שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' קיט
בעז"ה יום ג' ט"ז אדר"ש שנת תרל"ה לפ"ק סערעט. שפעת שלום ורב ברכות מאלקי המערכות לכבוד דודי יד"נ ולבבי הרב הה"ג חריף ובקי משנתו קב ונקי סוע"ה ירו"ש כש"ת מו"ה יצחק תאומים נ"י אבד"ק וויעלקאטש כעת אבד"ק קרוסנאפאלי יצ"ו: מכתבו היקר הגיעני והרימותי ידי לאל עליון אשר שלח דברו וירפאהו כן יוסיף לו אומץ וחיל לעסוק בתורתו ועבודתו יומם וליל.
והנני להשיב לו על ד"ת אשר ערך אלי בענינא דיומא ודבר בעתו מה טוב בדבר אשר כ' ליישב קושי' התוס' במגילה י"ט ע"ב שהקשו היכי מיירי מתניתין שם אי בקטן שלא הגיע לחינוך מ"ט דר"י דמכשיר לקריאת המגילה ואי בקטן שהגיע לחינוך מ"ט דת"ק דפוסל נימא דאתי דרבנן ומפיק דרבנן כמו שמצינו בן מברך לאביו ותי' דבמגילה הוי תרי דרבנן ואינו מוציא חד דרבנן והקשו משילהי פסחים דר"ש ור"י אמרי אגדתא בלילי פסחים ומוציאן אחרים י"ח משום דסברי מצה בזה"ז דרבנן וא"כ קשה היכי אתו אינהו דהוי תרי דרבנן דהא סומא פטור מלומר הגדה ומפקי אחרים דחייבין מיהא מדרבנן וליכא אלא חד דרבנן וכ' כת"ה ליישב עפימ"ש הרמב"ם בספר המצות דמקרא מגילה בכלל לאו דלא תסור מה"ת ורמב"ן הקשה דא"כ מחויב דרבנן יוציא למחויב מדאוריי' ומהר"י די ליאון הליץ בעדו דעכ"ז חמורים ד"ת מד"ס ולפי"ז אין קטן מוציא את הגדול משום דהגדול מיקרי מחויב דאוריי' שהוא בלאו דלא תסור משא"כ קטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן כפירש"י נדה מ"ו ע"ב אלא שעל אביו לחנכו והא דבן מברך לאביו כשאכל שיעור דרבנן ז"א בלאו דל"ת כיון דמפורש בתורה ואכלת ושבעת איי חכמים לגזור חיוב ע"ד המפורש בתורה לפטור והוא בכלל לעבור על ד"ת כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ואין זה בכלל תקנ"ח רק חומרת חכז"ל כדדרש רב עוירא שהקב"ה נושא פנים לישראל שמדקדקין ע"ע עד כזית ואפ"ה מברכין כדמצינו שמברכין גם אמנהגא עכ"ד: הנה לדעתי מ"ש רש"י ז"ל דקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא אין ענינו לכאן דבשלמא התם שפיר קא' אי מס"ל לאו דאוריי' ל"ש לומר דעל הקטן רבוע האיסור של ההקדש כיון דהוא איסור חפצא ולא רמי חז"ל חיובא אגברא רק שתקנו חז"ל שחל שם הקדש על ככר זה שהקדישו קטן מס"ל א"כ הוי כשאר דבר איסור דאין קטן מוזהר (וכה"ג מצינו בב"מ ק"ב ע"א גבי יוני שובך ויוני עליי' חייבות בשלוח ואסורות בגזל מפני דרכי שלום דמוקי שם הא דאסורות בגזל בקטן דלאו בר שילוח ופריך קטן בר דרכי שלום היא ע"ש והיינו נמי משום דקטן לאו בר קבולי תקנתא דרבנן הוא] משא"כ אי הי' דאורייתא הלא דרשינן התם כל שישנו בהפלאהישנו בבל יחל כדקא' שם אליבא דרב הונא וא"כ אם ישנו בבל יחל הא הוטל האיסור אקרקפתא דגברא שלא יחל דברו וגלי קרא דכיון דההוא קטן הוא בהפלאה ישנו בבל יחל אבל אי רק מדרבנן חל ההקדש של הקטן מס"ל והטילו חכז"ל האיסור אחפצא האיך נוכל לומר דקטן גופי' יהי' בכלל האיסור הלא קטן פטור ממצות ועונשין ורק שאנו מצווין עליו דלא ליתי למסרך בגדלותו ע' שבת קל"ט ועירובין מ' אבל לא מצד מעשה עצמו ע' סנהדרין נ"ה ע"ב וע' פמ"ג א"ח בפתיחה כוללת ח"ב אות ג' משא"כ לענין חיוב היכי שהטילו חכמים חיובא אגברא שפיר נוכל לומר דקטן שהגיע לחינוך מחויב במצוה זו אע"פ שהוא מדרבנן ולענין זה אי קטן מיקרי מחויב בדבר מבואר ברש"י ברכות מ"ח ע"א דלאו מחויב בדבר מיקרי דעל אבוה הוא דרמי לחנוכי' אולם התוס' שם חלקו עליו בזה וכתבו דדוחק לומר בקטן שהגיע לחינוך קרי אינו מחויב בדרבנן ויותר הי"ל להביא דברי הש"ס חגיגה ו' ע"א דקא' שם כל היכא דגדול מחויב מדאוריי' קטן נמי מחנכינין לי' מדרבנן כל היכא דגדול פטור מדאוריי' קטן מדרבנן נמי פטור ע"ש א"כ חזינן דהיכי דהגדול נמי אינו מחויב רק מדרבנן ל"ש בקטן חינוך אך באמת אין זה ענין לקריאת מגילה דהוא ד"ק כד"ת ושייך בי' חינוך.
ועוד דעד כאן ל"א התם דבחיוב דרבנן ל"ש חינוך אלא היכי שהגדול מחויב במצוה זו מדאוריי' רק שנתחדש בו מקרה שהתורה פטרתו כגון התם שהוא חיגר אז אמרינן שפיר בקטן שהוא חיגר בודאי לא תקינו בי' רבנן חינוך כיון שגם הגדול התורה פטרתו כשהוא חיגר משא"כ במצות שחידשו חכז"ל כגון חנוכה ומגילה וכדומה בודאי חייבו ג"כ חכמים לחנך לנער עפ"י דרכו במצות הללו למען יהי' נשרשים בקרב לבו: ולפענ"ד הי' נראה לתרץ קושי' התוס' במגילה הנ"ל דאי מיירי בקטן שהגיע לחינוך אמאי פוסל אותו ת"ק לקרות את המגילה נימא דאתי דרבנן ומפיק דרבנן שלתי' התוס' הנ"ל קשה באיזה סברא פליגי ת"ק ור"י דמאיזה טעם נימא דאליבא דר"י יוציא תרי דרבנן לחד דרבנן ונראה עפי"ד הש"ס ערכין ג' ע"א דקא' שם הכל כשרין לקרות את המגילה לאתויי נשים וכדריב"ל דאריב"ל נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן הי' באותו הנס וכ' התוס' שם בשם בה"ג שמטעם זה אינן חייבין רק בשמיעה ולא בקריאה ולכך אין הנשים מוציאין אלא נשים ע"ש דלא כפירש"י שם והנה הר"ן במגילה שם מביא בשם הרמב"ן שכ' בטעמא דר"י דמכשיר בקטן לקרות את המגילה מפני שכולם הי' באותו הנס ודחה הר"ן שם את דבריו וכ' וז"ל ולא ניחא לי בההוא פירוקא דאי איהו לאו בר חיובא הוא במצות אפי' מדרבנן כי הוי באותו הנס מאי הוי וה"ט לא שייך אלא במאן דהוי בר חיובא בשאר מצות כנשים דמחייבינן להו נמי בההוא מפני שאף הן הי' באותו הנס אבל במאן דל"ש בי' חיובא היכי מחייבינן לי' מש"ה עיין שם אולם באמת בבה"ג שהובא בתוס' ערכין הנ"ל משמע דאף קטנים חייבין בשמיעה לפי שהכל היו בספק להשמיד להרוג ולאבד ובירושלמי פ"ב הלכה ה' כ' להדיא וז"ל בר קפרא אומר צריך לקרותה לפני אנשים ונשים ובפני קטנים שאף הם הי' בכלל ספק להשמיד להרוג ולאבד ע"ש אולם משום האי טעמא לא נוכל לחייבין רק בשמיעה ולא בקריאה כמ"ש הבה"ג הנ"ל והנה אי נימא דקטנים יש להם חיוב בשמיעה מצד שהם היו באותו הנס גם בקטן שהגיע לחינוך לא נוכל לומר דמצד חינוך יהי' חייב גם בקריאה דעד כאן לא תיקנו חכז"ל חינוך אלא בכדי שיהי' נרשם על לוח לב הקטן זכרון המצוה למען לא תרפינה ידיו ממנה בגדלותו אבל הכא הלא גם בלאו החינוך חייב בשמיעת המגילה וגם עי"ז מוטבע בלבו פרסום הנס אם כן אפוא למה להם לחכז"ל לתקן שיתחייב גם בקריאה בכדי שיוכל להוציא את הרבים י"ח ע"ז ל"ש חינוך ולפי"ז תתיישב ע"נ קושי' התוס' הנ"ל עם דברי הש"ס פסחים ק"ח ע"ב ת"ר הכל חייבין בארבע כוסות הללו א' אנשים וא' נשים וא' תינוקות ופירשב"ם שגם הם נגאלו א"ר יהוד' וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין כו' ופירשב"ם הלא פטורין מן המצות ולפי"ז הלא חזינן דפליגי ת"ק ור"י בסברא זו דלהת"ק יש לחייב גם התינוקות מפני שאף הם הי' באותו הנס כשי' הרמב"ן הנ"ל ור"י פליג בזה וע"כ ס"ל כסברת הר"ן הנ"ל דכיון דקטנים פטורים מן המצות אין לחייבם מצד שהי' באותו הנס ולפי"ז ת"ק ור"י דמשנתינו במגילה כל חד וחד לשי' אזיל דהת"ק לשי' דס"ל דקטנים יש לחייבם בד' כוסות מפני שאף הם הי' באותו הנס ממילא במגילה מחויבים מפאת טעם זה בשמיעה וא"כ ליכא בהו חיוב קריאה מצד מצות חינוך כיון דיש עליהם חיוב שמיעה בלא"ה וכנ"ל ולכך אין מוציאין את הגדולים י"ח כמו שהנשים אין מוציאות את האנשים כמ"ש הבה"ג ור"י לשיטתי' דס"ל דאין לחייב קטנים בד' כוסות מפני שהיו באותו הנס א"כ אין עליהם חיוב שמיעה בלאו החינוך וא"כ שפיר איכא ג"כ מצות חינוך וממילא חייב שפיר בקריאה [דחינוך ל"ש בשמיעה אלא בקריאה כמובן] ולכך מכשיר בקטן להוציא הגדולים י"ח משום דמחויב קרינן בי' מצד מצות חינוך:
אמנם הא קשיא לכאורה לפי הצעתנו זאת דהנה מבואר בפוסקים דהא דא' מוציא חבירו ידי חובת מצוה הוא מטעם שליחות ע' פמ"ג א"ח בפתיחה כוללת וסעד לזה נראה מדמצינו בנדרים ע"ב ובנזיר י"ב ע"ב דפליגי שם ר' יונתן ור' יאשי' באומר לאפטרופס שלו כל נדרים שתדור אשתי מכאן עד שאבא ממקום פ' הפר לה ס"ל לר' יונתן דמהני דמצינו בכ"מ ששלוחו ש"א כמותו ואמרינן שם דאפי' ר' יאשי' לא פליג התם אלא משום דגזה"כ הוא דא"ר אישה יקימנו ואישה יפירנו אבל בעלמא שלוחו ש"א כמותו ע"ש הרי מצינו דאפי' בדיבור מועיל שליחות וכן מדא' ביבמות ק"א ע"ב וקראו לו ולא שלוחם מדאצטריך קרא למעט משמע דאפי' בדיבור מועיל שליחות ולפי"ז לכאורה היכי מכשיר ר"י בקטן לקרות את המגילה ולהוציא אחרים י"ח הא אין שליחות לקטן ועכצ"ל לפי"ד התוס' בגיטין ס"ד ע"ב ד"ה שאני דאין למעט קטן משליחות אלא במילתא דליתי' כגון תרומה דליתי' בתרומה דנפשי' אבל במילתא דאיתי' בדנפשי' הואיל וזוכה לעצמו זוכה נמי לאחריני ע"ש וה"נ אמרינן דיכול להוציא אחרים י"ח דמיגו דמוציא לעצמו מוציא נמי לאחריני והנה באמת בתוס' כתובות י"א ע"א כ' שם בתי' בתרא דהא דאין שליחות לקטן ה"ד בתרומה דאיכא קצת חובה דילמא רוצה להעדיף או להחסיר ע"ש א"כ י"ל דה"ה דהיכי דליכא קצת חובה כמו שנעשין לו שליח כן הוא נעשה שליח לאחרים אכן באמת בתוס' סנהדרין ס"ח ע"ב משמע דבכל ענין אין שליחות לקטן וכן בתוס' כתובות שם בב' תירוצים הראשונים לא ס"ל הכי אכן י"ל דבאמת בפירש"י ב"מ ע"א ע"ב כ' דהא דאין שליחות לקטן ילפינן מתרומה דכתיב איש אשר ידבנו לבו פרט לקטן אכן בב"מ י' ע"ב כ' משום דבין בגט בין בפסח כתיב איש וכן בקידושין מ"ב כ' משום דגבי גט איש כתיב בפרשה כי יקח איש אשה וא"כ לפי"ז י"ל דתליא בזה דאי ילפינן דאין שליחות לקטן מתרומה י"ל כסברת התוס' הנ"ל דרק היכי דאיכא קצת חובה כמו בתרומה אין שליחות לקטן משא"כ אי ילפינן בגט הא ל"ש בקטן כלל דאין אישות לקטן וכן גבי פסח ליכא ג"כ קצת חובה וא"כ שפיר אמרינן בכל ענין אין שליחות לקטן וא"כ לפי"ז הא בקצוה"ח סי' קפ"ח סק"ב כתב דאי מופלא סמוך לאיש דאורייתא ליכא למעט שליחות קטן מתרומה מה אתם בני דעת כו' כיון דסמוך לאיש אכתי קטן הוא משא"כ למ"ד מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא יליף שפיר למעט קטן מאתם דכתיב בתרומה דתרומה אינו אלא בגדול ע"ש ולפי"ז הא ר' יהודא ס"ל בפ"א דתרומות משנה ג' דקטן עד שלא הביא ב' שערות אין תרומתו תרומה ומבואר בתוס' גיטין ס"ה ע"א ד"ה ופדו דהוא משום דאית לי' מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא (ובאמת בתוס' נדה מ"ו ע"ב ד"ה אא"ב כ' דאפי' אי ס"ל מס"ל לאו דאוריי' מ"מ להקל לתקן טבל לא אתרבי להיות כגדול ע"ש) וא"כ יכול שפיר למילף מתרומה וא"כ שפיר י"ל כסברת התוס' הנ"ל דהא דאין שליחות לקטן הוא דוקא כדאיכא קצת חוב דומיא דתרומה אבל היכא דליכא קצת חובה שייך שפיר שליחות בקטן ולכך שפיר מכשיר ר' יהודא לשיטתי' בקטן:
ובאופן אחר י"ל בישוב קושי' התוס' הנ"ל ויתיישב ג"כ מה שהקשו מפסחים דר"י ור"ש הי' מוציאין אחרים י"ח באגדתא והלא ב' דרבנן אינו מוציא חד דרבנן דהנה בפסחים שם פי' הר"ן הא דאר"י שם וכי מה תועלת יש לתינוקות ביין היינו דבכי הא ל"ש לחנכם במצות כיון שאין נהנים ושמחים בו אין להם דרך חירות ואין זכר לנס וא"כ אין תועלת בהחינוך הלז וזהו דוקא התם לענין ד' כוסות משא"כ לענין קריאת המגילה י"ל דשפיר סובר ר"י דמיחייבי הקטנים מפני שאף הן היו באותו הנס וכשי' רש"י ערכין דמשום ה"ט יכולין אפי' להוציא את אחרים י"ח ות"ק דהכא סובר כשי' הר"ן הנ"ל דבקטנים ל"ש לחייבם מפני שאף הן היו באותו הנס כיון דפטורין מן המצות ולכך אף דמריבויא דהכל קא' בש"ס ערכין הנ"ל דמרבינין נשים מפני שאף הן היו באותו הנס משום שהן בני מצות אבל קטנים לאו בני מצות נינהו כלל (ושעפי"ז י"ל דל"ק נמי קושי' בעל לימודי ה' לימוד קצ"א דאמאי לא מחייבינין סומא מה"ט בהגדה מפני שאף הן היו באותו הנס ולהאמור י"ל דכיון דסומא פטור מכל המצות ל"ש לחייבו מטעם זה) ולפי"ז י"ל עפימ"ש הר"מ בסה"מ הנ"ל דמקרא מגילה הוא בכלל לאו דלא תסור ע' ש"ש שמעתא א' פ"ג והנה התוס' כ' בנזיר כ"ט ע"ב וביומא פ"ב דדוקא במ"ע שייך חינוך ובמל"ת ל"ש חינוך וכ"כ הרשב"א ביבמות קי"ד ע"ש וא"כ י"ל דהא דלת"ק קטן פסול לקריאת המגילה מפני שאין בו חיוב רק מצד מצות חינוך א"כ הוי תרי דרבנן ואינו מוציא חד דרבנן ואי דאיכא חיוב דאוריי' מצד לא תסור ז"א דכיון דאין עליו חיוב רק מצד מצות חינוך והא בל"ת ל"ש חינוך משא"כ ר"י פליג עלי' וס"ל דבקטן איכא חיוב לבד מצות חינוך משום שהיו באותו הנס וא"כ שפיר איכא חיוב דאורי' משום לא תסור ושפיר מוציא אחרים י"ח משא"כ בפסחים בסומא דכיון דכתבו הפוסקים דאף דסומא פטור ממצות אבל בל"ת חייב וא"כ חייב מצד ל"ת דלא תסור [ע' באס"ז ב"ק פ"ז ע"א וע' בהרא"ם על הסמ"ג ה' שופר] ושפיר היו מוציאין אחרים י"ח.
ולפי"ז מיושב ע"נ קושי' הברכ"י בא"ח סי' תע"ג על בעל יד אהרן שפי' בכונת הרבינו ירוחם דס"ל דאף דהמיעוט דזה פרט לסומא גבי אגדה דסומא פטור מלומר הגדה מ"מ מדרבנן חייב כמו דלר"י דס"ל סומא פטור מכל המצות מ"מ מדרבנן חייב כן ה"נ לדידן לענין הגדה א"כ למה קא' הש"ס בפסחים קט"ו ע"ב דר"י ור"ש לא ס"ל הגז"ש דזה למעט סומא הא שפי' הי' יכול לומר דס"ל הגז"ש ומ"מ חייב מדרבנן ע"ש ולהאמור יהי' נכון דהנה מבואר במפורשים דהא דכ' הרמב"ם דבדרבנן יש ל"ת דאוריית' לא תסור הי"ד היכי דלא כתבה רחמנא מיעוטא בפירוש אבל היכא דכ"ר מיעוט להדיא לפטור אע"ג דמדרבנן חייב מ"מ שוב א"א לומר דיהי' דאוריי' מלא תסור כיון דנכתב מיעוט בתורה בפירוש ולפי"ז התינח למאי דאמרינןשם דר"י ור"ש ל"ל הגז"ש דזה א"כ לא כתבה התורה מיעוטא בפירוש לכך שפיר י"ל דל"ה תרי דרבנן משום דאיכא ל"ת דאורייתא מל"ת משא"כ אי הו"א דאית להו הגז"ש א"כ נכתב גבי הגדה מיעוט להדיא למעט סומא א"כ אף דנימא דמדרבנן חייב מ"מ כיון דבכה"ג ליכא לאו דלא תסור שיהי' דאורייתא וא"כ האיך הי' מוציאין אחרים י"ח דהא תרי דרבנן אינו מוציא חד דרבנן: ברם הא קשיא לכאורה דהנה בשעה"מ פ"ו מה' חו"מ הביא קושיא בשם ס' עץ חיים שהקשה לד' הר"י איש ירושלים דטעמא דשאף הן היו באותו הנס אהני לן למחייבינהו ד"ת א"כ מ"פ בפ"ב דסוכה ופ"ק דקידושין ל"ל האזרח להוציא את הנשים מ"ע שהזמן גרמא היא ונשים פטורות ומאי קושיא הא אצטרך קרא משום דהו"א דחייבות מטעמא דשאף הן היו באותו הנס דענני כבוד.
אמנם י"ל דהתם קאי למ"ד בקידושין ל"ד דילפינין דנשים פטורות ממ"ע שהז"ג משום דמצה והקהל הוי שני כתובים הבאין כא' ואין מלמדין. וא"כ לפימ"ש התוס' בכ"ד דב' כתובים מיעוטא הוי וא"כ השני כתובין ממעט דאף היכי דשייך הטעם שאף הן הי' באותו הנס כמו במצה שבזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים אפ"ה כי הוי מעשהז"ג נשים פטורות דדוקא במצה חייבין אבל בעלמא מעשהז"ג נשים פטורות אפי' כי איכא טעמא דהן היו באותו הנס דומיא דמצה וריב"ל דקא' נשים חייבות במ"מ שאף הן הי' באותו הנס י"ל דס"ל כמ"ד שם דילפי' דמעשהז"ג נשים פטורות מדכתיב והי' לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהי' תורת ד' בפיך הוקשה כה"ת לתפילין ושפיר יש לחייב נשים אף במעשהז"ג מטעם שאף הן הי' באותו הנס ולפי"ז קשה דא"כ אמאי קא' ר"י מכשיר בקטן דמשמע דלא פליג את"ק רק בהא דפוסל קטן הרי בהא דקא' הכל כשרין לקרות את המגילה וקא' בש"ס ערכין הנ"ל הכל לאיתויי נשים וכדריב"ל כו' הרי לר' יהודה א"א לומר דליחייבי נשים במ"מ מפני שאף הן היו באותו הנס דהרי בקידושין ל"ה ע"א קא' ולר' יהודא דאמר ב"כ הב"כ מלמדין ותפלין מ"ע שלא הז"ג מא"ל ומשני משום דאיכא ג' כתובים מצה שמחה והקהל וג' כתובים הב"כ אין מלמדין וא"כ לר"י הא הוי מיעוטא א"כ לא נוכל לחייב נשים במקרא מגילה מפני שאף הן היו באותו הנס כיון דאיכא מיעוטא דג"כ דרק באלו הג' כתובים נשים חייבות הא שאר מעשהז"ג אפי' איכא טעמא דשהן היו באותו הנס דומיא דמצה ג"כ נשים פטורות וא"כ יפלוג נמי ר"י ע"ז דנשים א"ח במ"מ ומהמשנה מוכח דלא פליג רק על קטן.
אמנם באמת לק"מ דבשלמא התם בסוכה שפיר י"ל דמיעט הב' כתובים שלא יועיל הטעם דשאף הן הי' באותו הנס כיון דסוכה הוי דאורייתא משא"כ מקרא מגילה דהוא דרבנן היכי נוכל לומר דנתמעט מהג' כתובים דהא ע"כ ל"ש לומר שנתמעט רק בדאורייתא ולא בדרבנן. וא"כ א"ש מימרא דריב"ל אליבא דכ"ע כיון דמגילה דרבנן הוא ול"ש לומר דנתמעט מב' כתובים דמצה והקהל דבשאר מעשהז"ג נשים פטורות אפי' היכי דשייך שאף הן כו' והרי באמת דעת רש"י ז"ל בברכות כ' ע"ב דבמעשהז"ג דרבנן נשים חייבות ע"ש (ובאמת הובא האחרונים בשם שו"ת חו"י להקשות דא"כ ל"ל במגילה וחנוכה טעמא דשאף הן היו באותו הנס.
ואי דהוו ד"ק הא הלל הוי ג"כ ד"ק ובתוס' ברכות שם הביאו מהלל] ועפי"ז זכיתי להבין דברי התוס' בפסחים ק"ח ע"ב ד"ה הי' באותן הנס שכ' וז"ל והא דאמרינן דפטורות מסוכה אע"גב דהן הי' באותו הנס כי בסוכות הושבתי התם בעשה דאוריי' אבל בארבע כוסות דרבנן תיקנו גם לנשים כיון שהיו באותו הנס עכ"ל ולכאורה אינו מובן חילוק זה דמ"ש בסוכה דהוא עשה דאורייתא אינו מועיל טעמא דשאף הן היו באותו הנס ובד' כוסות דרבנן שייך טעם זה ולדברינו נכון מאד דבשלמא בסוכה שהוא דאורייתא י"ל דנתמעט מב' כתובים דמצה והקהל דלא יועיל במעשהז"ג לחייב נשים מטעם זה וכנ"ל משא"כ בד' כוסות דרבנן הא ל"ש לומר דנתמעט כיון שהוא רק דרבנן ומ"ש בתוס' מגילה ד' ע"א בשם הר"י איש ירושלים שיועיל טעם זה גם מדאוריית' היינו משום דהתם הא קא' על מצה גופה דל"ל כל שישנו כו' ע"ש.
ומצה עסקי בענין זה נתקשיתי לפי"ד התוס' והרשב"א הנ"ל דבמל"ת ל"ש חינוך מש"ס חגיגה ד' ע"א אמר מר כל זכורך לרבות את הקטנים והתנן חוץ מחש"ו אמר אביי ל"ק כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך וקשה לפימ"ש התוס' בריש חגיגה דכל הני פטורי דמתניתין בראיית קרבן אבל בד"פ הכל חייבין כמו בהקהל האנשים והנשים והטף וא"כ כיון דרק לענין ראיית קרבן מיירי הא חיובו הוא מל"ת דלא יראו פני ריקם וא"כ אמאי חייב קטן שהגיע לחינוך הא חינוך ל"ש במל"ת וע"כ מוכרחין אנו לומר דהתוס' והרשב"א לא כתבו רק דבשוא"ת ל"ש חינוך אבל בקו"ע אף במל"ת שייך חינוך וא"כ נדחין דברינו הנ"ל]: והנה מה שתמה כ"ת ע"ד הרבינו ירוחם שכ' דקיי"ל כר"י דסומא פטור מן המצות ממשנה דפאה פ"ו דהסומא יש לו שכחה הוא רשום אצלי מכבר בחי' וכתבתי לתרץ עפי"מ שמבואר במשנה ד' שם דכל שהוא בבל תשוב שכחה וא"כ סומא כיון דהוא חייב בל"ת הא הוי בבל תשוב ולכך יש לו שכחה.
אמנם קשיא לי ע"ד הרבינו ירוחם ממשנה דריש חגיגה דקא' סומא פטור מן הראיי' וממעט לה התם מקרא דרגלים ובפהמ"ש להרמב"ם יליף לה מדכתיב לראות את פני ה' אלקיך יצא סומא [ובסומא בא' מעיניו איכא ילפותא אחרת יראה יראה כדרך שבא לראות כך בא ליראות] וקשה אמאי אצטריך למעוטי סומא מן הראיי' הלא בלא"ה סומא פטור מכל המצות לר"י ונהי דקאי שם על ראיי' בקרבן כמ"ש בתוס' והבאת קרבן ילפינן בגמ' מדכתיב לא יראה פני ריקם וא"כ הוי מל"ת וחייב אולם הא בגמ' שם ד' ע"ב ילפינן דטמא פטור מן הראיי' משום דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה וא"כ למה אצטריך קרא אפי' על הקרבן הלא אינו בביאה משום דסומא פטור ממ"ע וממילא פטור גם מהבאה ועו"ק מדברי הש"ס מנחות צ"ג ע"א דיליף שם דסומא אינו סומך משום דיליף סמיכה סמיכה מעולת ראי' והרי בלא"ה סומא פטור מן המצות ובשאילת יעב"ץ מדו"ז הגאון ז"ל בסי' ע"ז כ' דקיי"ל כר"י דסומא פטור מן המצות דאפי' רבנן לא פליגי עלי' אלא בפתוח ונסתמא אבל סומא מעיקרא לכ"ע פטור ע"ש ודבר תימה הוא לפענ"ד דלא נראה הכי מד' הפוסקים ראשונים ואחרונים.
וגם בענין מ"ש האחרונים דסומא חייב במל"ת לכ"ע מלבד דמד' התוס' ר"ה ל"ג ע"א לא נראה כן ע"ש הנה יש להקשות מהא דא' במנחות מ"ג אשר תכסה בה לרבות כסות סומא ול"ל קרא לרבות כסות סומא שחייבת בציצית הרי בלא"ה ידעינן דהא באמת הקשו התוס' ביבמות ד' ע"א דליחייבו נשים בציצית מכל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך ותי' דכיון דהא דמעשהז"ג נשים פטורות ילפינן מהיקשא דהוקשה כה"ת לתפלין והיקשא עדיף מסמוכין וא"כ הא סומא דפטור ממצות ילפינן בב"ק פ"ז ע"א מקרא דאלה המצות והחוקים והמשפטים כל שישנו במשפטים ישנו במצות וחוקים א"כ זהו ג"כ סמוכין ומאי עדיפא האי סמוכין מהאי סמוכין וא"כ ל"ל לרבות כסות סומא הא בל"ז ידעינן משום דכל שישנו בל"ת שעטנז דבל"ת חייב ממילא ישנו ג"כ בגדילים תעשה לך.
גם יד להעיר דא"כ היכי ילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת דילמא שאני כלאים בציצית כיון דמרבינן מאשר תכסה בה לרבות כסות סומא שחייב בציצית א"כ הוי עשה דציצית שוה בכל (היינו במין זכרים ע' תוס' חולין ק"י ע"ב] ודוחה גם לל"ת השוב"כ משא"כ בכ"מ הלא סומא פטור ממ"ע א"כ הוי אשוב"כ וכיון דבל"ת חייב הוי לעולם הל"ת שוב"כ ומנ"ל דדחי.
וגם אינו משכחת לעולם לאו הניתק לעשה לפימ"ש הרמב"ם ה' תמורה דהיכי דהלאו כולל יותר מן העשה ל"ה נל"ע. א"כ לעולם הלאו כולל יותר מן העשה דהלאו הוא ג"כ בסומא משא"כ העשה.
וע' במרדכי בפ"ב דמגילה שהקשה האיך סגי נהור פוטר בניו וב"ב מקידוש והא סומא פטור מן המצות ולא מחייב אלא מדרבנן והאיך אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ולכאורה מאי קושיא היא זו הרי אמרינן דנשים חייבות בקידוש היום ד"ת משום דכתיב זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה וא"כ אי נימא כד' האחרוני' הנ"ל דבמל"ת חייב הא ישנו בשמירה וממילא ישנו ג"כ בזכירה וא"כ חייב בקידוש מה"ת.
וכן צדקו דברי כ"ת במה שהתפלא ע"ד האחרונים הנ"ל מירושלמי דסוטה פ"ב דדריש ונעלם מעיני אישה פרט לסומא כו' היא סומא מתניתא דר"י פוטרו מכל מצות האמורות בתורה הרי דגם מל"ת פטור ובמק"א פלפלתי בזה באורך אכ"מ. והנה מדי עיוני בדברי המפורשים בסוגיא זו ראיתי בספר טורי אבן מהשא"ר ז"ל שתמה על מה שחילקו התוס' בין חד דרבנן לתרי דרבנן והעלה דתרי דרבנן לא קליש מחד דרבנן ושניהם שוין אולם באמת מבואר בב"י יו"ד סי' ש"ל שהביא בשם מ"כ דמחד דרבנן על תרי דרבנן אין מפרישין דהוי מן החיוב על הפטור וכ"כ במ"ל פ"ה מתרומות ה' י"ז בשם תשו' מהר"ם ע"ש ולפענ"ד יש לתמוה מדברי הש"ס נדה מ"ז ע"א גבי עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה קא' שם דאי חלה בזה"ז דרבנן אתי דימוע דרבנן ומפקיע חלה דרבנן וקשה הלא הדימוע דתרומה הוי תרי דרבנן דתרומה בזה"ז דרבנן וגם אי הי' דאוריי' הלא בטילה ברוב מדאוריי' ואיך יכול לפטור מן החלה דהוי חד דרבנן וצל"ע בזה: ובענין מ"ש כ"ת לתרץ קושייתי בפסחים פ"ג ע"א דמייתי ראי' דעצמות ששימשו נותר מטמאין את הידים מהא דתנן העצמות והגידין והנותר ישרפו בט"ז הני עצמות ה"ד אילימא דלית בהו מוח למה בשריפה נשדינהו אלא פשיטא דאית בהו מוח אא"ב שימוש נותר מילתא הוא אמטו להכי בעי שריפה אא"א שימוש נותר לאו מילתא הוא ל"ל שריפה נתברינהו ונחלצה למוח דידהו ונשרפי' ונשדינהו לדידהו והקשיתי מהא דתנן בתרומות פי"א משנה ה' עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין ואם השליכן מותרין וכתבו התוס' בזבחים פ"ו ע"א דמיירי בעצמות קדשים הנאכלין ויש עליהן עדיין בשר וקא' דאם מכנסן ומשליכן א"כ הוא מחשבן ואכתי שם קדשים עליהן ואסורין אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו וע' בכ"מ פ"י מה' מעה"ק ה' י'.
וא"כ לפי"ז מאי קא' אא"ב שימוש נותר מילתא היא אמטו להכי בעי שריפה אמאי לא נשרינהו קודם שיבאו לידי נותר ואם משליכן אפי' איכא בשר עלייהו הא בטל מינייהו תורת אוכל ולא חל עלייהו שם נותר וא"כ לא יצטרך שריפה לא המוח ולא העצמות (ע' לעיל סי' קט"ז) וע"ז תי' כ"ת דלא אתמר הא מילתא רבטל שם אוכל מינייהו כשמשליכן אלא כשאין עליהן כ"א אוכל פחות מכזית דכיון דאין אכילה בפחות מכזית אלא דאי חשיב עליו לאוכלו הוי אוכל ואי בטלו מבוטל אבל בכזית אינו מועיל ביטולו.
הנה לפענ"ד לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי לחלק בהכי הלא באמת מצינו כן בש"ס חולין קכ"א ע"א ר' יהודא אומר האלל המכונס אם יש כזית במקום א' חייבין עליו ואר"ה והוא שכנסן ופרש"י דאחשבי' וגלי דעתי' דלא בטלי' מעיקרא ופי' א ג"כ לעניןלחייב משום נבילה והאלל מפרש ר"ל התם שהוא בשר שפלטתו סכין בשעת הפשט לגבי העור וכשכנסו אחשבי' ואי לא בטלי' אלמא דאפי' בכזית אמרינן סברא זו דכיון דבשר זה נסרך אצל העור אי לאו דכנסי' ואחשבי' בטיל לגבי העור וא"ח עליו משום נבילה ונהי דהתוס' שם חולקין על רש"י בזה שפי' לענין לחייב עליו משום נבילה וכ' דרק לענין טומאה תליא באחשבי' ולא אחשבי' ולא לענין איסור (ויל"ע דהוא סתירה קצת לדבריהם דזבחים הנ"ל) אמנם לאו משום כזית או פחות מכזית אתו עלה וא"כ אי חזינן דבשר העצמות לגבי נותר תליא באחשבי' יהי' מאיזה טעם שיהי' עכ"פ אין חילוק בין פחות מכזית לכזית כמו באלל הנ"ל (וע' בספר תשע שיטות למהר"ץ רוזאניש ז"ל בקונטרס משרת ענבים שהביא פלוגתת רש"י ותוס' דחולין גבי אלל הנ"ל וכ' שם דלשי' רש"י ז"ל דגם לענין איסור במחשבתו בטלי' מתורת אוכל ובכנסו אחשבי' לכך לשי' גם בחמץ לענין ב"י מהני הביטול לבטלו מתורת אוכל ולשי' התוס' שחולקין עליו וס"ל דל"מ לענין איסור לבטלו מתורת אוכל ולכך הוכרחו לפרש גבי ביטול חמץ שהוא מטעם הפקר ע' בדבריו) ומה שהביא ראי' מפסחים מ"ה לענין בצק שבסדקי עריבה דקיי"ל דאם יש כזית חייב לבער ול"מ מה דמבטל לי' ז"א לפענ"ד דהתם טעמא אחרינא איכא דבפחות מכזית ל"צ מה דמבטל לי' כלל דהוי כמו פירורין דממילא בטלי כדאי' התם ו' ואי לא מחשב להו א"צ לבערן דלא חל עלייהו שם חמץ כלל ול"ש לחוש דילמא חס עלייהו אבל בכזית דחשיב בפ"ע אפי' אי מבטיל לי' אינו מועיל כיון דהטילו חכמים חובת הביעור עליו גם אחר הביטול דילמא אתי למיכל מיני' א"כ ל"מ הביטול וע"כ חל עליו חובת ביעור ולל"ק התם א"צ לבער אפי' בכזית אם אינו עשוי לחזק כיון דבטיל לגבי עריבה ול"ב לא ס"ל זה וכיון דחשיב הא תיקנו חכמים דאינו מועיל ביטול לחוד וצריך ג"כ ביעור.
משא"כ לענין נותר אי בטיל לי' מאוכל קודם שנעשה נותר הרי לא חל עליו שם נותר ומה שהקשה כ"ת דאינימא דגם בכזית אוכל שבעצמות מהני לבטלו מתורת אוכל א"כ אמאי אמרינן בפסחים פ"ה דאצטריך ועצם ל"י בו בפ"ש דהו"א בעצם שי"ב מוח שובר ואוכל דאתי עשה דאכילת פסח ודחי לאו דועצם ל"ת בו האיך הו"א הכי הרי אפשר לי' להשליך העצם ויפקע שם אוכל מיני' והוי כהא דא' בכתובות מ' אי אמרה ל"ב מי איתא לעשה כלל ולפענ"ד אין זה דומה להתם כי עוכלא לדנא דהתם תלתה רחמנא בדעתה דכתיב ולו תהי' לאשה מדעתה ואי אמרה ל"ב מבטלה לי' לעשה ואינה עושית שום איסור בזה משא"כ הכא הא השתא לפני הביטול רמי עלי' מ"ע דפסח וע' בתשו' שא"ר סי' צ"ו שכ' דמ"ע דאכילת פסחים על כל הפסח קאי ולא על כזית ממנו שהיא שיעור אכילה ע"ש וא"כ האיך ישליכו ויבטל שם אוכל מיני' הא מבטל מ"ע דאכילת ק"פ בידים וע' באס"ז בכתובות שם שכ' לענין סדין בציצית דאע"ג דבידו לפטור א"ע בטלית שאינה בת ציצית מ"מ דחי עשה לל"ת כיון דעשה מיהא איתא אלא שהוא פוטר א"ע וכי עביד הכי מיענש ע"ש] וקושייתי עולה יפה דאחר דגלי לן רחמנא דגם בעצם שי"ב מוח ג"כ אסור לשוברו וא"כ לא חל על המוח שבתוכו מ"ע דאכילת ק"פ בלא"ה דהא א"א להוציאו וא"כ שפיר יכול להשליכו כדי שלא יבא לידי נותר משא"כ התם בהו"א דעשה דוחה ל"ת א"כ חל מצות אכילת פסח על המוח שבתוכו וא"כ אסור להשליכו דמבטל מ"ע בידים וא"כ אין זה דמיון להא דאי אמרה ל"ב ויותר מזה נוכל לומר עפי"מ דבאמת הקשו התוס' שם האיך הו"א דעשה דוחה לל"ת דועצם ל"ת בו הרי ל"ה בעידנא ותי' בס' אור חדש בשם ספר נ"י דמיירי שנמנו הרבה אנשים על הק"פ באופן שאינו מגיע לכ"א כזית ונפסל הפסח רק כשנוציא המוח מן העצמות יהי' נשלם השיעור כזית לכ"א והוי בעידנא שאם לא יוציא המוח יפסל הק"פ ע"ש ולפי"ז בודאי ל"ק קושייתו דל"ה בידו להפקיע העשה ע"י שישליך העצמות דהא אם ישליך העצמות יפסל הק"פ שלא יהי' שיעור כזית לכ"א כנ"ל:
אמנם באמת נוכל לומר בישוב קושייתי הנ"ל עפי"מ שנראה לחלק דהא דכ' התוס' דבטיל שם אוכל מיני' היכי דשדינהו ז"א אלא בעצמות שיש עליהן בשר שפיר אמרינן כיון דפליט הבשר להעצמות בטיל לגבייהו אם לא אחשבי' כמו בבשר שפלטתו סכין לגבי העור בש"ס חולין הנ"ל או בעצמות הרכין הנאכלין כמו שפי' באמת הר"ש במשנה שם אבל המוח שבעצמות כיון דהוא בתולדה בתוך העצמות בפ"ע הוא חשיב ואינו בטיל לגבי העצמות וממילא מיושב לפי"ז גם מה שהקשיתי עוד לפי"ד הר"ן סוף ע"ז שכ' לתרץ קושי' התוס' שהקשו אמאי הצריכה התורה בקדשים שבירה בכ"ח ומו"ש בכ"נ הרי אינו נעשה נותר אלא בעמוד השחר ואז הוא כבר נפגם למ"ד לינת לילה פוגמת ותי' דהא דכ"ר שבירה בכו"ח ומו"ש בכ"נ היינו משום דהבליעה בעצמה מושבחת היא ורק כשבא למאכל פוגם וכיון דהבליעה מושבחת צריך לבער הנותר הבלוע מן העולם כמו שצוה הכתוב לשורפו וראתה התורה להצריך שבירה בכ"ח ומו"ש בכ"נ שזהו ביעורן והקשיתי לפי"ז האיך מוכח מהא דשימוש נותר מילתא היא דילמא לעולם שימוש נותר לאו מילתא ואי דנתברינהו ונחלוץ למוח דידהו ז"א דהא עכ"פ יש בליעה בעצמות שקבלו מבשר הפסח בשעת צלייתו וא"כ צריך לשורפן משום הבליעה ואי דמועיל הגעלה בעצמות ז"א דרק בכלי שצריך לתשמיש גילתה רחמנא דהגעלתו זהו ביעורו ולא בעצמות וגם האיך נימא להגעיל עצמות כל הפסחים ולכך קתני עיקר הביעור דנותר שהוא שריפה גם אינו מובן לפי"ז הא דפריך אי בעצמות שא"ב מוח ל"ל שריפה נשדינהו הלא אסור לשדותן דצריך לקיים בהו מצות ביעור נותר הבלוע בהן ולדברינו יהי' נכון דהרי לא עדיף הבליעה מאילו הי' נגרר בשר בעין ע"ג העצמות דמהני אם מבטלן מתורת אוכל קודם שנעשה נותר ואינו חל עליו שם נותר והה"נ הא מהני עכ"פ אם משליכן ואינו מחשיבם ולא חל עלייהו שם נותר בשלמא בכלים אם מבשל בהו הוי ככינוס בעצמות דמחשיבם וחל על הבליעה שם נותר ולכך צריכין הכשר משא"כ בעצמות הלא יכול להשליכן ואמאי פסיק ותני שורפין ומוכרח ע"כ לומר משום שימוש נותר וש"מ שפיר דשימוש נותר מילתא הוא ועפי"ז מתיישב נמי מה דקשיא לכאורה למ"ש הראב"ד בהשגות פ"י מה' ק"פ לפרש המשנה דפסחים פ"ד ע"א כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך היינו לענין בל תותירו שחל על עצמות הרכין שהן בני אכילה [ובאמת לכאורה משמע ג"כ הכי מפירש"י ותוס' זבחים צ"ח שכ' דאין נותר בעצמות משום דל"ש נותר אלא במידי דבר אכילה כדכתיב והנותר מבשר הזבח וכ"ה בסוגיין בפירש"י וע' רש"י חולין צ' ע"ב ד"ה שלמים א"כ משמע דבעצמות רכין שנאכלין שייך בהו נותר.
אמנם י"ל כיון דהתורה מיעטה עצמות משום דסתם עצמות לאו בני אכילה נינהו גם בעצמות גדי הרך ל"ש נותר כיון דגם אילו סופן להקשות ול"ה בכלל נותר] וקשה לפי"ז א"כ מ"פ אי בעצמות שא"ב מוח ל"ל שריפה נוקמי בעצמות הרכין שהן בני אכילה דשייך בהו נותר ואי דא"כ הוי בכלל והנותר דמתניתין ז"א דהא לקמן בסוגיא שם ע"ב פריך הני גידין ה"ד כו' אלא פשיטא גידי צואר אא"ב בשר נינהו אמטו להכי בעי שריפה אא"א לאו בשר נינהו ל"ל שריפה וכ' התוס' וז"ל ואין להקשות אי בשר נינהו ליכלינהו דלאו בשר גמור הוא שיהא טעמו כטעם בשר מיהא לענין שריפה בעי למימר דליהוי בשר וכונתם מבוארת דאע"ג דגידי צואר בשר נינהו לענין נותר מ"מ כיון דלאו בשר גמור נינהו שיהא טעמו כטעם בשר אינו מחויב לאוכלן ול"ה בכלל והנותר דמתניתין עיי' פירש"י בד"ה אלא פשיטא ולפי"ז ה"נ בעצמות נוכל לאוקמי בעצמות הרכין דאף שחל עליהן איסור נותר כיון דהם בני אכילה מ"מ כיון דבשר גמור ל"ה אינו חל עליו חיוב המ"ע דואכלו את הבשר בלילה הזה ואינו בכלל והנותר דמתניתין.
ולהנ"ל ניחא שפיר דאי בעצמות הנאכלין ל"ש למיתני ישרפו דמשמע דע"כ הוא מחויב לשורפן אם אינו רוצה לאוכלן ולדברינו הא יכול להפקיען מידי שריפה אפי' לא יאכלם היינו שישליכם דפקע שם אוכל מינייהו דהא בדידהו אינו מבטל חיוב מ"ע דאכילת ק"פ כיון דלא חל עלייהו החיוב משום דעכ"פ לאו בשר גמור הוא וכנ"ל ונוכל להעמיס זה בלשון הש"ס דקא' אי בעצמות שא"ב מוח ל"ל שריפה נשדינהו ולכאורה יתור לשון הוא מאי דקא' נשדינהו הלא יכול למיעבד מינייהו קתי דסכיני כדא' בזבחים ולהאמור נוכל לומר דמתקן בזה כדי שלא תקשי דאמאי לא אוקמי בעצמות הנאכלין ולכך קא' נשדינהו היינו קודם שיבאו לידי נותר ובטלי מתורת אוכל וא"צ שריפה וא"ש ע"נ: אמנם הא קשיא לי ל"ל להש"ס לאוקמי בעצמות שי"ב מוח אמאי לא מוקי בעצמות שיש עליהן בשר וניתותרו ואי דא"כ היינו נותר כדפריך לקמן גבי גידי בשר ז"א דהא קמ"ל במאי דקתני עצמות דצריך לשרוף גם העצמות עם הבשר שעליהן משום שימוש נותר מילתא הוא (דבאמת גם עצמות חלוצין צריך לשרוף משום שימוש נותר מילתא הוא כדא' בחולין קכ"ה וע' במ"ל פ"י מה' ק"פ) ואי הוי תני רק נותר לחודא לא הוי ידעינן זה איברא דנוכל לומר כיון דב"כ וב"כ שמעת מינה דשימוש נותר מילתא הוא עדיפא לי' להש"ס לתפוס מילתא דשכיחא דבעצמות שי"ב מוח הא ל"ה יכול לשוברן ולהוציא המוח משום ועצם ל"ת בו משא"כ הבשר שע"ג העצמות הא הי' יכול לגוררן וכן הי' יכול להשליכן ולבטל מהן שם אוכל כנ"ל אמנם הא גופא קשיא דמנ"ל להש"ס לאוקמי הכי ולומר דהמוח שבעצמות בעי שריפה דילמ' לא הצריך הכתוב שריפה אלא בראוי לאכילה וניתותר משא"כ המוח הא לא הי' יכול לאוכלו משום שהי' אסור לו לשבור העצם אולם נוכל לומר דהש"ס כאן אזיל אליב' דאביי לקמן פ"ד ע"ב דס"ל דהא דאסור להניח גומרתא להוציא המוח הוא גזירה דרבנן שמא יפקע וא"כ כיון דמדאוריית' הי' יכול להוציא המוח ע"י גומרתא חל שם נותר עליו ובעי שריפה כדא' לקמן גבי שמנו של גיד דכיון דמדאוריית' מותר לאוכלו חל עליו שם נותר וצריך שריפה.
ועפי"ז נראה ליישב ע"ד החידוד מילת' דקשאי בה כד הוינא טליא כבר תריסר שנין בש"ס לקמן כ"ד ע"ב שם קא' רבא הטעם דאין נמנין על מוח שבקולית להוציאו ע"י גומרתא משום הפסד קדשים דאכיל נורא ממוח דידי' וקשה מש"ס מנחות ע"א דפריך שם ובתרתי מילי ל"א חטא כדי שתזכה והתנן חבית של תרומה שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין טמאות מודה ר"א ור"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו ר"א אומר תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד ור"י אומר אף יטמאנה ביד ומשני שא"ה דלטומאה קא אזלה ולפי"ז נהי דכ' התוס' שם ד"ה חטא דל"א חטא בלאו דועצם ל"ת בו כדי שתזכה באכילת המוח משום דאינו תקנת קרבן דאכילת פסחים לא מעכבא מ"מ אמאי לא נימא להניח גומרת' להוציא המוח כדי שיזכה שלא יצטרך לשרוף המוח כשיתותר דהא היכי דלאיבוד קאזלא אמדינן חטא כדי שתזכה אפי' בתרתי מילי ומכ"ש בחדא מילת' וה"נ לאיבוד קאזלא דאי לא יוציאנו הא יצטרך שריפה שיהי' נותר ולהאמור ניחא שפיר דלרבא דקא' משום הפסד קדשים הא מדאוריית' אסור להניחגומרתא כמ"ש התוס' לקמן פ"ה ע"א ד"ה כשהוא אומר וא"כ כיון דמדאוריי' אסור להוציאו מן העצם א"כ מדאוריית' אינו חזי לאכילה וא"כ אינו צריך שריפה מטעם נותר בכה"ג כנ"ל: ודעת לנבון נקל ליישב עם הנ"ל קושי' השעה"מ בפ"ג מה' ק"פ שהקשה בפסחים פ"ט בבריית' ד"ה שנתערבו עורות פסחיהן דפריך שם הש"ס ונטרחו ונייתי במותר הפסח כו' ואמאי לא משני דא"א משום העצמות שי"ב מוח דא"א לשוברן משום ס' פסח כדא' בפסחים פ"ה א' עצם שי"ב מוח כו' ונמצא מביאו לידי נותר ולהנ"ל נכון דהא באמת הי"ל לומר דמותר לשבור עצם שי"ב מוח משום חטא כדי שתזכה כקושי' התוס' הנ"ל ורק משום דליכא תקנת קרבן משא"כ התם דאין להם תקנה להוציא א"ע מידי ס' כרת בקיום מ"ע דק"פ רק באופן זה וא"כ שפיר אמרינן חטא כדי שתזכה ומותר לשבור העצמות שי"ב מוח מה"ט: והנה עפי"ד התוס' דמנחות הנ"ל אמרתי לבאר דברי הש"ס חולין י"א ע"א דשקיל וטרי התם מנא הא מילת' דאמור רבנן זיל בתר רובא וקאמר מר ברי' דרבינ' אתיא משבירת עצם בפסח דא"ר ועצם ל"ת בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא וקפריך לי' הש"ס ממאי דילמ' דמנח גומרתא עלי' וקלי לי' ובדיק ליה דתני' המחתך בגידין והשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם ולכאורה יש להבין מאי דפריך הש"ס על הוכחת מר ברי' דרבינ' דיכול לבדוק ע"י גומרתא דילמ' ס"ל כרבא דע"י גומרתא אסור משום הפסד קדשים ונלפענ"ד ליישב דהנה לכאורה קשה היכי רוצה לדייק מועצם ל"ת בו הרי באמת הקשו התוס' הנ"ל דנימ' חטא כדי שתזכה ותי' משום דאין זה תקנת קרבן וא"כ הא בס"ד דחיישינן למיעוט' אפי' לד' הרמב"ם דס"ל סד"א מה"ת לקולא אבל לענין הכשר הקרבן הא ל"מ משום דקרבן ודאי א"ר ולא קרבן ספק כמ"ש האחרונים ע' בחוו"ד סי' ק"י וא"כ טרם שנבדק הקרום של מוח הא לא הוכשר הקרבן א"כ דילמ' בעצם הגלגולת שפיר אמרינן חטא בשבירת העצם כדי שתזכה בקרבן דהא השת' לפי ההו"א איכא תקנת קרבן דבלי הבדיקה הא חיישינן למיעוט'.
אמנם באמת נוכל לומר דמדייק שפיר מדכ"ר סתם ועצם ל"ת בו וכללה כל העצמות בין עצם שי"ב מוח בין עצם שא"ב מוח א"כ גם עצם הגלגולת נכלל תחת לאו זה וע"כ דגלי לן רחמנ' בזה דניזל בתר רובא וא"ש. ולפי"ז יתיישב ע"נ קושייתינו הנ"ל דשפיר משני דאפשר ע"י גומרתא ואי דהא לרבא אסור משום הפסד קדשים ז"א דהא לענין זה באמת אמרינן שפיר חטא באיסור הפסד קדשים כדי שתזכה בהקרבן כיון דהשת' דס"ד דחיישינן למיעוט' האיכא תקנת קרבן: והנה השעה"מ בפ"י מה' ק"פ הקשה בשם הגאון ר' אברהם ברודא ז"ל דמנ"ל דועצם ל"ת בו לאזהרה קאתי דילמ' אתא להורות דא"צ לשבור דהו"א דצריך לשבור שמא ניקב קרום של מוח קמ"ל דא"צ וכמ"ש התוס' בזבחים ס"ו דהיכי דמסבר' החיצונה הו"א דהוא חיובא מורה הלאו שא"צ ע"ש ומביא בשם הצ"ק שתי' דא"א לומר הכי דע"ז לא הוי צריך קרא דמהיכי תיתי דצריך לשבור הא אפשר לבדוק ע"י גומרתא.
אולם לפי דברינו הנ"ל הדרק"ל דהא הטעם דמותר ע"י גומרתא אע"ג דאיכ' הפסד קדשים הוא מטעם חטא כדי שתזכה ואי נימא דמותר לשוברו הא יכול להיות הזכות בלא"ה ע"י שבירה וא"כ שוב אסור להניח גומרתא ושפיר קשה דילמ' קאמר קרא דא"צ לשבור. אמנם נלפענ"ד ליישב קושי' הגאון רא"ב ז"ל ע"ד הפלפול דהנה הקשיתי בש"ס שבת כ"ד ע"ב דקא' מנה"מ שאין שורפין קדשים ביו"ט ופירש"י דנימא אתי עשה ודחי ל"ת וכן לקמן בסוגי' פריך הגמ' להדי' וליתי עשה ולידחי ל"ת וקשה לפי"ד התוס' עירובין ק' דהיכי דהעשה באה ע"י פשיעה אינה דוחה את ל"ת א"כ הא עשה דשריפת נותר באה ע"י פשיעה שניתותר והיכי הו"א דאתי עשה ודחי לל"ת דיו"ט ול"ל קרא דוהנותר ממנו עד בוקר ליתן בוקר שני לשריפתו ונלפענ"ד דאצטריך הקרא לענין עצמות הפסח שאין שורפין אותן ביו"ט דבהו ליכא פשיעה דהא ע"כ ניתותרו כיון שא"א להוציא מהן המוח משום הלאו דועצם ל"ת בו וא"כ לא בא ע"י פשיעה והו"א דדחי לל"ת ואצטריך שפיר הקרא ע"ז ואביי דמשני שם א"ק עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט אף דלדידי' ע"י גומרתא הוא רק גזירה דרבנן שמא פקע וא"כ מדאוריית' הי' יכול להוציאו ע"י גומרתא והוי ע"י פשיעה מ"מ לק"מ דאיהו לא אצטריך הקרא על שריפת נותר ביו"ט רק כיון דהקטר עולה א"ד יו"ט מכ"ש שריפת פסול שלה וקושי' הגמ' ליתי עשה ולידחי ל"ת קאי גם לאביי דכיון דמדרבנן א"א לו להוציא המוח עכ"פ פשיעה ליכא כיון דאנוס בתקנת חכמים [ויבא דקא' הטעם משום דאין עשה דוחה לתו"ע אע"ג דלדידי' דקא' משום הפסד קדשים ליכא במוח משום נותר לפי"ד הנ"ל וא"כ אף ל"ת לחודא א' י"ל דס"ל כר"א בעירובין שם דאפי' עשה שע"י פשיעה דוחה ל"ת כמובן למעיין בסוגי' שם].
ולפי"ז מיושב לנכון קושי' הגרא"ב הנ"ל דלפי"ז ע"כ הלאו דועצם ל"ת בו לאזהרה קאתי דאי איתא דא"צ קאמר א"כ הדרק"ל ל"ל קרא שאין שורפין נותר ביו"ט הא הוי עשה שבא ע"י פשיעה ואי דאצטריך על עצמות התינח אי הלאו דועצם ל"ת בו לאזהרה קאתי א"כ המוח שניתותר לא בא ע"י פשיעה כיון דהי' אנוס לשוברו משא"כ אי נימא דהקרא קא' דא"צ א"כ מותר לשוברו וא"כ גם נותר זה בא ע"י פשיעה ותיהדר קושי' לדוכתה ל"ל קרא שאין שורפין נותר ביו"ט: והנה המופורשים מדקדקים על ציון פירכת הש"ס הנ"ל לקמן ואמאי ניתי עשה וידחי ל"ת על סיפא דמתניתין חל ט"ז להיות בשבת ואמאי לא העמיד הפירכא על רישא דמתניתין העצמות והגידין והנותר ישרפו בט"ז ונלפענ"ד ליישב דהנה לכאורה קשה היכי פריך וניתי עשה וידחי ל"ת הרי כ' התוס' בפסחים כ"ט ע"ב דהמשהה חמץ ודעתו לבערו א"ע באותה שהיי' משום דב"י וב"י הוי ניתק לעשה ע"ש והפמ"ג בס' ג"ו העלה דמותר לכתחלה וליכא שום איסור ע"ש וע' בתשו' שא"ר ה' חמץ ולפי"ז הרי נותר הו' ג"כ לאו הנל"ע וא"כ אם משהה את הנותר ע"מ לבערו אחר יו"ט בודאי אינו עושה שום איסור וא"כ היכי נוכל לומר דידחה עשה דשריפת נותר לל"ת דיו"ט הרי אם משהה אותו ע"מ לבערו אחר יו"ט לא רמיא עליו שום חיוב היום והיכי ס"ד דעשה תדחי דל"ת אמנם באמת לפמ"ש הרמב"ם ריש ה' תמורה דהיכי דהלאו כולל יותר מן העשה ל"ה נל"ע והכי מבואר בתוס' יומא ל"ו ע"ב ד"ה לאו דנבילה שכ' דבלאו דטריפה כ"ע מודו דל"ח נל"ע אע"ג דכתיב בתרי' לכלב תשליכון אותו משום דהלאו כולל יותר מעשה דבלאו נכלל נמי קדשים שיצאו חוץ למחיצתן ואהנך לא קאי לכלב תשליכון ע"ש ולפי"ז הא אין שורפין קדשים בלילה א"כ הוי מעשהז"ג ונשים פטורות והלאו דבל תותירו נוהג גם בנשים א"כ הלאו כולל יותר מעשה ול"ה נל"ע וא"כ עושה איסור כשאינו שורפו מיד דנהי דלענין מלקות היכי דהעשה הוא בפועל ל"מ הא דהלאו כולל כמו שיבואר אח"ז אבל עכ"פ אסור להשהותו ע"מ לבערו דל"ה נל"ע גמור] אמנם לר"י דא' ביבמות ע"ב דנותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו נשרף בין ביום בלילה א"כ ל"ה מעשהז"ג כיון דלאח"ז נשרף גם בלילה דומי' דכ' התוס' בקידושין כ"ט ע"א ד"ה אותו דכיון דמילה שלב"ז נוהגת בין ביום בין בלילה ל"ה הזמן גרמא ע"ש וכ"כ בשעה"מ פי"ט מה' פסוהמ"ק אמנם כ' שם בשעה"מ דהרמב"ם ז"ל דפוסק דגם שלב"ז אינו נשרף אלא ביום יצא לו מדיוקא דמתניתין דידן דקתני העצמות כו' ישרפו בט"ז והיינו ע"כ ביום דבזמנו בודאי אין שורפין אלא ביום וקתני סיפא חל ט"ז להיות בשבת ישרפו בי"ז והיינו ע"כ דומי' דריש' דט"ז דאינו אלא דוקא ביום ונשמע מזה דגם שלב"ז אינו נשרף אלא ביום.
וא"כ לפי"ז כיון דגם שלב"ז אינו נשרף אלא ביום א"כ מעשהז"ג ונשים פטורות א"כ הלאו כולל יותר מן העשה ול"ה נל"ע ושפיר פריך וליתי עשה ולידחי ל"ת כיון דאי לא הוי נל"ע חל עליו החיוב לשורפו מיד וא"כ לפי"ז א"ש שהעמיד הציון על הסיפא דחל ט"ז להיות בשבת כיון דמשם נשמע דגם שלב"ז אינו נשרף אלא ביום כנ"ל א"כ ל"ה לאו הנל"ע וא"כ אסור להשהות ע"מ לבער אח"כ ולכך א"ש הפירכא דליתי עשה ולידחי ל"ת אמנם לפי"ז יקשה לכאורה ע"ד הרמב"ם ז"ל בפ"י מה' ק"פ ובפח"י מה' פסוהמ"ק שכ' דהמותיר אינו לוקה שהרי הכתוב נתקו לעשה והא הלאו כולל יותר מן העשה כנ"ל אולם באמת הדבר נכון דלענין שיתחייב מלקות הלא כתב התומים בסי' צ"ז דעד כאן לא כ' הרמב"ם ז"ל דהיכי דהלאו כולל יותר ל"ה נל"ע וחייב מלקות אלא בתמורה שאין שם ניתק גמור דלאו עשיי' הוא דממיל' הוא קדוש אבל היכא דהעשה בפועל ממש כגון השבת העבוט שמחויב להחזיר העבוט לעני אף דהעשה הוא בפועל לא נוכל לחייבו מלקות אולם בכ"ז הפלפול הנ"ל עולה יפה דהוא סובב הולך לענין איסור כשמשהה ע"מ לתקן דא"ע ז"א אלא היכי דהוי נל"ע גמור ולא היכי שהלאו כולל יותר והוא מובן בסברא ואין להאריך בזה.
והנה ראיתי לכ"ת שפלפל במה שהקשיתי דדילמ' עצמות בעי שריפה מטעם בליעת נותר וכ' דלענין בליעת נותר הי' צריך להועיל שבירה כמו שמועיל שבירה בכ"ח ובזה ביאר דברי הרמב"ם פ"י מה' ק"פ שכ' כל עצמות קדשי' אין שורפין חוץ מעצמו' הפסח מפני התקלה והיינו משום דהרמב"ם לשיטתי' דגם אחר שנעשה נותר יש בו משום ש"ע ואסור לשוברן לכך בעי שריפה מטעם בליעת נותר ומפני התקלה הכונה מפני תקלת איסור דועצם ל"ת בו עכ"ד הנה אף שדבר חכמה אמר אולם מלבד דאכתי קושייתי לא מיתרצא בהכי דא"כ ל"ל להש"ס לאוקמי בעצמות שי"ב מוח ובעי שריפה משום המוח דבו בכשר ואפי' בפסול לוקמא בעצמות שא"ב מוח דכיון דאוקמי כמ"ד דבו דכשר ואפי' בפסול א"כ אסור לשוברן ובעי שריפה משום בליעת נותר לבר מן דין א"א לומר דבעצמות יועיל שבירה כמו בכ"ח דהא לדעת הר"ן דהכשר כלים הוא ביעור נותר הבלוע בהן לכאורה יש להבין דא"כ אמאי אמרה תורה בכ"ח שבירה דעדיין החרסים בעולם ליעבד להו היסק מבפנים ויבוער הבלוע מן העולם ולתי' הא' שבש"ס זבחים צ"ה ע"ב דמשני כאן בשל מתכת כאן בשל חרס לתי' זה ל"מ היסק לכ"ח אמנם הרמב"ם הא פסק כתי' בתרא שם זה היסקו מבפנים וזה היסקו מבחוץ ומועיל היסק לכ"ח ועכצ"ל כתי' הרא"ש בסוף ע"ז דלהכי בבליעת נותר אף לאחר שנפגם בעי הכשר משום דגזה"כ הוא וכיון דגזה"כ הוא גם לענין שבירה בכ"ח גזירת התורה כך היא ולהכי באמת פוסק הרמב"ם בפ"ח ממעה"ק דדוקא בחטאת גלי רחמנא שבירה בכ"ח ולא בשאר קדשי קדשים וא"כ היכי נימא דהכשר העצמות הוא שבירתן ולענין כל האיסורין הא כלי עצם דינם ככלי מתכת ובישוב קושייתי הנ"ל נלפענ"ד ע"ד פלפול קצת דהנה באמת הקשו התוס' בשבת כ"ד ע"ב אמאי אין שורפין קדשים ביו"ט נימא מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי הבערה שלא לצורך ומובא בפוסקים תי' לקושיא זו דשאני שריפת קדשים דאחשבה רחמנא מלאכה דכתיב באש תשרופו ולהכי כ' רש"י ז"ל בביצהכ"ז ע"ב בחלה שנטמאת דאפי' נתינה לכלבים חשיבא מלאכה ע' בפר"ח ה' יו"ט ולפי זה התינח בגוף הנותר דכתיב בי' באש תשרופו משא"כ בטעם הבלוע הא לא הקפידה התורה על שריפה דוקא דבכ"נ סגי מו"ש ובכ"ח שבירה וא"כ כיון דבזה לא הקפידה התורה דוקא על שריפה ל"ש אחשבה וכעין זה כ' הפנ"י בפ"ק דפסחים גבי חמץ דאי השבתתו בכל דבר ל"ש אחשבי' ע"ש וא"כ תקשי אמאי קתני ישרפו לששה עשר הרי אם אין הטעם רק משום הבליעה הי' יכול לשורפן גם ביו"ט מטעם מתוך כו' ול"ש אחשבי' כנ"ל אלא ודאי דאין הטעם משום הבליעה וא"ש ע"נ.
יותר לא ירשני הזמן להאריך. ה' יתן לו אורך ימים ושנות חיים ושלום כא"נ ונפש ב"א הדור"ש חותם בברכה מרובה באהבה וחיבה: