שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' קלא
בעזה"י יום ב' י"ג אלול שנת תרנ"ב לפ"ק סטרי.
תכלה שנה וקללותי' תחל שנה וברכותי' לכבוד ש"ב ידידי הרב החריף ובקי בנש"ק מוה' משה אייכענשטיין נ"י אבד"ק זידיטשוב יצ"ו: מכתבך הגיעני עד"ש בענין מקוה גדולה שנעשה בק' ועשו מחיצה המחלקת באמצע ומקוה א' היא מבאר שהיא חפירה עמוקה שמשם באים המים ועשו בהכותל נקב כשפופה"נ לחבר ב' המקואות יחד והנסרים של הכותל אינם מהודקים יחד היטב ויש סדקים בינימו אך אין הסדקים רחבים כ"כ שיזלו המים דרך שם בעת שהמים עולים כטבעם אפס כשנכנסים איזה אנשים לטבול ביחד נדחקים המים וזוחלים ממקוה למקוה דרך הסדקים של מעלה מהנקב כשפופה"נ אמנם יש תמיד מ' סאה למטה ממקום הסדקים ונפשך בשאלתך אם אין על המקואות הללו חשש זוחלין: הנה בה"ך סי' ר"א סק"ל כ' דל"ש זוחלין אלא כשהן זוחלין בעצמן ולא כשהם זוחלין מכח האדם הטובל.
ואף דמדברי הריב"ש שהובא שם נראה דאין להקל רק כשחוזרין אח"כ למקומן ולא כשאין חוזרין למקומן וכ"כ בתשו' מעיל צדקה סי' ל"ט. אולם מבואר בדברי הש"ך ס"ק ק"כ דהיכי דיש עד מקום הזחילה מ' סאה ל"ב שיחזרו לעקומן ואפי' למאן דפוסל בסעי' נ' ביצאו דרך סדק אפי' נשארו מ' סאה הוא דוקא ביצאו מאליהן אבל לא ביוצאין רק מכח האדם הטובל.
[ובעמדי בזה עלה ברוחי לפום ריהטא לה"ר דלמעלה ממ' סאה אינה פוסלת זחילה מהך דש"ע ס"כ בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאת ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשארו מהשאובין שהיו בבור ג' לוגין ולכאורה הרי כ' הראשונים ז"ל דדין זה ע"כ הוא בחרדלית של גשמים דאלו מעין הי' מטהר שאובין שבבור בכ"ש וכיון דהוא מי גשמים אפי' אחר השיעור עור שיתחשב כו' הוא פסול לטבילה מחמת זוחלין שהחמה נכנסת ויוצאת וע"כ דלמעלה ממ' סאה אינה פוסלת זחילה ומצאתי ברא"ש ה' מקואות סי' י"ב שהרגיש בזה אמנם באמת ליכא לאוכוחי מהא מידי די"ל דנ"מ שיוכשר אח"כ לטבול בו כשיוסתם הזחילה וישארו המים נקוים ועומדים ולא יהיו זוחלין] ומלבד זה הרי כ' בש"ך סק"ל הנ"ל דבזוחל ממקוה למקוה ל"ש פסול זחילה והוי רק עירוב מקואות ולא זחילה ע"ש וכן אנו מוכרחין לומר באמת ב"ד הראב"ד והרשב"א שהביא בש"ך שם ע"ד מהרי"ק שרוצה לומר דהיכי דהמים עדיין לא נחו וזוחלין אע"פ שהופסקו מהמעין דין מעיין עליהם ומביא ע"ז בשם הראב"ד והרשב"א דגם בכה"ג יש לו דין מקוה ולכאורה היכי קא' דהוי עליו דין מקוה הרי כיון שזוחלין פסול מטעם זחילה כיון דאין עליו עוד דין מעיין וע"כ דנ"מ היכי שזוחל לתוך מקוה הסמוכה דרך נקבים דבכה"ג ליכא פסול זוחלין ואף דהמהרי"ק שם ע"כ לא ס"ל הכי מדמוכיח שם דמעין שנפסק יש לו דין מעיין דאל"כ תקשי למאן דפוסל ביוצאין דרך סדק אפי' נשאר מ' סאה עד הסדק מהך דג' מקואות שבסעיף נ"ה שיש בכ"א כ' סאה ובמקוה שמן הצד כ' סאה מים שאובין וטבלו בהם ג' בנ"א ומתוך כך יצאו המים על שפתן ונתערבו יחד שלשתם טהורין ותקשי דהרי זוחלין הן וע"כ דגם בנפסק המעין יש לו דין מעיין והתם הרי הוי ממקוה למקוה אולם בכ"ז הרי מוכח מכ"ד בש"ס דבכה"ג הוי עירוב מקואות ולא זוחלין דהרי בחגיגה כ"ב.
א' מקוה שחלקו בסל וגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה ופירש"י שם דאין שיעור לא בזה ולא בזה ומשמע דאלו הוי שיעורא היו יכולין לטבול עתשו' ח"צ סי' מ' וקשה הרי זוחלין המים בין אויר הנצרים וע"כ דבכה"ג לא מיקרי זוחלין. גם הרי בהמשכה דשוקת יהוא שהובאה ביבמות ט"ו.
שהיתה נקובה למקוה וכל טהרות שהיו בירושלים נעשו על גבה ופירש"י מטבילים בתוכה ואין בה מ' סאה אבל מקוה שלם הוי בצדה ומתערבין ממעיין השוקת דרך הנקב כשפופה"נ והנה לשון מטבילין משמע דקאי על כלים ע' ר"ש פ"ה דמקואות מ"ב וע"כ דאף דלכלים במעין לכ"ע ל"ב מ"ס אנו צריכין ע"כ לומר דכיון דהמים היו מקלחין מן ההר אל השוקת דרך צינור כפירש"י שם ול"ה חיבור אל המעיין דקטפרס הא אינו חיבור ובנפסק המעין הא אין לו עוד דין מעיין ולכך בעי' שפיר מ' סאה אף לכלים וא"כ תקשי להראב"ד והרשב"א הנ"ל דבכל ענין דין מקוה עליו בנפסק המעין ואינו מטהר בזוחלין וא"כ כשהיו מטבילין בשוקת שהי' חסר מכח חיבורו אל המקוה השלם שבצדו ע"כ שהי' פתוח בשעת הטבילה והוי זוחלין וע"כ דבכה"ג ל"ח זוחלין רק עירוב מקואותוהכי מוכח ג"כ ממתני' דפ"ו דמקואות דקתני דמטהרין העליון מהתחתון שפי' הר"ש שם שבעליון אין מ"ס ובתחתון יש מ"ס וא"כ ע"כ בעינין שיהי' פתוח הסילון המחברן בשעת הטבילה כיון דליכא בעליון מ"ס וא"כ הו"ל זוחלין וע"כ דבכה"ג ל"ה עלי' דין זוחלין: ובדברי הש"ך ס"ק ק"כ הנ"ל גבי ג' גממיות דהוצרך לומר משום שחוזרין המים למקומן ול"ק משום דהוי ממקוה למקוה היינו משום דהתם בעינין לצרופי הג' מקואות לשיעורא וקיי"ל דאין הנזחלין מערבין כמ"ש בסעי' ס' וע"כ הוצרך לומר מכח שחוזרין למקומן.
גם יש לצרף בנ"ד מ"ש המחבר בסעיף נ"א דהיכי שמטפטף מעט מעט ל"ה זוחלין דאין הזחילה ניכרת והה"נ כיון דהסדקים קצרים ואין המים הולכין דרך שם רק כשדוחקין אותן אין הזחילה ניכרת ובפרט שיש בהמחיצה המחלקת נקב כשפופה"נ המחבר שני המקואות יחד חשיבי כמקוה אחד ממש בודאי אין לחוש בכה"ג לזחילה כמו שאין חוששין במקוה א' אם המים הולכים ונעים מצד הא' להב' כי על כן אין לפקפק כלום בהכשר המקוה הלזו לפענ"ד: וע"ד השאלה השני' בענין אם החקיקה והקביעה באין כאחד שחוכך בזה השואל בחת"ס סי' רי"ז להחמיר הנה מאד צדקו בזה דברי החת"ס שם שמכשיר בכה"ג ותורת משה אמת.
והא דמצינו בשבת צ"ט: בעי ר"י בור ט' ועקר ממנו חוליא והשלימה לעשרה מהו עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו ומיחייב או לא מיחייב וכן בעי התם רבא כשהנחת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו ועתוס' שבת ח'. ד"ה רחבה.
התם לענין חיובי שבת שפיר מיבעיא לן בכה"ג משא"כ לענין מקוה הלא באמת קיי"ל תלוש ולבסוף חיברו הוי חיבור אפס דהפסול הוא משום דנקרא עליו שם כלי בתלוש ע' ב"ק ס"ז. וכמו שהסביר בחת"ס שם בדברי טעם וא"כ כשבאין כאחד הא לא נקרא עליו שם כלי בתלוש ולא פסול: איברא דלכאורה הי' נראה לה"ר דהיכי דהקביעות והחקיקה באין כאחד הוי כחקקו ולבסוף קבעו והוא מהירושלמי שבת פ"ט הלכה א' דפריך התם על הא דאמר רב המשתחוה לבית אסרו ממתני' דפ"ד דמקואות השוקת שבסלע אין ממלאין בה מפני שחקקה ואח"כ חיברה הא אם חיברה ואח"כ חקקה לא והך בית הא הו"ל כחיברו ואח"כ חקקו ומשני סיתותן של אבנים הוא גמר מלאכתן ולכאורה אינו מובן דאטו נעשה הבית בסיתות האבנים ועכצ"ל דכונת הירושלמי הוא דלאחר סיתות האבנים אינו חסר עוד מלאכה לבנין הבית רק לחברן יחד בטיט ובשעת חיבור האבן האחרון נגמר צורת בנין הבית ואז באין הקביעות והחקיקה כא' והו"ל כחקקה ולבסוף קבעה.
אמנם י"ל דהתם לענין שיאסר משום ע"ז כל שאינו דומיא דהרים דדרשינן ולא ההרים אלהיהם נאסר ולהכי גם בכה"ג שהקביעות והחקיקה באין כאחד מיחשב כתלוש ונאסר משא"כ לענין הכשר מקוה לא פסול רק היכי שנקרא עליו שם כלי בתלוש ולהכי כשבאין החקיקה והקביעות כא' לא נפסל וה"ה בבית שבאמת בסיתות האבנים לא נגמרה מלאכתן עד שמחברן בטיט והראי' דהרי בשבת ק"ב: א' מסתת משום מאי מחייב רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש הרי דס"ל לרב גופי' דל"א סיתותן הוא גמר מלאכתן דא"כ הי' מיחייב משום מכה בפטיש: אמנם כן יש להקשות לכאורה לפי"ז בש"ס מעילה כ'.
דקא' וכיון דבני לה מיהת מעל לימא מסייע לי' לרב דאמר רב המשתחוה לבית אסרו וכן בירושלמי הנ"ל מדמה לה להדדי ולהנ"ל הרי רב לא קא' הכי אלא בע"ז משום שאינו דומיא דהרים משא"כ לענין מעילה הרי הא דאין מעילה במחובר לקרקע ילפינן במעילה י"ח: חטא חטא מתרומה דכתיב ראשית דגנך היינו דאידגן וא"כ בעינן תלוש ממש וכל שאינו תלוש ממש היל"ל דליכא בי' מעילה.
אמנם י"ל דהך מילתא תליא בפלוגתא דרבא ור"פ בחולין ט"ז. דרבא מחלק התם בין ע"ז להכשר זרעים דאע"ג דבע"ז ס"ל לרב המשתחוה לבית אסרו בכ"ז בהכשר זרעים בחישב בשביל שיודח הכותל הוא פלוגתא דתנאי ולחד תנא כיון דבהכשר זרעים כתיב כלי כל שאינו כלי חשיב מחובר ואינו מכשיר ואידך תנא ס"ל דאין חילוק ולר"פ כ"ע הכי ס"ל דאין חילוק וא"כ י"ל דבסוגי' דמעילה קאי הגמ' אליבא דמ"ד דלא מחלק ובשיטה זו קאי ג"כ סוגיית הש"ס פסחים דף כ"ו.
אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ריב"ז שהי' יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כולו והא הכא דלא איפשר ומיכוין ושרי והקשה בשעה"מ ריש ה' מעילה לפמ"ש התוס' שם ד"ה וריח דהיכי דלא אסור אלא מדרבנן כשהוא לצורך סברא הוא דאפי' איסורא ליכא וא"כ מאי ראי' מהא דריב"ז הי' יושב ודורש בצלו של היכל שאני התם דאין מעילה במחובר לקרקע וליכא אלא איסור דרבנן ושרי לצורך וע"כ דקאזיל אליבא דרב דס"ל המשתחוה לבית אסרו ואין חילוק בין ע"ז למעילה.
[ומה שמוכיח בשעה"מ שם מהא דלרב אפי' בנאו ולבסוף הקדישו י"ב מעילה דבנין ההיכל היו בונין ואח"כ מקדישין לפענ"ד מהא ליכא ראי' דהרי בתוס' עירובין ל"א: וב"מ נ"ד. הקשו הרי אין הקדש מתחלל על הקרקע ותי' כיון דאי לא קדיש סופו לתלוש חשוב תלוש ע"ש וא"כ אפי' אי היו מקדישין אח"כ הו"ל כהקדישו ולבסוף בנאו כיון דבשעה שמתחלל מעות ההקדש על בנין ההיכל ע"כ חשבינן לי' תלוש מטעם הנ"ל וא"כ הו"ל כהקדישו ולבסוף בנאו.
אמנם האמת כן הוא דלרב אפי' בבנאו ולבסוף הקדישו י"ב מעילה כדמוכח בסוגי' דמעילה הנ"ל ובתוס' ערכין כ"א. ד"ה כי דייר] והכי קאזלה ג"כ סוגי' דערכין כ"א דפריך התם כי דייר במעילה קאי וכ' בתוס' שם דלרב פריך וע"כ דס"ל ג"כ דאין חילוק בין מעילה לע"ז וי"ל עפי"ז מ"ש רש"י ז"ל במעילה י"ד: ר"פ אמר היינו טעמא דבונין בחול ואח"כ מקדישין לא ניתנה תורה למלאכי השרת ופירש"י דא"א דלא יתבי זימנין בטולא דבנין מפני החמה ונמצא מועל ולכאורה הא במחובר לקרקע אין מועלין ומאי איכפת לן אי יתבי זימנין בטולא דבנין ולהאמור י"ל דלר"פ לשיטתי' הא ס"ל דלכ"ע בית כתלוש דמי בכל מילי אליבא דרב.
ובהכי ניחא נמי סוגיית הש"ס בקידושין נ"ד. דפריך התם על הא דאר"מ דמועלין בשירי לשכה ואמאי נימא הואיל וניתנו ליהנות לפי שלא ניתנה תורה למה"ש ופירש"י שיהיו זריזין מליהנות מן החומה לישב בצלה כו' והקשה הריטב"א בחי' הרי אין מעילה במחובר לקרקע ולהאמור נכון דהרי קאי שם לרב דאמר התם חזרנו על כל צדדים של ר"מ כו' וא"כ י"ל דפריך אליבא דמ"ד דס"ל אליבא דרב דאמר המשתחוה לבית אסרו גם במעילה תלוש ולבסוף חברו דבית הוי תלוש וא"ש אמנם להלכה פוסק הרמב"ם דיש חילוק בין ע"ז למעילה דבפ"ח מע"ז פוסק כרב דהמשתחוה לבית אסרו ובפ"ה מה' מעילה פוסק דבנאו ולבסוף הקדישו אין מועלין והוא מטעם הנ"ל דרק בע"ז קביעתו וחקיקתו כאחד הוי תלוש ולא בשאר מילי אמנם הלא בנידן שאלתינו אין אנו צריכין לכ"ז דכפי הציור של המקוה שבקהלתכם כפי מכתבך גם לד' השואל שבחת"ס הנ"ל אין שום נדנוד חשש על המקוה הלזו אחרי שהג' דפנות הם קרקעית החפירה יצאו דברינו בטהרה כן ה' הטוב יזרוק עלינו מים טהורים ויטהרנו ונצא בדימוס בימים הנוראים הבאים לקראתינו לשלום ולכל טוב בכלל כל ישראל כנפש ש"ב ידידך דור"ש באהבה: סי' סי' קלב בעזה"י יום א' כ"ה תשרי תרנ"ג לפ"ק סטרי שלום תנינא לכבוד ש"ב ידידי הרב החריף כו' בנש"ק כש"מ משה אייכענשטיין נ"י אבד"ק זידיטשוב יצ"ו.
מכתבך הגיעני שנית ע"ד המקוה שבק' וכתבת שקשה בעיניך להכשיר נגד ד' המעיל צדקה שכ' שאפי' י"ב אלף סאה יזהר שלא יצאו המים משפת המקוה בשעת טבילה דא"כ הו"ל זוחלין: הנה הספר מעיל צדקה אינו ת"י למען אותיותיו יחכמוני לדעת שורש דבריו טעמו ונימוקו ולפענ"ד אין לזוז מדברי הש"ך ס"ק ק"כ שהבאתי דהיכי דנשאר עד מקום הזחילה מ"ס לא איכפת לן מה שיוצאין המים מלמעלה מכח האדם הטובל והנה לכאורה הי' נראה דעיקר ד"ז אם המים אין יוצאין מאליהן רק מכח האדם הטובל אי הוי זה בכלל זוחלין תליא בביאור דרז"ל דדרשינין פסחים ק"ט.
ורחץ את כל בשרו במים מים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום ג' אמות ושיערו חכמים מי מקוה מ"ס. והנה בתשו' הריב"ש סי' רצ"ד כ' דמיתורא דכל שכתבה תורה קבלו חכמים מפי השמועה דאתא לאורויי דבעי' שיהיו מי המקוה מחזיקין כשיעור כל גופו ש"א דהיינו אע"א ברום ג"א טרם שיכנס לטבול בהם לא שיהי' הוא מכוסה במים בהתפחת המים מחמת גופו והוי כאלו כתיב במים שהוא שיעור כל בשרו ע"ש ולפי"ז ע"כ צריכין לומר דשיעור כל קומת האדם הוא רק ג' אמות עם ראשו דהא גם ראשו בכלל בשרו וצ"ל ע"כ דס"ל כד' הרמב"ן הובא באס"ז ב"ב ק' שכתב דגבהו ש"א ג"א מצומצמות וכ"ה בריטב"א יומא ל"א בשם גאון.
ולפי"ז ל"ה מה שמתחסר המים מכח האדם הטובל בכלל הטבילה ולשי' זו גם כשיוצאין המים מכח האדם הטובל ל"ה טבילה בזוחלין כיון דגזירת התורה היא שנחשוב שיעור הכשר המקוה טרם שיכנס בה האדם הטובל ואז אינו זוחל אמנם למ"ש התוס' ביומא שם דשיעור גובה האדם ג"א בלא הראש וא"כ ע"כ כשקבלו החכמים מפי השמועה בהללמ"מ שיעור מי המקוה ג"א ובג"א הרי ליכא רק שיעור כיסוי הגוף בלא הראש וע"כ דחשבה התורה שיעור הכשר הטבילה אחר שיכנס האדם הטובל ויהיו המים צפין מלמעלה ויכסו גם את ראשו כמבואר באמת בתוס' שם ולפי"ז שפיר כשהמים יוצאין מכח הטובל הו"ל טבילה בזוחלין כיון דהצפת המים מלמעלה ג"כ בכלל הטבילה הוא ושעפי"ז הי' נראה לבאר מה שהקשו התוס' ביומא שם וז"ל וא"ת א"כ יהי' עין עיטם גבוה יותר מכ"ג אמות שאם לא הי' אלא כ"ג א"כ היו המים יוצאין לחוץ.
ולכאורה צריך להבין מאי קישור וחיבור יש לקושיא זו עם מה שהקדימו מקודם דשיעור קומת האדם ג"א בלא הראש דהרי לפ"מ דס"ל להתוס' בהקושיא דל"ה החקק מהמקוה רק כשיעור המים אע"א ברום ג"א א"כ כשנכנס אדם לטבול יוצאין המים כשיעור קומת האדם וחסר מהשיעור מ"ס ולהאמור י"ל דבלא"ה ל"ה קשי' להו דאפשר לומר כמ"ש בריב"ש סי' רצ"ב דבית הטבילה של שער המים הי' בעומק בקרקע החדר של בית הטבילה ושטח הקרקע של בית הטבילה עשוי קטפרס מעטדהמים נגרים במורד מעט באופן שאף כשיצאו המים לחוץ לקרקע של בית הטבילה הם מצטרפים להמים שבמקוה לשיעור מ"ס מטעם עירוב מקואות ואי דהוי זוחלין ז"א דאי נימא דקומת אדם הוא ג"א עם ראשו הלא חשבינן שיעור הכשר המקוה טרם שנכנס בה האדם הטובל א"כ כא לשי' זו ל"ה טבילה בזוחלין מה שהמים יוצאין ע"י הטובל כנ"ל משא"כ לאחר שהקדימו דגובה האדם ג"א בלא הראש א"כ לפי שי' זו הרי הוי זוחלין אם המים יוצאין מכח האדם הטובל וא"כ אפי' אי נימא דמיירי בכה"ג שגם לאחר שיוצאין המים מתחברים עם מי המקוה ואיכא שיעור מקוה אכתי הו"ל טבילה בזוחלין למאי דס"ד דהתוס' בהקושיא דהנקב שהיו המים נמשכים על ידו מהעין עיטם להמקוה הי' סתום ול"ה עליו דין מעין ואינו מבהר בזוחלין וע"ז תי' התוס' או דהי' גומת המקוה מחזיק יותר מג"א ול"ה המים יוצאין לחוץ או שע"י שהנקב של עין עיטם הי' פתוח להמקוה בשעת הטבילה לא נחסרה המקוה משיעורה שהיו יוצאין מים אחרים וכשר אפי' לשי' הר"י דלטבילת אדם בעינן גם במעין מ"ס.
ושע"כ גם משום זוחלין לא איכפת לן כיון דהוא מחובר למעין בשעת טבילה ומעין הא מטהר ג"כ בזוחלין. אמנם כ"ז לפלפולא אבל באמת א"א להעמיס כן בכונת התוס' דהרי בכה"ג שהמים נגרים במורד ומתחברים בשעת טבילה עם מי המקוה אפי' ל"ה מחובר עם המעין לא מיפסל משום זוחלין כמבואר באמת בהריב"ש שם: אכן גוף הענין שהעלה הש"ך דהיכי דהמים זוחלין רק מכח האדם הטובל ל"ה בכלל זוחלין הוא מילתא דמסתבר דהרי הר"ש במס' פרה כ' בהסברת הדבר דמעין מטהר בזוחלין וגשמים באשבורן משום דלענין טבילה אנו הולכין אחר טבע תהלוכת המים במה שהוא טבעו ודרכו אם בזחילה או באשבורן ומי גשמים דרכן להיות מכונסין ועומדין ומעין דרכו להיות זוחל ע"ש וא"כ אם המים באמת קוו וקיימי ואין זוחלין מאליהן רק נזחלין בסיבת האדם הטובל הלא בסור המכריח ינוחו מזחילה זו ובמקוה אינה פוסלת רק זחילה כזו שדרך להיות במעין ובאמת נוכל להכריח זה מד' התוס' בכורות נ"ה: שרוצה ר"ת להוכיח שם דמעין לאו דוקא בזוחלין מטהר אלא אף באשבורן ממקוה שעל הפרוה שהי' מעין עיטם והי' כ"ג טובל בו אף של"ה זוחל ודחי דאיפשר שהיו נכנסין מצד זה ויוצאין מצד אחר.
ולכאורה הרי בפשיטות הו"מ לדחויי דכיון דקא' בש"ס יומא הנ"ל דבית שער המים הי' גבוה כ"ג אמות והי' החקק של בית הטבילה ג' אמות במכוון וא"כ כשנכנס הכ"ג להמקוה היו המים יוצאין לחוץ וא"כ היו זוחלין א"ו דפשיטא להו להתוס' דבכה"ג שאין המים יוצאין מאליהן רק מכח האדם הטובל ל"ה בכלל זוחלין ודוק אפס בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ל"ד לא כ"כ ע"ש אמנם בכה"ג דאיכא שיעור מקוה מלבד המים הצפין מלמעלה בודאי נראה דל"ה זוחלין בכה"ג לכ"ע: והנה בעיקרא דהך מילתא אי זוחלין פוסל היכי דיש שיעור מקוה מלבד הזוחלין לכאורה יש להעיר מדברי הש"ס שבת ס"ה אבוה דשמואל עביד להו לבנתי' מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי כו' סבר שלא ירבו הנוטפין על הזוחלין ולכאורה קשה לפי"ד הש"ס זבחים פ'.
גבי צלוחית שנפלו לתוכה מים כ"ש דאי יש בילה והזאות מצטרפין כשר ע"י שיזה שתי הזיות ובתוס' ר"ה י"ג: בהא דא' שמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן כתבו דה"ה במים יש בילה וא"כ מאי בכך דרבו הנוטפין על הזוחלין הרי כיון דיש בילה ואיכא כשיעור מקוה בזוחלין הכשרין מלבד הנוטפין אמאי יפסל.
והנה לכאורה הי' מקום לומר עפי"ד הש"ך ביו"ד סי' שכ"ד ס"ק י"ח שכ' דבמיעוט לתוך המרובה ל"א יש בילה ע"ש וא"כ הרי באמת הקשו התוס' דאמאי חיישינן שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין נימא קמא קמא בטיל ותי' דל"א קק"ב כיון שרבה האיסור מכשיעור וא"כ ע"כ החששא הוא רק שמא יהיו הנוטפין הרוב וכ"ה באמת דעת הרמב"ן דדוקא בנוטפין מרובין פסולין וא"כ בכה"ג הא ל"א יש בילה.
אמנם הרי במלמ"ל סוף ה' מעשר הוכיח באמת דגם במיעוט בתוך המרובה אמרינן יש בילה ואף למש"ש דהראב"ד לא ס"ל הכי הלא באמת הקשה הראב"ד בספר בעל הנפש בהא דחיישינן שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין דמשמע דדוקא כשהנוטפין מרובין על הזוחלין פסול אבל במחצה על מחצה כשר ובמס' מקואות תנינין העיד ר"צ על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרין ומשמע דבשוין פסולין ומתוך זה כ' הראב"ד שם דבאמת גם בשוין פסול כבכל איסורין והך דשמא ירבו הנוטפין על הזוחלין לאו דוקא ע"ש וע"כ דהראב"ד יתרץ הקושיא דקמא קמא בטיל אם כמ"ש בתוס' בכורות נ"ו.
דהוא רק מצד חומרא או כמ"ש בתוס' ב"ק ק' דחיישינן שמא ירבו כו' בלא הפסק דבכה"ג ל"א קק"ב ע"ש ועכ"פ כיון דלשי' הראב"ד גופי' הך דשמא ירבו לאו דוקא שפיר קשה נימא יש בילה. ואי דהנוטפין הויין חציצה בין הזוחלין להטובל ז"א דהרי מלבד דמב"מ אינו חוצץ הרי קיי"ל בשבת ק"כ: לחין אינן חוצצין וע' פסחים ס"ה.
ואף דבתוס' זבחים ע"ח: ד"ה דלי שי"ב כ' דהיכי דאיכא הרבה ל"ש הא דלח אינו חוצץ זהו רק בחלב לגבי מים אבל לא במים ומים. ויהי' לכאורה ראי' מזה דגם בדאיכא שיעור טבילה ממים הכשרים ל"מ כיון שהם מעורבין עם מים שפסולין בזחילה אמנם באמת אין מכאן ראי' כלל דהתם במקום שטובל מעורב המים הכשרים עם הפסולין בזחילה ולכך ל"מ משא"כ במקוה שהמים נחים ועומדים רק שלמעלה מהשיעור הם יוצאין וזוחלין י"ל דל"ה טבילה בזוחלין כיון שהמים מלמטה בשיעור מקוה הם אשבורן: ועם דברינו האמורים ניחא לי ליישב מה שהתעורר ש"ב הגה"ק מצנז זצלה"ה בס' דברי חיים חידושי מקואות פ"א משנה ז' למעלה מהן מעין שמימיו מועטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכ"ש והקשה התה"ד מ"ש במקוה שי"ב מ"ס שרבו עליו אפי' אלף סאה מים שאובין הוי עלה דין מקוה כשרה ולמה בזוחלין לא יטהרו השאובין מן המעין לטהר בזוחלין ותי' דבשאובין טעם ההכשר משום זריעה דמים השאובין נעשין מחוברין כמי המקוה וזריעה ל"מ רק להיות דינם כמחוברים יחד בקרקע אבל ל"מ הזריעה שיהיו הנוטפין כמעין שיטהרו בזוחלין והקשה הגאון הנ"ל דא"כ למה מטהרין בכ"ש כמו מעין ולהאמור לק"מ דאפי' אי נימא דהמשנה דהתם קאי לטבילת אדם וכ"ד הרמב"ם והראב"ד וסייעתייהו דגם לאדם סגי במעין בכ"ש בכ"ז י"ל כיון דעכ"פ נעשין זרועין נהי דאין דינן רק כנוטפין מדלא מטהרי בזוחלין מ"מ הרי גם נוטפין כשרין לטבילה אפס דחסר שיעורייהו שא"ב מ"ס מ"מ כיון דקיי"ל יש בילה ויש ג"כ מי מעין דאיכא בי' שיעור שלם כיון דדינו בכ"ש וכיון דבצירוף הנוטפין יתכסה כל גופו שפיר מתכשר ולא גרע ממקוה חסר שנתחבר עם מקוה שלם דמהני הטבילה גם בחסר ובשלמא כשהם זוחלין כיון דנוטפין שזוחלין הוי שם פסול על גוף המים א"כ מה בכך דיש בילה הרי טובל במים כשרין מעורבין עם פסולין ול"מ כי איכא שיעורא בכשרין מלבד הפסולין ושעל כן בשאובין כיון דגוף המים פסולין ע"כ מוכרח התה"ד לבא עלה מדין זריעה משא"כ לענין זוחלין דל"מ זריעה ל"מ ג"כ הא דיש בילה כיון דעכ"פ הוא טובל במים כשרין מעורבין עם פסולין יחד.
ולפי"ז זהו רק כשכל מי המקוה מעורבין כשרין ופסולין יחד ולא היכי שמלמטה הוא אשבורן ומלמעלה שהוא יותר משיעור טבילה הוא זוחלין ומכ"ש כבנ"ד שגם למעלה אינן זוחלין מאליהן רק כשנכנסין בו הרבה בנ"א המים נדחקין ויוצאין למעלה דרך סדקים בכה"ג בודאי ליכא פסול זחילה וגם לפי המבואר במכתבך שהמקוה הגדולה מקורה הוא מבאר מים א"כ הרי באמת בתשו' מהרי"ק מבואר דאפי' בארות הויין מעין לענין טבילה וה"ר מדמכשירין באר למי חטאת דבעי מים חיים אפס שהמהרי"ט בשניות סי' י"ח חולק עליו וכ' דחיישינן שנתהוו ממי גשמים שנתערבו בקרקע והוי כמי תמציות דאין מטהרין בזוחלין ולא בכ"ש אכן ראיתי בס' ד"ח ה' מקואות שכ' דבמדינתינו שאין הגשמים יורדין כ"כ ואין מתעכבין בארץ בודאי כל שהוא נובע הוי מעין ומהרי"ט דיבר לפי א"י ומחוזותי' שהארץ קשה והגשמים רבים שיורדים בגבורה בעת הרביעה שם יוכל להיות שמתעכבים מי גשמים אבל במדינתינו אין לחוש לזה ע"ש ואם שקשה לסמוך ע"ז בלבד אמנם בצירוף הני טעמים שכתבנו למעלה נראה דבודאי גם המ"צ יודה דבנידן שלנו ליכא חשש זחילה כלל.
דברי ש"ב ידידך דור"ש באהבה: