שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' עח
בעזה"י יום ד' ג' כסלו תרנ"ו לפ"ק סטרי עתרת שלום וברכה לכבוד ידידי הרב המאוה"ג חריף ובקי בחדר"ת כש"מ שמעון צבי ווייגער נ"י אבד"ק קריפטש יצ"ו: מכתבו הגיעני עד"ש בעובדא דאתא קדמוהי באחד שנשא בתולה בר"ח שבט דאשתקד וטען שלא מצא לה בתולים והיא ענתה ואמרה שהמניעה מצדו שאין לו ג"א וצריך לעשות שאלת רופאים והוא לא האמין לזה ובעבור איזה חדשים לקחה בערמה את כל אשר לה וגם משלו וב' ש"ש מהנדוניא ושבה אל בית אמה ובשעה שברחה מבעלה היתה נדה ובאה היא ואמה ואחי' לפני כ"ת עם הבעל לדין וטענה היא שיגרשנה ושמוכנת ליתן להבעל איזה סכום מעות כאשר יושת עלי' ע"ד פשר מחמת שאין לו ג"א והיא עודנה בתולה ושתברר הדבר עפ"י רופא שיאמר שעדיין היא בתולה והבעל הכחישה ולא רצה לגמור עמה ועתה היא מבקשת שלום והחזירה להבעל את כל אשר לו וגם ש"ש א' ונודע שהיא מעוברת ובא הבעל לשאול מלפניו אם רשאי לדור עמה מחמת שהיא בעצמה אמרה שאין לו ג"א ואולי היא הרה לזנונים עכ"ש: הנה לית דין צריך בשש שהאשה הזאת היא מותרת לבעלה דהרי ברמ"א אה"ע סי' קנ"ד ס"ז כ' דבזה"ז שיש נשים חצופות אינה נאמנת בטענה שאין לו ג"א.
ואף דבס' ג"א סי' ס"ז כ' דהיכי דאמרה בפירוש שמוחלת לו הכתובה רק שיתן לה גט היא נאמנת גם בזה"ז בכ"ז הרי הטעם דנאמנת בטענת שאין לו ג"א אפי' למ"א מבואר בתוס' יבמות ס"ה: משום דבמילתא דידע בה בעל דמשקרת נאמנת מדרב המנונא לפי שאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה וא"כ זהו דוקא כשהיא מתחלת לומר כן אמרינן חזקה דאין אשה מעיזה פני' בפני בעלה להפקיע עצמה ממנו ונאמנת משא"כ בנ"ד שאמרה כן אחרי שבעלה טען עלי' שלא נמצאו לה בתולים הרי מבואר בר"ן נדרים צ"א.
דרק היכי דאיהי בעיא לאפוקי נפשה מבעלה וטענתה גירשתני איכא העזה טובא ואי לאו דקושטא קאמרה ל"ה מעיזה אבל היכי דהבעל בא להוציאה היא מעיזה ומעיזה אף במילתא דידע בי' בעל ע"ש וא"כ הה"נ בנ"ד שהבעל בא להוציאה בטענת בתולים היא מעיזה ומעיזה לטעון שאין לו ג"א ולכ"ע אינה נאמנת ובלא"ה הרי אפי' אומרת בפירוש טמאה אני לך קיי"ל כמ"א דאינה נאמנת ורק במאמין לדברי' כ' באה"ע סי' קט"ו ס"ו דחייב להוציאה והיא תליא בפלוגתא דרבוותי' שברמ"א סי' קע"ח ס"ט ובנ"ד הרי אדרבא קים לי' בנפשי' שטענתה שקר ושבאמת בעל אותה כראוי א"כ מהיכי תיתי לחוש לדברי' הקדומים שתיאסר עליו עתה ובפרט שמסתמא כעת היא חוזרת מדברי' וקי"ל דהיא אינה יכולה למשוי אנפשה חד"א לגבי בעלה משום שמא עיני' נתנה באחר ומכ"ש שבנ"ד הלא קודם שהיה נודע שהיא מעוברת הא לא היתה אסורה עליו עפ"י טענתה שאין לו ג"א ובעת שנודע הריונה הלא היא חוזרת מדברי' ובכה"ג הרי ל"ש שוי' אנפשה חד"א כמ"ש בט"ז אה"ע סי' קנ"ב סק"ח ע"ש וגם הלא איפשר שבעת שטענה שאין לו ג"א היתה מפאת חסרון ידיעתה מאחר שהיתה בתולה ואיש לא ידעה ולא היתה בקיאה להבחין בזה וגם איפשר שנתרפא אח"כ שהרי שהתה עמו עוד איזה חדשים ונתעברה אח"כ ממנו שעל כן לפענ"ד אין כאן מקום ספק שהאשה הזאת היא מותרת לבעלה בלי שום בית מיחוש ופקפוק כלל.
דברי ידידו דור"ש באהבה: ס' עט בעזה"י יום ב' כ' חשון תרנ"א לפ"ק סטרי שלומים רבים כטל וכרביבים לכבוד ש"ב ידידי הרב הגאון החריף ובקי בחדר"ת ערוגת הבושם מוכתר בנימוסו ויחוסו כש"מ יצחק אייזק שור נ"' אבד"ק בוקארשט יצ"ו במדינת רומעניען: יקרת מכתבו הגיעני לנכון ע"ד שאלתו בנידן אשה אלמנה שמה רחל מעיר אוועשט שמוחזקת מאז מעולם לצנועה וכשרה שבאה בקשר החיתון עב"ג אשר הוכיח לה ה' ובעת ההתקשרות בא לשם איש אחד והרעיש בקולו היות שהאשה הנ"ל היא א"א כי אחיו שמו פ' מבוקארעשט קידש אותה בהיותו שמה בחורף דאשתקד והוציא מאמתחתו אגרת מאחיו הנ"ל ובו כתוב לאמר שקידש את האשה רחל הנ"ל בכסף בלא עדים ואח"כ הלכה לבית המרחץ וטבלה א"ע במקוה ובעל אותה כ"פ ומזהירה שלא תנשא לאיש ואם תאבה לקבל ספר כריתות ממנו תבוא אחריו לבוקארעשט ויגרשנה והאשה מכחשת ואומרת להד"מ ובאמת האיש הנ"ל הוא מארחי ופרחי ממהדורי אפיתתא והאשה הזאת היא נגידה וחשובה והבליעל פ' הנ"ל בא כמה פעמים לביתה לבקש אוכל וצותה עלמשרתה ליתן לו ורק אחיו הנ"ל שלח אלי' שדכנים שתבא עמו בקשר השידוכין והיא נתנה אליו כתף סוררת שעל כן מילא בפיו לאמר שינקום נקמתו ממנה לעת מצוא ולכן רוצה עתה להבאיש ריחה בעלילה הלזו ומעכ"ת שלח אחרי האיש פ' הנ"ל והגיד לפניו ג"כ כדבריו במכתבו ושאל אותו הלא כתבת שלא היו עדים בשעת הקידושין והשיב שהי' עדים רק שא"י היכן נמצאים כעת זת"ש: הנה משנה שלימה שנינו בקידושין ס"ה.
האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ומוקמינין לה בגמ' התם כגון דאמר קדשתיך בפני פו"פ והלכו להם למדה"י הרי דאף אי פרט העדים בשמותיהן ואומר היכן הם כדקא' בפני פו"פ והלכו להם למדה"י אפ"ה א"נ לאוסרה מכ"ש בנ"ד שאינו אומר מי הם העדים וא"י היכן נמצאים ועתשו' דרכי נועם חאה"ע סי' ד' דא"צ שתכחישתו בפניו ומלבד ראיותיו הנכחות שהביא שם כ' וז"ל ועוד אם צריך הדבר לכך לא הנחת בת לא"א בחזקת פנוי' שהרי יכול כל אדם בנקל לעגן אשה כל ימי' כגון שילך למדה"י ויאמר אני קדשתי את פ' הדרה במקום פ' ופו"פ עדים והלכו להם למדה"י ע"ש וכלשון הזה כ' ג"כ בתשו' הריב"ש סי' קכ"ג בא' שהוציא קול על אלמנה שנתקדשה לו ואמר שיש עדים בדבר שקדשה אלא שיצאו מן העיר לא הרחיקו יותר ממהלך שני ימים כ' שם שאין הבי"ד חוששין לדבריו וא"צ להמתין עד שיבאו עדים שכל שאין העדים כאן אין חילוק בין אם הם במקום קרוב או במקום רחוק ע"ש ובנ"ד יש עוד לצרף מה שיש להאיש הזה אשה מכבר בגאלאטץ כפי שנזכר במכתב כ"ת א"כ באמירתו שקידש את האלמנה הנ"ל אומר שעבר על חדרגמ"ה ואינו נאמן משום דאין אדם מע"ר ובפרט שכפי המכתב שביד אחיו הנ"ל קידשה בלא עדים ואף שיוכל להיות שגם אם החידושי כסף היו בלי עדים הרי כפי אמירתו שבעל אותה כ"פ יש לחוש שבעל אותה לשם קידושין ומהני אם היו עידי יחוד אמנם הלא הוא אינו אומר שהיו עידי יחוד ולו יהי' כן שהיו עידי יחוד הלא מאי דכ' ברמ"א סי' ל"ג בשם י"א דפנוי הבא על הפנוי' לפני עדים חוששין שמא כיון לשם קידושין הוא רק מטעם חזקה אין אדם עושה בב"ז ובכה"ג שהיתה נדה הא יש בזה מבוכה רבה בין הפוסקים אי שייך הך חזקה עמלמ"ל פ"י מגירושין הח"י בשם הרדב"ז וכפי מכתב כ"ת שנשי בית הטבילה אומרות שלא היתה בזה האשה הנ"ל בבית הטבילה במשך ימי ארמלותה הא בעל אותה בנדותה ול"ש אא"ע בב"ז וגם הלא כ' הרמ"א שם דביש לו אשה אחרת ל"ח ומבואר בתה"ד סי' ר"ט כיון דאם נתכוין לקידושין פוגע בחרמו של רגמ"ה ז"ל א"כ ב"ז עדיפא לגבי חר"ג ע"ש וע' כעין זה ברמ"א סי' מ"ה ס"א דהיכי דאי נימא שכיון בהסבלונות לשם קדושין עשה איסור בכה"ג אין חוששין לסבלונות שהם קידושין ועב"ש שם ס"ק ט"ו ובאב"מ שם.
ולבר מן כל דין הא לפי מה שהי' סובר אותו הטוען קידושין שהקידושין של כסף בלא עדים היו מועילין הא בודאי לא נתכוין בהבעילה אח"כ לשם קידושין וכ"ז לא נצרכא אלא אם האשה היתה מורה לדבריו אלה שכ' במכתבו הנ"ל אבל בנ"ד שהאשה מכחשת הכל בודאי א"נ לאוסרה כאמור ובפרט שהוא אומדנא דמוכח וגלוי לכל שלא תתקדש אשה חשובה וכסף תועפות לה לבן בליעל המחזיר על הפתחים ואע"ג דהרמ"א כ' בסי' מ"ב ס"א דאין הולכין בקידושין בתר אומדנות היינו היכי דהי' ודאי איזה עסק קידושין ביניהם רק שהאשה אומרת שלשחוק נתכונה בזה ל"מ אומדנות אבל בנ"ד שהספק אם הי' כלל דררא דקידושין בודאי חזי לאיצטרופי אומדנא דמוכח כי האי באופן שאין בזה שום חשש קידושין כלל ועתה"ד בפו"כ סי' רכ"ו: ולענין לחוש לקלא דקידושין בודאי ל"ש בנ"ד כיון דקיי"ל דבעינין שיוחזק הקול בבי"ד וכדא' בגיטין פ"ט.
לא ששמעו קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות כו' משא"כ בנ"ד הלא הנבל הזה הוא דאפקה לקלא ולא אחר ובודאי ל"ח לה כהא דא' יבמות כ"ה. אויבים הוא דאפקוה לקלא וכ"כ בתשו' רמ"א וז"ל אבל שיהא הוא עצמו מפיק לקלא בזה לא שמענו דא"כ לא הנחת בת לא"א שכל אחד מן הריקים יחמד שקידש בת נכבדי ארץ ותו דאם הי' נאמן לאפיק הקול האיך נפרנס הא דהאומר לאשה קדשתיך כו' אמאי היא מותרת הלא אפיק קלא א"ו שמעינין דכה"ג לא מיקרי קלא ע"ש ועתוס' כתובות ט"ז ד"ה וזו כו' וכ"ת דכשמעיד הוא שראה בקוטנו ואחר עמו חשבינין קול הא פריך הכא סהדי שיקרי נינהו והכי מפורש להדיא בשו"ת רש"ל סי' ל"ג ע"ש ובסוף ספרו מ"ש בזה ומ"ש בב"י אה"ע סי' מ"ב בשם הרשב"א והתשב"ץ ומכ"ש בנ"ד שהוא קול ושוברו עמו שאין בו שום ממש וחלילה לנטות להחמיר בזה כמבואר בראשונים ז"ל ובכגון דא המצוה והחובה על הבי"ד לגעור במי שמוציא קול על הקידושין לבל יוסיפו בני עולה לענות בבנות ישראל סרה ולא יתעוללו בהן הפריצים הפורצים גדר עולם.
וה' יגדור פרצות עמו ברחמיו ובזה הנני או"ש לו ידידו ש"ב הדור"ש באהבה.