שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' צא
בעזה"י יום ד' ל"ד למב"י תרנ"ג לפ"ק סטרי.
בימי המנין יצליח בכל ענין כבוד ידידי הרב החריף המופלג ירא וחרד לדבר ה' כש"מ יחיאל איכל הכהן ני' דומ"ץ דק"ק עיר ישן יצ"ו. מכתבו הגיעני עד"ש באיש אחד מכפר שבגלילותיכם שהי' לו קטטות ומריבות עם אשתו שלא היו להם בנים ובכל פעם שהי' מריבה ביניהם וגם בעת שבאו לדון לפניכם בד"ת בזתה האשה את בעלה איך שנתן עיניו באלמנה אחת מחזקת החליבה בכפר ההוא שהולך אלי' לביתה בכל עת עד שיצא עליו לעז בעיר והיו מרננים אחריו וגירש את אשתו ואחר הגירושין היו מדובר בו נכבדות עם אשה אחת מק' והי' קרוב לגמר רק שהאשה חזרה בה והן עתה משדכים לו האלמנה הנ"ל וכפי הנשמע יש להאלמנה הזאת יתומים סמוכים עלי' שהי' לבעלה הראשון מאשה אחרת ולאחר פטירת בעלה בקשו מהאיש הנ"ל להשגיח על היתומים ולפקח על עסק האלמנה שתוכל לגדל את היתומים וע"כ הי' רגיל ללכת לביתה לפרקים וכאשר ישא האיש את האלמנה יצמח מזה טובה גדולה להיתומים ותוכל להשיא בתולה יתומה אחת שכבר הגיעה לפרקה שהוא ימסור לה הקרעטשמא והאיש הלזה עברו רוב שנותיו ולא זכה להבנות עדיין ואין מזדמן לפניו שידוך אחר ונפש כ"ת בשאלתו אם יש להתיר לו לישא את האלמנה הלזו עפ"י דתוה"ק: הנה בתוס' יבמות כ"ד: כ' בשם ר"י דבנטען על הפנוי' אין להחמיר מלכנוס משום לזות שפתים דאדרבא מצוה לכונסה דבאנוסה כתיב ולו תהי' לאשה וכ"כ במרדכי שם בשם ר"ת וברא"ש שם כ' וז"ל בנטען על הפנוי' יש דעות חלוקות י"א דלא יכנוס משום לזות שפתים וי"א דמצוה לכנוס כדאשכחן באונס ומפתה ולו תהי' לאשה ואני אומר דנהי דחייבתי' תורה לכונסה אחר שפגמה הנ"מ בודאי אבל קול בעלמא אין להחזיק הקול ולפגום שניהם עכ"ל והנה המהרי"ק בשורש קל"ט הבין מדעת הרא"ש שנוטה כדעה הראשנה לאסור וגריר בתרי' הרמ"א בסי' קע"ז ס"ה.
אמנם לפענ"ד אין אני רואה שום הוכחה מדברי הרא"ש לאיסור אלא שכתב נראה לו שיהי' מצוה לכנוס בקול בעלמא אבל להחליט איסור אפי' לכתחלה אין בידינו ומצאתי ביש"ש ביבמות שם שהעלה באמת כן בדעת הרא"ש אפס שכתב שם שכל זה הוא רק באשה שלא הגיעה לעונת הוסתות אבל היכי דנחשד באשה פנוי' שהגיעה לעונת וסת נדה אסור לכונסה דיש כאן חשד איסור כרת וגרוע מנטען על השפחה שאין שם אלא איסור לאו והכא בושה לטבול ואין לך הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים יותר מזה ע"ש אמנם באמת כל הא דנטען אסור לכנוס הוא רק בנחשד בזנות עמה שטוענים עליו דברי לעז שעצת זימה ביניהם אבל בנ"ד כפי הנראה ממכתבו גם אשתו הראשנה לא היתה חושדתו שמנאף עמה רק שאוהב אותה ונותן עיניו בה לקחתה לאשה שע"כ יפלס נתיב לאפו להתקוטט עמה עד שיגרשה בכדי שיוכל לישא אותה.
ואיהי הוא דאפקה לקלא אין סברא לאוסרה עליו משום זה וגם אפי' היתה חושדת אותו בזנות בכ"ז אם ל"ה הקול ע"י עניני כיעור שהיו רואין בנ"א ביניהן אין בקול הזה ממש כי הך דמצינו בגיטין פ"ט. לא שישמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות כו' הרי דבעינין דוקא שיהי' הקול ע"י איזה אמתלא אבל אם הוא רק קול הברה בעלמא אין בו ממש וא"כ בנ"ד הרי ל"ה שום אמתלא לזנות ושהי' רגיל לכנוס אצלה לפרקים הי' ביום ומשום שהי' מפקח על עסקי' לטובת היתומים ובפרט שכיון שכל הוצאת הקול הי' ע"י אשתו שהיו מריבות ביניהם והי' בלבה שנאה כבושה עליו נראין הדברים שמפאת שהיתה רואה שלא תבנה ממנו הי' מוחלט בדעתה שבודאי יגרשנה ועי"ז עלה מורך בלבבה והיתה חושבת שישא את האלמנה והיתה מצערת ע"ז מאד כדמצינו בגיטין נ"ח.
במעשה באדם א' שנתן עיניו באשת רבו כו' שהי' להיפוך אצל האיש צער גדול ועל כן הוסיפה עוד שנוא אותו ועי"ז היתה בודה מלבה דברי ניאוף עליו. והרי א' ביבמות כ"ה.
אבל איכא אויבים אויבים הוא דאפקוה לקלא ומבואר בב"ש סי' י"א ס"ק י"ב דבקול מחמת אויבים אפי' לכתחלה מותרת לנחשד מכ"ש בכה"ג דנ"ד. ומה גם שהוא קול ושוברו עמו שהרי הי' קרוב לגמור שידוך עם אשה אחרת והמניעה היתה מצד האשה הרי נתפרסם הדבר שלא נתן עיניו בהאלמנה וא"כ במה שיכנוס עתה את האלמנה הזאת לא מאלם לי' לקלא ואף דמבואר ביבמות כ"ד.
דאפי' באתא אחר ואפסקי' לקלא לכתחלה לא יכנוס היינו בנטען על אשת איש ומבואר במפורשים שם דכיון דנתגרשה מחמת זה מבעלה ונעשה מעשה מחמת הקול מכוער הדבר ואסור לכתחלה משא"כ בנ"ד הוא רק משום דאלומי אלמי' לקלא וכיון שהי' קרוב לגמור שידוך אחרהלא הוי זה שובר להקול שיצא ואין כאן לזות שפתים ובפרט שכפי דברי מכתבו יש בזה תועלת גדול להיתומים וקיום מצות פו"ר והכנסת כלה הבתולה היתומה הנ"ל וכבר כתב במהרי"ק שם דכדאים הר"י והר"ת והסמ"ג המתירין בנטען על הפנוי' לסמוך עליהם בשעת הדחק וע"כ לפענ"ד הדין פשוט להתיר להאיש הנ"ל שישא את האלמנה הזאת עפ"י דתוה"ק דברי ידידו דור"ש באהבה: