"ה מאי דאף שיכולה לתלות הולד בארוס משליכתו דבושה מה שנתעברה מארוס שלה כמו בפנוי' שזינתה ע"ש וא"כ גם בארוס ליכא חזקה דהרי חזינין דאין גנאי לה ושפיר פריך הא לא מכשיר ר"ג ברוב פסולין.
וכן צריך לתקן בספרי סי' נ"ח דף ס"א עמוד ב' שורה י"ז במ"ש וכן מפורש בתוס'. שבת ג' הנ"ל וברא"ש שם והוא ט"ס וכן צ"ל והא דמפורש בתוס' שבת ג' הנ"ל וברא"ש שם אחרי דכ' דאפי' ליכא תרי עברי דנהרא אסור משום מסייע וכ"ת דהכא מיירי בנכרי דליכא משום לפ"ע כו' ומשמע דבנכרי ליכא איסור מסייע ז"א דהא באיסור שבת לא נצטוה הנכרי ואדרבא ב"נ ששבת חייב מיתה משא"כ בדבר שנצטוה עליו הנכרי גם בדידי' איכא איסור מסייע וע' בב"י סוסי' קל"ט כו'.
את כל זה ראיתי להשיב לך על דבריך שהצעת לפני והנה בני יקירי הרויתני עונג ותשביעני מעדנים בחידושי תורתך אחרי רואי כי רובם ככולם על אדני השכל מיוסדים דבריך טובים ונכחים וישרים למוצאי דעת. יהי כן ה' עמך ויעלך גם עלה על במתי המעלה.
תוסיף אומץ בתוה"ק ותיף בגדלך כברכת ועתירת אביך דור"ש באהבה: