אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' קלד

סי' קלג

מדי עסקי בסידור התשובות לדפוס בעניני מקואות באה אלי שאלה מאת כבוד גיסי ידידי הרב וכו' מו"ה לוי יצחק לעמבערסקי נ"י אבד"ק סמילא יצ"ו בארץ רוסיא על אודת מקואות חדשות שנתקנו בכמה קהלות שמה ברשות גדולי חכמיהם ורבניהם באופן זה שמעמידין בתוך חפירת מעין ארגז גדול הנקרא רעזערוואאר של מתכת המחזיק עד ק"כ סאה קצתו חפור וטמון בקרקע וקצתו בולט וסביביו הרבה אבנים צרורות וסיד עד שהוא מכוסה כולו ובשוליו עשויים שני נקבים גדולים כ"א כמוציא רמון ואחרי קביעת הארגז יסתם נקב אחד בסיד וצרורות דרך בנין ובהנקב השני נתון ברזא של עץ שי"ב הרבה נקבים קטנים וכאשר יתמלא הארגז ממי המעין שעומד בתוכו ישימו עליו כיסוי ברזל מחוזק במסמרים ומתוכו יוצאים שני קנים של מתכת קנה אחד עולה למעלה לתוך גיגית של מים שאובין העומדת בחדר השני ובקצה הקנה ישימו ברזא העשוי' לסגור ולפתוח והקנה השני עולה עד לתוך מקוה עליונה עשוי' מאבנים בצימענט וכאשר תפתח הברזא של הקנה הא' ירדו המים מהגיגית על ידו למטה לתוך הארגז הנ"ל וכאשר יתמלא על כל גדותיו אזי ידחקו המים ההם את המים שבארגז לעלות דרך הקנה השני העולה למעלה לתוך המקוה העליונה וכאשר תתמלא המקוה תסגר הברזא מהקנה הא' ובשולי המקוה העליונה עשוי בצדה נקב סתום בברזא של מתכת שכשרוצין לנקותה יצאו המים דרך שם.

ודרש ממני לחוות דעתי העניה בזה: ראשנה נשים לב לחקור בענין התהוות המקוה הלזו ע"י המים שבאין מהארגז שניקב כמ"ר וסותמין הנקב בברזא לאחר קביעותו בקרקע. והנה בש"ך סי' ר"א ס"ק כ"א העתיק לשון הטור שכ' גיגית שקבעוה בארץ ונתמלאה ממי גשמים אין טובלין בה כיון שהי' שם כלי עלי' קודם שקבעוה וכ' ע"ז הש"ך ומשמע אם לא הי' עלי' שם כלי קודם שקבעוה כגון שקבעו עץ או אבן ואח"כ חקקה כשר עכ"ל וידוע מה שתמהו ע"ז בתשו' מהרח"ש ובנוב"י מהד"ת סי' קמ"ב שהוא נגד דברי הש"ס ב"ב ס"ה: ת"ר צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה מני לא ר"א ולא רבנן הי ר"א אילימא ר"א דבית כו' אלא ר"א דדף דתנן דף של נחתומין שקבעו בכותל ר"א מטהר וחכמים מטמאין מני אי ר"א אפי' חקקו ולבסוף קבעו אי רבנן אפי' קבעו ולבסוף חקקו נמי לעולם ר"א היא ושאני פשוטי כ"ע דטומאה דרבנן מכלל דשאיבה דאורייתא והא קיי"ל דרבנן ועוד הא אריב"ח בדף של מתכת מחלוקת לעולם רבנן הוא ושאני שאיבה דרבנן א"ה אפי' חקקו ולבסוף קבעו נמי שאני התם דאיכא עליו תורת כלי בתלוש ע"כ א"כ מבואר מדברי הש"ס דלהכי מקילינין בקבעו ונפ"ק משום דשאיבה דרבנן וא"כ זהו רק בדאיכא רוב מים כשרין אבל כולו שאוב הא להרבה מן הראשונים ז"ל הוי דאורייתא ובפרט טבילה בכלים בודאי הוא דאוריי' כמ"ש בתוס' פסחים י"ז: והאיך מקילינין לטבול בתוך גיגית שקבעה ולבסוף חקקה.

וראיתי בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קצ"ח שהעמיק הרחיב הדיבור בביאור השיטות וג"א בעניי כבר הרביתי חזון בענין זה תל"י בספרי שו"ת הרי בשמים מהד"ק סי' ד' בדברים של טעם ומה שנלפענ"ד כעת בישוב הקושיא הנ"ל ובביאור הסוגיא הוא דהנה בחת"ס שם הקשה מאי דוחקי' לאוקמי כרבנן נימא ר"א היא ופשוטי כ"ע דרבנן והכא בצינור שיש לו ד' לבזבזין עסקינין והוי כלי המקבל טומאה דפסול מה"ת לרוב הפוסקים דגם במקוה בעינין הוייתו ע"י טהרה ותי' דע"כ הוכרח לשנויי כרבנן משום ריב"ח דמוקי בדף של מתכת דלדידי' לא הו"מ למימר שאני פשוטי כ"ע דרבנן כיון דבשל מתכת עסקינין וע"כ מוכרח לומר שאני שאיבה דרבנן ומיירי ע"כ בצינור שאין לו לבזבזין רק שחטט בו לקבל צרורות וא"כ אין בו משום הוייתו ע"י טהרה דמסתמא החיטוט אינו בסוף הצינור ויש ממנו עד סוף הצינור הרבה יותר משיעור יד לחיטוט הצרורות ולא גרע מחיבור לפי סילון צינור קטן המבואר בסעיף מ"ח והוי הוי' בטהרה וליכא רק משום דהמים עוברין ע"ג ונעשין שאובין דל"ה רק מדרבנן עכ"ד והנה לכאורה קשה למאי דמוקי בדף של מתכת הא ליכא למיפרך כ"כ אי רבנן אפי קבעו ולבסוף חקקו נמי דדילמא ה"ט דמטמאי בדף משום דנהי דע"י שהוא מחובר בקרקע א"י לחול עליו שם כלי מ"מ הא גם פשוטי כלי מתכת טמאין משא"כ לענין שאובין דאי לא נעשה כלי הא אין עליו תורת שאובין ולכך שפיר בקבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל משום דאינו חל עליו שם כלי במחובר כדא' בחולין קכ"ט.

מעשה עץ שימש וכדתניא בת"כ הובא בפירש"י חולין ט"ז. לענין הכשר זרעים יכול אפי' בבורות שיחין ומערות ת"ל כלי מה כלי מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע אף כל כו' ועתוס' שבת י"א: ד"ה אלא שכתבו בהא דמוקי התם אביי וכן בגת בכרמלית ואע"ג דאין כרמלית בכלים הא גת כיון דמחובר לקרקע ל"ש כלי ע"ש וכיון דאין חל עליו שם כלי במחובר לית בי' פסול שאיבה.

גם דקדק בחת"ס שם על הא דקא' שא"ה דאיכא עליו תורת כלי בתלוש מהו הלשון תורת כלי היל"ל שהי' כלי מעיקרא ובס' ת"ח דקדק על לשון אי הכי דהרי מעיקרא ג"כ הוי קשה חקקו ולבסוף קבעו נמי. והנלפענ"ד בזה עפ"מ שפירשו רוב הראשונים ז"ל הובאו בב"י דחקקו דצינור היינו החטיטה והוי הפירוש קבעו ולבסוף חקקו היינו שחלל הצינור נעשה בתלוש והחטיטה לקבל צרורות הי' במחובר והי' עליו א"כ שם צינור קודם שקבעו רק של"ה עליו דין כלי לענין שאובין לפי של"ה בו עדיין בית קיבול אבל השם כלי הי' עליו גם קודם קביעותו בקרקע ער"ש פ"ד דמקואות וברא"ש בנדה פ' תינוקת והנה בסוכה דף ד'.

פליגי ר' יוסי ורבנן בתבן ואין עתיד לפנותו אי בטיל לגבי קרקע לענין אהל המת ומבואר התם במפורשים דאף לרבנן דבעינין ביטול בפירוש ובסתמא לא בטיל לגבי קרקע הוא רק בדאורייתא ולא בדרבנן עפנ"י שם והנה מצינו בגיטין ע"ז: ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו הו' קיימת בחצר אזל גיטא נפל בפיסלא אר"י חזינין אי הוי' ד"א על ד"א פלג לי' רשותא לנפשי' ואי לא חדא רשותא הוא כו' ולא אמרן אלא דלא גבוה עשרה אבל גבוה עשרה אע"ג דל"ה ד"א ולא אמרן אלא דלית לי' שם לווי אבל אית לי' שם לווי אע"ג דלא גבוה י' ואע"ג דל"ה ד"א ופירש"י דאי הוי להאי שם לעצמו הו"ל חשיב ולא בטיל ע"ש ולפי"ז נראה דבאית לי' שם כלי אפי' לר' יוסי כ"ז שאינו מבטל אותו בפירוש לא בטיל לגבי קרקע כמו בתבן ואין עתיד לפנותו לרבנן וכדא' בחולין ט"ז: שאני סכין דלא מבטל לי' וכי"ב כ' בתוס' ב"ב ק': שהקשו בברייתא דתיבת המגדל שי"ב כוך שהובאה בחולין קכ"ה: דאמרינן התם טומאה בתוכה מה שבבית טמא משום שדרך טומאה לצאת תיפוק לי' דקבר סתום טומאה בוקעת ועולה ותי' דבכלים ל"ש דין קבר להיות בוקע ועולה משום דכלי לא מבטל לי' להתם ע"ש והוא מטעם דכל דאית לי' שם לווי הוא חשיב ולא בטיל אמנם בודאי אי מבטל לי' בפירוש גם בכלי מהני עתוס' שבת כ"ז: בהא דתנן התם כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן וכ' דאיירי בדבר הקבוע שחברו לקרקע אע"ג שמתחלה הי' בגד כיון שחיברו לאהל בטלו מתורת בגד ע"ש ועתוס' שבת מד': ד"ה ואין מצלת וב"ב כ'.

ד"ה היא גופה וי"ל דבכלי דבעינין גם לר' יוסי ביטול בפירוש הוא כמו בתבן ואין עתיד לפנותו לרבנן דלגבי דאורייתא בעינין ביטול בפירוש ובדרבנן גם בסתמא כי מחברו לקרקע הוא בטיל לגבי קרקע ונהי דלרבנן ל"ה מחובר לקרקע כקרקע אבל עכ"פ אמרינן דבטל חשיבות דכלי מיני' ול"ה עליו שם כלי ולפי"ז י"ל דפירכת הש"ס הוא אי רבנן הרי כיון דס"ל דמחובר לקרקע אינו כקרקע אפי' קבעו ולבסוף חקקו נמי ואי דלא יוכל לחול עליו שם כלי במחובר דבטיל אג"ק ז"א דהרי כיון שהחקיקה למעבר המים הי' קודם שקבעו א"כ הי' עליו שם צינור קודם הקביעות וכיון דאית לי' שם לווי הוא חשיב ולא בטיל לגבי קרקע בדאורייתא כ"א כשביטלו בפירוש כנ"ל ומשני שאני שאיבה דרבנן ולענין דרבנן אפי' איכא עליו שם כלי בטיל בסתמא כשחברו לקרקעכנ"ל משא"כ בדף של נחתומין כשהוא של מתכת דהוא דאורייתא הרי כ' בתוס' סוכה ה'.

ד"ה מסגרתו דדף של נחתום לפי שהוא רחב וראוי להניח עליו דבר דמי' לבית קיבול ועמג"א סי' תרכ"ט ס"ק י"א דמיקרי כלי וא"כ אף שמחוסר עוד תיקון להחליקו לכך וקבעו קודם ההחלקה מ"מ כיון דגם קודם ההחלקה שם כלי עליו ל"א דבטיל לגבי קרקע בדאורייתא ופריך א"ה דלגבי דרבנן גם כלי בטיל לגבי קרקע א"כ חקקו ול"ק נמי נימא דבטיל לגבי קרקע ומשני שא"ה דאיכא עליו תורת כלי בתלוש היינו דין כלי דפסול לגבי מקוה וכיון דחל עליו כבר שם כלי פסול למקוה א"כ לא נפקע שם פסול מעליו ע"י חיבורו לקרקע ואזדא בזה מה שהקשה ג"כ בחת"ס שם דאמאי לא מייתי מהך דפרה פ"ה משנה ז' השוקת שבסלע אין ממלאין בה ואין מקדשין בה ואין מזין ממנה וא"צ צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה היתה כלי וחברה בסיד ממלאין בה ומקדשין בה ומזין ממנה וצריכה צמיד פתיל ופוסלת את המקוה וא"כ הו"מ למיפרך מהך מתני' מני לא ר"א ולא רבנן מדקתני היתה כלי וחברה בסיד משמע דקבעה ולבסוף חקקה ל"ה כלי [ומ"ש בחת"ס שם לתרץ דהו"מ לשנויי כולה ר"א ושוקת היינו בין חקקה תחלה או קבעה תחלה ל"ה כלי וכלי שחברה בסיד ר"ל שלא חברה היטב אלא בסיד בלי גפסית או צרורות דרך בנין וזה אינו מבטל תורת כלי ע"י חבור חלוש כזה עכ"ל לפענ"ד יל"ע בזה מדברי התוס' בסוכה מ"ח.

בהא דקתני התם בניסוך המים דהי' ממלא מן השילוח בצלוחית של זהב ומערה לתוך ספלים של כסף והקשו התוס' מהא דתנן במנחות צ"ט: שתי שולחנות היו באולם א' של כסף וא' של זהב על של כסף נותנין לחה"פ בכניסתו ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקודש ולא מורידין וא"כ כיון שהיו ממלאין בצלוחית של זהב האיך היו מנסכין בספלים של כסף ותי' וז"ל וי"ל דספלים היו קבועים בסיד ולא כלים נינהו דנחשבים כגופו של מזבח עכ"ל הרי דגם חבור בסיד בלחוד הו"ל חבור לענין דבטיל לגבי מזבח ול"ה כלי ויש לחלק.

ובפשיטות י"ל דל"ק קושי' החת"ס עפמ"ש בפירש"י שבת צ"ה: ד"ה ועדיין דלענין קידוש מי חטאת בעינין כלי ראוי יותר מלקבל טומאה וא"כ י"ל דאתיא כרבנן ואף דלדידהו ל"ה כמחובר לענין שמקבל טוהאה בכ"ז ל"ה כלי לענין קידוש מי חטאת דבעינין כלי ראוי יותר וה"ה לענין צ"פ] ולדברינו בלא"ה ל"ק דהך מתניתין שפיר מצי אתיא כרבנן ול"ק קבעה ולבסוף חקקה נמי דבכה"ג של"ה עליו שם לווי קודם הקביעות בודאי לא חל עליו שם כלי לאחר שנקבע בקרקע והתם הא קודם החקיקה ל"ה רק סלע ול"ה עליו שם לווי וממילא דל"ק נמי לפי"ז מה שהקשה בט"ז א"ח סי' קנ"ט סק"ח על האגודה שהובא ברמ"א שם שכ' דאין ליטול ידיו מאותן אבנים הקבועים לכותל ועשה להם בית קיבול וברזא והקשה דלענין נט"י יש לנו להקל לרבנן דהוי כלי אפי' קבעו תחלה כיון דנט"י מדרבנן וזהו כלי מה"ת והא ק"ו הוא מהתם דמה התם במילתא דשאיבה שהוא דרבנן אזלינין לקולא ומבטלין מה שהוא כלי מה"ת כדי להקל כ"ש הכא בנט"י שהוא דרבנן דניזל בי' לקולא ויהי' כשר במה שהוא כלי מה"ת וא"כ אפי' קבעו תחלה נמי כשר ולהאמור הא באמת כשל"ה עליו שם לווי קודם הקביעות הא בטיל לגבי קרקע ואינו חל עליו כלי ומיושב נמי לפי"ז הך דתשו' הרשב"א סי' ת"ת המובא בב"י שכתב אם הי' כלי אבן א' חקוקה בכ"מ פסול והוא שחקקו ול"ק משום דהו"ל כלי ואין טובלין בכלים דמעין ובור כתיב ומבואר שאם הי' קבעו ולח"ק מותר לטבול בתוכו אע"ג דטבילה בכלים פסול דאוריי' ולדברינו נכון דאם הי' קודם הקביעות אבן בעלמא בלי צורת כלי אינו נעשה כלי לאחר שנקבע בקרקע ול"ק נמי ע"ד הטור והש"ך הנ"ל ודינם דין אמת דהיכי דקודם הקביעות ל"ה עליו שום צורת כלי וחקקו אחר שנקבע בקרקע שרי אפי' לטבול בתוכו ואינו סותר לדברי הש"ס הנ"ל וכיון שכן סרה מהר תלונת הנוב"י בתשו' הנ"ל ע"ד הגהמ"ר בקידושין והמהרי"ק שחששו בצינורות של עץ הארוכין הקבועים אע"ג שאין להן לבזבזין מד' רוחותיהן שמא יחלחלו המים גומא בתוכם והקשה הרי יהי' קבעו ולח"ק דכשר ולדברינו נכון דבהנהו צינורות כיון שקודם החטיטה אית עליהם שם צינורות ובכה"ג דאית לי' שם לווי קודם שנקבע הא בדאורייתא לא בטיל לגבי קרקע ולא שרי רק מטעם שאיבה דרבנן ולהכי בנידן הגהמ"ר הנ"ל כיון שכל המים של המקוה הלכו דרך הצינורות הללו אית לן לחוש להסוברים דכולו שאוב דאורייתא ופסול אפי' קבעו ולבסוף חקקו:

איברא דלכאורה עדיין יש להקשות לפי"ז מהך דתשו' הרא"ש כלל ל"א ס"ז שהובא בש"ע סעיף מ"ח דאם הסילון של מתכת מחובר לקרקע אפי' מקלח להדיא לתוך המקוה כשר שהרי אינו מק"ט לפי שבטל אג"ק הרי דגם לענין הוייתו ע"י טהרה דאוריי' אף בהי' לו שם לווי אמרינן דבטל אג"ק אמנם י"ל דנהי דמשום השם לווי של הכלי לא בטיל ועדיין שם כלי עליו כמו קודם שנקבע בקרקע כיון דמשום השם לווי דאית לי' הוא חשוב בפ"ע והו"ל כתלוש אבל בכ"ז יש לדון בו מדין כל המחובר לו הרי הוא כמוהו דדין זה לאו בקרקע הוא דוקא וגם בתלוש אמרינן דהוי עלי' דין המחובר בו כמוהו בחולין פ"ק בשן וצפורן וכיון דמחובר לקרקע הוי עלי' דין כלי קרקע תלוש וטהור דקיי"ל דכלי אדמה טהורין ולכאורה יש להכריח זה מדברי התוס' בסוגיין ד"ה צינור וז"ל איכא לאוקמי אפי' בפרוץ משני רוחות כדרך הצינור וכגון שחטטו באמצע לקבל צרורות דבהאי בית קיבול חשיבי מים שאובין כו' ודוקא שמים נופלין מצינור למקוה אבל אם נפלו מצינור לקרקע ומקרקע למקוה המשכה הוא ואינו פוסל אם יש כבר במקוה כ"א סאה מי גשמים עכ"ל ויש להבין דמי הכריחם להתוס' לפרש דמיירי שהי' חטיטה ופסול משום שאובין כיון דבלא"ה הלא כ' התוס' דמיירי שנפלו המים מהצינור למקוה ול"ה קרקע א"כ הו"מ לפרושי בצינור של מתכת ופסול משום דפשוטי כלי מתכת מק"ט ול"ה הוייתו ע"י טהרה ונהי דעל התוס' גופייהו ליכא קושיא כ"כ כיון דמדקא' בגמ' שאיבה דרבנן ע"כ דמטעם שאובין קאתינין עלה אכתי קשה מנ"ל באמת להגמ' דהפסול הוא משום שאובין דילמא משום הוייתו ע"י טהרה.

וע"כ דבפשוטי כלי מתכת אף דאית עלי' שם לווי קודם שנקבע בכ"ז אית עליו הדין של מה שהוא מחובר בו אילו הי' תלוש והו"ל ככלי אדמה דטהורין. [ובענין מה שהקשו המפורשים דגם למאי דקא' דמיירי בצינור של עץ וע"י חטיטה אכתי מנ"ל דהפסול הוא משום שאיבה דל"ה רק מדרבנן דילמא משום הוייתו ע"י טהרה דהוא דאוריי' הנה אף דהיכי דאיכא כ"א סאה מים כשרים גם משום הוייתו ע"י טהרה ל"ה רק דרבנן דמדאורייתא ברובא בטיל כמבואר בדברי הר"ש פ"ב דמקואות מ"ג ע"ש אמנם הרי הי' יכול לאוקמי כשכל המים באים למקוה ע"י הצינור הזה דבכה"ג הוא דאורייתא ולכאורה י"ל דהרי באמת צריך להבין דברי התוס' הנ"ל שכתבו דמיירי שהמים נופלים מצינור למקוה וליכא הפסק קרקע דאל"ה הוי המשכה הרי לפמ"ש בתוס' שם שהחטיטה הוא באמצע הצינור הא איכא המשכה בהצינור גופי' בהחלק שלמטה מהגומא וכמבואר בש"ך ס"ק ע"ז דהוי המשכה ע"ג הצינור גופי' ע"ש וכ"מ באמת ברא"ש ה' מקואות סי' ו'.

ואנן הוא דנהגינין להצריך המשכה ע"ג קרקע הראוי לבלוע לכתחלה כמ"ש בש"ך ס"ק צ"ז אבל לא מדינא וע"כ משום דשיעור המשכה לענין שאובין הא בעינין ג' טפחים וא"כ איפשר בכה"ג דליכא ג"ט למטה מהגומא. אמנם לענין הוייתו ע"י טהרה הא קיי"ל דסגי בכ"ש כל שאינו מקלח להדיא למקוה כמ"ש בש"ע סמ"ח והכי מפורש בתשו' חת"ס סי' קצ"ט ע"ש וא"כ כשהגומא אינו בסוף הצינור ממש הו"ל הוייתו ע"י טהרה.

אמנם באמת בנקוה"כ חזר בו הש"ך מזה וכתב דע"י הגומא שבצינור הוי כל הצינור עי"ז כלי קיבול ולא מקום הגומא בלבד והכי מבואר באמת בדברי הטור וכ"כ בש"ג ב"ב שם וכ"מ מדברי הרמב"ם פ"ו דמקואות ה"ו ע"ש ומכ"ש לענין קבלת טומאה בודאי אמרינן דכשיש בו גומא כל הצינור מקבל טומאה דהרי לענין שאובין יש באמת סברא לומר דלא גרע ממים העוברים על שפת הכלי דל"ה שאובין והרי מעין שהעבירו ע"ג אחורי כלים דינו כמקוה אבל לא נעשה שאובין עתיו"ט רפ"ה דמקואות אמנם החילוק מובן דבשפת ואחורי הכלי ליכא תוך כלל אבל צינור הא יש לו תוך ומקבל מים אלא שלא נעשה לקבלה וכיון דחטט בו גומא לקבל צרורות כל הצינור מיקרי כלי קיבול ומכ"ש לענין טומאה בודאי כל הצינור מק"ט ול"ה הוייתו ע"י טהרה אכן י"ל דהיותר משיעור יד לחיטוט הצרורות אינו מק"ט וא"כ ל"ה מילתא דפסיקא הפסול דמק"ט דכשהוא ארוך יותר משיעור יד הא המותר אינו מק"ט והוי הוייתו ע"י טהרה.

וניחא לן בזה מה שהקשיתי בהא דקא' בסוגיא שם אי לימא ר"א דבית דילמא ה"ט דר"א דסבר מוכר בעין יפה מוכר לפמ"ש בתוס' שם עמוד א' ליישב הני ספרים דגרסי במתני' התם מכר את התנור וכירים דהרי תנור וכירים לא חשיב חיבור מדמקבלי טומאה וא"כ ל"ה כמחובר ואמאי יהי' בכלל בית וכתבו דצ"ל דרק לענין קבלת טומאה ל"ה חבור אבל לענין מכירה חשיב חיבור והוי בכלל בית וא"כ אמאי לא אתיא כר"א דבית דילמא הוי שפיר חיבור לענין בית ורק לענין טומאה ל"ח חיבור ופוסל את המקוה משום דל"ה הוייתו ע"י טהרה ולהאמור נכון כיון דסתם צינור הא משמע גם של אבן וכלי אבן הא אין מק"ט] אמנם י"ל דמהא אין ראי' כ"כ כיון דצינור סתמא קתני וכולל גם צינור של אבן וכמו שפי' באמת הרשב"ם שם וכלי אבנים הא לא מקבלי טומאה: וגם בצינור של עץ וחטט בו לקבל צרורות אינו מילתא דפסיקא שהוא מק"ט שיוכל להיות שאינו מק"ט כגון שחשב לעשות חטיטה יותר גדולה ולא גמר עדיין דהרי א' בחולין כ"ה.

חק קפיזא בקבא אינו מק"ט ומשום שאובין איכא כיון שי"ב בית קיבול. אבל באמת בלא"ה אין להקשות מהדין דתשו' הרא"ש הנ"ל כיון דמיירי שנעשה ע"מ לקבוע בקרקע וכמ"ש בדג"מ שם ומבואר בפי"א דכלים מ"ב דצינור סתמא נעשה לקרקע ובתשו' תשב"ץ ח"ב סי' נ"ו מאריך קצת בזה וע' בס' בית מאיר סי' קצ"ח.

ומשמע מדברי הנקוה"כ יו"ד סי' שע"א דבנעשה לקובעו בקרקע אף שאינו משמש עם הקרקע אינו מק"ט ולק"מ: והנה לכאורה קשיא לי בסוגיין ממקואות פ"ו מ"י האביק שבמרחץ בזמן שהוא באמצע פוסל והקשה בתויו"ט הרי כיון דנקבע בקרקע ונעשה לשמש עם הקרקע הוא טהור וכ' בתוספת חדשים דיש לחלק בין שאוב לטומאה דדוקא לענין טומאה בעינין תלוש ממש וכיון שחברו אינו מק"ט אבל שאוב הא מכח פסול כלי הוא וכיון דחל עלי' שם כלי בתלוש לא מיבטל תו שם כלי מיני' דהא אפי' בכלי גללים דלא מק"ט פוסל שאובין ע"ש ולפי"ז קשה לכאורה בהא דפריך ועוד הא אריב"ח בדף של מתכת מחלוקת שעי"ז הוכרח לאוקמי כרבנן שהוא לדעת הר"ח ז"ל דלאכהלכתא הרי באמת קשה מ"פ אי ר"א אפי' חקקו ול"ק נמי הלא י"ל דנהי דס"ל לר"א בדף שקבעו בכותל דהוא טהור מלקבל טומאה היינו משום דתלוש לא הוי ודינו כקרקע אבל שאובין איכא בי' דהא גם בכלי גללים ואבנים דלא מק"ט איכא בהו פסול שאובין אמנם באמת י"ל עפ"מ דא' בשבת קכ"ג.

גבי מחט שניטל חררה או עוקצה מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא וכ' הר"ן שם דאע"ג דבכלי מעיקרו שבת וטומאה לאו כי הדדי נינהו כדא' בפ' במה אשה בירית טהורה ויוצאין בה בשבת ותנן נמי גבי קנה של זיתים בין כך וב"כ ניטל בשבת בכ"ז בדבר שהי' כלי מעיקרו ונשבר כגון מחט שניטל חררה או עוקצה מגו דבטל שם כלי מיני' לענין טומאה בטל נמי לענין שבת ע"ש ולפי"ז בשלמא בכלי שנעשה לשמש עם הקרקע שפיר כ' התוס' חדשים דפסול שאובין וטומאה לאו כי הדדי נינהו דאפי' בכלים שטהורין מלקבל טומאה נהגא בהו פסול שאיבה כדתנן בפ"ד דמקואות מ"א משא"כ בחקקו ול"ק כיון דמעיקרא הי' עליו תורת כלי הן לענין טומאה הן לענין שאובין שפיר פריך דנימא כשנקבע אח"כ כיון דלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שאובין נמי לאו מנא הוא אמנם התינח למאי דס"ד מעיקרא דמיירי בדף של עץ א"כ מדקא' ר"א דטהור ע"כ דכשקבעו בטל מתורת כלי והו"ל פשוטי כ"ע דטהור לכך פריך דלענין שאובין נמי נימא דלאו מנא הוא ויתכשר אפי' בחקקו ול"ק משא"כ למאי דקאריב"ח דבדף של מתכת מחלוקת א"כ ע"כ הא דמטהר ר"א לאו משום דבטל מתורת כלי דהא גם פשוטי כ"מ מק"ט א"כ ל"ש לומר מדלענין טומאה לאו מנא הוא כו' כיון דלאו מדין ביטול מתורת כלי קאתינין עלה א"כ הו"מ שפיר לאוקמי כר"א ונהי דטהור מלקבל טומאה מ"מ איכא בי' פסול שאובין כנ"ל והו"מ שפיר לאוקמי כר"א אמנם באמת י"ל דאין כאן קושיא דבשלמא לענין כלי שנעשה לשמש עם הקרקע כיון דטהור גם קודם שמחברו בקרקע כמבואר ברמב"ם רפ"ט מה' כלים שפיר י"ל דאע"ג דטהור אפ"ה פסול שאובין איכא גבי' משא"כ הכא דע"כ מתורת חיבור לקרקע קאתינין עלה והו"ל כארעא סמיכתא ל"ה עלי' ג"כ פסול שאובין.

ואזדא ממילא לפי"ז מה שהקשו דבקבעו ולח"ק הא ע"כ חקק אדעתא שישמש עם הקרקע וא"כ אף בחקקו ולבסוף קבעו כה"ג אדעתא שישמש עם הקרקע הא אינו מק"ט ולהאמור נכון דלענין זה הא שפיר י"ל דאף שטהור מלק"ט בכ"ז פוסל בו שאובין כבכלי גללים כנ"ל. וממילא ל"ק נמי לפי"ז מה שהקשו בהא דפריך הש"ס והא קיי"ל שאיבה דרבנן הרי י"ל דמיירי בענין שכל מי המקוה הולכים ע"י צינור זה א"כ הא רבים מהראשונים ז"ל ס"ל דכולו שאוב דאורייתא ולהאמור נכון עפי"ד הר"ש בפ"ב דמקואות שכ' דגם למ"ד כולו שאוב דאורייתא הוא משום דל"ה הוייתו ע"י טהרה אבל בכלי גללים ואבנים דלא מק"ט ל"ה אלא מדרבנן א"כ הכא הרי ההוא צינור לא מק"ט משום שנעשה לשמש עם הקרקע ול"ה בי' פסול שאיבה רק מדרבנן אפי' בכולו שאוב: נחזור לנ"ד לענין דינא בנידן שאלתינו דאף שכל המים הולכים להמקוה דרך הארגז שניקב כמ"ר אפי' אי נימא דעכ"פ כשנסתם בברזא לאחר קביעותו שוב נעשה כלי כמו שחששו בזה אפי' הבית אפרים והחת"ס החולקים על הנוב' דנהי דבזה לא ס"ל כהנוב"י דנימא כיון שדעתו לסותמו בברזא לא יצא סתירת כלי אפי' קודם הסתימה בכ"ז לאחר הסתימה מודים גם הם שנעשה כלי בכ"ז כיון דקודם שנקבע כשניקב יצא מתורת כלי בטל אג"ק והלכך אפי' כשסותמו אח"כ בברזא הו"ל חקיקה הלזו כעושה בקרקע כיון שכבר נתבטל אג"ק דבכה"ג שע"י נקב נתבטל מתורת כלי הו"ל כלא הי' לו שם לווי ובטל אג"ק גם לענין דאורייתא והכי מבואר בתוס' שבת צ"ה: ד"ה ומודה ר"ש דכשניקב בכדי טהרתו הוא בטל אג"ק: והנה ראיתי בשו"ת אמרי אש סי' ע"ט שמביא בשם התניא שכתב להזהיר האומן העושה התיבה שלא יחבר השולים אל הדפנות עד שיעשה הנקב בקצה השולים בכדי שלא יהי' עליו תורת נקב מעולם וכ' ע"ז שזה הוא חומרא גדולה בל ידע לה מקום בדברי הפוסקים ע"ש ולכאורה הי' נלפענ"ד דאיפשר שהוא משום דעת הראב"ד בפ"ו ממקואות ה"ד שכתב דכלי שניקב בכדי טהרתו ל"מ רק לענין שאין המים היוצאים ממנו פוסלין את המקוה אבל לא לטבול בתוכו דאיך איפשר שלא יהא בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה ע"י יחודו להשתמש בו ונמצאת טבילה זו בכלים ובכ"מ שם השיג עליו דאעפ"י שלא יחדו להשתמש בו אפי' הי' בקרקעיתו חרס הראוי לק"ט כיון שלא יחדו להשתמש בו אין עליו תורת כלי ע"ש ובאמת מצינו כעין זה בזבחים צ"ה.

דפריך על הא דקתני במתני' כלי חרס שנטמא חוץ לקלעים נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש הרי כלי אמר רחמנא ולאו כלי הוא ומשני שניקב בשורש קטן והקשו התוס' דאכתי לאו כלי הוא שהרי מיטהר מטומאתו ותי' כיון דאי הי' מייחד לאותו כלי לזיתים או לרמון הי' מקבל טומאה מכאן ולהבא חשיב כלי לענין דם חטאת כיון דאין מחוסר מעשה אלא ייחוד בעלמא ע"ש [ובדרך אגב עמדתי על דברי התוס' שם במה שהקשו אח"כ על הא דקא' שניקב בשורש קטן דאם הוא כלי המיוחד לאוכלין שיעורו בכמוציא זית ואם הוא מיוחד למשקין הוי השיעור ככונס משקין כו' ואי הוי אמרינן דשיעור זיתים מדרבנן הוי ניחא כדקא' גבי בגד אבל מדאוריי' אם ניקב בשורש קטן טהור עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דהרי בש"ס עירובין ק"ד: אמרי' מזכר עד נקבה תשלחו פרט לכלי חרש דכ"ח טמא אינו אסור מדאוריי' להכניסו למקדש וא"כ מאי מועיל מה שמנקבו בשורש קטן הרי ממ"נ לענין דאוריי' הא אינו אסור כלל להכניס הכ"ח טמא למקדש ואי לענין דרבנן הא ל"מ הנקיבה בשורש קטן דבעינן כמוציא זית אמנם י"ל דאנו מרויחין במה שמנקבין אותו בשורש קטן דאז הוי תרי דרבנן דאיסור הכניסה למקדש הוא דרבנן והטומאה הוא ג"כ דרבנן דמדאוריי' נטהר בנקב בשורש קטן ותרי דרבנן הוא לעולם קיל מחד דרבנן והרי גבי בגד שנטמא חוץ לקלעים הא סתמא קתני ומשמע גם בשהבגד הוא ראשון לטומאה והרי ברמב"ם פ"ג מב"מ הי"ז כ' דאינו אסור מן התורה להכניס למקדש רק כלי שהוא א"ה ולא ולד הטומאה וא"כ הא מוקמינין בששייר בי' כדי מעפורת וג"כ קשה דל"ל למקרעי' הרי בששייר בו כדי מעפורת עדיין הוא טמא מדרבנן ואלא לענין דאוריי' הא מה"ת שרי להכניס בכד שהוא רק ראשון לטומאה ועכצ"ל ג"כ דאנו מרויחין בהקריעה שיהי' תרי דרבנן.

ותמוהין לפי"ז דברי המשנה למלך בפכ"ג מה' כלים הי"א שהוכיח מהך דבגד דשמעתין דיש חילוק בין דבר שטומאתו הוא רק דרבנן לדבר שטומאתו מדאורייתא אלא שאיסורו להכניסו למקדש הוא דרבנן ולדברינו הא הקריעה הוי כדי שיהי' תרי דרבנן כמו בכ"ח ולא מוכח מהא הדין של המ"ל כלל ודוק] וכי"ב כתבו בתוס' שבת מ"ט: וקכ"ג.

ובחולין נ"ה. דכל היכי דהוי כלי לענין טומאה ע"י יחוד הוי מנא לענין היתר טלטול בשבת אפי' בלא יחוד ע"ש וכן י"ל בסברת הראב"ד לענין פסול כלי במקוה דכל דהוי כלי לענין טומאה ע"י יחוד הוי כלי לענין פסול מקוה אפי' בלא יחוד ולכאורה מוכח הכי מדברי הש"ס שבת צ"ה: לענין הא דקאר"ש במתני' דתולש מעציץ נקוב בשבת פטור בעא מיני' ההוא סבא מר"ז שורש כנגד נקב מה לי אר"ש אישתיק ולא א"ל ולא מידי זימנא חדא אשכחי' דיתיב וקא' ומודה ר"ש שאם ניקב בכדי טהרתו א"ל השתא שורש כנגד נקב בעאי מינך ולא אמרת לי ולא מידי ניקב בכדי טהרתו מיבעיא אמר אביי אי איתמר להא דר"ז הכי הוא דאיתמר ומודה ר"ש שאם ניקב למטה מרביעית.

א"כ משמע מזה דאם ניקב בכדי טהרתו מהני גם אם נשאר יותר מרביעית למטה מהנקב ואלו לענין מקוה קיי"ל בפ"ד דמקואות משנה ה' דבעינן דוקא שא"י לקבל מים כ"ש וע"כ דלהכי פסול למקוה כיון דאף דניקב בכדי טהרתו אם יחדו לגיסטרא מטמא בתורת גיסטרא כמבואר בש"ס שבת שם להכי הו"ל כלי לענין פסול מקוה והרי בתוס' חולין נ"ה.

ד"ה שיעורן ובנדה מ"ט. ד"ה אלא כ' דאין גיסטרא טמא אא"כ יחדו וכ"כ במאירי שבת שם בשם י"מ וכ"ה בפירש"י שם ד"ה טהור מכלום וע"כ דכיון דלענין טומאה חשיב כלי ע"י יחוד הוי כלי לענין פסול מקוה אפי' בלא יחוד.

אמנם באמת מבואר בפיהמ"ש להרמב"ם פ"ג דכלים מ"ד וביד החזקה ספח"י מה' כלים דהיכי דמחזיק רביעית מהנקב ולמטה מק"ט אפי' בלא יחוד וכ"כ להדיא בר"ש פ"ב דכלים מ"ב ובחי' רמב"ן חולין נ"ה. ע"ש ובלא"ה אין ראי' מהתם דלהכי כי מקבל מים כ"ש הוא פסול למקוה משום דאף דניקב בכדי טהרתו כיון דהוי בר קיבול הו"ל ככלי גללים דאף דאין מק"ט י"ב משום שאובין.

וע"כ אנו מוכרחין לומר טעם זה לפמ"ש התוס' בשבת שם ד"ה ניקב כמ"ר דדוקא כשנשבר לגמרי השברים ראויין לגיסטרא אבל כשהכלי שלם אלא שניקב כמ"ר א"ר לגיסטרא ואפי' יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ע"ש ועכ"פ ל"ש בזה לומר דכיון שראוי לייחדו לגיסטרא יהי' כלי לענין מקוה כיון דלא שכיח וכעין זה כ' בתוס' זבחים צ"ד.

לענין הא דכל דהוי מנא לענין טומאה ע"י יחוד הוי מנא לענין שבת אפי' בלא יחוד דזהו דוקא היכי דשכיח הוא שייחדו לתשמיש זה אבל היכי דלא שכיח לייחדו לכך אע"ג דראוי לייחדו ל"מ למשוי מנא לענין שבת כ"ז שלא יחדו עש"ה וה"ה גבי גיסטרא כיון דכלי שניקב בכדי טהרתו לא שכיח לייחדו לגיסטרא ול"ש לומר שיהי' מכח זה כלי לענין מקוה.

והרי חזינן לענין סוכה דקיי"ל ג"כ דאין מסככין בדבר המק"ט ואפ"ה מותר לסכך במחצלת שאין סתמה עשוי' לשכיבה כ"ז שלא יחדה לישיבה כדא' בסוכה י"ט: ע"ש: ומהאי טעמא ליתא נמי לחומרת הנוב"י הנ"ל שכ' דאף אי נימא דכ"ז דחסרה הברזא ל"ה כלי מ"מ כיון דכלי עץ הבא במדה אף שא"ר לקבל טומאת מת ונבילה ושרץ מ"מ הלא ראוי לקבלת טומאת מדרס הזב וא"כ כשסותם הגיגות בברזא לאחר קביעותה בקרקע נעשה כלי הפוסל מדאוריי' מטעם דהוייתו ע"י דבר המקבל טומאת מדרס ולגבי דאורייתא הוי קבעו ולבסוף חקקו כתלוש ולהנ"ל הרי אף דמבואר בבכורות ל"ח.

דכ"ע הבא במדה מטמא מדרס אמנם הא בעינין דוקא שיחדו לישיבה כדתניא בת"כ הובא בשבת נ"ט. יכול כפה סאה וישב עלי' יהא טמא ת"ל אשר ישב עליו הזב מי שמיוחד לישיבה כו' והכי מבואר בפירש"י בכורות שם שפי' בהנך דחזי למדרסות כגון כסא וספסל דמיוחדין לישיבה וכ"כ בתוס' מנחות ל"א.

ד"ה שידה ועמ"ל פ"ג מה' כלים. [ודברי הפנ"י בשבת פ"ג.

בתד"ה נלמדנה שר"ל דגם בלא יחדו למדרס א' כל המטמא מדרס מטמא מת באמת צ"ע] וא"כ כיון דכ"ז שלא יחדו לישיבה אינו כלי לענין טומאת מדרס ל"ה כלי לענין מקוה כנ"ל וגם בלא"ה לא יתכנו דברי הנוב"י הנ"ל למאי דפסקינין דאפי' במנקבו בעינין דוקאלקובעו בארץ וא"כ הלא באמת מבואר במשנה הובאה בשבת פ"ד.

דכ"ע הבאה במדה שפתחה מלמעלה טהורה מכלום אפס דנימא כיון שמיוחד לטבילת נשים הוי זה מיוחד למדרס וכמו שר"ל בתשו' רעק"א סי' ל"ט. כ'.

מ"מ הא אין עומד למדרס זה רק אחר חיבורו בקרקע ובכה"ג הא אין לו דין מדרס כמ"ש בט"ז סי' קצ"ח ס"ק ל"א ע"ש ועתוס' שבת ט"ז: ד"ה אחד כלים גדולים שמבואר בדבריהם דכלי הבא במדה הוי אין מק"ט לענין מקוה ומשמע דאף בתלוש אין עליו טומאת מדרס ע"ש ועתוי"ט פ"ו דמקואות מ"ח ובתשו' מהרי"ט סי' י"ז: אמנם עכ"פ דעת הראב"ד הנ"ל הוא כן לענין כלי שניקב בכדי טהרתו וא"כ איפשר דמש"ה החמיר התניא לעשות הנקב בהשולים קודם חיבור הנסרים דכל טעמו של הראב"ד הוא משום דגם שבר כלי ראוי לקבל טומאה ע"י יחוד וא"כ הא עד כאן לא מרבינין בת"כ פ' שמיני שבר כלי לטומאה מוכל אלא בשהי' כלי מעיקרא ונשבר אבל לא כשל"ה כלי מעולם.

אמנם באמת הלא כ' ברמב"ם פח"י מה' כלים ובחי' הר"ן חולין נ"ד: דדוקא כלי חרש שנשבר טמא משא"כ כל הכלים כל שנשברו בכדי שיהיו טהורים מטומאתן הראשנה שוב אין מק"ט וכדקתני באמת בספרא מנין לרבות שברי כלי חרש ת"ל וכל כלי חרש וקתני עלה מכאן אמרו הדקין שבכ"ח כו' ע"ש וא"כ בשאר כלים ל"ש הטעם הנ"ל וגם האיך יועיל להראב"ד שם ניקב כשפופה"נ דהרי גם כשניקב כשפופה"נ כל שיחדו לרמונים טמא כמבואר בשבת צ"ה: וא"כ נימא ג"כ ההוא סברא דכיון שאלו יחדו לרמונים טמא יהי' כלי לענין מקוה אפי' בלא יחוד ובפרט אם קובעין הארגז בארץ גם הראב"ד יודה דכשר אף לטבול בתוכו: ואיפשר שכונת התניא הוא אחרי שדעת הנוב"י הנ"ל הוא דבנוקב ע"מ לסותמו בברזא הו"ל כלי גם קודם הסתימה בברזא וכ' שם דכיון שהי' כלי קודם הנקיבה אין אנו יכולים להוציאו מתורת כלי כ"א בראי' ברורה לכך היכי שדעתו לסותמו בברזא אין לנו ראי' להקל אדרבא יש לנו להחמיר מצד הסברא שא' קודם שנסתם בברזא הו"ל כלי ע"ש ויש להביא סעד לחומרא זו עפ"מ דא' בשבת נ"ט.

גבי הזוג והעינבל חיבור דלכך הזוז טמא לעצמו אפי' ניטל העינבל הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק וכ' בתוס' שם דאפי' לא יחדו לכך משום דהואיל דמעיקרא הוי כלי גמור וגם עתה הדיוט יכול להחזירו אית לן למימר דע"י דבר מועט שעדיין ראוי לגמוע בו מים חשיב כלי אפי' בלא ייחוד ע"ש והה"נ כיון דההוא גיגית הוי מעיקרא כלי גמור וגם עתה אחרי שנקבו הדיוט יכול להחזירו ולסותמו בברזא שנעשה לכך הלכך כל כמה דחזי לתשמיש מה אפי' בלא ייחוד הו"ל כלי וא"כ תינח היכי דמעיקרא הי' כלי גמור אבל היכי שלא בא מעולם לכלל כלי כגון שניקבו השולים קודם שנתחברו הנסרים בודאי ל"א דע"י שאיפשר לסותמו בברזא יהי' עכשיו כלי וגדולה מזו מצינו בשבת קי"ב: דמיבעי' לי' חזקי' בהא דתנן כל כלי בע"ב שיעורן כרמונים ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמ"ז וסתמו עד שהשלימו למ"ר ואמרינן עלה פנים חדשות באו לכאן ע"ש הרי דע"י הסתימה הוי פנים חדשות וא"כ אפי' בניקב אחר שנעשה כלי הוא חומרא גדולה לומר דע"י שיכול לסותמו יקבל עכשיו טומאה הרי לאחר הסתימה יהי' פנ"ח דאטו נימא דפשוטי כ"ע יקבל טומאה ע"י שחושב לעשותו כלי ובאמת בתשו' בא"פ סי' נ"ג ובתשו' חת"ס הנ"ל הרבו להשיג על הנוב"י בזה והביאו ראיות חזקות היפוך דבריו אמנם בכ"ז לא מלאם לבם להקל לכתחלה נגד ד' הנוב"י וכן בתשו' רעק"א הנ"ל חושש לדבריו לענין לכתחלה אף דאיהו לא ס"ל הכי וכתבו שיש לעשות נקב אחד גדול כמוציא רמון ולסותמו בסיד וצרורות דרך בנין ועוד יעשו נקב כפופה"נ עם ברזא ולפתוח הברזא בשעת הטבילה ולסתום אח"כ ע"ש ובתשו' פרשת מרדכי מהגאון ר' מרדכי בנעט ז"ל הנמ"ח סי' ט"ז ראיתי דפשיטא לי' דכשמסירין הברזא בודאי לא מיקרי כלי ובשעה שהברזא בתוכו מספקא לי' ע"ש ועכ"פ אם עושין הנקב בשולי הכלי מעיקרו לית דין צריך בשש שאין סתימת הברזא שאח"כ עושהו כלי ומבואר כעין חילוק זה בכ"מ פ"ו דמקואות ה"ג ע"ש ולפי שבענין חמור כזה אנו צריכין לצאת ידי כל הדיעות החמיר הגאון התניא זצוקללה"ה שיהי' הנקב נעשה קודם חיבור הנסרים שלא יקרא עליו שם כלי מעולם ובנידן שאלתינו יש תרתי לטיבותא שנעשה עוד נקב כמ"ר שנסתם בסיד וצרורות דרך בנין והנקב של הברזא נעשה קודם חיבור הנסרים בודאי עדיף: עוד הנה מקום אתנו לצרף בנ"ד לסניף להיתרא מה שהברזא עשוי' נקבים דקים כמין רשת א"כ בודאי לא נעשה כלי עי"ז דהרי באמת מבואר בש"ע ס"מ דכלי שניקב בשוליו אפי' כ"ש אין עליו תורת כלי ומ"ש בס"ז להחמיר דבעינין נקב כשפופה"נ כ' בש"ך שם ס"ק כ"ג דהוא רק חומרא לכתחלה וא"כ הא באמת דעת המחבר בסעיף נ"ב והוא ד' ראבי"ה במרדכי שהובא בב"י דאפי' לחבר מקוה חסר עם מקוה שלם נקבים דקין הרבה מצטרפין לכשפופה"נ ונהי דהח"צ בסי' מ' חולק עליו ומצריך שיהי' דוקא במק"א כשפופה"נ ובלבושי שרד בח"ד ס"ק ר"ו כתב דרוה"פ חולקים על דין זה התם הוא רק לענין חיבור מקוה חסר עם שלם דבעינן מדינא כשפופה"נ אבל לענין שלא יהי' כלי איפשר דגם החולקים יודו דאף להמחמירין להצריך נקב כשפופה"נ נקבים דקין הרבה מצטרפין.

וראיתי לאא"ז הגאון זצ"ל בשו"ת בר ליואי חיו"ד שה"ר דאין מצטרפין לענין ביטול מתורת כלי מש"ס שבת קי"ב הנ"ל דבעי ניקב כמ"ז וסתמו וחזר וניקב כמ"ז וסתמו עד שהשלימו למ"ר ופירש"י אצל הנקב הראשון הרי דבעינין שיהי' במקום אחד דוקא ולפענ"ד אין ראי' מהתם דהרי כל ראיית הראבי"ה דנקבים דקין מצטרפין לחיבור המקואות הוא מהמשנה ה' דפ"ו דמקואות אם הי' שק או קופה מטבילין בהם כמה שהם מפני שהמים מעורבין וא"כ בעינין עכ"פ שיהיו הנקבים סמוכים דוקא דומיא דשק וקופה כדמצינו בהא דקיי"ל בחולין מ"ה.

בחסרון הגרגרת דנקבים דקין מצטרפין לכאיסר מהא דקא' התם בעוף ניקבה כנפה מצטרפין לרוב ופירש"י שם ושיעור סמיכות נקבים זל"ז כנפה דהא אניקבה כנפה קיימינין וכ' בר"ן שם דה"ה בבהמה דהשיעור כאיסר אין הנקבים מצטרפין זל"ז עם השלם שביניהם לכאיסר אלא אם אין בין נקב לנקב כמלא נקב כיון דנלמד מניקבה כנפה והכי קיי"ל ביו"ד סי' ל"ד וא"כ מכ"ש בנ"ד לחומרא לא מצרפינין הנקבים הדקין לכשפופה"נ אלא בשהנקבים סמוכין זל"ז דומיא דשק וקופה וכן ראיתי בשו"ת אמרי אש סי' פ"ב שכ"כ בשי' הראבי"ה הנ"ל וא"כ שפיר פירש"י הנ"ל אצל הנקב הראשון כיון דבעינין שיהי' עכ"פ סמוכין זל"ז ואיפשר דבכה"ג דנ"ד גם הח"צ יודה דמהני צירוף הנקבים הדקין.

גם לענין חיבור המקואות דהרי בתשו' ח"צ שם דוחה ראיית הראבי"ה ממשנה דמקואות הנ"ל משום דהתם המים מקיפין מכל צד ע"ש וא"כ בנ"ד שהארגז עומד בתוך המעין הי' מועיל גם לענין חיבור מקוה חסר לשלם אף להח"צ ומכ"ש לענין לבטלו מתורת כלי בנקב בשולים דל"ב שפופה"נ רק לחומרא.

וביותר נראה דאפי' לד' א"ז הגאון הנ"ל דס"ל דגם לענין ביטול מתורת כלי לא מצטרפי הנקבים הדקין לכשפופה"נ הוא רק היכי שהי' כלי מעיקרא ואנו רוצים לבטלו מתורת כלי ע"י חיבור הנקבים בזה אמרינן דבעי' דוקא כשפופה"נ במק"א משא"כ בנ"ד הלא הארגז הזה נתבטל מתורת כלי ע"י שניקב כמ"ר עוד קודם שנגמר ול"ה עליו שם כלי מעולם ורק לענין החשש שלא יעשה כלי ע"י הברזא בזה ודאי אמרינן דכל שהוא מנוקב נקבים דקים שיש בצירופן כשפופה"נ אינו יורד עליו תורת כלי עי"ז והוא דומיא דא' בכריתות כ"א.

ההוא לאסוקי טומאה מיני' כו' וכי"ב כ' בתוס' נדה כ"ו: ד"ה תחילתו ליישב ד' רש"י ז"ל שפי' בחולין קכ"ד דקא' הא בתנור בר ט' הא בתנור בר ז' ופירש"י דתנור ז' אע"ג דל"ה ד' סגי ברובא והקשה ר"ת דלא יהי' סופו חמור מתחלתו דהא תחלתו ד' ותי' דהעושה כ"ת אינו עושה אלא דבר חשוב ולכך בעי' ד' דוקא אבל כלי שנתמעט כ"ז שראוי אינו מתבטל מתורת כלי כמו גרדומי ציצית דבשירים סגי ע"ש והה"נ י"ל דאע"ג דכשהי' כלי מעיקרא לא נתבטל כ"ז שאינו מנוקב כשפופה"נ במקום אחד אפי' יש נקבים דקין הרבה שיש בצירופן כשפופה"נ אבל לעשותו כלי מתחלתו ל"מ בדאיכא נקבים דקין הרבה שבצירופן יש כשפופה"נ וכי"ב כ' בפנ"י גיטין ט"ז.

בתד"ה הניצוק ליישב קושי' התוס' שם דהתם קא' דטופח להטפיח הוי חיבור ובפ"ו דמקואות תנן עירוב מקואות כשפופה"נ וכתב הפנ"י לתרץ דודאי לכתחלה בעינן עירוב מקואות כשפופרת ברום קליפת השום מים צלולין אבל היכי שכבר נתערבו ונתנגבו כל שיש עדיין משקה טופח להטפיח עדיין כאלו הם מעורבין כשיעור וטובלין בהם ע"ש והוא כסברא הנ"ל דלעשות מתחלה חיבור מקואות ע"י טופח להטפיח ל"מ אבל כשהי' כבר חבור גמור ונפסק כ"ז שמחובר עדיין בטופח להטפיח אינו מתבטל החבור דמעיקרא ואנכי הבאתי סמוכין לזה ממשנה ח' דפ"ג דעוקצין תבואה שנעקרה ומעורה אפי' בשורש קטן טהורה דאינו מתבטל החבור דמעיקרא כ"ז שמעורה קצת.

ובהך סברא אמרתי ליישב מה שהקשיתי בחגיגה י"ט. דקא' התם על המשנה דמקוה שנמדד וי"ב מ' סאה מכוונות וירדו שנים וטבלו זא"ז הראשון טהור והשני טמא א"ר יהוד' אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור בעי מיני' מר' יוחנן לר' יהוד' מהו להטביל מחטין וצינורות בראשו של ראשון גוד אחית אית לי' לר"י גוד אסיק לית לי' א"ד גוד אסיק נמי אית לי'.

ולכאורה ילה"ק דהרי באמת קשה לפ"מ דקיי"ל בש"ע סמ"ח לענין דאסור להמשיך מים למקוה בדבר המקבל טומאה שלא יאחז האדם בידו דף ויעבירם עליו ופי' בש"ך ס"ק ק"ד כיון שהאדם מקבל טומאה וא"כ ה"נ האיך מצטרפין המים שעל גוף האדם להשלים למ' סאה הרי ל"ה הווייתן ע"י טהרה כיון שהאדם מקבל טומאה ואיך משלימין לשיעור מקוה ואף דמצינו בפ"ה דמקואות מ"ה ס"ל לר' יהודה נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפי' מקל אפי' קנה אפי' זב וזבה ולפי פירוש הרע"ב שם הזב והזבה סומכין ביד או ברגל וסותמין מקום יציאת המים ובתוספתא פ"ד דמקואות איתא מזחילין ע"ג המת דברי ר' יהודה הרי דס"ל לר' יהודה גופי' דל"ב במקוה הוייתו ע"י טהרה ז"א דר"י ס"ל רק דשרי להסתים הזחילה ע"י דבר המק"ט ולא מיחשב בזה הוייתו ע"י דבר המקבל טומאה אבל גוף מי המקוה מודה דבעינן הוייתו ע"י טהרה וכ"כ ברא"ש ה' מקואות ובפרט לפמ"ש בכ"מ ספ"ו מה' אה"ט דאין אדם טמא מיטהר בטבילה רק לאחר שעולה מן המים ולא בעודו תוך המקוה ע"ש וא"כ בהא דאם עודהו רגלו במים כיון דע"כ חשבינין לי' כאלו עדיין לא עלה מהמים דא"כ ל"ה מיטהרהב' וע' בר"ש פ"ב דמקואות מ"ו בסה"ד שכתב דמיירי בלא עקר ע"ש וא"כ עדיין הטובל טמא וא"כ נטמאו המים שבראשו ובודאי מודה ר"י דמים טמאים אין מצטרפין לשיעור מקוה דאיך יטהרו האדם והם בעצמם טמאין עשו"ת חת"ס סי' רי"ב והרי בצל"ח פסחים בשי' רחסגה"כ אות ק"ג כתב דאפי' להאומרים דכולו שאוב אפי' בכלי המק"ט כשר מה"ת היינו בשהוא טהור רק שהכלי ראוי לקבל טומאה אבל אי נטמאו המים ממש אף אם נתנן בקרקע אח"כ פסולין מה"ת ע"ש וא"כ בודאי המים הללו שהם טמאין אין מצטרפין לשיעור מקוה ואי דנימא דהמים נטהרו בהשקה וכשי' הרשב"א שבסעיף מ"ט דגם לענין הוייתו ע"י טהרה מהני השקה ז"א דהרי בתוס' גיטין ט"ז.

כתבו בשם ר"י דל"א קטפרס חיבור לענין השקה וא"כ לא נטהרו המים שבראש האדם ע"י חיבורן למי המקוה. ואמרתי לתרץ עפי"ד המהרי"ק שורש קנ"ו שהעיר בהא דאר"י אם הי' רגליו של ראשון נוגעות במים אף השני טהור דהרי נוטפין ונזחלין מע"ג גופו והאיך ס"ל לר"י דהשני טהור ואף משלימין השיעור דמ"ס ותירץ דכיון שהטובל הוא טובל באשבורן הזוחלין המועטין הללו בטלין לגבי שאר המים וחשיבי כקוו וקיימי ע"ש ולפי"ז י"ל ג"כ הכי לענין הוייתו ע"י טהרה כיון דעיקר המקוה היא ע"י טהרה והוא טובל במים שהוייתן ע"י טהרה לא איכפת לן אם מיעוט המים הללו הם ע"ד המק"ט ומשלימין שפיר השיעור.

אמנם בהא דבעי אם שרי להטביל מחטין וצינורות בראשו של ראשון שפיר קשה האיך שרי להטביל במים הללו הרי אין הוייתן ע"י טהרה ולענין השקה הא ל"א קטפרס חיבור והיא קושיא נפלאה לכאורה וחוץ לדרכנו י"ל עפמ"ש במהרי"ט בשניות סי' י"ח דהטעם דבהשקה ל"א קטפרס חיבור משום דלטהר מים טמאים בעינין שיהיו שוין למקוה דטבילת מים שוה לטבילת אדם וכלים דבעינין שיבואו לתוך המים ולא שיהיו חוצה להם כאותה ששנינו מקל שהוא מלא משקין כיון שהשיקה למקוה טהורה דברי ר"י וחכ"א עד שיטבילנה כולה ע"ש וא"כ י"ל דהבעיא דש"ס חגיגה הנ"ל קאי לר' יהושע דלדידי' שפיר מועיל חיבור בקטפרס לענין השקה] שעל כן נראה דהא דל"א קטפרס חיבור לענין השקה היינו היכי שהמים כבר נטמאו ל"מ להו השקה בקטפרס שיחשבו המים הטמאים כזרועים ומחוברים להמקוה ע"י קטפרס דהשקה מטעם זריעה הוא כמ"ש בפירש"י בכורות כ"ב.

ופסחים ל"ד. ונדה י"ז.

ועט"ז סי' ר"א סק"ג אבל המים שהיו במקוה ונעקרו עם האדם מהמקוה כ"ז דאית להו חיבור משהו אפי' ע"י קטפרס יש עליהם עדיין תורת מחוברין למקוה ועט"ז ס"ק מ"ז. וסברא זו שייכא ג"כ בנ"ד דאף אי נימא דנקבים דקין אין מצטרפין לכשפופה"נ היינו לבטל כלי שהי' כבר אבל כשל"ה עליו שם כלי ורק שאנו באין לחוש שע"י סתימת הברזא יהי' עליו דין כלי כשהברזא עשוי' בנקבים כמין רשת שע"י צירוף יהי' ביניהן כשפופה"נ בודאי לא נעשה כלי עי"ז.

וא"כ לפי"ז הרי הך גופא דקבעו ולבסוף חקקו אסור לטבול בתוכו הוי חומרא דבאמת בטור וש"ך מבואר דשרי וכן הסכימו המהרח"ש ובאר יעקב וכ"כ בפשיטות הב"ח סי' קצ"ח סכ"ט והכי מבואר מד' היש"ש פ"ז דב"ק סי' ח' ובתשו' חת"ס האריך להחזיק בדברי המקילין וגם בהך חומרא דנעשה כלי ע"י סתימת הברזא נמצאו הרבה חולקין א"כ בנ"ד שעשו בהארגז עוד נקב כמ"ר והנקבים נעשים עוד קודם גמר הכלי וגם הוא קבוע בקרקע ע"ד שכתב בש"ך ס"ק כ"ה וגם הברזא גופה מלאה נקבים אין אני רואה שום מקום להחמיר בזה: ובענין מה שממשיכין לתוך הארגז בכל פעם שאובין מהגיגית ועולין להמקוה העליונה דבין אי נחשוב שיוצאין המים לפי חשבון או מחצה על מחצה עש"ך ס"ק נ"ו נ"ז.

הלא איכא חשש דנתן סאה ונטל סאה אחרי שעושין כן הרבה פעמים ומבואר בש"ך ס"ק ס"ג בשם הב"י שאין ראוי להכניס הראש בין המחלוקת אמנם בנ"ד אין לחוש לזה כיון שהארגז הוא מחובר עם המעיין שתחתיו ע"י הנקבים שבברזא דמבואר בדג"מ שם דבמעיין ליכא למיחש ואפי' החולקין בסעיף נ"ג ואומרים דגם בפסול שאיבה דרבנן בעי כשפופה"נ מ"מ בחשש זה דנתן סאה ונט"ס בודאי ל"ב ועכ"פ בודאי מועיל בזה צירוף הנקבים כשפופה"נ והא פשיטא דזה ל"ה קטפרס דלא מיקרי קטפרס רק כשזוחל ממעלה למטה אבל לא כבנ"ד שהארגז הוא בתוך המעין ומעורבין המים שבארגז עם מי המעין.

ומלבד זה הרי לטהר השאובין הוי קטפרס חיבור כמבואר במשנה דמטהרין העליון מן התחתון ער"ש פ"ו דמקואות מ"ח דבדרבנן הוי קטפרס חיבור ובמהרי"ט בשניות סי' י"ז כ' דבהמשיכוה כולה הוי קטפרס חיבור ומכ"ש לענין חשש זה דנתן סאה ונט"ס שכתב הב"י שהאחרונים הסכימו להכשיר בודאי מועיל מה שמחובר למעין שתחתיו אפי' אי הוי קטפרס ומה טוב הי' לחבר צינור של אבנים או צימענט משך ג' טפחים בסוף הקנה שמהגיגית להארגז באופן שיהי' המשכה ג' ג' טפחים קודם שבאים המים להארגז ובכה"ג גם הרמב"ם והראב"ד מודו דכשר בנ"ס ונט"ס בכל ענין כמ"ש בתשו' תשב"ץ ח"ג סי' י"ב וכ"כ בישיע"ק סי' ר"א בהתשו' לקאמינקא.

והנה במה שהחמיר הב"ח בסי' ר"א דהמשכה ל"ה אלא היכי שנחו המים ע"ג קרקע ולא אם הולכין בזחילה דרך קרקע. הנה מלבד שבש"ך ס"ק ע"ז הנ"ל מבואר דגם בכה"ג הוי המשכה יש להביא עוד ראי' לזה לפענ"ד מש"ס חולין ק"ז.

ההיא אריתא דדלאי אין נוטלין ממנו לידים דלא אתו מכח גברא ופירש"י וז"ל ואין כאן לא נטילה ולא טבילה נטילה דלאו מכח גברא קאתו טבילה נמי בצינור ליתא שאין כאן שיעור מקוה ולכאורה אפי' אי איכא מ' סאה האיך כשר להטביל בתוכו הרי שופכין המים להצינור מן היאור בדלי וא"כ נעשו שאובין בדלי ועכצ"ל דכיון דהצינור ל"ה כלי א"כ כי הלכו המים מעט בהצינור הוי המשכה ועתשב"ץ סי' מ"ט דדעתו דל"ב שיעור כלל בהמשכה וא"כ הרי כ' במג"א סי' קנ"ט סק"ט דאף דבמקוה בעינין רביי' והמשכה אבל בנט"י כשר שאיבה שהמשיכה כולה ולכך אי הי' מ"ס הוי כשר להטביל הידים בתוך הצינור עכ"פ שמעינין מזה דגם דרך הילוכו חשיב המשכה.

ועמ"ש בישיע"ק שם עוד דגם המחמיר בנתן סאה ונט"ס בטפי מרובו הוא דוקא במ' סאה מצומצמות אבל אי איכא טפי ממ"ס לא איכפת לן ובנ"ד הלא הארגז מחזיק ק"כ סאין ובודאי יש מים כשרים יותר ממ"ס: והנה אם המים השאובין הבאין מהגיגית לתוך הארגז רבים על המים הכשרים שבארגז כשעולים להמקוה העליונה לכאורה יש בזה חומרת הש"ך בס"ק מ"א שכתב עמ"ש המחבר מקוה שי"ב מ"ס ומעין כ"ש יכול לשאוב כל מה שירצה ליתן לתוכה והם כשרים אעפ"י שהם רבים על המים שהיו בתוכה תחלה וכ' הש"ך וז"ל ואם הלכו אותן המים שהשליכו במעיין למקוה חסר של"ה בו כלום יש מתירין ג"כ לטבול בו עכ"ל רבינו ירוחם ומביאו ב"י ומשמע דיש אוסרין והלכך טוב להחמיר עכ"ל.

הנה מלבד דהמעיין בב"י שם יראה מפורש דלא קאי רק בשאובין שרבו על מעין כל שהו ולא על מקוה שלימה של מ' סאה והחילוק בזה מובן שפיר דבמעין כ"ש כיון דאין כאן מקוה כשירה לטבילת אדם כיון שאין כל גופו עולה במימיו ולכן אף שכ"ז שהוא במקומו אין השאובין פוסלין אותו כיון די"ב שיעור טהרה לטבילת כלים אבל כשהלכו המים למקום אחר יש מחמירין דנפסלו שם המים ע"י השאובין כיון דגם במקומו ל"ה עליו עדיין שם מקוה לטבילת אדם משא"כ מקוה שי"ב מ"ס הלא שם מקוה עליו לכל טבילות שבעולם א"כ כיון שנטהרו בו השאובין במקומו לא איכפת לן אם הלכו המים אח"כ למקום אחר חוץ לזה הרי חולק על דין זה בנוב"י מהד"ת סי' קמ"א ובחת"ס סי' רי"ב כתב דלית מאן דחש לחומרא זו ובפרט אם יהי' דרך המשכה כנ"ל בודאי אין מקום להחמיר בזה וכ"כ בישיע"ק שם: והנה בדבר הברזא העשוי' לנקב שבשולי המקוה העליונה כדי לנקותה לכאורה אם הוא כלי הא כיון דבלעדי הברזא היו המים יוצאין לחוץ וא"כ לכאורה הו"ל הוייתו ע"י דבר המק"ט ויש פסול בזה להאוסרים בש"ע סעיף נ' לסתום בדבר המק"ט אמנם בתשו' חת"ס סי' רי"ח כ' דברזא שעשוי' לסתום הנקב לא מיבעיא לראב"ד פ"ט מכלים לאו כלי הוא כיון דלדידי' תליא אם ראוי לשמש בפ"ע וברזא זו א"ר לשמש בפ"ע אלא אפי' להרמב"ם דתליא אם שמו עליו וברזא שמו עליו בכ"ז לאו כלי הוא דטעמא דהרמב"ם כל ששמו עליו כגון עדשה תכשיט הוא וצינורא דאין שמה עלי' ממילא לאו תכשיט הוא כו' ע"ש ואפי' אי נימא דברזא כלי הוי כנראה באמת ממשנה ב' פי"א דכלים ע"ש בכ"ז אם מחבר הברזא לבנין בודאי אינו מק"ט כמבואר בפ"ו דכלים וכ"כ בב"י בשם תשו' הרשב"א והוא בתשו' הרשב"א ח"ג סי' רכ"ח דלאו דוקא המחובר לקרקע ה"ה כקרקע אלא אפי' מחובר בדבר המחובר לקרקע ה"ה כקרקע ומבואר ברמ"א ס"ז דמותר לעשות מקוה על הגג וע"כ דדבר המחובר במחובר לקרקע ה"ה כקרקע ומכ"ש בשנעשה מתחלה לשמש עם הקרקע מהני אף שלא נתחבר כמבואר ברמב"ם פ"ט דכלים וברא"ש פי"א דכלים ועתיו"ט שם במשנה ב' וליתר שאת יוכלו לעשות ברזא של עץ בהצד הפנימי מכותל המקוה שיסתום מחצה מהנקב ובהצד החיצוני של כותל המקוה יהי' עשוי ברזא של מתכת שימלא המחצה השני' מחלל הנקב ובכגון זה שסתימת מי המקוה היא גם בלעדי הדבר המק"ט לכ"ע ל"ה הוייתו ע"י דבר המק"ט ואחרי כל התיקונים האלה המקוה הלזו היא כשירה לכל הדיעות והחומרות והויתה בטהרה היא הנלפענ"ד כתבתי יום ו' עש"ק כ"ב תמוז שנת תרנ"ו לפ"ק סטרי:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה