שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' סה
בעזה"י יום ד' י' אדר תרנ"ב לפ"ק סטרי ישפות ה' שלום ורב טוב לכבוד ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי בחדר"ת ירו"ש כש"מ יחיאל מיכל הובנר נ"י אבד"ק ניזנוב יצ"ו מכתבו הגיעני כפול והנני לתשובתו בדבר העגונה אשת משה בן ר' ברוך מכפר הסמוך לקהלתו ערך ג' פרסאות שהי' מחזיק הפ"פ בשם ומעת שנלקח העסק ממנו מטעם המלך יר"ה הי' הולך סר וזועף כי נשבר מטה לחמו ופתאום בששה לירח אב נעלם מביתו ועקבותיו לא נודעו ובשמנה לירח אב נמצא בעיר ניזנוב נטבע בנהר דנוסטער ההולך שם ויען שלא שמעו המתעסקים ממנו מאומה פשטו כל בגדיו מעליו ונקבר כמנהג ישראל וביני וביני נודע הדבר לב"ב ובאו לשם אשתו ובניו ואמרו איזו סימנים בפרצוף פניו והקברנים אינם זוכרים היטב רק הסימן שאמרו שנחסר לו שן א' באמצע שורה התחתונה של השינים זאת זוכרים בבירור וכל המלבושים הכירו בטב"ע ואמרו בהם סימנים מובהקים היינו בבגד של ד' כנפות ומכנסים וגאטיס וכתונת ומנעלים ארוכים ולייבל וכיס קטן של מעות ובגד עליון שלו בכולם הגידו סימנים מובהקים והכירו בטב"ע ושוב העיד א' בפני כ"ת במותב תלתא איך שראהו בעצם היום הזה עט"ב עובר דרך עיר ניזנוב קודם שנמצא עכת"ש: הנה טרם יצמח כל שיח נבא לחקור בדבר הסימן שנחסר לו שן א' באמצע שורה התחתונה אף דחסרון השן הוא סימן גרוע דשכיח טובא בכ"ז כיון דפרטו וצמצמו המקום הלא בב"ש ס"ק ע"א מובא בשם תשו' הרד"ך לענין שומא דאף דלאו סי' הוא בכ"ז אם פרט וצמצם המקום ואמר על אבר פ' במקום פ' הוי סי' מובהק וכ' שבתשו' מהרשד"ם ומ"ב חולקים עליו והנה בב"י מביא בשם הרד"ך דחילא דידי' הוא מדברי רש"י ז"ל בב"מ כ"ז.
שפי' בפלוגתא דר"א בן מהבאי ורבנן בשומא בסי' העשוי להשתנות דמיירי באומר שומא באבר פ' ומשמע הא פי' באבר פ' במקום פ' בראשו או בסופו חשיב ס"מ ולא חיישינן לשינוי והחולקים על הרד"ך טעמייהו הוא משום דשומא מצוי' בב"ג. או דעשוי להשתנות לאח"מ וא"כ אפי' צמצם מקומו הא מצוי בב"ג להיות במקום הזה המצומצם.
וכן לענין חששא דנשתנה לאח"מ אין מועיל לזה צמצום המקום וכמו שביאר זה בתשו' דברי ריבות סי' רע"ב דכיון דהטעם משום עשוי להשתנות שייך ה"ט אפי' שיאמר באבר פ' במקום פ' דאטו השינוי יתעכב מלהשתנות ע"י שכיון העד לומר במקום פ' ע"ש ובט"ז ס"ק כ"ט אמנם בנ"ד בחסרון השן אפשר דגם החולקים יודו דהוי כמו רושם שבגופו וצלקת שכ' בב"ש ס"ק ע"ד בשם הט"ז דאם מצמצם המקום הוי ס"מ ועתשו' מהר"ם לובלין סי' ו' וקכ"ח ותשו' רח"כ סי' ל"א.
אמנם אכתי י"ל דרק ברושם וצלקת דבלאו צמצום המקום הוי ס"א לכך ע"י צמצום נעשה סי' מובהק אבל בסי' גרוע ל"מ צמצום המקום והא דמצינו בב"מ י"ח וגיטין כ"ז: דקא' רב אשי כגון דקא' נקב יש בו בצד אות פ' דהוי סי' מובהק הרי דאף דנקבים ביריעה שכיחי הרבה והוי סי' גרוע בכ"ז ע"י צמצום המקום הוי סי' מובהק ז"א דהרי הבעה"ע הובא בב"י סי' י"ז כ' דבע"י דוקא נקב בצד אות פ' אבל בצד תיבה פלונית ל"מ והיינו דבצד תיבה פ' הוי סי' אמצעי ורק כיון דסי' דרבנן ל"מ ס"א ולכך כשמצמצם ביותר לסמן באיזה אות הוי שפיר ס"מ והראי' דהרי קא' התם אבל נקב בעלמא לא מספקא לן אי דאוריי' או דרבנן ואי באופן שהוא סי' גרוע הרי ל"מ גם אי ס"ל סד"א ולמה אמר הטעם משום דמספקא לי' וע"כ דהכונה אבל נקב בעלמא היינו כשמצמצם מקום התיבה דאז הוי ס"א ואי סימנין דאורייתא הי' מועיל ולפי דמספקא לי' בעינן דוקא בצד אות פ' דאז הוי ס"מ.
אמנם הרי עכ"פ אנו מוכרחין לומר דאפי' נקב בצד תיבה פ' עכ"פ סי' אמצעי הוי אף דנקב בקלף הוי סי' גרוע דשכיח הרבה הרי חזינן דע"י הצמצום של מקומו נעשה מסימן גרוע סי' אמצעי וכ"מ מד' הרא"ש פ"ב דב"מ סי' י"ד שכ' שם דאע"ג דארוך וגוץ הוי סי' גרוע בכ"ז ע"י צמצום מדת ארכו ורחבו של הגט הוי סימן להחזיר לה הגט ודוקא כשאומרת שהגט הוא ארוך או קצר הוי סי' גרוע אבל כשמצמצם מדת ארכו ורחבו הוי סי' יפה.
ואף שאין להוכיח משם שיהי' סי' מובהק דהרי כ' הרא"ש שם דל"ב התם סי' מובהק כיון דליכא התם חשש שמא נכתב לשם אשה אחרת אלא שהבעל אומר שממנו נפל ועדיין לא גירשה ולא ידעינן הי מינייהו קושטא קאמר ואי משום דמנסבא בי' ואיכא איסורא דאורייתא הא אפי' בלא גט נמי האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה אפס דגיטא מסייע לה לזה מהני הסימנים שאומרת ול"ב מובהקין דוקא ע"ש שכ' דמאי דקא' הש"ס התם נקב בצד אות פ' לאו דוקא כיון דל"ב התם סי' מובהק אבל עכ"פ חזינן מזה דאפי' סי' גרוע ע"י צמצום מקומו נעשה סי' אמצעי עכ"פ והסברא נותנת כן דהוי עכ"פ סי' אמצעי דהרי קיי"ל כרבא בב"מ כ"ב: דס"ל דמקום הוי סי' לענין החזרת אבידה א"כ חזינין דהוי עכ"פ סי' אמצעי ועט"ז סי' י"ז ס"ק ל"א לענין צמצום המקום בצלקת שכ' שם דאף דקיי"ל דמקום ומנין ל"ה סי' מובהק היינו במקום שאינו מצומצם לגמרי אבל היכי שהוא מצומצם לגמרי הוי סי' מובהק ע"ש ונהי די"ל דבסי' גרוע נחית חד דרגא דאפי' במצומצם לגמרי ל"ה סי' מובהק אבל סי' אמצעי הוי עכ"פ והרי בתשו' ב"ח סי' פ"א הסכים להרד"ך דאפי' שומא בצמצום מקום הוי ס"מ וכ"כ הכנה"ג בשם רדב"ז ובתשו' רעק"א סי' ק"ז מסתפק לומר דשומא תחת הדד הוי סי' אמצעי ע"ש אמנם נהי דלענין שומא לא קיי"ל כהרד"ך כיון דמצוי בב"ג ועשוי להשתנות לאח"מ ל"ה אפי' סי' אמצעי אבל בשאר סי' גרוע מהני צמצום המקום שיהי' עכ"פ סי' אמצעי ועתשו' חת"ס אה"ע ח"ב סי' קל"ז.
והנה אף דבתה"ד סי' קס"א כ' לענין שהעידו ששני שנים שבאמצע השורה של לחי העליון הי' גדולים משאר השנים שבשני צדיהם דל"ה אפי' ס"א הלא כ' שם הטעם דברוב בנ"א הוא כן דשני השנים האמצעיים בשורה העליונה גדולים יותר מהנהו שבשני צדיהם ובזה שפיר ל"ה סי' כלל דהרי רגיל להיות כן במקום הזה והיכי דמהדרך להיות כן אף שאינו כך תמיד בכה"ג ל"ה מקום סי' כלל כדמצינו בתוס' יבמות קט"ו: ד"ה אתרמויי שכ' וז"ל הכא משמע דמנין ומדה ל"ה סי' והא דא' בפ' א"מ מדמשקל הוי סי' מדה ומנין נמי הוי סי' התם מיירי בענין שאין דרך בנ"א להצניע אבל הכא דרך בנ"א להצניע במדה עכ"ל הרי דהיכי דדרך להיות כן אף שאינו כך תמיד בכ"ז ל"ה מדה ומנין סי' בכה"ג וה"ה לענין מקום דהוי סי' היכי דדרך להיות כן ל"ה אפי' ס"א אכן בנ"ד חסרון השן באמצע שורה התחתונה הוי שפיר סי' אמצעי עכ"פ: ולפי"ז כיון שכל בגדיו הוכרו בס"מ ובטב"ע א"כ הא ידוע ד' מהר"ל מפראג שהובא בב"ש ס"ק ס"ט דאי איכא ס"מ בבגדיו וס"א בגופו מהני ממ"נ דאי סד"א הא מהני הס"א שבגופו ואי סד"ר הא ל"ח לשאלה גם מכח ד' א"ז הח"צ סי' קל"ד שכ' להתיר במי שהי' לו פצע במצחו והי' ס"מ בהבגדים מכח דהוי שאלה דיחיד כדא' בב"ב קע"ב.
דלנפילה דיחיד ל"ח ובפרט דהיו ביניהם כמה כלים דלא מושלי כגון כיס של מעות דמבואר בגמ' דלא מושלי אינשי והחליט הב"ש כן להלכה ובגד של ציצית וכתונת מובא בק"ע דהוא כלים דלא מושלי וכן מנעלים כ' בתשו' שבו"י ח"ב סי' קי"ג דמנעלים על הדרך הוא מכלים דלא מושלי אינשי שמתקלקלין מאד ובלא"ה הא דעת המהרי"ט דשאלת כל בגדיו הוא מילתא דלא שכיחא ול"ח וכבר מבואר אצלי בתשו' א' דאף לד' החולקין על הח"צ וס"ל דגם לשאלה דיחיד חיישינן משום דבשלמא לנפילה דיחיד ל"ח כיון דנפילה מצ"ע לא שכיח ודי אם אנו חוששין לנפילהדרבים ולא לנפילה דיחיד אבל השאלה הא מצ"ע שכיח וחיישינן גם לשאלה דיחיד ע' בס' בית מאיר אמנם בכלים דלא מושלי אף לד' הב"י בשם הריטב"א שהובא בב"ש שם שכתב דאי סי' דרבנן חיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי בכ"ז כיון דהשאלה מצ"ע לא שכיח ל"ח בזה לשאלה דיחיד ושעפי"ז אזדא קושי' הב"ש שם שהקשה דברי הש"ע אהדדי דבסי' י"ז פסקינין דחיישינן לשאלה אפי' בכלים דלא מושלי ובסי' קל"ב גבי גט מחלק דבכלים דלא מושלי ל"ח לשאלה.
ובדרך הפלפול י"ל בישוב הקושיא הלזו עפ"מ שהקשה הנוב"י בתשובותיו בהחששא דשאלה אמאי לא נוקמי אחזקה כל מה שנמצא ת"י האדם הוא שלו ותי' דכנגד זה איכא חזקת א"א אכן יש להתבונן עוד הרי אי חיישינן לשאלה אנו צריכין לומר שנעשה מעשה חדשה בהבגדים שבעליהן פשטן והשאילן לאחר ואמאי לא נוקמי אחזקה שלא נעשה בהן מעשה חדשה דומיא דכ' הפוסקים גבי רובא דתליא במעשה דל"ה רוב מטעם שיש חזקה שלא נעשה מעשה הלזו וסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא והרי קיי"ל בח"מ סי' רמ"א ס"י בתנאי שהוא בקו"ע א"נ לומר שקיים התנאי אם לא ע"י עדים ובתנאי שהוא בשוא"ת צריך שכנגדו לה"ר שעבר על התנאי והיינו מטעם דכ"ז שלא נתברר בעדים שנעשה המעשה החדשה מוקמינן אחזקה שלא נעשתה וכ"ה ברמ"א אה"ע סוסי' ל"ח לענין קידושין ועתשו' שבו"י ח"ג סי' קע"ג וא"כ הויא חזקת א"א חדא במקום תרתי עי' כתובות ע"ו.
ובתוס' שם וכי"ב הקשה בט"ז אה"ע סי' י"ז ע"ש: אמנם י"ל עפמ"ש בתוס' יבמות קי"ט. לענין רוב נשים מתעברות ויולדות דל"ה רובא דתליא במעשה כיון דדרך הוא שהאדם נזקק לאשתו הוי כמידי דממילא ע"ש ושעפי"ז כ' לבאר דברי הש"ס קידושין פ'.
גבי תינוק שנמצא בצד העיסה כו' וחכמים מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח וקא' התם טעמא דרבנן משום דרוב תינוקנות מטפחין שלכאורה ל"ל הך שדרכו של תינוק לטפח. ולהאמור מובן דהכונה הוא כדי שלא תקשי הרי הוי רובא דתליא במעשה ולהכי קא' שדרכו של תינוק לטפח.
והוי כמידי דממילא ובהכי ביארתי ג"כ ד' הט"ז ביו"ד סי' ס"ט באשה שבשלה בשר ושכחה אם מלחו תחל דכ' משום דרוב פעמים מולחין תחלה שלכאורה הא הוי רובא דתליא במעשה ולהנ"ל י"ל כיון דדרך למלוח תחלה לא מיקרי תליא במעשה והה"נ י"ל בכלים שמתחלתן עשויין להשאיל ולהשכיר עח"מ סי' ע"ב סי"ט כיון דדרך הוא להשאילן לא מיקרי תליא במעשה ול"ש לומר דמוקמי' אחזקה שלא נעשה המעשה דהוי כמידי דממילא כנ"ל וזהו תינח בכלים שדרכן להשאילן אבל בכלים דלא מושלי שפיר הוי תלי' במעשה והדרק"ל דהוי' חזקת א"א חדא במקום תרתי.
אולם י"ל עפי"ד תשו' הריב"ש סי' שע"ח שכ' דבעגונה איכא תרתי חזקי חזקת חי דהבעל וחזקת א"א וא"כ יש ב' חזקות נגד השני חזקות הנ"ל והוי ספק השקול ושפיר חיישי' לשאלה אפי' בכלים דלא מושלי וע"כ שפיר פסקינן בסי' י"ז דחיישינן לשאלה אפי' בכלים דלא מושלי משא"כ בסי' קל"ב גבי גט הא ליכא רק חזקת א"א לחוד וע"כ שפיר פסקינן התם דל"ח לשאלה] ולהאמור נכון דגבי גט הא הוי שאלה דיחיד דע"כ שמותיהן של המשאיל והשואל שוין וא"כ בכלים דלא מושלי כיון דהשאלה מצ"ע ל"ש ל"ח לשאלה דיחיד משא"כ בסי' י"ז דהוי שאלה דרבים חיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי ועשו"ת גבעת פנחס מההפלאה סי' כ"א כ"ג.
שהעלה להתיר בעובדא דידי' שהי' ג"כ סי' גרוע בגופו במקום מצומצם וסי' מובהק בכליו מטעם דאף דחיישינן לשאלה ונעשה מסי' מובהק סי' אמצעי כמ"ש הב"ש בכ"ז הו"ל כב' סימנים אמצעיים דמצטרפין להיות כסי' מובהק ע"ש ובאמת ס"א בגופו וס"א בכלי עדיף יותר מב' סימנים אמצעיים שכ' המ"ב דהוי כסי' מובהק דהרי בתשו' מהריב"ל ח"א סוסי' ח' כ' בפשיטות דשני ס"א בגופו ל"מ ובתחלת הסי' מצדד לומר דס"א בגופו וס"א בכליו מהני כסימן מובהק ובאמת כ' הראשונים ז"ל בשם ספר מחת דסי' הגוף וסי' כליו מצטרפין וכ"כ בתשו' מהרי"ו סי' ע"ט הובא בכנה"ג אות שע"ה ואף דלא סמך להתיר בזה רק בצירוף האומדנא שהי' בעובדא דידי' שזה שנהרג הלך על אותו דרך הלא גם בנ"ד ידענו שבעלה של זו הלך ביום זה באותו דרך וכן העלה ביש"ש פ' בתרא דיבמות דס"א שבגופו מהני בצירוף הסי' שבכליו.
ויש עוד מקום להסביר הענין עפ"מ שמצדד הרא"ש פ"ק דב"מ סי' נ' לומר דחשש שאלה הוא רק דרבנן שע"כ בממון ל"ח לשאלה ע"ש וענובי"ק סי' ל"ז שכ' דעכ"פ הא דכ' הב"י דאי סד"ר חיישינן לשאלה אף בכלים דלא מושלי זהו בודאי רק מדרבנן משום חומרא דא"א ע"ש והסברא נותנת כן דהא הני כלים רובא דאינשי לא מושלי להו אפס דחיישינן למיעוטא דמושלי כמו במשאל"ס שכ' בתוס' ב"מ כ': דמדרבנן חיישינן למיעוטא משום חומרא דא"א [ושעפי"ז כתבתי בחידושי לבאר ד' רש"י ז"ל ביבמות קכ"ב.
במשנה גבי הא דאר"ע אין משיאין עפ"י אשה א"ל מעשה בבני לוי שהלכו לצוער כו' ולא תהא כהנת כפונדקית אמר להם לכשתהא כפונדקית נאמנת הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהי' בידו ופירש"י ועל הסימנים סמכו וקשה לכאורה נהי דנימא דבהכרת כליו ל"ב שיהא מלובש בהן עט"ז ס"ק מ"ו מש"כ בשם הלבוש ובק"ע אות תכ"ז.
וס"ת הלא הוי דבר שאין דרכו להשאיל בפרט לנכרית בכ"ז לד' הריטב"א שהובא בב"י דאי סד"ר גם בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה וא"כ איך סמכו על סימני הכלים הרי חיישי' לשאלה וראיתי שנתקשה בזה ש"ב הגאון מטרנאפאל ז"ל בספר יהושע סי' ס"ט ולהאמור י"ל עפמ"ש המ"ל פי"ב מגירושין הי"ז לצדד דבנטבע במשאל"ס כיון שאינו רק דרבנן גם ה' נשים נאמנות ע"ש וא"כ י"ל דזהו דדחי ר"ע דמהתם אין ראי' דהוציאה להם הכלים הנ"ל והו"ל סימנים נהי דחיישינן לשאלה אפי' בכלים דלא מושלי אי סד"ר אבל הא אינו רק דרבנן ולכך גם הפונדקית נאמנת אבל בדאוריי' גם אשה ישראלית אינה נאמנת] וא"כ נגד זה מהני שפיר הס"א שבגופו דלגבי חששא דרבנן מהני סי' דרבנן: והנה ראיתי בחי' פנ"י גיטין כ"ז שכ' שם להוכיח דאי סימנים דרבנן לא סמכינן עלייהו באיסור דאורייתא אפי' היכי דהחשש הוא רק דרבנן מדמוקי התם ר"א מתני' דמצא גיטי נשים כו' הא אמר תנו נותנין ואפי' לזמן מרובה וכן הברייתא דמצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה ול"ח לב' יב"ש דמיירי כגון דקא' נקב יש בו בצד אות פ' דהו"ל סי' מובהק כו' מספקא לי' סימנים אי דאוריי' או דרבנן וקשיא לי' להפנ"י דהרי חששא דב' יב"ש אינו רק מדרבנן והיל"ל דיועיל ג"כ סי' דרבנן וע"כ דגם בחשש דרבנן ל"מ סי' דרבנן אמנם מה שנלפענ"ד בזה הוא דהא דחשש דב' יב"ש אינו רק דרבנן הוא דוקא אי סימנים דאורייתא ול"ח דילמא אתרמויי אתרמי עוד אחר בסי' כזה וא"כ הלא השם הוא ג"כ סי' באדם כמ"ש בתשו' ח"צ סי' קל"ד וממילא דלא חיישינן מה"ת ג"כ לב' יב"ש אבל אי סי' דרבנן ומדאוריי' חיישינן שאירע עוד אחר בסי' כזה א"כ חיישינן מה"ת ג"כ לב' יוב"ש וכן מצאתי סברא זו בנוב"י מהד"ת חאה"ע סוסי' ס' ע"ש דפח"ח וא"כ ל"ק קושי' הפנ"י הנ"ל כיון דאי סי' דרבנן הא החשש דב' יב"ש מה"ת ול"מ סי' דרבנן נגד חששא דאורייתא.
ומיושב עפי"ז גם ד' הש"ס יבמות ק"כ. דקא' למימרא דסי' לאו דאוריי' ורמינהו מצאו קשור בכיס כו' אפי' לז"מ כשר ולכאורה דילמא התם כיון דהחשש הוא משום ב' יב"ש דל"ה רק מדרבנן משום לעז ולגבי איסור דרבנן מהני סימן דרבנן.
ולהאמור נכון דהא למאי דקיימינן השתא דסי' לאו דאוריי' א"כ חששא דב' יב"ש הוא מדאוריית' ושפיר פריך האיך מהני סי' דרבנן נגד איסור דאוריי'. ובדרך זה העליתי ליישב ג"כ מה דנתקשיתי בסוגי' שם דקא' ואפי' במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו ב' יב"ש בעיר א' דאלת"ה קשיא דרבה אדרבה דההיא גיטא דאשתכח בי דינא דר"ה דהוי כתיב בי' בשוירי מתא דעל רכיס נהרא אר"ה חיישינן לשני שוירי וא"ל ר"ח לרבה פוק עיין בה דלאורתא בעי מינך ר"ה נפק דק ואשכח דתנן כל מעב"ד ה"ז יחזיר והא ב"ד דר"ה דכי מקום שהשיירות מצויות דמי וקא פשיט רבה דיחזיר.
ולכאורה מאי ראי' היא זו דילמא התם לכך פסק רבה דיחזיר דמיירי שנמצא הגט דרך הינוח בבי דינא דר"ה מקום שהי' ר"ה יושב ודן כפירש"י שם ולכך יחזור דבכה"ג קיי"ל דהוי מקום סימן כדפסק הרמב"ם בפי"ג מה' גזילה ואבידה ובטוש"ע ח"מ סי' רס"ב ואף דהמקום ל"ה רק סימן בינוני כמבואר בטוש"ע שם הרי החשש דב' יב"ש הוא רק דרבנן ומהני סי' דרבנן לגבי אי' דרבנן אמנם באמת הרי רבה גופי' ס"ל בב"מ כ"ב: דמקום ל"ה סי' ומבואר בפירש"י שם כ"ג: דללישנא בתרא שם אפי' כיון במקום מסוים ג"כ ל"ה סי' ע' באס"ז שם ושפיר קא' הש"ס דלרבה לשיטתי' ע"כ א"א לפרש מכח סי' המקום וע"כ משום דבשיירות מצויות ולא הוחזקו ל"ח.
אמנם קשה לפ"מ דא' בדף כ"ג: דרב ס"ל מקום הוי סי' ומסתמא ר"ה כרב רבי' ס"ל ע' שבת קכ"ח. ואמאי אר"ה חוששין לב' שוירי הרי המקום הוי סי' אמצעי ולגבי חשש דב' יב"ש דרבנן מהני סי' דרבנן ולהאמור נכון דאי סי' דרבנן הא חשש דב' יב"ש דאוריי' כנ"ל וחוץ לדרכנו נלפענ"ד בישוב קושיא זו עפי"ד הש"ס ע"ז מ'.
גבי טרית שאינה טרופה אתמר ר"ה אמר עד שתהא ראש ושדרה ניכר ר"נ אמר או ראש או שדרה א"ר יהוד' משמי' דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן ד"ה אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר ומבואר ברא"ש שם הטעם משום דציר דגים טמאים אינו אלא מדרבנן כדא' בחולין צ"ט. שאני ציר דזיעה בעלמא הוא וי"ל דטעם פלוגתייהו הוא דכ"א בפ"ע הראש או השדרה הוי כסי' אמצעי וס"ל לר"נ דסגי בחד מינייהו כיון דציר דגים טמאים הוא רק איסור דרבנן ולגבי איסור דרבנן מהני סי' דרבנן משא"כ ר"ה ס"ל דגם באיסור דרבנן ל"מ סי' דרבנן כדס"ל באמת לקצת פוסקים דרק באבידה מהני סי' דרבנן דגבי ממונא אמרינן הפקר ב"ד הפקר משא"כ באיסור אפי' הוא דרבנן ל"מ סי' דרבנן ולכך ס"ל לר"ה דלא סגי בא' מהן כ"א בתרווייהו דשני סימנים אמצעיים הוי סי' מובהק כמ"ש המ"ב ומהני גם לגבי דאוריי' מכ"ש באיסור דרבנן והיינו דקא' מחלוקת בצירן אבל בגופן ד"ה תרווייהו בעינן והיינו דגופן הא הוי איסור דאוריי' ומודו תרווייהו דבעינן סימ' מובהק.
ומעתה קא' ר"ה שפיר בסוגיין דחוששין לשני שיורי דאף דמקום הוי סי' והיל"ל דיועיל לגבי חשש דב' יוב"ש דרבנן דאיהו לשי' אזיל דס"ל דגם באיסור דרבנן ל"מ סי' דרבנן. וי"ל דזהו דקא"ל רב עמרם לרבה היכי פשיט מר איסורא מממונא וא"ל תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן.
דלכאורה אינו מובן מה זה שא"ל תרדא שפירושו שוטה הי"ל לדחותו בסתם שטרי חליצה ומיאונין תנן ולהאמור י"ל דר"ע הי' סבור דרבה אתי עלה מטעם דמקום הוי סי' בינוני היכי שהוא מקום מסוים ולהכי אמר יחזיר משום דסי' דרבנןמהני לגבי חשש דרבנן וקא פריך לי' היכי מדמית איסורא לממונא דבממונא שפיר מהני סי' דרבנן מטעם הפקר ב"ד הפקר אבל לא באיסור אף שהוא מדרבנן וע"ז א"ל תרדא פי' שנשתטה בכונתו במאי דסבור דרבה אתי עלה מכח סי' המקום דהרי איהו ס"ל באמת מקום ל"ה סי' אלא אפי' כפי טעותו א"א לומר כן דהרי קחשיב ג"כ שטרי חליצה ומיאונין.
ומה נכון ליישב עד"ז מה שיש להעיר ג"כ בהא דפריך התם הש"ס על ר' זירא דקא' אפי' בשיירות מצויות ולא הוחזקו נמי לא יחזיר מהא דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר ודחיק לשנויי דאשתכח אבראי נימא דאשתכח בב"ד אפס דמיירי שנמצא בדרך הינוח ולכך יחזיר משום דמקום הוי סי' בינוני ומהני סי' דרבנן לגבי חשש ב' יב"ש דרבנן.
ונראה עפי"ד הש"ס חולין ס"ד. בהא דקא' התם לוקחין ביצים מן הנכרים בכ"מ וא"ח לא משום נבילות ולא משום טריפות ודילמא דעוף טעמא נינהו באומר של עוף פ' טהור ולבדוק בסימנים כו' אלא א"ר זירא סימנים לאו דאורייתא ולכאורה הרי בחי' הר"ן שם כ' דפירכת הש"ס שם ודילמא דעוף טמא נינהו אף דעופות טהורים הוי רובא מ"מ נימא סמוך מיעוטא דעוף טמא למיעוטא דנו"ט והרי סמוך מיעוטא למיעוטא כ' הראשונים ז"ל דאינו רק מדרבנן וא"כ מאי משני ר"ז סימנים לאו דאורייתא הרי לגבי איסור דרבנן מהני סי' דרבנן וע"כ דר"ז ס"ל דאפי' באיסור דרבנן ל"מ סי' דרבנן וא"כ פריך הש"ס שפיר לר"ז לשי' מהך דכל מעב"ד ה"ז יחזיר ומוכרח לשנויי דאשתכח אבראי והבן ואזדא לפי"ז קושי' רש"י ז"ל בגיטין ובב"מ שם דאמאי ל"ק דר"א ס"ל סי' דרבנן ולהכי בעי סי' מובהק ונפשוט באמת מזה דסי' דרבנן ע"ש ולהאמור י"ל עפמ"ש הפנ"י בחי' ב"מ דר"י ור"א שם מוקי באין ש"מ ולא הוחזקו ואפ"ה לא יחזיר אלא אם לר"י כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו כו' או לר"א בדקא' נקב יש בו בצד אות פ' ואי דקשיא ממתני' דכל מעב"ד ה"ז יחזיר אינהו ס"ל כדקא' ר"ע לרבה בב"מ כ': היכי פשיט מר איסורא מממונא ולא ס"ל הא דדחי לי' רבה שטרי חליצה ומיאונין תנן דס"ל דבחליצה ומאונין לא החמירו לחוש לב' יוב"ש כמו לענין גיטין משום חומר א"א ע"ש והנה בתוס' שם הקשו על הא דקא' היכי פשיט מר איסורא מממונא הרי אנו מחמירין טפי בממונא דא"ה בממון אחר הרוב ובאיסורין אזלינן בתר רובא ותי' דמדאוריי' ל"ח לב' יוב"ש אלא מדרבנן משום לעז ובממונא ל"ש לעז.
ולפי"ז יתיישב שפיר קושי' רש"י ז"ל דא"א לומר דהוי פשיטא לי' לר"א דסי' דרבנן דא"כ תקשי לדידי' דס"ל דאפי' בלא הוחזקו ואין ש"מ לא יחזיר מהא דכל מעב"ד ה"ז יחזיר דנהי דנימא דמיירי דאשתכח אבראי הרי איהו ס"ל דאפי' באין ש"מ ולא הוחזקו לא יחזיר ואי דאין למיפשט איסורא מממונא ז"א דהרי לפי"ד התוס' הנ"ל הלא זהו רק אי החשש דב' יב"ש הוא רק מדרבנן משום לעז דבממונא ל"ש לעז וזהו רק אי סימנים דאורייתא משא"כ אי נימא דס"ל סי' דרבנן הא שוב החשש דב' יב"ש דאוריי' והדרק"ל ולכך קא' שפיר דר"א מספקא לי' אי סימנים דאוריי' או דרבנן ולכך אם נרצה למיפשט מהא דכל מעב"ד ה"ז יחזיר דעכ"פ באין ש"מ ולא הוחזקו יחזיר נימא דילמא סי' דאוריי' וא"כ הוי החשש דב' יב"ש דרבנן ואין למיפשט איסורא מממונא ואם נבא ליישב המתני' והברייתא דיחזיר ע"י סי' שוב מספקינין דילמא באמת סי' דרבנן וע"כ מוקי לה בנקב בצד אות פ' דהוי סי' מובהק והוי לכ"ע דאורייתא ודו"ק: אמנם יש לעורר לכאורה דל"ל לרב אשי לאוקמי בנקב בצד אות פ' לפי"ד המ"ב שמובא בב"ש ס"ק ע"ג דשני סי' אמצעיים הוי כסי' מובהק וא"כ הו"מ לאוקמי בנקב סתם והרי השם יב"ש גופי' הוי סי' אמצעי כד' הח"צ והנוב"י הנ"ל וגם עוד סי' אמצעי דהנקב והו"ל סי' מובהק.
ונראה דהנה הראשונים ז"ל כתבו דלר"י ור"א ע"כ גם בחדא לריעותא לא מהדרינן כר' זירא ולכך לא ניחא להו בשינויא דר' זירא משום הברייתא דמצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה דאי מיירי באין ש"מ ולא הוחזקו פשיטא דיחזיר ובשלמא על המשנה דמצא גיטי נשים כיון דלא קתני בהדיא אם אמר תנו נותנין אלא מדיוקא ל"ש למיפרך פשיטא כמ"ש רש"י ותוס' על לאלתר ועל ר"א דמשני בסי' מובהק ל"ש למיפרך פשיטא כיון דסד"א דגזרינן סי' מובהק אטו אינו מובהק כמ"ש כ"ז באס"ז ב"מ שם ובלא"ה י"ל דע"כ ר"א אינו מתרץ רק הברייתא דמצא גט אשה בשוק דהרי לפמ"ש הרמב"ן והניוק"י ביבמות קט"ו.
דלהכי פסקינין התם כרבא דל"ח לתרי יצחק משום דמיירי שנמצא במקום דירתו ואמרינין כנכ"ה ואף דבכתובות ע"ו קיי"ל כרב אשי שם דס"ל דל"א כנכ"ה מ"מ משום עיגונא אקילו בה רבנן ע"ש ולפי"ז י"ל דבאמת ממצא גיטי נשים ליכא פירכא כ"כ דאיפשר לאוקמי שנמצא הגט במקום כתיבתו ואמרינין כנכ"ה ואי דרב אשי הא לא ס"ל כנכ"ה י"ל דמיירי דהבעל הלך למדה"י וא"א לכתוב גט אחר ומשום עיגונא אקילו בה רבנן כנ"ל משא"כ בהך ברייתא דמצא גט אשה הא קתני בזמן שהבעל מודה וא"כ מיירי שהבעל בפנינו וליכא עיגון וא"כ בדליכא עיגון הא ס"ל לרב אשי גופי' דל"א כנכ"ה ועי"ז הוכרח ר"א לשנויי כגון דקא' נקב יש בו בצד אות פ'] ולפי"ז י"ל דר"א מוקי הברייתא דמצא גט אשה בהוחזקו ב' יב"ש וכיון דהוחזקו הא ל"ה השם יב"ש סי' אמצעי משום דאיכא עוד אחר בשם זה ולכך בעי שפיר סי' מובהק ומה נכון ליישב בזה מה שדקדקו המפורשים דאמאי נטר הש"ס בב"מ י"ט.
בפירכא דפריך בזמן שהבעל מודה מיהא יחזיר לאשה וליחוש שמא כתב ליתן בניסן כו' עד אחר שינויא דרב אשי ולמה לא הקשה קושיא זו תיכף ונראה דהנה בתוס' שם ד"ה וליחוש הקשו דאמאי לא פריך אמתניתין דדייקינין הא אמר תנו נותנין וכן אמתני' דהמביא גט ממדה"י ניחוש שמא כ' ליתן בניסן כו' אמנם לדברינו הנ"ל מיושב לנכון דהנה כמה מרבוותא ז"ל כתבו דהפלוגתא דפליגי אם משעת נתינת עיניו לגרשה אין לו פירות או שיש לו פירות עד שעת נתינה הוא רק למאי דקיי"ל כר"א דאמר עידי מסירה כרתי אבל לר"מ דאמר ע"ח כרתי בודאי אין לבעל פירות משעת חתימה.
ולפי"ז על המשנה ליכא לאקשויי הך פירכא דאיפשר דאתיא כר"מ דאמר ע"ח כרתי ואין לו פירות משעת חתימה ואי דהא כ' התוס' שם בד"ה והוא שהוחזקו דלרבה פשיטא לי' דמתניתין מיירי בהוחזקו וכפי שהבין בכונתם האס"ז שם ע"ש שע"כ הלא כ' בתוס' שם דע"כ לא אתיא כר"מ דלר"מ בלא"ה הגט פסול משום דאין מוכח מתוכו אמנם זהו רק לרבה שם אבל ר"א שפיר מוקי המשנה בלא הוחזקו ואין ש"מ ול"ש למיפרך פשיטא כיון דהך דאמר תנו נותנין הוא רק מדיוקא כנ"ל משא"כ הברייתא לפי"מ דמוקי ר"א בסי' מובהק וע"כ דמיירי בהוחזקו כנ"ל וא"כ ע"כ לא אתיא כר"מ דלדידי' בלא"ה פסול משום דאין מוכח מתוכו וע"כ דאתיא כר"א דאמר עידי מסירה כרתי וע"כ פריך שפיר וליחוש שמא כתב ליתן בניסן כו' ומיושב הכל ע"נ ודו"ק: והנה עוד כ' הפנ"י שם לה"ר דבאיסור דאוריי' אפי' בחששא דרבנן ל"מ סי' דרבנן מד' הש"ס יבמות ק"כ.
דקא' על הא דקתני במתני' אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו למימרא דסי' לאו דאוריי' כו' והקשה הפנ"י דהרי בבכורות מ"ו: לחד אוקימתא מהני מדאוריי' פ"פ בלא חוטם רק דרבנן אחמירו ואמאי ל"מ סי' דרבנן א"ו דאפי' בחששא דרבנן ל"מ סי' אי סי' ל"ד.
ולפענ"ד אין משם ראי' כלל דע"כ אזיל התם ללישנא בתרא בבכורות שם דקא' יכיר לחוד והכרת פנים לחוד ולהך לישנא ל"מ מדאוריי' פ"פ בלא חוטם דאי לל"ק הא א' התם דבעדות אשה בתחילתה אחמירו בה רבנן וא"כ יקשה בלא"ה האיך מדייק למימרא דסי' ל"ד דילמא לעולם בעלמא סי' דאורייתא ורק בעדות אשה בתחלתה החמירו בה רבנן וע"כ דהסוגי' דהתם אזיל לל"ב דבכורות הנ"ל דלא החמירו בעדות אשה גם בתחלתה ולהך לישנא הא פ"פ בלא חוטם מדאוריי' ל"מ ולגבי דאוריי' ל"מ סי' דרבנן.
ולל"ק נפרש המשנה דאעפ"י שיש סימני' בגופו ובכליו היינו בסי' גרועים דל"מ אף מדרבנן כדמפרשינן בגמ' שם אליבא דמ"ד סי' דאוריי'. והנה בשו"ת פנ"י מהמג"ש ח"א אה"ע סי' ז' אחרי שהוכיח שם בראיות דבאיסור דרבנן מהני סי' דרבנן כ' וז"ל אבל מה אעשה שהתוס' כ' פ' האשה שלום דמאי דקאמרי סימנים פירושו סי' מובהק.
הנה אפי' במשאל"ס הצריכו סימנין מובהקין ואין אני כדאי לחלוק ומ"מ דבריהם צ"ע דלפע"ד דברי מוכרחים עכ"ל והנה לכאורה י"ל בפשיטות דלכך כ' התוס' שם דבעי' סי' מובהקין דאפשר דמיירי בלא שהו כדי שתצא נפשו דהוי דאוריי' כמבואר בסעיף ל"ד דאפי' אם ניסת תצא אולם אכתי ילה"ק לד' הנוב"י בסי' מ"ג שכ' דלדברי הריב"ש דגם בלא שהו כדי שת"נ רובן למיתה אפס דלכך אם ניסת תצא כיון דאיכא ב' חזקות כנגדו חזקת חי וחזקת א"א ולכך אם הועלה אח"כ אדם מת מן המים אף שלא הכירוהו לא בסי' ולא בטב"ע שוב ליכא חזקת חי ובכה"ג אם ניסת ל"ת ע"ש וא"כ הכא דקא' דאסקינהו קמן א"כ אפי' בלא שהו ליכא רק איסור דרבנן ושפיר הקשה הפנ"י דהיל"ל דיועיל סי' דרבנן אמנם י"ל כיון דבעובדא דהתם העדות של הטביעה הי' עפ"י נשים וק' נשים כע"א דמי' ורק משום עיגונא אקילו רבנן אבל מה"ת ל"מ ושפיר בעינן ס"ס.
ובלא"ה אנו מוכרחין לומר כן דהרי קשיא לכאורה האיך רוצה הגמ' התם למיפשט הבעיא דע"א במלחמה מהך דב' ת"ח שהיו בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן עפ"י נשים לפמ"ש בתוס' שם ד"ה טעמא דאף אי אמרינן דטעמא דעא"נ משום דאשה דייקה ומינסבה וע"כ לא יאמר העד בדדמי אפ"ה מיבעיא וכיון דכאן האשה לא דייקה אין עא"נ וא"כ לפ"ד המהרי"ק שורש ע"ב שכ' דבדשב"ע ולא אתחזק איסורא עא"נ וא"כ מאי ראי' מייתי מספינה שטבעה לימא שא"ה כיון דקיי"ל בגיטין כ"ה.
דספינה שאבדה נותנין לה חומרי חיים וחומרי מתים ואין כאן חזקת א"א כמ"ש בנוב"י סי' מ"ג ובכה"ג הרי עא"נ בדשב"ע בלא טעמא דדייקה משא"כ בע"א במלחמה הא איכא חזא"א ואי במלחמה לא דייקה אין עא"נ ועכצ"ל משום דאלו היו שני עדים כשרים על הטביעה באמת הו"א דיצאה מחזקת א"א מה"ת משא"כ בהך דב' ת"ח דעדות הטביעה הי' עפ"י נשים וק' נשים כע"א דמיין וע"י ע"א על הטביעה אינה יוצאת מחזא"א מה"ת כיון דכל הכשר עדותו אינו רק מדרבנן ועתשו' חת"ס סי' מ"ח.
ובפרט דהרי י"ל דלכך באיסור דרבנן מהני סימנים דרבנן משום דהא דמחמרינן שלא לסמוך אסי' אמצעיים משום דמספקא לן אי סד"א או דרבנן ולכך מחמרינן בדאוריי' ע' רא"ש פ"ב דב"מ ותשו' מ"ב סי' ס"ג ובק"ע סי' ל"ה אבל בדרבנן שפיר אזלינן לקולא דסד"ר להקל כדמצינו בב"ש ס"ק ק"ה שמיקל שם בספק משאל"ס משום דסד"ר לקולא וא"כ אין ראי' מד' התוס' הנ"ל כיון דכתבו הכי בפירוש למ"ד סי' דרבנן משא"כ לדידן דמספקא לן דילמא סד"א אזלינן לחומרא [ובגוף קושי' התוס'ביבמות שם שהקשו דמאי מועיל הא דקאמרי סי' אי סל"ד העליתי בחי' ליישב עפ"מ שהתעוררו המפורשים בהא דחיישינן בע"א לבדדמי הרי כמו דמצינו דבשני עדים ל"ח לבדדמי וכ' הרמב"ן במלחמות הטעם כיון שהתורה האמינתם מה לכם עליהם ה"ה היכי שנאמן ע"א מן הדין לא הי"ל למיחש לבדדמי ותי' כיון דבאמת מה"ת ל"מ ע"א בדבר שבערוה רק משום עיגונא הקילו לכך חיישינן לבדדמי ולפי"ז הרי כ' הנוב"י בסי' מ"ג דאע"ג דסי' ל"ד וחיישינן דילמא אתרמי אחר בסי' כזה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא ואיתרע חזקת א"א שלה ולפי"ז למ"ש המהרי"ק הנ"ל דהא דאין דשב"ע פחות מב' הוא רק היכי דאיכא חזא"א וא"כ בהך דב' ת"ח שטבעו הא ליכא חזקת חי כיון שהועלה אדם מת כנ"ל וליכא רק חזקת א"א א"כ שפיר קא' דקאמרי סי' ואע"ג דסי' ל"ד אבל עכ"פ חזקת א"א ליכא כנ"ל והיכי דלא אתחזק איסורא הא נאמן ע"א מה"ת גם בדבר שבערוה ושוב ל"ח לבדדמי כמו בב' עדים כנ"ל]: והנה ראיתי בתומים סי' ס"ה ס"ק י"ב שכ' שם דמדקא' רבא בב"מ כ"ז הטעם דמהדרינן אבידה בסי' א' סל"ד משום דניחא לי' לבעל אבידה כו' א"כ באיסור דל"ש האי טעמא ל"מ אפי' בדרבנן.
ולפענ"ד הרי באמת פירש"י התם בב"מ אי סי' דרבנן מהני בממונא משום הפקר ב"ד הפקר ומבואר ביבמות פ"ט. דכל היכי דבממונא תיקנו לעקור הדאוריי' משום הפקר בי"ד ה"ה באיסור דרבנן אעפ"י שיש לו עיקר מה"ת הקילו וכמו שהאריך קצת בזה בתשו' ברית אברהם חאה"ע סי' כ"ג והא דאצטריך לי' לרבא למימר באבידה מטעם ניחא לי' כו' נראה עפ"ד הכ"מ פ"ט משמיטה ויובל הט"ז שכ' בדעת הרמב"ם דמפרש הא דאמר רבא בגיטין ל"ו.
הפקר בי"ד הפקר לא קאי רק אפירכא דמי איכא מידי דמדאורייתא לא משמטא ורבנן תיקנו דלישמיט וטעמא דכיון שאין הממון בידו הפקירוהו בי"ד אבל לא משני בזה הא דפריך התם מא"מ דמדאוריי' משמטא שביעית ותיקן הלל דלא משמטא דאילו היתה שמיטת כספים דאוריי' והוי מה"ת שלו ל"ה מתקנין להוציא מידו ע"י הפקר ע"ש ולפי"ז אי סי' ל"ד הרי הו"ל מדאוריי' של המוצא ואיך הוו מתקני רבנן להוציא מידו מכח הפקר בי"ד ולהכי אצטריך למימר הסברא דניחא לי' (ובלא"ה הרי כ' במרדכי קידושין ר"פ האומר דל"ש לומר הפקר בי"ד רק כשיש טעם בדבר ע"ש) וכיון דתקינו רבנן סימנים לענין ממונא ממילא מועיל ג"כ לענין איסור דרבנן וע' בהגהות מרדכי פ"ב דב"מ שכ' דכיון דאמרו חכמים לענין ממון דהוי שלו ממילא מועיל לענין איסורא ע"ש ועפירש"י עירובין פ"א: ד"ה שדוחה את ל"ת כו' ואדרבא מצינו דהקילו יותר לענין איסור דרבנן מלענין ממון דבכתובות כ"ח: אלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן מפרשינן דהימנוהו רבנן בדרבנן אבל א"נ לומר דרך הי' ל"פ במקום הזה כו' ומפרש בגמ' משום דאפוקי ממונא לא מפקינן.
ובלא"ה מצינו בכ"ד דתקנתא דרבנן מועיל לגבי איסור דרבנן כגון הא דקטנה בת ישראל שניסת לכהן אוכלת בתרומה ומוקמינן בתרומה דרבנן דכיון דתיקנו רבנן נישואין לקטנה מועיל לגבי תרומה דרבנן ע' נדה מ"ו: ולבר מן כל דין הרי הרא"ש פ"ב דב"מ סי' י"ג כ' בהא דפריך התם על טעמא דרבא דאמר דסי' דרבנן משום דניחא לי' לבעל אבידה כו' מהא דמצא תכריך של שטרות ה"ז יחזיר והתם ל"ש ניחא לי' ועי"ז הוכרח רבא לומר דסי' דאוריי' וכ' הרא"ש דרבא באמת לא ידע טעם אחר דסי' דרבנן רק מכח דניחא לי' אבל אנן דאמרי' סי' דרבנן הוא מאיזה טעם אחר שראו חז"ל לומר דסי' מהני ורבא לא ידע הטעם והם ידעו טעמו של דבר ע"ש וא"כ לדידן דסי' דרבנן הא לאו משום טעמא דניחא לי' כו' ובודאי מהני באיסור דרבנן (ועפי"ז מיושב עוד הפעם קושי' הפנ"י הנ"ל מיבמות ק"ך כיון דהתם אזיל לרבא ורבא הלא ס"ל דסי' דרבנן באבידה הוא מכח ניחא לי' כו' ולדידי' אפשר דל"מ באיסור דרבנן) והכי מוכח נמי מדברי רש"י ז"ל בחולין ע"ט: דלדידן ל"ה הטעם דסי' דרבנן באבידה משום דניחא לי' כו' דכ' שם בד"ה וסימנין דאוריי' מדסמכינן אסימנים ושריא איסורא עלייהו ש"מ הא דסמכינין אסימנים בחזרת אבידה דאוריי' הוא דאי דרבנן נהי דעבוד רבנן תקנתא בממונא באיסורא מי מצו מתקני עכ"ל ואי איתא דרק באבידה תיקון משום דניחא לי' כו' א"כ בלא"ה ל"מ באיסורין משום דליכא האי טעמא ול"ל לרש"י לפרש משום דלא מצו לתקוני הרי אפי' אי הי' יכולת בידם לא הו"מ לתקן משום דליכא האי טעמא דאמרו באבידה א"ו דטעם זה הוא רק לרבא ולדידן אין הטעם משום הכי רק מאיזה טעם אחר וא"כ רק באיסורא דאוריי' לא הו"מ לתקן שיועיל סי' דאין כח בידם לעקור דבר מה"ת אבל באיסור דרבנן שפיר מועיל סי' דרבנן: ואחרי הודיע אלקי' אותנו כל זאת יש מקום להתיר בנ"ד בלא"ה עפי"ד המבי"ט מובא בק"ע אות רכ"א שכ' דאם נאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פ' למקום פ' ואח"כ נמצא הרוג באותו הדרך מדאוריי' תלינן שזהו הנאבד וא"כ גם בנ"ד הלא העיד ע"א שראהו באותו יום בדרך זה ונעלם א"כ כשנמצא שם נטבע תלינן מדאוריי' שזהו שנאבד וכיון דאזדא לי' חשש דאוריי' לגבי דרבנן הא מועיל סי' דרבנן.
והנה בתשו' שב יעקב סי' י"א מייתי להך דינא דהמבי"ט מהברייתא דשדה שאבד בה קבר דס"ל לרבי קבר שאבד זהו קבר שנמצא וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו אמנם הנוב"י בתשובה תמה עליו בזה דהרי רשב"ג אביו ורבו הי' ואדרבא הלכה כרשב"ג אכן בנ"ד נראה דלכ"ע אמרינן שזהו שאבד היינו שנמצא נטבע כיון דאיכא הס"א בגופו נהי דלא סמכינן בעגונה אס"מ בכ"ז הסי' הם רגלים לדבר שזה הוא והרי כ' התוס' בפסחים ד"י: דהיכי דאיכא רגלים לדבר גם רשב"ג מודה דאמרי' זהו שאבד הוא שנמצא ומלבד הסי' שבגופו כיון דבעצם היום הזה נעלם בעל אשה זו במקום הזה זהו גופי' רגל"ד הוי שזה הוא וגם רשב"ג מודה דאמרי' זהו שאבד הוא שנמצא דומיא דא' בחולין צ"ה.
רב הוי יתיב אמברא דאשתטית חזי' לההוא גברא דקא מחוור רישא נפל מיני' אזל אייתי סילתא שדא אסיק תרין אמר רב עבדי נמי הכי אסרינהו ניהלי' וכ' בתוס' וז"ל ואי לא אסיק אלא חד ל"ה אוסר שהרי ראה של"ה שם עורב והא ל"ה למיחש שמא שלו נאבד במים וזהו אחר אבל השתא דאסיק תרי אסרינן כו' ולכאורה אמאי אי לא אסיק אלא חד ל"ה אוסר הרי הלכה כרשב"ג דל"א זהו שאבד הוא שנמצא וע"כ משום דתיכף שנפל למים שדא הסל למים להעלותו ובזמן מועט ליכא למיחש ששלו נאבד ואחר הוא שנמצא אפס כיון דאסיק תרין שפיר חיישינן דכיון דאחד ודאי אחר הוא דילמא גם השני אינו אותו שנפל והחתיכה שנפלה כוורי הוא דאכלוה.
ושעל כן מצינו בגיטין י"ט: ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני אשתכח מזוזתא אר"נ מזוזתא ביני דני לא שכיחא והיינו דכיון דזהו רגל"ד שזהו שזרק הבעל ובכה"ג דאיכא רגל"ד גם רשב"ג מודה דאמרינן זהו שאבד הוא שנמצא ולכך מסיק והנ"מ היכי דאשתכח חדא אבל ב'. ג'.
מדהא הואי הא נמי הואי וגיטא אימר עכברי שקלוה והוא הוא הסברא הנ"ל דהיכי דאיכא רגל"ד שזה הוא שפיר אמרינן הוא שאבד הוא שנמצא משא"כ היכי שנמצא עוד אחר שוב ליכא רגל"ד וחיישינן שמא לא נמצא אותו שנפל ושעפי"ז ניחא לן לבאר הך דיבמות קט"ו. ההוא גברא דבשילהי הילולא איתלי נורא בי גנני א"ל דביתהו חזו גבראי חזו גבראי אתו חזו גברא חרוכא דשדא ופסתא דידא דשדיא סבר רחב"א למימר היינו עישינו עלינו בית עישינו עלינו מערה אמר רבא מי דמי התם לא קאמרה חזו גבראי כו' ופסק הרי"ף שם להחמיר כרחב"א וכ"ה ביש"ש בשם הרא"ש ולכאורה אמאי לא נימא זה שנאבד הוא שנמצא דהרי הא דקאמרה חזו גבראי כנראה שהי' תיכף לשריפתו והיכי דהוי רגל"ד גם רשב"ג מודה כנ"ל ולהאמור נכון עפמ"ש הרי"ו בשם הרמ"ה דמיירי התם שראו בהגברא חרוכא שתי ידיו דבוקות בו והפס יד אינו מהחרוך וא"כ ע"כ הי' שם גם אחר שנשרף ולכך חיישינן גם על הגברא חרוכא שלא זה הוא וכנ"ל אבל אי ל"ה פיסת יד כלל או של"ה בהגברא חרוכא רק יד א' באופן שיש לתלות שהפיסת יד הוא מהגברא חרוכא בודאי הוי אמרינן זהו שנאבד הוא שנשרף וא"כ כיון שהרבה מהאחרונים השתמשו בסברת המבי"ט הנ"ל להלכה עשו"ת שבות יעקב ח"ג סי' קי"ד.
והגאון רח"כ בהרבה תשובות בנה עליו דיק. בודאי יש לצרפו בנ"ד לסניף עכ"פ ומה שהשיג עליו הנוב"י בתשו' מכח דחזקת כנכ"ה מתנגד להסברא דזהו שאבד הוא שנמצא ואמרינן דאותו שנמצא הי' כאן זמן רב קודם.
מלבד שבצדק דחה דבריו בנו הגאון בתשו' שיבת ציון סי' ע"ט ע"ש הרי בנ"ד בודאי ל"ש זה לומר דהנמצא שנטבע הי' זמן רב במים קודם שנתעלם בעלה של זו כיון דראוהו באותו יום מלובש בבגדים אלו וע"כ דחיישי' שאחר שנתעלם שאל ממנו הבגדים וא"כ ל"ש כנכ"ה ואדרבא על הנעלם שייך לומר כנכ"ה כיון שמקום דירתו הוא סמוך לנהר ולא נשמע בכל הגלילה שנתעלם ולא נפקד מהם איש חוץ ממנו ובשו"ת נט"ש מהגאון מבוטשאטש ז"ל כ' להתיר בצירוף הדין דהמבי"ט מטעם דהנאבד הוי קרוב ומצוי ג"כ שמשאר אנשים לא שמענו שנאבדו וגם הכירו כליו וזה הוא דבר שאינו מצוי שישאיל כל כליו והוי קרוב ומצוי דעדיף מרובא עיין שם ועיין בפנ"י כתובות ט'.
שכתב דהא דרוב וקרוב הלך אחה"ר אפי' בקורבא דמוכח הוא דוקא כשההוכחה הוא רק מחמת הקורבא אבל היכי דאיכא הוכחה לבר מקורבא שפיר אזלינן בתר קרוב וע' בש"ע יו"ד סי' רצ"ד סי"א ובט"ז שם וא"כ בנ"ד דאיכא ס"א בגופו וס"מ וט"ע בבגדים אין לך הוכחה גדולה מזו ובודאי אזלינן בתר קרוב ויש לדמות זה ג"כ להך דתשו' הרא"ש גבי מכלוף בן מלול דכיון דהיו יודעים שבעל האשה הזאת הלך דרך המקום ההוא שמת שם אמרינן דהוא הוא ולא תלינן באחר דכשם שהתירו בעובדא דיצחק ר"ג ע"י שהיו יודעים מקום יציאתו מן קורטבא ה"ה דיש להתיר בדידעינן המקום שהלך לשם ועתשו' מהרי"ט סי' ל' ובתה"ד סי' רכ"ד.
גם יש להתיר בנ"ד מטעם שכ' בנובי"ק סי' מ"ד דהיכי דיש ס"א בגוף וט"ע בבגדים לא חיישינן לשאלה דהא דחיישי' לשאלה ול"א חזקה כ"מ שנמצא ת"י אדם הוא שלו הוא משום דיש כנגדו חזקת א"א והיכי דיש ס"א אינו אלא ספק דילמא אתרמי עוד אחר כזה והספק מגרע החזקה דא"א ומהני הכרת הבגדים מטעם חזקה כ"מ שנמצא ת"י אדם הוא שלו ע"ש ובסי' נ"א מובא ד' המהר"ם ברבי דבט"ע בבגדים ל"ח לשאלה כלל ומבואר אצלי בתשו' א' דדיחוי של הנוב"י שם חוזר ונראה וכ"כ באמת הפנ"י דב"מ כ"ז.
ובפתיחה וכן הסכים בתשו' רעק"א סי' ק"ז ובתשו' מהר"ם מינץ מהג' מאובין ז"ל סי' כ"א. בפרט בנ"ד דיש ג"כ לצרף ד' הב"ח בתשו' סי' פ"ו דבזמן מועט ל"ח לשאלה.
וע"כ מכל הלין טעמי כאשר תשהא האשה י"ב חודש ולא תשמע מאומה מבעלה ויאבד שמו וזכרו כמ"ש בתשו'חת"ס חאה"ע סי' ס"ה הנני מסכים בשריותא דהאי איתתא אחרי שיסכימו עמי עוד שנים מגדולי דורנו המובהקים בהוראה כי היכי דנמטי שיבא מכשורא ואח"כ יתיר אותה כ"ת עפ"י ב"ד של ג'.
ולרוב טרדותי לא אוכל להאריך עוד. וה' שנותיו יאריך ושלומו יסגי לחדא כנפשו ונפש ידידו דור"ש באהבה.