אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' עט

סי' עח

לק' מעליטץ בעזהש"י יום ה' טית כסליו תרל"ט לפ"ק סטריא.

יפרוס ד' את סוכת שלומו עלי ראש כבוד ש"ב הרב וכו' כש"ת מוה' יחיאל מיכל כהנא נ"י. מכתבו עם קונטרסו היקר גדול ורחב ידים הגיעני בעת בעת אשר סבוני גם סבבוני טרדות המונים בענינים שונים.

והנה לא ידעתיו אכנהו אם הוא רב העיר או ת"ח צורב. אפס לאשר מדי עברי בין בתרי אמרותיו ראיתי כי ידו הדה לתורה ולתעודה ותשוקה עזה מתנוססת בקרבו לשמוע איזה חידוש מבית מדרשי ודבר מה אראהו בהענין שהציע לפני אמרתי להשיבו מפני הכבוד כאשר רוח מבינתי יענני ונשמת שדי תבינני: פתח דבריו יעיר ע"ד השא"ר בסי' ע"ו בענין אין איסור חל על איסור אם האיסור הב' הוא איסור מוסיף שלא כדרך הנאה אי מיקרי איסור מוסיף וכתב להוכיח זה מש"ס כריתות כ"ג מדפריך שם הש"ס על הא דמחייב ר"ש באוכל חלב ונותר משום שניהם מהאוכל נבילה ביוה"כ והקשו בתוס' דילמא שאני יוה"כ דלא חל על איסור נבילה משום דאינו רק איסור כולל אבל נותר הוי איסור מוסיף ונימא אע"ג דר"ש ל"ל איסור כולל מ"מ איסור מוסיף אית לי' וע"ז חידש השא"ר דע"כ ר"ש ל"ל נמי איסור מוסיף דיוה"כ הוי איסור מוסיף לגבי נבילה משום דקיי"ל כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילה והנאה מטעם דאכילה כתיב בהו וגבי יוה"כ דלא כתיב אכילה ממילא דאסור אף שלכד"א ומש"ה הוי איסור מוסיף עכ"ד ורו"מ פלפל בדבריו:

הנה לכאורה נלפענ"ד ראי' לד' השא"ר מדברי הש"ס יומא ע"ד ע"ב תניא אידך תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה ובצינה ויצטער ת"ל וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה דבר שחייבין עליו במקום אחר אף עינוי נפש שחייבין עליו במק"א ואיזה זה פיגול ונותר אביא פיגול ונותר שהן בכרת ולא אביא את הטבל שאינו בכרת ת"ל תענו ועניתם את נפשותיכם ריבה ופי' המפורשים דהו"א דא"ח ביוה"כ רק על פיגול ונותר וללקות שתים כיון דחייבי כריתות לוקין וקשה הלא אמרינן בכריתות י"ד ע"א דלכך חל יוה"כ על נותר משום מיגו דאיתוסף בי' איסור לגבי חולין איתוסף בי' איסור לגבי גבוה וא"כ התינח למאי דידעינן דביוה"כ אסור לאכול אפי' דבר שאין חייבין עליו במקום אחר משא"כ למאי דס"ד דאינו אסור ביו"כ רק פיגול ונותר א"כ ל"ש מיגו דאיתוסף כו' וא"כ היכי חל יו"כ על פיגול ונותר הא אין איסור חל על איסור ואי דמשכחת כגון שנעשה נותר או נתפגל ביו"כ דהוי ב"א ז"א דלא מיבעי לד' הי"מ שהובא בריטב"א קידושין ע"ז שכתב דבנתנבלה ביו"כ לכך ל"ה ב"א משום דאיסור נבילה בא קודם לאיסור יו"כ ול"ה ב"א דנבילה שיעורה בכזית ויו"כ שיעור בככותבת ע"ש א"כ ה"נ ל"ה איסור ב"א מה"ט אלא אפי' למאי דדחי שם דברי הי"מ מ"מ יש להקשות עד"ז דהנה באמת הקשה התוספת רי"ד בקידושין נ' אמאי איסור בת אחת חל נימא כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ותי' דהאי מינייהו מפקת והוכיחו מזה האחרונים דבאיסור ב"א בגוונא שא' מהן יכול לחול על החתיכה גם אם קדם לו חלות האיסור הב' ואותו האיסור הב' הי' מונע מלחול אם הי' מוקדם לו האיסור האחר שפיר יש לדחות איסור זה שאינו בזא"ז מפני האיסור שיכול לחול אף בזא"ז ואינו חל על החתיכה רק האיסור שישנו גם בזא"ז ולא האיסור שאינו בזא"ז דשייך בי' לומר כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ע' בס' ברוך טעם שער הכולל דין ב' ולפי"ז ה"נ הא איסור פיגול הי' יכול לחול על יו"כ גם אם הי' איסור יו"כ קדמו משום דאיסור פיגול הוא בכזית ובכזית ליכא עדיין איסור יו"כ אלא בככותבת דהוא ב' זיתים או ג' ובכה"ג חל וע' במקנה קידושין ע"ז משא"כ איסור יו"כ אינו יכול לחול על איסור פיגול אם קדמו וא"כ שייך שפיר למימר כל שאינו בזא"ז אפי' בב"א אינו ואינו חל רק איסור פיגול ולא אי' יו"כ כנ"ל [והנה ראיתי להרש"ל בביאוריו לסמ"ג מל"ת ה' יוה"כ שהקשה בדברי הש"ס יומא הנ"ל למה צריך קרא על פיגול ונותר הרי בלא יו"כ נמי חייב כרת ותי' דמיירי בח"ש פיגול ונותר ע"ש ולפי"ז ל"ק קושייתי דהרי בח"ש אמרינן אחע"א כמ"ש התוס' בשבועות כ"ג אמנם באמת תי' זה תמוה דהרי פיגול ונותר שיעורן בכזית ויוה"כ שיעורו בככותבת וא"כ ממ"נ אם הי' רק ח"ז מפיגול ומנותר אכתי ליכא ככותבת וא"ח משום יוה"כ ואם הי' בכ"א כזית דאיכא שיעורא דככותבת ב' זיתים לגבי יוה"כ א"כ הדר קשיא הרי בלא"ה חייב כרת משום פיגול ונותר ומצאתי דאתא לידי שו"ת זכרון יצחק וראיתי שעמד ע"ד הרש"ל בסי' פ"ה ותי' הוא לקושי' הרש"ל עפי"ד הש"ס שבועות י"ג ע"א רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין ל"ע תשובה יוה"כ מכפר ואמרינן שם דמודה רבי בכרת דיומא דאלת"ה כרת דיו"כ לרבי ל"ל לפי"ז שפיר אצטריך קרא על פיגול ונותר.

שיתחייב על אכילתן כרת משום יוה"כ דאי לאו קרא הי' יו"כ מכפר על פיגול ונותר משא"כ עכשיו הוי כרת דיומא ואין יו"כ מכפר עכ"ד פח"ח. וגם לפי"ד אלה לכאורה אזדא קושייתינו דכי מכפר יו"כ על הכרת דפיגול ונותר הדר משכח איסור דאכילת יו"כ רווחא וחייל אולם באמת ז"א דהא נהי דאיכפר גברא אבל על החתיכה כ"ז שהיא בעין אין יכולין לחול עלי' שני האיסורין] ולד' השא"ר הנ"ל יהי' נכון דהא באמת הקשה השא"ר שם אמאי ל"א התם בכריתות דיוה"כ הוי איסור מוסיף משום דאסור שלכד"א ותי' דמעילה בקדשים נמי איכא אף בשלכד"א משום דאע"ג דילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה מ"מ להכי לא כתיב אכילה בגופו לומר לך שלוקין עליו אפי' שלכד"א ע"ש וא"כ י"ל דהש"ס ביומא שם אזיל אליבא דמ"ד בפסחים כ"ה דבב"ח כיון דקגמר לה גז"ש מנבילה אף דבבב"ח גופי' ל"כ אכילה מ"מ כיון דיליף בגז"ש מנבילה ובנבילה כתיב אכילה לכך אין לוקין אלא כד"א וא"כ ה"נ לענין מעילה דהקדש כיון דיליף בגז"ש חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה לכך א"ח אלא בכד"א וכמ"ש באמת בתוס'פסחים כ"ו ע"א ד"ה שאני היכל אליבא דרבא וע' במהרש"א שם וא"כ שפיר י"ל דיוה"כ הוי איסור מוסיף משום דאסור גם בשלכד"א כדברי השא"ר הנ"ל וזה י"ל לדעתי בדברי הש"ס פסחים ל"ב ע"ב וחטאה בשגגה פרט למזיד והלא דין הוא ומה שאר מצות שחייב בהן כרת פוטר בהן את המזיד מעילה שא"ב כרת א"ד שפטר את המזיד לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן מיתה תאמר במעילה שחייב בה מיתה כו' וא"ל ה"ק לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהן מיתה בפחות מכזית כו'.

ולכאורה קשה דאמאי לא קא' לא אם אמרת בשאר מצות שכן לא חייב בהו בשלכד"א תאמר במעילה שחייב בשלכד"א ולהאמור י"ל דבאמת הקשו התוס' שם ל"ג ע"א בד"ה ומינה אמאי אין מפרש לא אם אמרת בשאר מצות שלא חייב מיתה עד דהוי כזית בכא"פ תאמר במעילה דצירף את המעילה אפי' לזמן מרובה ותי' דאיכא נמי למיפרך דנילף מתרומה שלא יצטרף וא"כ לפי"ז י"ל ה"ה לענין שלכד"א איכא למימר דכיון דיליף חטא חטא מתרומה נילף נמי לענין שלכד"א דאינו חייב כמו בתרומה ואזלא הסוגיא התם אליבא דרבא: ובדרך זה אומר לתרץ מה שהקשיתי בחולין פ"ט ע"ב אלא הכא בולדות קדשים עסקינן וקסבר נוהג בשליל וקסבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים דאיסור גיד ואיסור מוקדשין בהדי הדדי קאתו וקשה ל"ל לאוקמי דהכא מיירי בולדות קדשים הרי לפי"מ דקא' דסבר האי תנא ג"ה נוהג בשליל וולדות קדשים במעי אמן הן קדושים שוב לא אצטריך לאוקמי בולדות קדשים דהנה בכריתות כ"ג ע"ב קא' דפליגי תנאי אי בקדשים איסור חל על איסור לר"ש או לא ופריך שם למ"ד דבקדשים נמי אין אחע"א האי קרא דכל חלב לד' דדרשינין מיני' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה דמוכח מיני' דבקדשים איסור חל על איסור מאי עביד לי' ומשני דמוקי לי' בולדות קדשים וקסבר בהוייתן הן קדושים דתרווייהו בהדי הדדי קאתו וא"כ הכא דקסבר תנא דידן ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים ע"כ ס"ל דבקדשים אחע"א וא"כ אפי' אי לא מיירי הכא בולדות קדשים נמי א"ש דאע"ג דאיסור גיד קדים אפ"ה אתי איסור מוקדשין וחייל עלה משום דלמ"ד ולדות קדשים במעי אמן הן קדושים ע"כ בקדשים איסור חל על איסור כנ"ל.

[והי' אפשר ליישב עפי"ד התוס' בזבחים מ"ה ע"ב ד"ה אבל העצים שכ' דה"ה דהו"מ לשנויי בכריתות שם דמשכחת לה בב"א כגון שהביא ב' שערות אח"כ כדמשני ביבמות ל"ג רק דבלא"ה שפיר קמשני ע"ש וא"כ אינו מוכרח דיסבור דוקא דבקדשים איסור חל על איסור. אולם לפענ"ד אחרי נשיקות כפות רגלי בעלי התוס' ז"ל דוחק הוא לומר כן דבשלמא התם ביבמות באיסור זרות ושבת או בע"מ ששימש בטומאה דהאיסורין חלין אגברא שפיר אמר התם דמשכחת לה דחלין כא' כשהביא ב' שערות היום אבל הכא דהאיסור חל על החתיכה מה לי שהביא היום ב' שערות אם האיסור חלב חל מכבר איך יכול לחול השתא איסור דמעילה] ולהנ"ל יתיישב שפיר דהתם במעילה קאי למ"ד דבמעילה כיון דילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה להכי גם במעילה אין לוקין אלא כדרך אכילה וא"כ ליכא איסור מוסיף ולכך מוכיח ע"כ דבקדשים אחע"א משא"כ בסוגיא דחולין התם קאי למ"ד דכיון דלא כתיב אכילה בגופי' להכי לוקין במעילה אפי' שלכד"א וא"כ ליכא ראי' מכל חלב לד' דאיכא למימר דהתם מש"ה חל איסור מעילה על איסור חלב משום דכיון דבמעילה לוקין אפי' שלכד"א הוי איסור מוסיף כדברי השא"ר הנ"ל ולהכי הוכרח הש"ס לאוקמי בולדות קדשים:

ובהיותי בענין זה אמרתי לבאר דברי רש"י ז"ל בפסחים כ"ט ע"א האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן י"א אר"י רנבה"ק היא דתניא רנבה"ק הי' עושה את יו"כ כשבת לתשלומין כו' ופירש"י בד"ה מעל וז"ל חייב קרבן מעילה דקסבר חמץ דהקדש בפסח בר דמים הוא ואפסדי' להקדש כר"ש דאמר חמץ לאחה"פ מותר כו' ותמהו המפורשים דמי דחקו לרש"י ז"ל לפרש דאתיא ההוא ברייתא אליבא דר"ש הרי הי' יכול לאוקמי כריה"ג דאמר חמב"פ מותר בהנאה וכמו דמוקי שם ל"ב ע"א המשנה דהאוכל תרומת חמץ בפסח כריה"ג ע' במהרש"א וכבר העליתי ישובים שונים לדברי רש"י הללו בחידושי וכעת נראה דהנה הצל"ח בחי' שם הקשה הלא אפי' מאן דל"ל דרנבה"ק אמאי מחייב מעילה בחמץ של הקדש הרי מלקות דחמץ פוטורו מתשלומין ונראה עפי"מ דקשה לכאורה הרי באמת הקשו התוס' שם ד"ה מאן י"א למאן דיליף אסון אסון בריש א"נ ואית לי' מיתה בי"ש פוטר מתשלומין לר"נ א"כ לרבי דאמר הזיד במעילה במיתה אמאי פוטר כרת מתשלומין והלא אע"ג דבעלמא פוטר מיתה מתשלומין הכא לא פטרה דגלי לן קרא דבשוגג חייב וה"ה כרת ואע"ג דבכרת הוא במזיד בשוגג יתחייב ותי' דבמיתה דגלי לן קרא דלא פטרה מתשלומין גלי בכרת דלא גלי לא גלי וקשה לפי"ד הש"ס כריתות הנ"ל דדרשינין מכל חלב לד' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה א"כ חזינין מזה דגלי קרא דבמעילה אין כרת פוטר מתשלומין דאל"ה היכי חייב מעילה באוכל אימורי קדשים קלים הא כרת דחלב פוטר מתשלומין וא"כ מצינו דגלי קרא גם בכרת דאינו פוטר מתשלומי מעילה אולם הדבר נכון דהנה לכאורה הקשיתי בהא דפריך בכריתות שם לההוא תנא דאית לי' אליבא דר"ש דגם בקדשים אין אחע"א האי כל חלב לד' מאי עביד לי' הלא מבואר במשנה מעילה כ' ע"א דמעילה מצטרפת אפי' לזמן מרובה א"כ דילמא ריבתה התורה אימורי קדשים קלים למעילה בכה"ג שאכל חצי זית ולאחר שהיי' יותר מכא"פ אכל עוד ח"ז דמשום מעילה איכא כיון דמצטרפת אפי' לזמן מרובה ומשום חלב ליכא כיון דלא אכל בכל פעם אלא ח"ש ובתוס' שבועות כ"ג ע"ב מבואר דאיסור חל על ח"ש דכיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב לה ע"ש ובחולין ק"ב ע"ב ד"ה שאין בו כזית ואי דא"כ קרא למה לי הלא אצטריך לרבות הא גופה דאיכא מעילה בקדשים קלים כדאית' חולין קי"ז ע"א אמנם הדבר נכון דהא התם לר"ש קיימינן ור"ש הא ס"ל כ"ש למכות וא"כ כיון דאיכא מלקות אין אחע"א ושפיר פריך הש"ס שם דע"כ מוכח דס"ל דבקדשים אחע"א וממיל' ל"ק עפי"ז קושייתי מחולין פ"ט ע"ב הנ"ל דע"כ מוכרח לאוקמי בולדות קדשים דרק לר"ש מוכח מהאי קרא דבקדשים אחע"א אבל לדידן שפיר איכא לאוקמי באכל ח"ז ולאחר שהיי' עוד ח"ז כנ"ל וליכא למשמע דבקדשים אחע"א].

וא"כ לפ"ז אזדא קושייתינו הנ"ל דלא נוכל לומר דגלי קרא דכרת אינו פוטר מתשלומי מעילה דהא אפשר לאוקמי הקרא בכה"ג שאכל ח"ז ולאחר שהיי' יותר מכדי א"פ אכל עוד ח"ז דנהי דאחע"א דייקינין מינה לר"ש דס"ל כ"ש למלקות אבל עכ"פ חיוב כרת ליכא וא"כ אינו מוכח מזה דגלי קרא דכרת אינו פוטר מתשלומי מעילה.

ועפי"ז מיושב ממיל' קושי' הצל"ח הנ"ל דגם לת"ק יפטור מלקות דחמץ מתשלומי מעילה ולהאמור נכון דהא מלקות מצינו שפיר דגלי קרא דאינו פוטר מתשלומי מעילה מדחייב מעילה באוכל אימורי קדשים קלים דאפי' באוכל ח"ז עכ"פ לר"ש הא ס"ל כ"ש למלקות וא"כ שפיר י"ל דהת"ק הוא ר"ש ולדידי' אינו פוטר מלקות מתשלומי מעילה כיון דגלי גלי ולפי"ז א"ש מאד דברי רש"י הנ"ל דע"כ בלא"ה אתיא הת"ק דבריית' כר"ש כדי דלא תקשי קושי' הצל"ח דיפטור מלקות דחמץ מתשלומין ע"כ שפיר כתב דלר"ש הוי חמב"פ בר דמים מטעם גל"מ: אמנם הא קשי' לכאורה לד' השא"ר הנ"ל מש"ס חולין קי"ז ע"ב אתמר המבשל חלב בחלב ר' אמי ור' אסי ח"א לוקה וח"א אינו לוקה כו' אאכילה כ"ע לא פליגי דלא לקי כי פליגי אבישול כו' וקשה אמאי נימא בזה אין אחע"א נהי דתנאה ל"ה איסור מוסיף בבב"ח מטעם שכתב בפיהמ"ש לכריתות פ' אמרו לו או כמ"ש הלח"מ פ"ט מהל' מ"א משום שאין לוקין על הנאה לא הוי מוסיף בכ"ז הא שלכד"א הוי מוסיף דהרי קיי"ל דבב"ח לוקין אף שלכד"א משום דלא כתיב בי' אכילה והתם הא קאי למאן דמפיק מג' לא תבשל כדפליגי בלהכי אפקה לאכילה בלשון בישול למר לקולא ולמר לחומר' וא"כ לוקין אף שלכד"א אך י"ל דלק"מ בפשיטות דהא באמת העיר הפמ"ג ברס"י פ"ז בשפ"ד במאי דפליגי במבשל חלב בחלב דח"א להכי אפקה לאכילה בלשון בישול לומר לך כשם שלוקה על בישולו כך לוקה על אכילתו וח"א להיפוך הרי אצטריך הא דאפקה לאכילה בלשון בישול לומר שלוקין אף שלכד"א ותי' דהני אמוראי סברי דבכל האיסורין לוקין שלכד"א ע"ש א"כ ממילא ל"ה א"מ מטעם זה.

או י"ל בישוב ב' קושיות הנ"ל לאידך גיסא דהכי אמוראי יסברו כמ"ד בפסחים כ"ה ע"א דגם בבב"ח אינו לוקה רק כדרך אכילה כיון דקאמר לה מנבילה מה נבילה דרך הנאתה אף בב"ח דרך הנאתו ואף דמשמע דקאי לתדר"י דמפיק לי' מג"פ לא תבשל מדדרשי הא דאפקה לאכילה בלשון בישול עכ"ז גם לאב"י דגמר מנבילה קודש קודש מ"מ קאי אמה דמפורש לעיל מיני' בפסוק ל"ת גדי בחלב אמו כי עם קדוש אתה ויליף גז"ש ומוכח שפיר מדאפקי' ללאו דאכילה בלשון בישול למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' ושלכד"א אין לוקין משום דעכ"פ גמר מנבילה דכתיב בי' אכילה וע' בספר ג"ו הבעל פרי מגדים בפתיחת הספר שכ"כ לענין דרך בישול: והנה הפמ"ג בסי' פ"ז שם הקשה עוד דהיכי דייקי ר"א מדאפקה רחמנ' לאכילה בלשון בישול הלא אצטריך שאינו אסור אלא דרך בישול למעט כבוש ומליחה.

אמנם י"ל לפימ"ש בספר א"ח בפסחים כ"ד דרבא דאמר לא אסרה תורה אלא דרך בישול לשיטתי' אזיל דס"ל דבבב"ח אין לוקין אלא כד"א משא"כ לאביי דס"ל דבעי הא דהוציא לאכילה בלשון בישול שלוקין אף שלכד"א סובר דבבב"ח גם שלא כדרך בישול אסור ע"ש דפח"ח. ולפי"ז י"ל דהני אמוראי נמי אזלי בשיטה זו דאסור בב"ח גם שלכ"ד בישול ושעפי"ז אני אומר לבאר דברי הש"ס ביצה י"ב תני תנא קמי' דר"י המבשל גה"נ בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש לוקה משום מבשל גיד ביו"ט ולוקה משום אוכל גיד ולוקה משום מבשל בב"ח ולוקה משום אוכל בב"ח ולוקה משום הבערה א"ל פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא דאמרי ל"א מתוך כו' ה"נ ל"א מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' דאי ב"ה כיון דאמרי מתוך כו' ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ודקדקו המפורשים דפתח בתרתי הבערה ובישול אינה משנה וסיים בחדא בהבערה לחודא.

ונלפענד"ל דהנה בחי' הגרע"א ז"ל הקשה אמאי ל"ק הא מני ר"ע היא דל"ל מתוך כמו שדקדקו התוס' לעיל גבי השוחט ע" ביו"ט לוקה והתם תי' משום דב"ש אית להו הכי בהדי' טפי אבל כאן קשה אמאי ל"ק ר"ע היא דאז לא הוי שייך למימר אינה משנה דרק ב"ש במקום ב"ה אינה משנה. אולם הדבר נכון דהנה התוס' בפסחים מ"ז ע"ב הקשו ליתני נמי ג"ה של נבילה וילקה נמי משום נבילה אמנם י"ל דההוא תנא ס"ל אין אחע"א ולכך אינו חל איסור נבילה על איסור גיד משא"כ בב"ח שפיר חל משום דבהחלב כשנכנס בה טעםהגיד חלין איסור בב"ח ואיסור גיד כא' א"כ הוי איסור ב"א ושפיר חל וא"כ לפי"ז מיושב שפיר דהא כ' התוס' בחולין ק"א ע"ב ד"ה א"ח אלא א' דר"ע ס"ל אין איסור חע"א אפילו באיסור ב"א וא"כ לא מצי למימר הא מני ר"מ היא כיון דס"ל דאפי' בב"א אין אחע"א א"כ היכי חל איסור בב"ח על או' גיד.

אמנם עדיין קשה דנימא דילמ' לעולם ר"ע היא ואפ"ה לוקה משום גיד ומשום בב"ח דומי' דחלב בחלב דדרשינן מדאפקה לאכילה בלשון בישול כשם שלוקה על בישולו כך לוקה על אכילתו וה"נ נימא הכי אולם ז"א דהנה באמת קשה אמאי לא קתני הצולה גיד בחלב וילקה שש דבצלי יש עוד נוסף איסור א' דמנח בישרא אגומרי חייב משום מכבה ומצאתי שהקשה כן בישיע"ק א"ח סי' תצ"ה אע"כ מוכח מזה כדעת רש"י ותוס' בסנהדרין ד' וכ"ה דעת הר"ן ז"ל דצלי בבב"ח אינו מה"ת דלא הוי דרך בישול וא"כ לפי"ז ליכא למימר דהיכא אזיל אליבא דמ"ד דדריש מדאסקה רחמנ' לאכילה בלשון בישול כשם שלוקה על בישולו כך לוקה על אכילתו דא"כ הא אסור גם שלכ"ד בישול ותיהדר קושי' לדוכתה ליתני הצולה.

וע"כ דכאן חל מטעם ב"א וא"כ ל"ל דאתי' כר"ע וע"כ אתי כב"ש א"כ אינה משנה. ולפי"ז יתפרש היטב לשון הגמ' דפתח בתרתי הבערה ובישול אינה משנה וסיים בחדא ויהי' שיעור הדברים כך פוק תני לברא הבערה עם לשון בישול דנקט אינה משנה והיינו משום דע"כ אתי' כב"ש דאי כר"ע דס"ל אין אחע"א אפי' בב"א ורק בבב"ח משום כשם שלוקה כו' א"כ גם שלא כדרך בישול מה"ת כנ"ל והדרק"ל ליתני הצולה [ומכאן יהי' ראי' שלא כד' השא"ר הנ"ל דלהשא"ר הא י"ל דבב"ח הוי מוסיף משום דלוקין אף שלכד"א וע"כ דשלכד"א ל"ה מוסיף]: אמנם לכאורה קשה לפי"ד הנ"ל דהנה התוס' בחולין שם בסוגי' דהמבשל חלב בחלב הקשו אמ"ד התם להכי רחמנ' לאכילה בלשון בישול לומר לך כשם שאינו לוקה על אכילתו כך אינו לוקה על בישולו וז"ל תימה אימא איפכא כדא' בסמוך כיון דאבישול לקי אאכילה נמי לקי וכונתם דהו"ל למידרש לחומר' ותי' הריטב"א שם דלהכי לא דרש הכי כדי שלא נסתור הכלל מאי דאמרינן בעלמ' אין איסור חל על איסור ובבב"ח נימא דאחע"א להכי דרשינן טפי לקולא ע"ש והנה התוס' בחולין ק"א ע"ב ד"ה ת"ל כ' וז"ל והא דאמר התם בעלמ' קסבר שמואל אין אחע"א וגבי בב"ח שאני דגלי קרא גדי לרבות המתה ולא יליף מבב"ח לחומר' היינו משום דבב"ח חידוש הוא ואית ספרים דגרס התם ונגמר מיני' חידוש הוא עכ"ל.

וא"כ לפי"ז הא אמרינן בפסחים מ"ד ע"ב דהא דבב"ח חידוש הוא דאי תרי לי' כולי יומא בחלבא שרי וכי בשיל לי' בשולי אסור וא"כ לפי"ד הנ"ל דהני אמוראי ע"כ ס"ל דגם שלא כדרך בישול אסור א"כ כבוש ג"כ אסור מה"ת ול"ה בב"ח חידוש וא"כ הדרק"ל על מ"ד דדריש כשם שאין לוקה כו' נדרוש איפכא לחומר' ואי משום שלא ישתנה דין בב"ח משאר איסורים דבעלמ' אמרינן אין אחע"א ובבב"ח אחע"א כתי' הריטב"א הנ"ל ז"א דשפיר נילף גם בשאר איסורין מבב"ח דנימא בכל מקום אחע"א ואי דמבב"ח לא נוכל למילף משום דחידוש הוא ז"א דהתינח אי לא אסרה תורה אלא דרך בישול שפיר הו' בב"ח חידוש משא"כ הך מ"ד הא ע"כ ס"ל דשלא כדרך בישול ג"כ אסור א"כ ל"ה חידוש ושפיר נגמור מבב"ח לשאר איסורין דנימא אחע"א ויהי' בב"ח עם שאר איסורין דין א' להם וא"כ הדרק"ל נדרוש לחומר'.

אמנם הדבר נכון עפי"ד רש"י ז"ל בחולין ק"ח ד"ה מבב"ח מ"ט ל"ג משום דחידוש הוא וז"ל דשניהם מין היתר זה לבדו וזה לבדו וכשנתערבו נאסרו ועוד שדרך בישול נאסרו בלא אכילה הלכך לא גמרינן חומר' מינייהו עכ"ל הרי דרש"י ז"ל תופס שני הטעמים בהא דבב"ח חידוש הוא ובמק"א ביארתי דברי הש"ס פסחים מ"ד דגם למסקנא קיימא הך טעמא דכ"א היתר בפ"ע] וא"כ אפי' למ"ד דבב"ח אסור גם שלפי"ד בישול עכ"פ איכא הטעם דכל חד וחד באנפי נפשי' שרי וכשנתערבו נאסרו.

ועפ"י הדברים האלה נבא לבאר סוגיית הש"ס בכורות ו' ע"ב וחלב דבהמה טהורה מנ"ל דשרי אי לימא מדאסר רחמנ' בב"ח הא חלב לחודי' שרי ואימא חלב לחודי' אסור באכילה ומותר בהנאה בב"ח בהנאה נמי אסור וקשה לדעת הרמב"ם בפיהמ"ש בכריתות י"ג דהנאה ל"ה איסור מוסיף בבב"ח א"כ האיך ס"ד למימר דהחלב אסור משום אבמ"ה א"כ היכי חל איסור בב"ח על האיסור של החלב הא אין אחע"א ומה שאסור בב"ח בהנאה ל"ה מוסיף וכבר הרגיש בזה קצת הפמ"ג בספרו גינת ורדים כלל נ"ח והנה אין לתרץ כמו שתירצנו לעיל כיון דהוי איסור ב"א דלתוך הבשר באין שני האיסורים כאחד ז"א דהתינח התם במבשל גיד בחלב יכילנא לומר דלתוך החלב באין ב' האיסורים בב"א כיון דהחלב נאסרה מיד מטעם בב"ח דאף דבבב"ח בעינן שיתבשל כמאכל ב"ד כבר כ' א"ז החוו"ד בסי' צ"א סק"ז דהיינו רק הבשר אינו נאסר בתחלת הבישול אבל החלב מתבשל מיד והטעם של הבשר הנבלע בתוכה ג"כ נתבשל כעין שכ' הרא"ש הובא בט"ז יו"ד סי' ס"ט ס"ק כ"ג דאפי' הלחלוחית מתבשל מכ"ש דהטעם הבלוע נתבשל והבשר בתחלת בישולו הוא רק מבליע ומפליט ולא קרוי מבושל עד שמגיע לכמאב"ד ע"ש.

ולפי"ז התם לענין החלב שפיר כתיבנא דאיסור בב"ח וגיד באין כא' לתוכה משא"כ הכא לענין שיאסר הבשר מהחלב הא ל"ה בב"א כיון דמכח איסור אבמ"ה נאסר הבשר מיד ואיסור בב"ח אינו חל עד שמגיע לכמאב"ד דמדאוריית' בעינן דרך בישול דוקא ושפיר קשה הא אין איסור חע"א ולדרכנו יתיישב שפיר דהא באמת איכא מ"ד דדריש לענין חלב בחלב מדאפקה רחמנ' לאכילה בלשון בישול כשם שלוקה על בישולו כך לוקה על אכילתו ורק להכי לא דריש הכי בל"ק משום שלא ישתנה דין בב"ח משאר איסורין דבעלמ' נימא אין אחע"א ובבב"ח חל ולכאורה הא גם בשאר איסורין נוכל למילף מבב"ח דחל וע"כ כתי' התוס' הנ"ל משום דחידוש הוא וקשה הא למ"ד זה גם שלכ"ד בישול אסור וליכא חידוש בבב"ח וע"כ דאכתי איכא חידושא דכ"א בפ"ע שרי כנ"ל.

אמנם התינח למאי דידעינן דהחלב בפ"ע מותר משא"כ למאי דס"ד השתא דהחלב בפ"ע אסור משום אבמ"ה א"כ ליכא חידוש כלל וא"כ לכ"ע נוכל למידרש מדאפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול כשם שלוקה על בישולו כך לוקה על אכילתו וע' בספר ג"ו מהפמ"ג בפתיחת הס' שכתב דסוגי' דבכורות אזיל אליב' דתדר"י דמפיק מג"פ לא תבשל ע"ש והוא דלא כהרב מהר"י אלגזי ז"ל בחי' שם] ואי דישתנה דין בב"ח משאר איסורים ז"א דלמאי דס"ד השתא דהחלב בפ"ע אסור א"כ.

ליכא חידוש ונילף גם בשאר איסורין מבב"ח דאחע"א: והנה משכא לי שמעתתא קצת ונחזור לראש דברינו במה שחידש השא"ר ז"ל דביה"כ אסור אפי' שלכד"א ע' בפמ"ג א"ח סס"י תרי"ח במש"ז שם שרצה גם כן לומר כן והעיר ע"ז מש"ס יומא פ"א ע"א וכן התעורר בספר ברוך טעם שער הכולל דין א' ועיין בנוב"י מהדו"ת חא"ח סי' קט"ו שמביא ג"כ דברי השא"ר וחולק עליו וע' בס' שושנת העמקים מהפמ"ג כלל ט' שכתב עליו דמסתימת הפוסקים לא משמע הכי וגם לפענ"ד הסברא נותנת כן דהרי ביוה"כ ביתובי דעתא תליא מלתא והיכי שייך למימר דבשלכד"א מייתבא דעתי' והכי מוכח להדיא מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מיסוה"ת ה"ח וז"ל בד"א שאין מתרפאין בשאר איסורין אלא במקום סכנה בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמב"פ או שמאכילין אותו ביוה"כ אבל שלכדה"נ כו' ה"ז מותר אפי' שלא במקום סכנה כו' הרי דהרמב"ם ז"ל כלל יוה"כ עם שאר איסורין לענין שלכד"א ועיקר תירוצו של השא"ר על קושי' התוס' דכריתות הנ"ל דיוה"כ לגבי נבילה הוי איסור מוסיף משום דיוה"כ חייב גם בשלכד"א ומוכח שפיר דר"ש ל"ל מוסיף הוא תמוה דהרי לפי"מ שמתבאר מד' התוס' בשבועות כ"ג ע"ב לפי"מ שהבין המהרש"ל בחי' שם בכונתם הא לר"ש דאית לי' בכ"מ כ"ש למלקות ה"ה דחייב נמי בכל האיסורין בשלכד"א וא"כ ל"ה יו"כ מוסיף: והנה מה שהקשה כ"ת בדברי הש"ס חולין ק"ב ע"א דפריך שם לר"י ל"ל קרא לדידי' דאבמ"ה נוהג בטמאה משום כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו ליתי איסור אבמ"ה ליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בב"נ והקשה הרי באמת הקשו התוס' שם אחר דמשני כי אצטריך קרא לר"א הרי אי ס"ל בהמה בחיי' לאברים עומדת א"כ איסור ב"א הוא ותי' דאיסור טומאה קדים בעוד שלא נקשרו אבריו בגידין והתינח לענין אבמ"ה אבל במה"ח עכ"פ הא חל בב"א עם טומאה וא"כ הא כ' רש"י ז"ל דאפי' למ"ד לאו לאברים עומדת מ"מ לחתיכת בשר עומדת בחיי' וא"כ מ"פ ליתי איסור אבמ"ה ויחול על טומאה שכן נוהג בב"נ והוי מוסיף הלא מעיקרא הי' ג"כ אסור לב"נ משום במה"ח ולא ניתוסף על החתיכה הלזו שום איסור מה שלא הי' מקודם.

הנה אין אני רואה קושיא בזה מכמה טעמים חדא דהא התוס' שם ע"ב כ' דה"ה דלאו לחתיכת בשר עומדת ובשם הר"י כ' דאפי' למ"ד בחיי' לאברים עומדת מ"מ לאו לחתיכת בשר עומדת בחיי' ונהי דרש"י ז"ל כתב להיפוך עכ"פ הא גם בזה איכא מבוכה בין הראשונים אי ב"נ מצווה על בעה"ח ואפשר דס"ל לרש"י ז"ל דאינו מצווה ועוד בפשיטות הו"ל לאקשויי איך חל לעולם אבמ"ה על במה"ח כיון דאיסור אבר בא אח"כ ול"ה איסור מוסיף כיון שגם במה"ח אסור לב"נ ועכצ"ל משום דא"א לחול בע"א ובהכי חייבי' רחמנא כמ"ש התוס' בחולין צ' ע"א ד"ה אלמא לענין איסור גיד על אבמה"ח ע"ש (וצל"ע בתוס' שבועות כ"ד ע"א ד"ה האוכל לענין איך חל אבמ"ה על עשה דשאינו זבוח) וא"כ שפיר פריך דיחול איסור אבר על איסור טומאה שכן נוהג בב"נ ואי דהא כבר אסור ועומד לב"נ משום בשמה"ח ז"א דהרי איסור במה"ח לא מצי לעכב איסור אבר מלחול עליו כיון דא"א בע"א ולענין איסור טומאה האיכא מוסיף לב"נ גם י"ל דהא לגבי במה"ח איכא ג"כ חומר באבמ"ה שעובר במשהו בשר וכמ"ש בתוס' יבמות ל"ג ע"ב חומרא זו.

ובדרך פלפול קצת י"ל עפי"מ שהקשה הרשב"א בחולין קכ"א ע"ב אמאי יאסר בשמ"ה לב"נ לר"י הרי כיון דלא נלמד רק מובשר בשדה טריפה א"כ הא טריפה עצמה מותרת לב"נ ותי' דקרא דובשר בשדה טרפה לרבות במ"ה לישראל אבל בב"נ אתרבי מלא תאכל הנפש עם הבשר ע"ש והנה מבואר במפורשים בדעת רש"י ז"ל שכ' דאף אי לאו לאברים עומדת לחתיכת בשר עומדת הוא דוקא לר"י דמפיק כל א' מקרא מיוחד אבל לר"ל דמפיק אבמ"ה ובשמ"ה מחד קרא ודאי דאין לחלק בין אבמה"ח לבשמה"ח ע' בס' לב ארי' ולפי"ז י"ל דהא דכ' רש"י ז"ל דמ"מ לחתיכת בשר עומדת הוא דוקא לישראל אבל לגבי ב"נ דנתרבו שניהם מחד קרא כי היכי דלאו לאברים עומדת ה"נ לאו לחתיכת בשר עומדת ואינו חל איסור במה"ח בחיי' לגבי ב"נ וא"כ ל"ק קושי' רו"מ דשפיר הוי איסור מוסיף באבמ"ה על טומאה לב"נ כיון דלגבי ב"נ חלין אבמ"ה ובמה"ח בב"א כנ"ל: אמנם באמת שארי קדמונים ז"ל כתבו דלר"י דמפיק במה"ח מובשר בשדה טרפה ל"ת כמו דאין ב"נ מצווה על טריפה ה"ה עלבמה"ח ע' כ"מ פ"ז מה' מלכים (ומה שקשה בזה מברייתא חולין קכ"ט כבר האריכו המפרשים למעניתם בישוב הדברים) ושעפי"ז אמרתי לבאר באופן אחר דברי הש"ס בכורות ו' ע"ב הנ"ל דבהמה טהורה מנ"ל דשרי אילימא מדאסרה תורה בב"ח כו' ודילמא בב"ח אסור בין באכילה בין בהנאה וחלב לחודי' אסור באכילה ומותר בהנאה והקשינו היכי ס"ד למימר הכי הא אין אחע"א אולם באמת הדבר נכון עפימ"ש התוס' ביבמות ל"ג ע"ב דאיסור טריפה לגבי איסור אבמ"ה חשיב חמור על קל דבטריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אבל איסור אבמ"ה אתיא שחיטה ומפקע לי' ע"ש וע' בחולין ק"א ע"א דטומאת בשר כיון שאין לו טהרה במקוה הוי איסור חמור כנגד טומאת הגוף מפני שיש לו טהרה במקוה (ולכאורה צ"ע לפי"ז מכריתות י"ד ע"א דקא' דלכך חל יו"כ על נותר ופיגול משום מיגו דאיתוסף איסורא לגבי חולין כו' מדייק מזה דר"מ ס"ל איסור מוסיף וע' בתוס' חולין ק"א ע"א ד"ה באיסור כולל דילמא היינו טעמא דחל משום דיו"כ הוי חמור כיון דאין היתר לאיסורו משא"כ נותר ופיגול הוי איסור קל דיש היתר לאיסורן משום דאם העלה אבר לגבי מזבח משמשלה בו אור פקע פיגולו כדאי' בכריתות שם ובזבחים מ"ג ויש להאריך בזה אכ"מ) וה"נ נוכל לומר דבב"ח חייל על איסור אבמ"ה כיון דאיסור אבר קיל דיש היתר לאיסורו וע' בט"ז שכתב דאף דהשתא אין היתר לאיסורו מ"מ כיון דאיסור זה יש לו היתר בשום פעם מיקרי יש היתר לאיסורו וכ"כ האחרונים לענין נדר דמיקרי יש היתר לאיסורו אף שהוא בעד"ר שאין לו כעת היתר מ"מ איסור נדר בעלמא יש לו היתר ע' בישיע"ק חאה"ע סי' קס"ה בתשובת בנו הגאון ז"ל וה"נ כיון דהחלב מכח איסור אבמ"ה אנו באין לאוסרה ואיסור אבמ"ה בעלמא קיל דיש היתר לאיסורו לכך אתי איסור בב"ח וחייל עלה אמנם התינח למ"ד בהמה בחיי' לאברים עומדת משא"כ למ"ד לאו לאברים עומדת א"כ איסור אבמ"ה אינו חל' בעודה בחיותה בשלימות רק לאחר שחתכה וא"כ גם איסור אבמ"ה אין היתר לאיסורו כיון דמשעה שמתחיל לחול היינו משחתך האבר מן הבהמה שוב אין לו היתר ע"י שחיטה וע' בתוס' פסחים מ"ד ע"ב ד"ה וה"ה לערלה בשתים.

אולם הדבר נכון עפי"ד רש"י ז"ל הנ"ל דאפי' למ"ד לאו לאברים עומדת מ"מ לחתיכת בשר עומדת והכא הא בלא"ה לא מספקא הש"ס למיסר החלב משום אבמ"ה כיון דאינו אבר אלא מתורת במה"ח וא"כ איסור בשמה"ח חל שפיר בעודה בחיותה ומיקרי יש היתר לאיסורו ע"י שחיטה אמנם הרי באמת דעת רש"י ז"ל אינו רק לר"י דמפיק אבמ"ה מלא תאכל הנפש עם הבשר ובמה"ח מובשר בשדה טרפה ל"ת אבל לר"ל דמפיק שניהם מחד קרא הא אין חילוק וגם במה"ח אינו חל רק לאחר שנחתך מן הבהמה כנ"ל וא"כ אכתי תקשי לר"ל ל"ל קרא למיסר בב"ח למאי דס"ד דחלב אסור הא בלא"ה ידעינן משום דאין אחע"א ולדידי' גם במה"ח אין היתר לאיסורו כנ"ל אולם הדבר נכון דהנה בשיטה מקובצת על בכורות הנקוב בשם מזבח כפרה הקשה אמאי לא ילפינן דחלב שרי מדכתיב גבי אברהם ויקח חמאה וחלב ובודאי לא האכילום איסור דקיים אברהם כה"ת כולה ותי' בשם הר"י דהי' סבור שהם ב"נ ולא נצטוו על כך כי אין זה ממצות ב"נ שקיבלו עליהם ע"ש ולכאורה הא ב"נ מצווה על אבמ"ה שהוא א' מז' מצות וע"כ משום דעל במה"ח לא נצטוו ב"נ והחלב הא הי' ס"ד למיסר משום איסור במה"ח והנה כבר כתבנו בשם הראשונים ז"ל דהא דאמרינן דב"נ מצווה רק על אבמ"ה ולא על במה"ח הוא רק לר"י דס"ל דבמה"ח ילפינן מובשר בשדה טרפה ל"ת א"כ כי היכי דלא נצטוו על טריפה כך לא נאסר להם ג"כ בהמ"ח אבל לר"ל דס"ל דאבמ"ה ובמה"ח ילפינן שניהם מחד קרא א"כ נצטוו ב"נ ג"כ על במה"ח וא"כ הדרק"ל דנילף דחלב שריא מאברהם וא"כ לפי"ז ממ"נ א"ש דלר"י דס"ל דאבמה"ח ובמה"ח לאו מחד קרא נאסרו א"כ שפיר אמרינן לחתיכת בשר עומדת כד' רש"י ז"ל וא"כ במה"ח יש היתר לאיסורו ושפיר הוי איסור קל וחל עלי' בב"ח ולר"ל דס"ל דשניהם מחד קרא נאסרו א"כ ב"נ נצטוו ג"כ על במה"ח א"כ יש ראי' בלא"ה דחלב שריא מאברהם כנ"ל:

ועם האמור יש ליישב קושי' העולם בפסחים כ"ג ע"ב דפריך לר"א דאמר כ"מ שנאמר לא יאכל ל"ת ל"ח אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע והרי אבמ"ה דכתיב ל"ת הנפש עם הבשר ותניא ר"נ אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבמ"ה לב"נ ת"ל לפ"ע לא תתן מכשול הא לכלבים שרי ומקשין לפי"מ דקיי"ל דאין אבמ"ה נוהג אלא בטהורין ולא בטמאין ואמרינן בחולין ק"ב ע"א דב"נ ד"ה מוזהר על הטמאין כטהורין א"כ קשה דילמא מיירי ר"נ באבמ"ה דטמאין דלגבי ישראל אינו נוהג איסור אבמ"ה ושרי לו ליהנות ממנו ולב"נ אסור משום אבמ"ה ועובר משום לפ"ע ונלפענ"ד דהנה באמת נוכל לומר דהך דב"נ אסור בטמאין לאו ד"ה היא כיון דמ"ד דמפרכסת מותר לב"נ אף דלדידי' במיתה תליא מילתא משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור וא"כ ה"ה בטמאה ומ"ש התוס' בחולין ל"ג כיון דבלא"ה אסור לישראל משום טמאה ל"ש מא"מ כו' זה נ"ל להגמ' לדוחק דעכ"פ לגבי איסורא דאבמ"ה שייך מא"מ (ובפרט לס"ד דגמ' בפסחים דאבמ"ה אסור בהנאה אכתי איכא מא"מ כו' דנהי דאיכא גם לגבי ישראל איסור טומאה אינו רק באכילה אבל איסור הנאה הא ליכא בישראל] אולם כ"ז ניחא למאי דקא' בש"ס שם הטעם דאבמ"ה אינו נוהג בטמאין משום דכתיב ל"ת הנפש עם הבשר אלא בשר לחודי' כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו וא"כ שייך לומר דגם גבי ב"נ נוהג איסור אבמ"ה בטמאין משום מח"מ כו' אמנם הא איכא למימר דבישראל אין אבמ"ה נוהג בטמאין משום דלא אתי איסור אבמ"ה וחל על איסור טומאה וא"כ ל"ש מא"מ כיון דאיכא טעם בישראל מה שאינו בב"נ כמ"ש כל זה בפלתי סי' ס"ב אולם הא באמת מטעם זה לא נוכל למימר כיון דאבמ"ה לגבי טומאה הוי חמור משום שאסור במשהו בשר וגידין ועצמות ונוהג בב"נ אבל ז"א דהא לנגד זה איכא חומר בטומאה שאין היתר לאיסורו משא"כ אבמ"ה יש היתר לאיסורו וכד' התוס' יבמות הנ"ל וא"כ שפיר איכא למימר מטעם אין אחע"א ובב"נ דל"ש האי טעמא דליכא בהו איסור טומאה שפיר חל לגבייהו אבמ"ה ול"ש מא"מ כיון דאיכא טעמא כנ"ל אולם התינח למ"ד בהמה בחיי' לאברים עומדת ויש היתר לאיסורו משא"כ למ"ד לאו לאברים עומדת א"כ אין היתר לאיסורו ושפיר הוי אבמ"ה לגבי טומאה איסור חמור ולכך אצטריך גזה"כ דכל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו כו' דבלא"ה הי' חל אבמ"ה על טמאה וכיון דאיכא גזה"כ שפיר נוכל לומר דלמאן דאית לי' מא"מ כו' גם גבי ב"נ ל"ש אבמ"ה בטמאין וא"כ לפי"ז מיושב שפיר קושי' העולם הנ"ל דהנה ההוא סוגיא ע"כ אזלא אליבא דמ"ד בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת דלמ"ד לאברים עומדת בלא"ה שמעינן היתר באבמ"ה מקרא דומכרו את השור החי וכן מטבחו או מכרו וכדומה כמו שהקשה כ"ז בחי' הגרע"א ז"ל [ומה שתי' בזה דחוק הוא] וע"כ דאזלא הסוגיא למ"ד בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת וליכא איסור אבמ"ה בעודה כולה בשלימותה רק בתלש אבר וא"כ הוי אבמ"ה ג"כ אין היתר לאיסורו וא"כ ל"ל מטעם אין אחע"א וע"כ מטעם גזה"כ וא"כ ממילא למאן דאית לי' מי איכא מידי כו' גם בב"נ אינו נוהג אבמה"ח בטמאין ולק"מ: ולענין מה שהביא רו"מ בשם הפמ"ג בסי' ס"ב שנסתפק אי באבמ"ה אסור שלכד"א מדחזינן דגידין ועצמות מצטרפין אף דלית בהו טעם הרי חייבה התורה שלכד"א א"ד מדכתבה התורה אכילה א"ח אלא בכדרך אכילה.

לפענד"נ דיהי' תלוי בפלוגתת ר"י ור"ל אי בהמה בחיי' לאברים עומדת או לאו לאברים עומדת דהנה באמת הקשו התוס' בחולין צ"ו ע"ב על הא דא' שם ק"ב דאבמ"ה צריך כזית מ"ט אכילה כתיב בי' דילמא הא דכתיב בי' אכילה למימרא דמיחייב בכזית אע"ג דאית בהאבר כולו ד' או ה' זיתים אבל אבר שלם סגי בכ"ש משום דהוי ברי' (ובפמ"ג הקשה קושיא זו משמי' דנפשי' ונעלם ממנו לשעתו ד' התוס' אלו) ותי' דלעולם לא מיחייב עד שיאכל אבר שלם דהיינו בשר גידין ועצמות מדלא אשכחן בס"פ לר"ל דפטר חלקו מבפנים דמיחייב אלא בגרומיתא זעירתא כו' ע"ש ולכאורה לפמ"ש הרמב"ם בפ"ה ממ"א דל"ב אבר שלם וגם אם חתך מקצת אבר עם גידין ועצמות חייב משום אבמ"ה וע"כ לדעת הרמב"ם הא דקא' לר"ל לא משכחת אלא בגרומיתא זעירתא ולא קא' בפשיטות במקצת אבר עם גידין ועצמות היינו משום דר"ל לשיטתי' כיון דפוטר אפי' חלקו מבפנים חזינן דס"ל דהקפידה תורה על אבר שלם דוקא אבל לדידן דקיי"ל כר"י ל"ב שיאכל האבר כולו וכ"כ המפרשים וא"כ לשיט' הרמב"ם ז"ל הדרק"ל דליסגי באבר שלם בכ"ש ותי' בס' ראש יוסף דהרמב"ם לשיטתי' דפוסק דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ולא מיקרי נוצר באיסורו כיון דאינו חל האיסור עד שתלשו ול"ה ברי' ע"ש ולפי"ז לר"י דס"ל בהמה בחיי' לאברים עומדת א"כ מיקרי נוצר באיסורו והוי ברי' וסגי בכ"ש (ולפי"ז יתורץ תמיהת התיו"ט בפ"א דמס' טהרות על הרע"ב והר"מ שכ' למ"ד אבמה"ח א"צ כזית והא ליכא למ"ד דפליג עלי' דרב ולדברינו ניחא דלר"י הי' חייב באבמ"ה בכ"ש) וא"כ הא כ' המהריב"ל והרש"ל בשבועות כ"ג דמשהו עם שלכד"א שוין דכל היכא דמשהו אסור גם שלכד"א אסור וא"כ לר"י יהי' אסור באבמ"ה שלכד"א ולפמ"ש יתבארו דברי המהרש"א בתוס' חולין ק"ג ע"א ד"ה ומ"ס לאו לאברים עומדת כו' וא"ת כמאן ס"ל אי כר"א דאמר לעיל כל שאתה מצווה על דמו כו' וי"ל דדרשינן כל מין שבשרו מותר וכ' המהרש"א וז"ל ואין להקשות לתירוצם דאכתי כיון דר"ל כרבנן לעיל בטמאה משום דכל שבשרו כו' הא בלאו ה"ט נמי לא מיחייב דלאו לאברים עומדת איסור טומאה קדים כו' והקשה בפלתי סי' ס"ב דאמאי לא הקשה זה גם לר"י ולהנ"ל נכון מאד דלר"י לא הו"מ להקשות דלדידי' שפיר אצטריך קרא בשאכלו שלכד"א דליכא איסור טומאה ואיסור אבמ"ה איכא לדידי'.

אף בשלכד"א משא"כ לר"ל ע"כ אבמ"ה צריך כזית אפי' אי יסבור לאברים עומדת מדכתבה התורה אכילה ול"ק לדידי' קושי' התוס' דילמא אצטריך למיכתב אכילה להיכא דאיכא באבר ד' או ה' זיתים וחתך מקצתו דלדידי' הא א"ח עד שיאכל האבר כולו מדלא משכח לדידי' אלא בגרומיתא זעירתא כנ"ל ומה נעים ליישב בזה קושי' התוס' בפסחים כ"ד ע"ב אר"א אר"י כל האיסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן למעוטי מאי א"ר שימי בר אשי למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור והקשו התוס' מחולין ק"ב אכל צפור טהורה בחיי' בכ"ש והא הוי שלכד"א ולדברינו יהי' נכון כיון דהתם אזיל אליבא דר"י והא לדידי' הוי אבמ"ה ברי' וסגי בכ"ש ואסור גם שלכד"א ול"ק מאכל צפור טהורה בחיי' בכ"ש דלדידי' לא נצטרך לומר כדמוקי בגמ' שם בגידין ועצמות משלימין לכזית אלא דגם משהו אסור וממילא גם שלא כדרך אכילה אסור כנ"ל: ובישוב קושי' המהרש"א הנ"ל נראה עפימ"ש הפר"ח בסי' ס"ב דבערקום שאין בו בשר כלל כ"א עור וגידין חייב ג"כ משוםאבמ"ה [ובחולין קכ"ח ע"ב איכא פלוגתא דתנאי בזה לענין טומאת אבמ"ה] וכתב בספר ברוך טעם דהא מילתא תליא בפלוגתת ר"י ור"ל דלר"י דילפינן אבמ"ה מלא תאכל הנפש עם הבשר ובמ"ה ילפינן מובשר בשדה טרפה ל"ת וא"כ כיון דל"ת הנפש עם הבשר לא קאי רק על אבמ"ה בלבד וכיון דכתיב גבי' אכילה וערקום אינו בר אכילה מחמת דאין בו בשר אלא עצם בלבד ממילא דליכא בערקום איסור אבמ"ה אבל לר"ל דס"ל דאבמ"ה ובמה"ח תרווייהו ילפינן מלא תאכל הנפש עם הבשר נוכל לומר דגם בערקום שייך אבמה"ח ולשון אכילה קאי על במה"ח ע"ש ולפי"ז הא הקושיא ע"כ רק לר"ל כנ"ל א"כ לפי זה אצטריך שפיר הדרשא דכל שבשרו מותר כו' לענין הערקום שאין בו כ"א גידין ועצמות דליכא איסור טומאה בי' כמבואר ברמב"ם פ"ח ממ"א הלכה ה' משום שאין הגידין בכלל בשר וע' רש"י חולין ק"ב סוף ע"א ובתוס' פסחים פ"ד ע"א ד"ה אלא הדר כו' וא"כ מטעם אין אחע"א הי' חייב משום אבמ"ה על הערקום ולכך אצטריך הא דכל שבשרו מותר כו' שאינו חייב כלל בטמאה משום אבמה"ח: ומדי עיוני בזה ראיתי בנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' ה' שמשיג שם ע"ד הת"ח בחולין ק"כ שכ' דבליעה הוי שלכד"א מש"ס ס"פ ג"ה הנ"ל דאמרינן שם דלר"ל לא משכחת שילקה משום אבמ"ה רק בגרומיתא זעירתא שבלעו כולו כא' ולפי"ז י"ל לכאורה איפכא ממ"ש למעלה דלר"ל יהי' חייב באבמ"ה גם בשלכד"א כיון דלר"ל הוי באבמ"ה לעולם שלכד"א משא"כ לר"י איכא למימר דבאבמ"ה מותר שלכד"א משום דאכילה כתיב בי' וגם עפי"ז אזדא קושי' המהרש"א הנ"ל לפמ"ש בפלתי סי' ס"ב דע"כ הקושיא רק לר"ל א"כ הא לר"ל חייב באבמ"ה שלכד"א וא"כ אצטריך שפיר הא דכל שבשרו מותר כו' דמטעם אין אחע"א לא הוי יכול למימר כיון דע"כ אכלו שלכד"א ואין כאן איסור טומאה.

אמנם באמת אין מכאן ראי' דבגרומיתא כיון דאין אדם לועסו אלא בולעו כמ"ש ברש"י ובתוס' שם א"כ הוי הבליעה דרך אכילה וכן דחה באמת הנוב"י שם. אולם אי קשיא הא קשיא לי בחולין ק"ג ע"א אכל אבמ"ה מן הטריפה ר"י אמר חייב שתים ר"ל אמר א"ח אלא אחת כו' במאי פליגי אמר אביי כגון שנטרפה עם יציאת רובה מ"ס בהמה בחיי' לאברים עומדת ואיסור טריפה ואיסור אבר בהדי הדדי קאתי ומ"ס בהמה בחיי' לאו לאברים עומדת ולא אתי איסור אבר וחייל אאיסור טריפה וקשה לפמ"ש התוס' לעיל ק"ב ע"ב ד"ה שא"ב כזית דע"כ מיירי שיש באבר זה כזית בשר דאל"ה אמאי לא חייל איסור אבמ"ה עלי' כיון דליכא מטריפה אלא ח"ש ע"ש וא"כ כיון דע"כ מיירי שיש על האבר הזה כזית בשר א"כ קשה דהיכי מיירי אי בשלעסו ואכלו א"כ ל"ל לר"ל לומר הטעם משום דלאו לאברים עומדת ואין אחע"א הא בלא"ה לדידי' חלקו מבפנים פטור ואי בשבלעו הא כיון דמיירי ביש כזית בשר ובשר הא דרכו בלעיסה והוי בליעה שלכד"א וליכא איסור טריפה ובגרומיתא ליכא לאוקמי כיון שאין בו רק משהו בשר וגיד ועצם משלימו לכזית ובגיד ועצם אין בו איסור טריפה כיון דיש פוסקים ביו"ד סי' צ"ט דאף עצמות הרכין מצטרפין להיתר וגם גיד אין בו בנ"ט וא"כ ע"כ מיירי שיש כזית בשר וא"כ דרכו בלעיסה והוי הבליעה שלכד"א וליכא איסור טריפה ונלפענד"ל לפמ"ש הרשב"א בתשובה עמ"ש הרמב"ם בגה"נ של עולה חייב ב' אע"ג דפוסק אין בגידין בנ"ט מ"מ כיון דהוי אכילה לגבי גיד הוי נמי אכילה לענין עולה וה"נ י"ל דלעולם מיירי בשבלעו ואי דא"כ ליכא איסור טריפה דהוי שלכד"א ז"א דמיגו דחשיב אכילה לגבי אבמ"ה דלר"ל חייב באבמ"ה שלכד"א חשיב נמי אכילה לגבי טריפה וכיון דחל איסור טריפה והוא קדום ממילא לא יוכל איסור אבר לחול דאין איסור חל על איסור: והנה ראיתי בנוב"י שם שהביא בשם הרב השואל בד' רש"י בפסחים ל"ה המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אין אדם יוצא בה י"ח בפסח דלאו דרך אכילה קאכיל לה ורצה השואל לפרש דהוי שלכד"א.

הנה מלבד שבמח"כ שגה בכונת רש"י ז"ל דכונתו הוא רק דזה הוי דרך שתי' ולא אכילה כמבואר בנוב"י אף גם זאת תמוה בעיני איך עלה ע"ד לומר כן דא"כ אמאי אם חמץ הוא ענוש כרת והא בחמץ ע"כ אינו חייב אלא כדרך אכילה כמבואר בתוס' פסחים כ"ה ע"א ד"ה מה לכה"כ כו' ע"ש והכי מבואר ברמב"ם פ"ה מיסוה"ת ומה שהקשה כ"ת בתוס' חולין ק"ב ע"א ד"ה ור"י ל"ל כו' שהקשו דדילמא מהכא יליף והלא התוס' לעיל ק"א ע"ב בד"ה ת"ל שבת היא כו' הקשו על הא דקא' בדף קי"ד בעלמא קסבר אין אחע"א וגבי בב"ח שאני דגלי קרא והקשה דאמאי לא יליף בעלמא מבב"ח ותי' דבב"ח חידוש הוא ולא ילפינן מיני' וא"כ מאי הקשו כאן הרי גם אבמ"ה חידוש הוא כמבואר ס"פ ג"ה וא"כ היכי נילף מיני' בעלמא לפענ"ד לק"מ דאם אבמ"ה הוי חידוש משום דגידין ועצמות מצטרפין לכזית א"כ גם ג"ה הוי חידוש דעץ הוא והתורה אסרתו וע' פמ"ג סי' ס"ה במש"ז סק"ד וא"כ שפיר הקשו התוס' דדילמא יליף ר"י ג"ה מאבמה"ח.

ואתו הסליחה אשר לא מלאתי בקשתו להשיב לו על כל פרטי דבריו יען הנני טרוד מאד להשיב לשואלי דבר ה' זו הלכה הנחוץ למעשה דברי הדור"ש באהבה:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה