אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' נח

סי' נז

בעזה"י יום ה' ב' לחודש אדר הראשון שנת תרנ"ד לפ"ק סטרי.

שלום רב לכבוד ידיד"נ הרב הה"ג חריף ובקי בחדר"ת חכם וסופר ערוגת הבושם כש"מ שמואל גינצלער נ"י אבד"ק אבערווישווע והגליל יצ"ו במדינת אונגארן. יקרת מכתבו הגיעני והנני לתשובתו ע"ד האיש מ' פתחי צבי בר' מרדכי שזה כשמנה שנים אשר אשתו מ' הינדא נראו בה סימני שוטה ומאז מתגבר עלי' חולי השגעון הולך וחזק עד שזה כמשלש שנים בשגעון תנהג כשוטה גמורה משוטטת בחוצות ולנה לבדה בביתה באין איש עמה כי גם בניה מתיראים ללון עמה מפחד השגעון וההכאות גם אינה אוכלת ושותת כשאר בנ"א וגם א"א לשמור פתחי נדותה אפי' ע"י פיקחות וכבר דרש הבעל ברופאים הרבה ואין מזור לה ובעלה פרוש ממנה לגמרי ודר בפ"ע במבוי אחר ופתאום בשנה זאת הרתה גם ילדה והבעל צועק שאינו ממנו כידוע ומפורסם שלא קרב אל ביתה זה איזו שנים וכששואלין אותה ע"ז היא משיבה כדרך המשוגעים פעם אומרת להד"ם ופעם אומרת כי איש אחד מארחי ופרחי בא לביתה ביום ואנסה וא"א לידע ממנה דבר ברור ובעלה הנ"ל הוא כבן ארבעים שנה וא"א לו לישב בלא אשה בלא טובה ולחיות חיי צער עם בניו וגם הוא איש עני ואביון וא"א לו לסלק דמי כתובתה מכ"ש תוספת ושאר חיובים ואין לו רק בית דירה ששוה בערך ארבעה מאות זהובים שהוא אינטאבולירט על שמו ועל שמה חלק כחלק ויותר אין בידו לפורטה והאומלל הלז שואל ומבקש התרה לישא אשה על אשתו ודורש כ"ת ממני להגיד לו דעתי הקלושה בזה: הנה אראה ראשית לי לדון בזה אם האשה הזאת תיאסר על בעלה כשתחזור לבריאותה.

והנה בש"ע אה"ע סי' קע"ח ס"ג הובא ב' דיעות בקטנה שהשיאה אביה וזינתה לרצונה אם נאסרת על בעלה ובמשנה למלך פי"א מאישות ה"ח כ' בפשיטות דשוטה דמיא לקטנה בזה אכן בתשו' כנסת יחזקאל סי' ע"ה חוכך לומר דאפי' להפוסקים דפיתוי קטנה אונס הוא מאן יימר דשוטה דין קטנה יש לה ובתשובת מקום שמואל סי' כ"ה כ' בפשיטות דבשוטה כיון דאנו רואין שיש לה תאוה לכ"ע חיישינן שמא יש לה רצון ג"כ ונאסרה על בעלה ובס' בינת אדם שער כ"ה סי' ל"ה חולק על המקום שמואל וכ' דתאוה אינו ענין כלל לרצון ואיפשר דאפי' להרמב"ם דס"ל פיתוי קטנה לאו אונס מודה בשוטה דהוי אונס וכ"כ בתשו' ברית אברהם סי' ע"ז והגאון רעק"א בהגהותיו באה"ע שם ובתשובותיו סי' רי"ח והכי פשיטא לי' להגאון בס' בית מאיר סי' ו' דבשוטה מודה הרמב"ם דאונס גמור הוא ע"ש.

והנה לכאורה יש להביא ראי' ע"ד הפלפול לד' הפוסקים דבשוטה לכ"ע פיתוי' אונס הוי מד' הש"ס כתובות ל'. בהא דקא' התם אילונית אין לה לא קנס ולא פיתוי ורמינהו החרשת והשוטה והאילונית יש להן קנס ויש להן טענת בתולים והא מאי רומיא הא ר"מ והא רבנן דקארי לה מאי קארי לה משום דאית לי' למירמא אחריתי עילוה החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ אין להן טענת בתולים כו' אמר רב ששת לא קשיא הא ר"ג והא ר"י והקשה הפנ"י בחי' כיון דרומיא דאילונית לענין קנס לא קשה כלל א"כ הו"ל למירמי רק חרשת ושוטה אחרשת ושוטה לענין טענת בתולים.

ואיפשר לומר בזה עפ"מ שהקשו התוס' שם בעמוד ב' לשי' ר"ח דמוכ"ע פתחה נעול ואין לה דמים ל"ל לר"ש לשנויי הא ר"ג הא ר"י הרימצי לאוקמי תרווייהו כר"ג והא דקתני אין להן ט"ב מיירי בטענת דמים וחרשת ושוטה מוקמינין להו בחזקת מוכת עץ כפי' הר"י בתוס' שם ולכך אין להן ט"ב דמוכ"ע אין לה דמים והא דקתני יש להן ט"ב מיירי בטענת פ"פ וא"כ מה בכך דהויין בחזקת מוכ"ע הא מוכ"ע פתחה סתום ואיהו הא טעין פ"פ מצאתי ולכך שפיר יש להן ט"ב.

ובפשיטות י"ל עפ"מ דא' לעיל י"א: דלרבנן דר"מ מוכ"ע בין הכיר בה בין לא הכיר בה כתובתה מנה ורב ששת ס"ל התם כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כתובתה מנה וא"כ אחרי דאוקימנא הברייתא דיש להן ט"ב כרבנן דר"מ דקטנה יש לה קנס וא"כ לא מיתוקם כר"ג דהוי' בחזקת מוכ"ע דא"כ מאי איכא בין טענתא דידי' לדידה דאיהי אינה יכולה לתבוע רק מנה דהוי' בחזקת מוכ"ע ולפי טענתו שנבעלה ג"כ אית לה מנה ולכך ע"כ מוקי לה רב ששת להך ברייתא כר"י דל"ה בחזקת מוכ"ע וטענתייהו במנה ומאתים ולפי"ז שפיר מייתי קודם רומיא דאילונית ומשני הא ר"מ הא רבנן כדי למיפרך הברייתות דחרשת ושוטה אהדדי דלולא זאת ל"ה קשה כלל דהו"מ לאוקמי בטענת פ"פ ואתיא כר"מ דס"ל מוכ"ע בין הכיר בה בין לא הכיר בה מאתים וטענתייהו במנה ומאתים ואי דהרי כ' התוס' לעיל דף י' דלר"מ דס"ל כתובה דאורייתא אינו נאמן בפ"פ להפסיד כתובתה משום חזקה אין אדם טורח כו' ז"א דזה ל"ש רק כסרוצה להפסידה כתובתה לגמרי אבל היכי שבא להפסידה רק מנה דלא מיבטל המקח ול"ש כאן נמצא כאן הי' נאמן מדינא משום דמצי אמר ברי לי שבעולה היתה ועלי' להביא ראי' שבתולה היתה כמ"ש הרמב"ן והרא"ה דמאן דמפיק שטרא בתנאה אמרינן לי' קיים תנאך ומהני גם למ"ד כתובה דאורייתא וכמו שהאריך בזה בשב שמעתתא שמעתא ב' פ"י וי"א ע"ש דפח"ח.

אמנם אכתי קשה דהרי גם השתא דמוקמינן להברייתא כרבנן דר"מ ג"כ י"ל דאתיא כר"ג ומיירי בפ"פ ואי דמאי איכא בין טענתא דידי' לדידה דגם לפי טענתו מגיע לה מנה ז"א דשמא תחתיו ברצון ואין מגיע לה כלום ושפיר טענתייהו במנה ולא כלום וע"כ כד' הפוסקים דבחרשת ושוטה ליכא רצון דפיתויין אונס הוי: אמנם באמת מהא ליכא לאוכוחי מידי דלענין הספק שמא תחתיו ברצון הא הו"ל טענת הבעל א"י אם פרעתיך ע' חי' מהרי"ט כתובות י"ב: וכיון דמשקידשה נתחייב לה כתובתה והספק היא שמא זינתה אח"כ ברצון ואבדה כתובתה הו"ל א"י אם פרעתיך דחייב דמאי דאנן טענינין בשביל החרשת ושוטה הא הו"ל כטענת ברי כמבואר התם ואפי' למאי דמסקינין בכתובות מ"ד.

והלכתא אחד זה ואחד זה מן הנישואין דבשעת נישואין אזדא לי' חיוב הכתובה דאירוסין וא"כ כשלא הי' שהות בין החופה להבעילה ע"כ דזינתה קודם הנישואין א"כ הו"ל טענת הבעל השתא כא"י אם נתחייבתי ז"א חדא דהא קאמר התם הטעם משום דמחלה לשיעבודא קמא וחרשת ושוטה הא לאו בנות מחילה נינהו ועוד דהרי התוס' שם תמהו בהא דפסקינין הלכתא א' זה וא' זה מן הנשואין הרי קיי"ל כר"נ בדיני ואיהו קאמר התם בשני שטרות היוצאין ביום א' ביטל שני את הראשון ואי אוסיף בי' דיקלא קלא לתוספת כתבי' ולא לבטולי קמא וא"כ בכתובה נמי דבשעת קידושין כותב לה תוספת לא נתבטלה הכתובה דאירוסין ותי' דבשלמא בדאיכא שני שטרות כשהוסיף בשני לא ביטל את הראשון הואיל והוא בידו עדיין משא"כ בכתובה דאירוסין הרי ליכא שטר כתובה באירוסין אלא מתנאי בי"ד הלכך שפיר נתבטל תנאי הראשון ע"י שטר ע"ש.

ולפי"ז התינח בפיקחת משא"כ בחרשת ושוטה הא מתנאי בי"ד לית לה כתובה כדקיי"ל באה"ע סי' ס"ז וע"כ בדכתב לה באירוסין וא"כ בדאיכא שני שטרות בדאיכא תוספת הא לא ביטל שני את הראשון וא"כ הא לא נתבטל בשעת נישואין חיוב השטר כתובה דאירוסין וא"כ אי אומר הבעל שמא זינתה תחתיו ברצון הא הו"ל שפיר א"י אם פרעתיך וע"כ דטוען הבעל שמא נבעלה מעיקרא א"כ א"א לאוקמא בטענת פ"פ וכר"ג לאחר דמוקמינין הברייתא כרבנן דר"מ דא"כ תקשי מאי איכא בין טענתא דידי' לדידה כפירכת הש"ס בכתובות י"ג: וחוץ לדרכנו י"ל ע"ד הפלפול והחידוד דהנה באמת י"ל דמכח הספק שמא ברצון א"י להפסידה הכתובה כולה כיון דלענין המנה הא איכא ס"ס ספק באונס ואת"ל ברצון דילמא לאו תחתיו ואי דל"מ ס"ס להוציא ממון כמ"ש באמת הפנ"י בחי' כתובות ד"ט: ובט"ז אה"ע סי' ס"ח כיון דאפי' רוב ל"מ להוציא ממון מכ"ש ס"ס דגרוע מרוב ז"א דהרי כ' בהגהות מרדכי בכתובות פ' אלמנה ניזונת דבכתובה הולכין אחר הרוב כיון דמעשה בי"ד היא כמוחזקת דמיא ע"ש וע' ש"ש שמעתא א' פכ"ד אמנם הלא מבואר במפורשים דהסברא דהגהמ"ר לא יתכן רק לר' יוחנן דס"ל הטוען אחר מעב"ד ל"א כלום משום דאלים מעשה בי"ד וכמ"ש הרמב"ן במלחמות פ"ק דב"מ אבל לרב ושמואל דלית להו הא דהטוען אחר מעב"ד כמבואר בס"פ הכותב ל"א דכתובה כמוחזקת דמיא ומוכרחים אנו לומר הכי בד' התוס' ר"פ האשה שנתארמלה ע"ש וא"כ הדרק"ל דהו"מ לאוקמי בפ"פ ואתיא באמת הברייתא דלא כר' יוחנן.

אמנם י"ל דהנה הש"ך בס' תקפו כהן כ' דהא דיכול להפסידה כתובתה משום אימור תחתיו ברצון היא רק באופן שנאסרה עליו דל"ש שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דכיון שאסורה עליו בעמוד והוציא קאי אבל היכי דאיכא ס"ס שהיא מותרת לו הא שייך שלא תהא קלה בעיניו להוציאה שפיר אית לה כתובה אפי' אי זינתה ברצון ע"ש וע' בש"ש שם פכ"ג ולפי"ז הה"נ הא בלא"ה א"י להפסידה כתובתה מכח הס' דתחתיו ברצון אף אי נימא דל"מ ס"ס להוציא ממון כיון דעכ"פ היא מותרת לבעלה מכח הס"ס וממילא אית לה כתובה כנ"ל.

אמנם אכתי יש להקשות דהרי באמת הקשה באס"ז כתובות ט' בהא דפריך התם והא ס"ס הוא הרי כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י ס' טמא ותי' דכיון דליכא חזקת טומאה אין אוסרין בס"ס. ובאמת הוא תמוה דהרי קיי"ל כרבנן במשנה דפ"ו דטהרות הובאה בב"ב נ"ה: דגם ספק ביאה טמא.

אכן י"ל עפ"מ דבע"ז ע': מספקא לן אי ר"א ס"ל כר"א דאמר ספק ביאה טהור וע"כ שפיר פריך התם לר"א לשי' דמטהר בספק ביאה וא"כ לרבנן דקיי"ל כוותייהו דמטמאין בספק ביאה הא אסורה לבעלה אפי' בס"ס דברה"י אפי' בס"ס טמא אמנם עדיין י"ל דהרי מבואר בפ"ג דטהרות משנה ו' דשוטה הוי אין בו דעת לישאל וא"כ בא"ב דעת לישאל אפי' ברה"י ס' טהור והרי מבואר בסוטה כ"ט דלמאי דילפי' ס"ט ברה"י מסוטה בעינין דעת נוגע ומגיע וערמב"ם פ"ו מאה"ט ה"א דפוסק דס' שי"ב דעת לישאל גמרינן מסוטה ע"ש וא"כ הה"נ ל"מ במה דהבועל י"ב דעת לישאל כיון דהנבעלת היא שוטה וא"ב דעת לישאל אמנם הרי בנדה ה': קא"ר יוחנן דספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עלי' אפי' בכלי מונח ע"ג קרקע כמו שי"ב דעת לישאל וא"כ הה"נ אליבא דר' יוחנן אף דהנבעלת היא שוטה וא"ב דעת לישאל מ"מ כיון דהבועל המטמא י"ב דעת לישאל שפיר אסורה על בעלה אף דאיכא ס"ס ובלא"ה אנו מוכרחין לומר הכי דהרי התוס' בכתובות י' כתבו דלמ"ד כנסה בחזקת בתולה ונ"ב אית לה מנה א"נ לומר פ"פ מצאתי משום חזקה דאא"ט בסעודה ומפסידה רק כשנאסרה עליו וא"כ כשאנו רוצין לאוקמי הברייתא בפ"פ עכצ"ל דנאסרה עליו אליבא דרב ששת ועכצ"ל דאתיא כר' יוחנן דס"ט הבאה בי"א נשאלין עלי' וכיון שכן דעיקר הקושיא הוא רק אליבא דר' יוחנן א"כ לדידי' הא בלא"ה לא אבדה כתובתה משום דאיכא ס"ס ואי דבס"ס א"י להוציא ממון ז"א דהא לר"י קיימינן ולדידי' דס"ל הטוען אחר מעב"ד ל"א כלום הא הו"ל כתובה כמוחזקת כמ"ש ההגהמ"ר הנ"ל ושפיר מהני ס"ס כנ"ל ודוק: והנה לכאורה הי' נ"ל לה"ר לד' המקום שמואל הנ"ל שכ' דאף למ"ד פיתוי קטנה אונס הוא מודה בחו"ש דפיתויין רצון הוי והוא מדברי התוס' כתובות הנ"ל שכ' לתרץ שי' הר"ח הנ"ל דהגמ' התם לית לי' החזקה דאא"ט בסעודה ומפסידה וא"נ להפסידה כתובתה בפ"פ והקשו תו לימא דהא דקתני יש להן ט"ב מיירי לענין לאוסרה עליו ותי' דמשמע דהא דיש להן ט"ב לענין כתובה קאמר דומיא דקנס ע"ש ולכאורה היכי הו"מ למימר דהא דיש להן ט"ב מיירי לאוסרה עליו דא"כ מאי אשמעינן בחש"ו הרי אפי' בפיקחת נמי מהימן לאוסרה עליו אפי' בטוענת משארסתני נאנסתי דהרי מבואר בירושלמי דהא דקא' ר"ג נאמנת היינו לענין הכתובה אבל אסור לקיימה משום סוטה והרא"ש בפ"ק דכתובות שם חולק על הרבינו יונה שר"ל דגם לענין איסור נאמנת לר"ג.

אמנם י"ל דקושי' התוס' הוא דדילמא אשמעינן הברייתא דאסורה עליו אף בשנתקדשה כשהיא חרשת ושוטה דאינן אלא קידושין דרבנן ולאפוקי משי' הר"י באסן בתשו' סי' פ' שכתב דאשת חרש שזינתה כיון דאינה אלא א"א דרבנן לא נאסרה על בעלה דל"א ונטמאה כו' אלא בקידושי תורה והיינו כיון דע"כ קושי' התוס' הנ"ל הוא רק לפי' הר"י שבתוס' שם שפי' דלכך אין להן ט"ב דטענינן להו מוכ"ע וכ"כ מהרש"א שם וא"כ הר"י לשיטתו בתוס' יבמות נ"א שכתב דאפי' באשת איש דרבנן נאסרה בזנות דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וקשה הרי התוס' לעיל ט'.

כ' דפיתוי קטנה אונס הוא וא"כ גם פיתוי חרשת ושוטה אונס הוא וא"כ לא נאסרה על בעלה ואי דנימא דמיירי באשת כהן דנאסרה אף באונס ז"א דהרי הך ברייתא הא אוקימנא כרבנן דר"מ דהוא ר"י דס"ל קטנה יש לה קנס וא"כ באילונית הרי ע"כ מיתוקמא בהכיר בה שהיא אילונית או בקבלה עלוי' דאל"ה הוי קידושי טעות עתוס' ריש יבמות וכיון שכן ע"כ לא מיירי בכהן כיון דר' יהוד' גופי' ס"ל במשנה יבמות ס"א.

דכהן אסור לישא אילונית וכיון דחו"ש דומיא דאילונית קתני כד"כ בתוס' שם עמוד א' ע"כ גם חו"ש לא מיירי באשת כהן וא"כ לא נאסרה והיכי הוי ס"ד לומר דמיירי לענין לאוסרה עליו וע"כ דהתוס' ס"ל דאף דפיתוי קטנה אונס היא בכ"ז פיתוי חרשת ושוטה לאו אונס הוא ושפיר הקשו התוס' דילמא מיירי לענין לאוסרה עליו.

אמנם אכתי קשה דהיכי הו"מ לאוקמי לענין לאוסרה עליו הרי ס"ס דילמא באונס ודילמא לאו תחתיו וליכא למימר דנוקמי דקידשה אבי' פחותה מבג"ש ויום א' דע"כ תחתיו הוי דא"כ הויין קידושי דאוריי' והדרק"ל מאי קמ"ל בהא דנאמן לאוסרה עליו וע"כ דקידשו עצמן בגדלותן א"כ הוי ס"ס.

ולכאורה הי' נראה לומר דקושי' התוס' הוא דנוקי כגון שהי' שהות בין הנישואין להבעילה דאמרינן כנכ"ה ונבעלה בודאי תחתיו וליכא אלא ס' באונס ס' ברצון אמנם באמת ז"א לפמ"ש בתוס' כתובות ע"ו: ד"ה כל שנולד כו' כפי הבנת הריב"ש בתשו' סי' שע"ג וכ"כ בתוס' חולין נ"א. ד"ה הממע"ה דל"א כנכ"ה רק שלא לבטל הקנין או המעשה והאריך בזה בש"ש הנ"לוא"כ התינח אי אמרינן כנסה בחזקת בתולה ונ"ב הוי מקח טעות א"כ אי לאו תחתיו הי' מק"ט והקידושין בטלין שפיר אמרינן כנכ"ה משא"כ הכא הא לר"ש קיימינן דאית לי' כנסה בח"ב ונ"ב אית לה מנה א"כ ל"ה מק"ט ול"ש כנכ"ה א"כ לא הו"מ לאוקמי בפ"פ ולאוסרה עליו משום דהוי ס"ס אולם הלא כבר כתבנו דלמאי דקיי"ל כרבנן דר"א דס' ביאה טמא שפיר אסורה על בעלה אף דהוי ס"ס משום דהוי ס"ט ברה"י עמהרש"א נדה י"ח.

עכ"פ שמעינן מזה דאפי' לשי' התוס' דס"ל פיתוי קטנה אונס הוא בכ"ז פיתוי חרשת ושוטה לאו אונס הוי (ועתוס' ע"ז כ"ג. ד"ה ותו לא מידי שכ' דדוקא בנחבשה ביד נכרי לפי שהיא מסורה בידו אמרי דאי לאו שמתירא הנכרי משום הפסד ממון אסורה לבעלה אבל היכי שאינה ת"י של הנכרי כלל ויכולה לצעוק ויהי' לה מושיע מירתת הנכרי ואין לאוסרה על אותו יחוד כמ"ש בירושלמי שאני אשה שדרכה לצווח אפי' חרשת דרכה לרמז ע"ש ומשמע דהירושלמי מוקי המתני' דהאשה שנחבשה גם בחרשת ולכך אינה אסורה מחמת יחוד הנכרי משום שיכולה לצעוק ע"י רמיזה ומירתת הנכרי וקשה לפמ"ש בפירש"י ז"ל דמתניתין דהתם מיירי באשת ישראל א"כ בלא"ה לא נאסרה חרשת משום דפיתוי חרשת אונס הוא ושריא לבעלה ישראל ומשום דס"ל דפיתוי חרשת לאו אונס הוא אמנם באמת בתוס' שם דחו ד' רש"י וכ' דע"כ מיירי באשת כהן וא"כ ליכא לאוכוחי מידי מהא וסיפא דקתני ע"י נפשות אסורה לבעלה דמיירי גם לד' התוס' באשת ישראל דחיישינן משום אימת מות נתרצתה לו איפשר דסיפא לא מיירי מחרשת): אמנם כ"ז לפלפולא ואם לדין יש תשובה דהרי ע"כ אצטריך לן לאוקמי הברייתא בשוטה כזו שיכולה לשמור את גיטה וא"י לשמור א"ע דהוי' רק שוטה דרבנן לענין גירושין דאל"ה הא בשוטה קא' ביבמות ר"פ חרש דלא תקנו לה רבנן קידושין כלל ורק בשוטה דרבנן כ' בתשו' חת"ס אה"ע ח"ב סי' ג' דאם יכולה לשמור את גיטה הגם שא"י לשמור א"ע כיון דלענין גט הוי' רק שוטה דרבנן ומדאוריי' יכולה להתגרש ה"ה דיכולה להתקדש מה"ת ע"ש.

[ושעפי"ז י"ל בדברי הש"ס יבמות קט"ז: א"ל לר"י לדבריך פיקחת תנשא שוטה לא תנשא ועמד בזה באס"ז כתובות כ"ב. דאיך נאמין לשוטה שאמרה מת בעלי וכ' בשם הרשב"ד לתרץ דמיירי בשוטה מעיקרא דככניסתה כך יציאתה ע"ש ולכאורה הא שוטה לא תקנו לה נישואין ולהאמור י"ל דמיירי בשוטה שיכולה לשמור קדושי' וא"י לשמור א"ע וע"כ שייך שפיר להאמינה במה שאמרה מת בעלי שתנשא אמנם אי נימא הכי הדר תקשי אמאי מהימנה באמת לומר מת בעלי שתנשא מטעם ככניסתה כך יציאתה הרי אי מיירי בשוטה שיודעת לשמור קידושי' הא הו"ל קידושין דאוריי' מעיקרא ועכצ"ל כפירוש הרמ"ה שם דמיירי בשוטה שיודעת בטיב נשואין ואלמנות והויין הקידושין באמת דאוריי' ומהימנה שפיר לומר מת בעלי אמנם עיקר דבריהם הקדושים של הראשונים ז"ל בזה שגבו מבינתי דלדעתי הקלושה לא מיירי הגמ' התם ביבמות בשוטה שמוכה בחולי השיגעון אלא הפירוש בגמ' דא"ל לר' יהוד' לדבריך דאינה נאמנת לומר מת בעלי אא"כ באתה בוכה ובגדי' קרועין א"כ פיקחת היינו שהיא בעלת ערמה ויודעת לרמות כדרך הש"ס לומר בכ"מ על איש שהוא חריף לרמות אי פיקח היא ושוטה היינו שאינה בעלת ערמה לא תנשא.

אבל אין הכונה שוטה משוגעת ומצינו כאלה רבות בש"ס. והנה יש להביא סייעתא לד' החת"ס ז"ל מהא דכ' בחי' הרא"ה כתובות ל"ו: לתרץ קושי' התוס' בר"פ אלו נערות שהקשו לר"פ דמוקי בסנהדרין ע"ג: מתניתין דאלו נערת במפותה דאל"ה פטור משום דניתן להצילו בנפשו א"כ איך יפרנס הא דהכא על אשת אחיו דע"כ מיירי בנערה שנתארסה ונתגרשה ואר"ע במתניתין שם מ'.

דיש לה קנס וקנסה לעצמה וכיון דאיירי במפותה הא מחלה ותי' הרא"ה דמיירי בשוטה ומפותה דא"י למחול ע"ש וקשה דהרי אמרינן בר"פ א"נ נערה אין קטנה לא הא מני ר"מ הוא דאמר קטנה אין לה קנס וא"כ הא קא' התם מ': דטעמא דר"מ דקטנה אין לה קנס משום דא"ק ולו תהי' לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר וכיון שכן הא גם שוטה אין לה קנס מה"ט משום דאינה מהו' עצמה דאין לה יד להתקדש.

ולהאמור י"ל דמיירי בשוטה כזו שיודעה לשמור קידושי' ואינה יכולה לשמור א"ע דנהי דמחילתה ל"מ כיון דדעתה קלישתא ומדרבנן ל"מ הקידושין שלה מ"מ כיון דמה"ת יכולה להתקדש קרינן בה ולו תהי' לאשה ועמ"ל פ"ב מה' נערה הי"ג מה שהניח בצ"ע לענין פיתוי קטנה במקום שהקנס הוא שלה אי מהני מחילתה ע"ש] וא"כ ממ"נ האיך מיתוקמא הברייתא בקידשה עצמה בחו"ש דאי בשוטה דרבנן לענין גירושין א"כ מתקדשת מה"ת והוי א"א דאוריי' וא"כ הדק"ל למה אשמעינן הדין בחו"ש הרי גם בפיקחת מהימן לאוסרה עליו כנ"ל ואי בשוטה שא"י לשמור את גיטה הא ל"מ הקידושין אפי' מדרבנן.

וכשאני לעצמי לולא דברי קדשו של החת"ס ז"ל הי' נראה לדעתי העני' דגם בשוטה דרבנן אינה יכולה להתקדש ע"י עצמה דהרי ביבמות קי"ג: אמרינן דלכך שוטה שיכולה לשמור את גיטה וא"י לשמור א"ע ד"ת מתגרשת מידי דהוי אפיקחת בע"כ א"כ ל"מ הך טעמא רק לענין גירושין דישנו בע"כ אבל קידושין הא א"א בע"כ וא"כ אם א"י לשמור א"ע אף יש לה יד לשמור הקידושין מ"מ כיון דאין לה דעת לאו בת קידושין היא מה"ת והסברא נותנת דאין להקיש בזה הוי' ליציאה כיון דבקידושין בעינין דעתה והיא אין לה דעת להקנות א"ע רק לענין שתתגרש ע"י אבי' שפיר הוכיחו התוס' בגיטין ס"ד: כשי' ר"ת דיכולה להתגרש אף בא"י לשמור את גיטה כיון דאי נימא דל"מ הגירושין ע"י אבי' א"כ לא תתקדש נמי דמקשינן הוי' ליציאה והיינו דבקידושי אבי' כשהיא קטנה הא ל"ב ג"כ דעתה דרחמנא זכי' לאב לקדשה שלא מדעתה ועי' בחי' פנ"י בגיטין שם ובבית מאיר אה"ע סי' קל"ז ס"ב אבל שתתקדש מה"ת שוטה ע"י עצמה אף באית לה יד לשמור קידושי' זה לא שמענו.

וגם חז"ל לא תקנו לה קידושין דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ודברי החת"ס ז"ל בזה נפלאו ממני שוב מצאתי בס' ג"פ סי' קי"ט סק"ל שכ' להדיא דכשנשאת כשהיתה שוטה אף באופן שיכולה לשמור את גיטה רק שא"י לשמור א"ע אין הקידושין חלין לא מד"ת ולא מד"ס וכ"כ אא"ז בנתה"מ סי' רמ"ג ע"ש: ואחר כל החזון הזה אנו מוכרחין ע"כ לפרש הברייתות בנתקדשו ע"י אביהן ובלא"ה לפי פירוש הר"י שבתוס' הנ"ל ע"כ לא מיירי בנתקדשה כשהיתה פיקחת ונשתטה לפמ"ש הרא"ש הובא באס"ז לפרש דברי הר"י הנ"ל שפירש משום שהן בחזקת מוכ"ע היינו דקידשה בחזקת מוכ"ע וע"כ מפרש שהיו חו"ש בשעת קידושין וע"כ מיירי שנתקדשה ע"י אבי' וכמ"ש הרמב"ם דחרשת ושוטה יש להן קידושין ע"י אביהן מה"ת ע"ש עכ"פ יהי' נשמע מזה דבחרשת ושוטה לכ"ע פיתויין רצון הוי דאל"ה נהי דבדברי התוס' הנ"ל שהקשו דהומ"ל לאוסרה י"ל דבאמת הו"מ לדחויי דלא נאסרה אלא דבלא"ה דחי לה משום דמשמע דמיירי לענין הכתובה דומיא דיש להן קנס אמנם הא על גוף הברייתא קשיא אמאי יש להן ט"ב הרי ליכא רק ס' תחתיו ס' אינו תחתיו דס' תחתיו ברצון ליכא כיון דנתקדשה בשעה שהיתה שוטה וליכא גבה רצון וליכא רק ס' אינו תחתיו ותפסיד כתובתה א"כ הרי יש לאוקמה אחזקת הגוף דבתולה היתה ונבעלה תחתיו וכיון דמשעת קידושין שוטה היתה הוי' פיתוי' אונס ולא הפסידה כתובתה דאף א"כ באונס לא מפסדה כתובתה ואי דלהבעל יש לו חזקת ממון ז"א דהרי כבר כתבנו בשם ההגהמ"ר דבכתובה הויא איהי מוחזקת ולא הוא וע"כ דחרשת ושוטה פיתויין רצון (והא דמצינו בב"ק פ"ו: לענין בושת דקטן זימנין דאית לי' בושת כד מיכלמי לי' ומיכלם ושוטה אין לה בושת הרי דדעת השוטה יותר קלשוא משל הקטן מזה אין ראי' דאיפשר דרק לענין בושת הלא אנו רואין שהשוטה מסיר מסוה הבושה מעל פניו בעשותו דברים שהאדם הבריא מתבייש לעשותן ולכך ליכא גבי' לעולם חיוב בושת אבל לענין רצון איפשר דהשוטה אית לי' רצון יותר מקטן והא דמצינו בירושלמי הובא בתוס' יבמות ק"ד: ד"ה והא דלענין חליצה ל"מ בשוטה אפי' בעע"ג ובקטנה שחלצה מהני בדיעבד מדאוריי' אפי' לר"מ כמ"ש בתוס' שם ק"ה: ד"ה קטנה בשם הירושלמי היינו לפי דשוטה אין לה דעת כלל לעשות בי"ד משא"כ קטנה ואין ראי' מזה למידי דתליא ברצון בלבד): ואם כנים אנחנו בזה נבא ליישב באופן אחר קושי' התוס' הנ"ל שהקשו להרבינו חננאל דס"ל מוכ"ע פתחה סתום אמאי לא מוקי רב ששת הברייתא דיש להן ט"ב ג"כ כר"ג ומיירי בטענת פ"פ.

ונראה דהנה לכאורה יש להתבונן לפי פירוש הרא"ש הנ"ל בדברי הר"י דקידשה כשהיא שוטה ומיירי ע"כ בנתקדשה ע"י אבי' א"כ למה אצטריך לי' לרב ששת לשנויי דברייתא דיש להן ט"ב אתיא כר' יהושע הרי הו"מ שפיר לאוקמ' ג"כ כר"ג ובט"ד ואפ"ה יש להן ט"ב עפ"מ דא' בכתובות ע"ו. רישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ופירש"י דאתיא כולה כר"ג דחזקה דגופה עדיפא ורישא להכי ל"מ חזקה דגופא לפי שאין הטענה שלה אלא של אבי' שכתובת אירוסין לאב וחזקה דבת ל"מ לגבי אב ע"ש וא"כ כיון דכבר אוקימנא דברייתא זו ע"כ אתיא כרבנן דר"מ דהוא ר' יהודא דס"ל קטנה יש לה קנס וא"כ הרי בכתובות מ"ג במשנה ס"ל לר' יהוד' דכתובה הראשנה של אב אף מן הנישואין וא"כ הה"נ כיון דע"כ מיירי ביש לה אב דהא נתקדשה ע"י אביה הא הו"ל הכתובה של אבי' והרי כתבו המפורשים דהכא ע"כ קאזיל להך שינויא בכתובות י"ב: דטעמא דר"ג דקא' איהי מהימנה הוא מטעם חזקה ולא משום מיגו דלא טענינין בעבור חרשת ושוטה טענה כזו שגם אי היתה פיקחת לא היתה נאמנת רק במגו ערמב"ן במלחמות וא"כ כיון דטעמא משום חזקה הא חזקה דבת ל"מ לגבי האב.

ובשלמא אי ל"ה מיירי דנתקדשה ע"י אבי' אף אי הו"א דיש להן קידושין דרבנן אבל הא אין מגיע לה כתובה מה"ד רק משום שכתב לה א"כ הו"ל רק כמו מתנה דכתבו בתוס' כתובות מ"ו: ובב"ש סי' ל"ז דדוקא כסף קידושין שייך לאב משום שמפקעת עצמה מרשותו אבל שאר מתנה שנותנין לבתולה אינה של אבי' ע"ש אבל בקיבל אבי' קידושין דחלין הקידושין מדאורייתא ומגיע לה כתובה מה"ד מתנאי ב"ד א"כ שייך הכתובה להאב וכיון דחזקה דבת ל"מ לגבי אב להכי יש לה ט"ב אף לר"ג ולמה איצטריך לי' לר"ש לדחוקי ולשנויי דאתיא כר' יהושע.

אכן י"ל דרוצה ר"ש לשנויי הברייתא בכל ענין אפי' כשמת האב בין האירוסין לנשואין דנהי דבין הנשואין להבעילה ע"כ מיירי דל"ה שהות כמ"ש המפורשים והאריך בזה בתשו' בר"א הנ"ל אבל הא יוכל שפיר להיות שמת האב במשך זמן האירוסין וא"כ בשעת נישואין ל"ה לה אב והוי' הכתובה שלה וכיון שכן שפיר מיושב קושי' התוס' שהקשו דלוקמי לההוא ברייתא בטענתפ"פ דהרי א' לעיל י' דלהכי נאמן לומר פ"פ מצאתי להפסידה כתובתה משום חזקה דאא"ט בסעודה ומפסידה ופירש"י שאם הי' שונא אותה ל"ה טורח בסעודה וכונסה ומפסיד סעודתו חנם אלא הי' מגרשה מתחלה עכ"ל ולפי"ז הכא בחרשת ושוטה כשמת האב במשך ימי האירוסין הא שפיר איפשר למיחש שמא נולד לו שנאה עלי' אחר שמת אבי' ואז הא ל"ה יכול לגרשה כיון דשוטה לאו בת גירושין היא דאם הי' אבי' קיים שפיר היתה מתגרשת ע"י אבי' אפי' בא"י לשמור את גיטה כמבואר בתוס' יבמות קי"ג: ואף דלטעמא דגרירה הא ל"מ יש לה אב כמבואר שם ובתוס' קידושין מ"ג: ד"ה וכל ועתשו' רש"ל סי' ס"ה בכ"ז הרי לטעמא דגרירה עבר וגירש תינשא לכתחלה כמבואר בירושלמי משא"כ לאחר שמת אבי' הא ל"ה יכול לגרשה ומאי הו"ל למיעבד לכך הי' כונסה וטרח בסעודה כדי להעליל עלי' טענת פ"פ להפסיד כתובתה ואיפשר דאז יוכל ג"כ שפיר לגרשה בשוטה שיכולה לשמור את גיטה וא"י לשמור א"ע דהא דא"י לגרשה הוא רק משום גרירה ובכה"ג שטוען פ"פ דנאסרה עליו ל"ש טעמא דגרירה כיון דבעמוד והוצא קאי ואיך נטיל עליו חיוב שמירתה אחר שנאסרה עליו וגם בכה"ג איפשר דיכול לגרשה ע"י זיכוי כהך דיעה שהובא בתשו' פמ"א דבכה"ג שנאסרה עליו הא זכות גמור הוא לה וגם הפמ"א יודה ומיושב קושי' התוס' ע"נ ודוק כי חריף ונכון הוא בס"ד: נחזור לנ"ד לענין שאנו עסוקין בו דאחרי שהוכחנו במישור דבחו"ש לכ"ע פיתויין רצון הוי א"כ האשה הזאת היא אסורה על בעלה אף לאחר שתשתפה וכבר כ' בתשו' כנ"י הנ"ל בנידונו שאמרו קרובי האשה דילמא מיני' דאין בדבריהם ממש חדא דהוא טוען ברי והם שמא והלכה כר"ג ור"נ דברי עדיף וגם לא טענינין שמא במילתא דלא שכיח וזה ודאי לא שכיח שיסור לשם בשתיקה ויבא עלי' וגם כיון דלא טבלה לנדותה אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינין עכ"ד וכל הטעמים הללו שייכים נמי גם בנ"ד וא"כ הלא מבואר בש"ע אה"ע סי' קט"ו דאפי' בעוברת על דת מותר לגרשה בע"כ ומכ"ש היכי שנאסרה עליו ע"י זנות והלא מבואר בכמה פוסקים ומכללם המהר"ם פדואה בתשובותיו סי' י"ג ובתשו' ב"ח סי' צ"ג דלישא שתי נשים קיל מגירושין בע"כ וגם נודע מ"ש בתשו' שב יעקב סי' א' ובפמ"א ח"ב סוסי' י"ב דבעוברת ע"ד א"צ היתר מאה רבנים ומכ"ש היכי שנאסרה עליו ומבואר בתשו' רש"ל סי' ס"ה בשם רבינו שמחה ורבותיו דהיכי דנאסרה על בעלה עולמית בכה"ג ל"ש כלל תקנת רגמ"ה ע"ש.

אמנם בכ"ז לאשר הרבה מהפוסקים ס"ל דפיתוי חרשת ושוטה אונס הוא לא מלאני לבי להקל בלי היתר מאה רבנים. והנה מכותלי מכתב כ"ת ניכר כי הדבר רופף בידו אם האשה הזאת היא משוגעת גמורה.

ומבואר בנוב"י מהד"ת חיו"ד סי' קמ"ו שאין להזדקק להתיר לבעל אשה שוטה כזאת שאינו ברור שהיא שוטה. אמנם בנ"ד הרי ממ"נ אין רובץ על הבעל איסור חדר"ג אחר שישיג היתר ממאה רבנים דאם איננה שוטה גמורה הא בודאי כ"ע מודו דפיתויה רצון הוי ונאסרת על בעלה ולא חל עליו חדרגמ"ה ואם היא שוטה גמורה דפיתוי' אונס הוי ולא נאסרה א"כ היא ניתרת ע"י היתר ק"ר.

וליתר שאת ימסור הגט להשליח מקודם בתורת זיכוי כמ"ש באה"ע סי' ק"מ דכשנאסרה עליו יוכל לזכות לה גט ע"י אחר ועט"ז שם ואח"כ יקחנו ממנו ויחזור ויתננו לו בתורת שליח הולכה למוסרו לה לאחר שתשתפה: ובדבר מה שהבעל הנשתטית הוא עני ואין ידו משגת להשליש לה הכתובה ות"כ כבר באה עובדא כזו לידי והוריתי למעשה דאין זה מעכב ההיתר דהרי כ' הרא"ש בתשו' הובא בסוסי' קי"ז [עב"ש שם ובחמ"ח סי' קי"ט סק"ה] לענין נכפית דבכה"ג ל"ג רגמ"ה דהוי מום גדול ויכול לגרשה בע"כ והכתובה חוב עליו אם אין לו לשלם כפריעת שאר חוב עד אשר תשיג ידו ע"ש וא"כ ה"ה בנשתטית אילו הי' לה יד לקבל גט הי' יכול לגרשה בע"כ אף שאינו נותן לה הכתובה כיון דהוא מום גדול כמ"ש ברמב"ם פ"ו מה' גירושין שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים ע"ש וה"ה כשמתירין לו ע"י היתר ק"ר ואין לו לשלם הכתובה מתירין לו והכתובה נשארת חוב עליו וכ"כ בתשו' עבוה"ג סי' ל"ו לענין עוברת ע"ד אף היכי דלא הפסידה כתובתה אין פירעון הכתובה מעכב הגירושין ויכול לישא אחרת ואין בזה חדר"ג ע"ש והנה ביש לו לשלם הכתובה דודאי אין מתירין לו עד שישליש הכתובה ות"כ דאף דלענין מצוה קיי"ל דאם אין הלוה מבזבז נכסיו אעפ"י שרואין שמתמוטט ידו יום יום ולא יוכל לשלם לזמנו אפ"ה אין המלוה יכול לעכב תוך הזמן כמ"ש בש"ך ח"מ סי' ע"ג ס"ק ל"ב בשם היש"ש ומתבאר מדברי המהרי"ט בשניות חח"מ סי' פ"ח דכל שמעכב בידו משכונות של חבירו עבור חוב שלא הגיע זמנו גזילה הוי רק דכ' שם דאפ"ה אין לו דין גזלן משום דגזלן ל"ה כל שלא עשה מעשה גזילה ע"ש ועתשו' שבו"י ח"ג סי' קנ"א וא"כ בנשתטית דאינו מגרשה לע"ע הוי לכאורה כחוב תוך זמנו.

אמנם מלבד די"ל דבנשתטית מעיקרא היתה התקנה הכי שלא יתירו לו רק אחר שישליש הכתובה כשיש לו חוץ לזה הרי כתב בחמ"ח סי' קי"ט ס"ק י"ד הטעם דצריך להשליש לה גט וכתובה דמשום חומרא דתקנת ר"ג באיסור ב' נשים צריך לייחד לה גט ע"י שליח ע"כ צריכין שגם הכתובה תהי' מוכנת דהוי כמו גירושין ע"ש וכיון דהוי כמו גירושין א"כ ביש לו הא חל לכ"ע זמן פירעון הכתובה בעת נתינת הגט כמ"ש הב"ש בסי' קי ס"ק כ"ד והוי כהגיע השתא זמן פירעון הכתובה ולכך בודאי כשיש לו אין מתירין לו עד שישליש הכתובה אבל אם דל הוא ואין בידו להשליש הכתובה אין ההיתר מעוכב בשביל זה וכבר הורה זקן הגרח"כ ז"ל בתשו' חאה"ע סי' ג' בא' שנשתטית אשתו ולא היתה ידו משגת להשליש הכתובה במזומנים שדי שיתן שט"ח על דמי הכתובה וא"צ יותר וזה מקרוב נדפס שו"ת רעק"א מהד"ת סי' מ"ד פוסק ג"כ הלכה למעשה שאם הבעל עני ואין לו לשלם הכתובה מתירין לו גם בלא השלשת הכתובה באופן שיתן וועכסעל שבאם בהמשך הזמן תשיג ידו לשלם ויתבעוהו קרובי האשה או הבי"ד יצרך אז לסלק ליד השליש כפי אשר תשיג ידו כולו או מקצתו וגם ח"כ על סך מסוים שלא יחול זמן פרעון עד שתשתפה שיהי' לבטחון שיתחייב אז ליתן לה גט ע"ש שהאריך לחלוק על הצ"צ שהחמיר בזה וכ"פ א"ז הגאון מליסא ז"ל בס' בית יעקב סי' ע' ס"ז וכ"ה בתשו' תפארת צבי חאה"ע סי' ל"ט ובפרט בנ"ד הלא רוצה הבעל למסור להאשה החצי דירה שלו ששוה ב' מאות זהובים ואף שלא תספיק ההכנסה מהחצי בית על מזונותי' ורפואתה בכ"ז בשביל המזונות הא בודאי א"י לעכב ההיתר דהרי בספר הכלבו לא נזכר כלל מהשלשת דמי המזונות והרי הרמב"ם בפי"ד מה' אישות פסק בחלתה האשה אף שמצד הדין רשאי לומר לה רפאי עצמך מכתובתך אבל אין ראוי לומר כן מפני דרך ארץ ובשוטה שאין אדם דר עם נחש בכפיפה רשאי לעשות כן וכשאין לו בודאי אין מעכבין ההתרה בשביל זה: ובנידון הג' מדינות שי"א דוקא שהם תחת ג' מלכיות הן אמת שבהתקנה שבמהר"ם מרוטנבורג ובכלבו סי' קי"ו מבואר דבעינן ג' מלכיות כגון אוניא ולומברדיאה וצרפת.

אולם כבר כ' בתשו' חתם סופר סי' ד' דסגי אפי' כשהם תחת מלך א' כגון אונגארן גאליציען ועסטעררייך ויש סמך לזה מקרא ובכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר המלך כו' ע"ש ודבריו מסתברין להלכה דהלא באמת בב"ש סי' א' ס"ק כ"ג הביא ד' הד"מ סי' קי"ט דבזה"ז א"צ להתיר ע"י מאה אנשים דוקא שכבר כלה חר"ג ואינו רק מנהג שנהגו להחמיר אלא שסיים מיהו ב"ת כ' קבלה מידו מגדולי עולם שיציעו הענין לפני הגדולים שבאותו דור ויסכימו בהיתר זה מאה רבנים ע"ש ובקבלת הב"ח הרי לא נזכר שהרבנים יהיו מג' ארצות דוקא כמו שהי' קודם שנשלם האלף החמישי כדהביא מקודם בשם הכלבו דבעי בהתרת חר"ג מאה אנשים מג' קהלות מג' ארצות ומשמע דנהי דכבר קבילו ונהגו בחומרת חר"ג אבל לא נהוג החומרא בענין ההיתר שיהיו המאה אנשים מג' ארצות דוקא ונהי דאנו מחמירין ג"כ בג' ארצות אבל עכ"פ אין לנו להחמיר כ"כ שיהיו מג' מלכיות דוקא ומה"ט נראה נמי בענין מה שמסופק בחת"ס שם שהי"ל לומר לאחר שיראה הרב שבמקום האשה שראוי להתיר להבעל החר"ג יסכימו בהיתר זה עוד צ"ט רבנים מג' מדינות שליש מכל מדינה כיון שראוי להשתלש ולפענ"ד הי' ראוי לחוש לזה דהרי קא' בגמ' כתובות כ"א דא"כ קא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא ופירש"י ואנן עפ"י שנים עדים בעינן חצי דבר עפ"י זה וחצי דבר על פיו של זה ע"ש הרי דכיון דכתיב עפ"י שנים אמרינן דקפיד רחמנא שיהי' שוה בשוה והכי אשכחן בב"ב קמ"ג.

באמר נכסי לשני בני אדם נותן לזה מחצה ולזה מחצה והה"נ כיון שראוי להשתלש הי' לנו לומר דקפידת המתקנים הי' שיהי' מכל מדינה בשוה אפס כיון דבאמת כלה הזמן אין לנו להחמיר רק כפי המנהג שנזכר בקבלת הב"ח ול"ב משולשים. אבל עכ"פ צריך שיהי' מכל מדינה מספר מסוים לא פחות מעשרה כדאסמכוה האחרונים ז"ל ע"ד הרמ"א ביו"ד סי' של"ד סכ"ב דמי שעבר על חדרגמ"ה כל בי עשרה שלוחי דרגמ"ה הם להתיר לו ואחרי שיקיים בעל הנשתטית ר' פתחי' צבי כאמור עם הספר נובי"ק סי' ג' וישיג התרת ק"ר מג' ארצות כנ"ל הנני נמנה ג"א בצירופא דרבנן בהיתר זה.

דברי ידידו דור"ש באהבה:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה