שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' נז
יום א' ג' לחודש אדר השני תרנ"ד לפ"ק סטרי.
ברכות שדי תבואתה לראש כבוד ידידי הרב הגדול חריף ובקי בחדר"ת ירו"ש כש"מ יהודה כ"ץ נ"י ראבד"ק סאניק יצ"ו מכתבו הגיעני עד"ש בעובדא דאתא לקמי' באיש אחד שדר בכפר עם אשתו כמה שנים באהבה ואחוה כאורח כל ארעא ובנים אין להם ומחזיקים שענק בכפר והבעל הוא נאמן ומשגיח בעסק יער וזה איזה שנים שהגידו לו ערלים שישגיח על זוגתו מחמת שהוא הולך לעסקו ותשאר אשתו לבדה עם עבד כנעני שלה ויש ביניהם דברים אעפ"כ לא שת לבו לדבריהם ואח"כ הגיע לאזנו קול מלחשים פ"א ספרה לו אשה א' שהיא שכנתו בכפר ההוא שביום ש"ק הלכה אל אשתו לבקרה בביתה וכבואה אלי' אמרה לה שאין לה פנאי שמוכרחת לסגור הקרעטשמא וללכת להשגיח על הבהמות שבמרעה ואמרה לשכנתה שתשלח את העבד כנעני שלה ליקח אצלה טאלפין מלח שהיא צריכה והלכה האשה השכנה לביתה ושלחה לה טאלפין מלח עם בתה וכבוא הבת שמה מצאה את הדלת מוסגר מבפנים ולא הבינה דבר וסבבה אצל החלונות לראות מה זאת וראתה דרך החלון של החדר הפנימי שהאשה שוכבת במטה עם העבד הערל.
גם סיפרה לו אשה א' שמצאה פ"א בביתה מתיחדת עם הערל מחבקין ומנשקין זא"ז והערלים ספרו לו איך שרואים בכל יום שזוגתו הולכת ע"ג העלי' שעל הקרעטשמא עם העבד שלה בזא"ז ושוהים שם הרבה ויודעים כי זימה עושים שם. וכשמוע האישהנ"ל את כל אלה ושיש קלא דל"פ וגם הי"ל אח"כ אומדנות רבות המוכיחות על אמתת הענין שביו"כ העבר בלילה אחר התפלה הלכה ז' מקודם לביתה והבעל נשתהא אצל המנין ובא לביתו ודפק על הדלת ופתחו ושמע שאחד יצא מן הבית וברח על העלי' ומחשכת הליל ולא הי' יכול להדליק נר שאל אותה מי הי' בכאן והלך על העלי' והכחישה ואמרה שלא הי' בזה אדם והלך להפארהויז ולקח את הסולם שעולים בה על העלי' ולאור היום ראה כי הי' העבד שלו ושפך חמתו עלי' ולא השיבה דבר ועוד ראו עיניו איך שמקרבת את העבד כאלו הי' אדון ושלח לבסוף אחר אחיו הבחור גדול בשנים וצוהו שילך מקודם על העלי' להטמין א"ע בתוך התבן להשגיח מה יעשו שמה והוא אמר לאשתו שהולך לעסקיו ומיד אחרי שהלך הבעל בא הערל על העלי' וסגר פתח המעקה שעל העלי' ושכב א"ע והאשה באה אחריו ושכבה עמו ואח"כ שכב א"ע הערל על האשה בגילוי ערותם דבוקים זב"ז כדרך המנאפים ואח"כ הפכו משכבם ותשכב האשה על הערל ועיינה בראשו ושהו הרבה עד שהלכו מן העלי' והאח המתין עד בוא אחיו בעל האשה סיפר לו את כל אשר ראו עיניו ואחרי הודיעו זאת סיפר לאשתו את כל אשר ראה אחיו בעיניו ולא יכלה להכחיש והתחילה לבכות ולהתודות על כל מעשה הזימה אשר בינה ובין הערל רק ביקשה מאתו שלא לביישה בפני בנ"א והבטיחה לו שמן הוא והלאה לא תוסיף לעשות זאת והשיב הבעל כי צריך לשאול פי בי"ד אם רשאי לדור עמה ואולי צריכים לקבל תשובה והגידה שתסע עמו לכת"ר בתנאי שאחיו העד הרואה לא יסע עמהם להבי"ד בכדי שלא לביישה והבטיח לה הבעל כן ולמדו אותה אנשי הכפר לומר שהערל העבד שלה עשה לה כישוף בחשבם שעי"ז לא תיאסר לבעלה וכן הי' שבאו האיש והאשה הנ"ל לפניו ותודה האשה לפני כת"ר בצירוף בית דינו הצדק על המעשה הרע שעשתה עם הערל ואמרה שהערל עשה לה כישוף כו' ואחרי שמוע את כל דבריהם השיב להם כ"ת שאסור לו לדור עמה וכשמעה זאת נתנה קולה בבכי ואמר כ"ת שיתן לה בעלה הנדוניא עם הכתובה לפטור אותה בג"פ בטוב ואמרה כי לא תרצה להתגרש ממנו בשום אופן בעולם ולא הועילו ריבוי ההפצרות להרבות עלי' מוהר ומתן.
ובין כך בא אחי בעלה הוא העד הרואה הנ"ל וברחה מפניו כמפני ארי למרות פקודתו עלי' שתמתין וגבו הביד"צ את העדות מאחי הבעל את כל אשר ראה כנ"ל והנה הביד"צ דק"ק רומנוב ובוקאווסק הסמוכים לשם שלחו כמה הזמנות להאשה שתבא לד"ת ואטמה אזנה משמוע בקול מורים ונתנו ביד הבעל כתב סירוב עלי' והיא עומדת במרדה ואומרת אם ירצה לדור עמה הרי טוב ובאם לאו תסע למאעריקא והוא ישב גלמוד.
וכעת הבעל דופק על דלתותיו ומבקש להתירו מכבלי העיגון שמלבד שקשה עליו לשבת בלא אשה גם אין לו בנים והוא רוצה לקיים פו"ר ודורש כ"ת חו"ד באם א"א לו לגרשה בע"כ אם נוכל להתיר לו לישא אחרת עכת"ש: ראשית יצאתי לדון על דבר הודאת האשה בעצמה אם נאסרה עי"ז אבעלה הנה קיי"ל כמשנה אחרונה בנדרים צ' דהאומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי' ואל"ה אינה נאמנת דחיישינן שמא עיני' נתנה באחר.
אמנם כ' בתשובת מהרי"ט ח"א סי' צ"ב דהיכי דמעשי' מוכיחין שחפצה בבעלה ל"ש ענ"ב ומיתסרא עפ"י דיבורה א"כ לכאורה בנ"ד הדבר נראה בעליל שאין רצונה להתגרש מבעלה ול"ש ענ"ב. והנה בגמ' בנדרים שם מוקמינן מתניתין באשת כהן באונס ולפי המתבאר מד' התוס' כתובות ס"ג: בשם י"מ באשת ישראל האומרת שזינתה ברצון נאמנת דכיון שמפסדת הכתובה ל"ש ענ"ב וכ"כ בתשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' ב' בשם הרי"ף והריצב"א וע' בכנה"ג אה"ע בהגהות הטור סי' ו' אות כ"ו מ"ש בזה בשם מהר"ם די בוטון [וכן אנו מוכרחים לומר לכאורה לד' הר"א ממיץ שהובא בתוספת ישנים בנדרים שם שתי' על הקושיא דאמאי לא מהימנה בטא"ל הא שוי' אנפשה חד"א ותי' דזונה אינה מוזהרת לינשא לכהן ובחידושי הרשב"א מבואר כונתו דאע"ג דקי"ל בפ' יש מותרות כל היכי דאיהו מוזהר איהי מוזהרת בכ"ז הכא איהו אינו מוזהר דאינה נאמנת לגבי' ולכך איהי ג"כ אינה מוזהרת וא"כ כשאומרת דזינתה ברצון הא אסורה לו משום סוטה ולא תליא האיסור בדידי' שפיר נאמנת ואסורה לו מטעם שוי' אנפשה חד"א] אמנם באמת זהו רק אי נימא דלמשנה ראשנה מדינא מהימנה דשוי' אנפשה חד"א אף דמשעבדה לבעל והכי משמע באמת גם מתוס' יבמות קי"ח: ד"ה א"ל תנינא עט"ז אה"ע סי' ז' סק"ח וב"ש שם סק"ו וע' שב שמעתתא שמעתא ו' פ"ט.
ורק דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת למיגדר מילתא או דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' משום הך חששא דענ"ב כמו שהובאו טעמים הללו בר"ן שם א"כ י"ל שפיר דהיכי דל"ש החשש דענ"ב נשאר אד"ת ואסורה מטעם שוי' אנפשה חד"א משא"כ לתי' השלישי שכ' בר"ן דמד"ת לא מהימנה אף דשוי' אנפשה חד"א משום דלאו כל כמינה להפקיע שעבודה מבעל דאגידה גבי' ורק למ"ר תיקנו דליהמנה דאי לאו דקושטא קאמרה ל"ה מזלזלה נפשה ולאחר שראו שרוב הנשים משקרות ונותנות עיניהן באחר בטלו הך תקנתא וחזרו והעמידוהו אד"ת דלא מהימנה להפקיע שעבודה מבעל וא"כ כיון דנתבטלה התקנה דמ"ר ממילא גם היכי דל"ש חששא דענ"ב ג"כ אינה נאמנת ולהכי באמת הלכה פסוקה היא בידינו בטוש"ע אה"ע סי' ו' וקט"ו דגם באומרת שזינתה ברצון אינה נאמנת: והנה לכאורה הי' נראה לה"ר דמד"ת לא מהימנה לומר טמאה אני לך מסנהדרין מ"א דפריך אלא אשה חבירה דקיי"ל דמיקטלה אליבא דריב"י היכי משכחת לה הרי הו"ל עדות שאאילה"ז דכיון דלא אתרו בה יכולין העדים לומר לאוסרה על בעלה באנו ודחיק לשנויי שזינתה וחזרה וזינתה מבועל ראשון או מקרובי' ואמאי לא קמשני דמשכחת בכה"ג שאמרה מקודם טמאה אני לך דנאסרה מקודם אבעלה עפ"י דיבורה וא"כ ע"כ באו העדים לחייבה מיתה וע"כ מוכח מזה דמדאורייתא לא מהימנה להפקיע שעבודה מבעל אמנם אי משום הא לא איריא דהרי באמת הקשה הנוב"י בסי' ע"ב לשי' הראשונים דס"ל דגם ע"י עידי כיעור נאסרה אבעלה מ"פ והא יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו א"כ לא הי"ל להעיד רק עדות כיעור ותו לא אכן לפענ"ד י"ל עפ"מ דקיי"ל כרבנן דר' יוסי בן כיפר ביבמות י"א: דהיכי דזנאי ודאי איכא לאו וא"כ הרי נהי דע"י עדות כיעור מפקינין לה מבעלה אבל הא עכ"פ ל"ה רק ספק סוטה ובספק סוטה אפי' בקינא לה ונסתרה ושהתה כדי טומאה הוא רק בעשה ולא בלאו כמ"ש בתוס' יבמות שם עמוד א' ד"ה צרת סוטה דטומאה דגבי לאו לא כתיבא רק אודאי נבעלה וביותר מבואר ברא"ש שם שכ' וז"ל דהא דאמרינן טומאה כתיב בה כעריות היי"ד סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע"ג דאסרינן משום ספק סוטה לא חשיב טומאה דידה אפי' כספק ערוה ע"כ [ומ"ש בתוס' שם ע"ב מהא דבא עלי' בדרך לוקה באמת הוא תמוה כמ"ש במפורשים] ולפי"ז שפיר פריך הש"ס והא יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ואי דהי"ל להעיד רק עדות כיעור ז"א דיכולין לומר שבאו להעיד שזינתה כדי לחייב הבעל מלקות כשיבא עלי' דבודאי זינתה איכא לאו ולוקין דומיא דמצינו בסנהדרין פ"ו שיכולין העדים לומר להלקותו באנו.
ומ"ש הה"מ בפ"א מא"ב הכ"ב בדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' בודאי זינתה ליכא מלקות דהו"ל לאו שבכללות הנה מלבד שהביא שם שהרמב"ן חולק ע"ז. ובגוף הדבר תמה עליו בכ"מ שם חוץ לזה הא י"ל דפירכת הש"ס הוא למ"ד לוקין אלאו שבכללות וא"כ לפי"ז ממילא מיושב גם קושייתינו הנ"ל דלא הו"מ לאוקמי כשאמרה מקודם טמאה אני לך דהרי עפ"י הודאת עצמה נהי דמהימנה לאסור עצמה אבעלה מטעם שוי' אנפשה חד"א בכ"ז הלא מכח הודאתה ליכא עונש מלקות אם יבא עלי' בעלה כמבואר ברמב"ם ספ"א מהא"ב דהאשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק וא"כ עדיין יכולין העדים לומר לחייב הבעל מלקות כשיבא עלי' באנו.
אכן לכאורה יקשה לפי"ז דא"כ מ"פ אח"כ והא יכולין לומר לאוסרה אבעלה שני באנו הרי בזה שפיר קשה דמשכחת כשאמרה מקודם שזינתה עם בועל זה והיתה אסורה להבועל עפ"י הודאתה בלאו העדים ואי דיאמרו שבאו לחייב הבועל מלקות כשיבא עלי' ז"א דהרי כ' התוס' ביבמות ג': ד"ה לפי דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות דכתיב בלשון לאו לא יוכל בעלה גו' אבל בבועל לא כתיב לאו אלא עשה ונסתרה והיא נטמאה ע"ש וא"כ לגבי בועל הא לכ"ע ליכא מלקות אפי' זינתה ודאי אמנם י"ל דבלא"ה הא כ' התוס' בסנהדרין שם דהך פירכא לאוסרה על בועלה באנו לאו פירכא גמורה היא כיון דהומ"ל דמיירי דאמרי שזינתה ולא ידעי מי הוא הבועל וא"כ י"ל דה"ה דהו"מ ג"כ לאשכוחי בגוונא הנ"ל: אמנם יהי' איך שיהי' הלכה רווחת היא דגם באמרה טמאה אני לך ברצון אינה נאמנת והיינו משום דתופסים לעיקר התי' השלישי של הר"ן הנ"ל דמדינא לא מהימנה ורק למ"ר תיקנו להאמינה דלא מזלזלה נפשה וכיון דחזי רבנן בתראי דרוב נשים משקרות נתבטלה התקנה ונשאר אד"ת ולא מהימנה אפי' במקום דל"ש החשש דענ"ב וכ"כ בשעה"מ פ"ט מאישות הט"ו דכיון דנעקרה התקנה הראשנה נתבטלה לגמרי אפי' במקום דל"ש החשש דענ"ב ומכח זה העלה באמת בנוב"י חאה"ע סי' ע' דאף דרואין דחפצה בבעלה ואינה רוצה להתגרש בשום אופן ג"כ אינה נאמנת כיון דאוקמ' אד"ת ונתבטלה התקנה לגמרי ע"ש ורואה אנכי להעמיס זה בכונת פלוגתת האמוראים בירושלמי נדרים שם דקא' על המשנה דהאומרת טא"ל תביא ראי' לדברי' הא לא הביאה ראי' מותרת לביתה א"ר הילא לא מסתברא אם הי' חבר יחוש ואם הי' כהן שהיא אסורה לאכול בתרומה אתא עובדא קומי ר' חנניא חברין דרבנן והתירה לוכל בתרומה ע"כ ונראה דר' הילא דס"ל אם הי' חבר יחוש ס"ל דמדינא היא נאמנת רק דמכח חשש דענ"ב עקרו דבר מה"ת ולכך באמת היכי דליכא חששא דענ"ב היא אסורה ולכך בעל נפש יחוש כיון דמדינא היא נאמנת ס"ל ג"כ דאסורה לאכול בתרומה ור' חנניא ס"ל דמד"ת א"נ ומשום ענ"ב אוקמ' אד"ת דאינה נאמנת וממילא גם בעל נפש א"צ לחוש ולהכי התירה ג"כ לאכול בתרומה.
וארווחנא לבאר בהא דברי הש"ס קידושין י"ב: לאו היינו דיהודית דביתהו דר' חייא דהו"ל צער לידה אמרה לי' אמרה לי אם קיבל ביך אבוך קידושי כי זוטרת אמר לה לאו כל כמינה דאימך דאסרת ליך עילואי וכ' בתשו' מהרי"ט הנ"ל דל"ש שוי' אנפשה חד"א משום דענ"ב וכ"כ בתוספת רי"דשם.
והקשה בשעה"מ הנ"ל דא"כ אמאי מייתי רב חסדא התם ראי' מהאי דיהודית למה לא הביא ממשנה מפורשת דנדרים דלמ"א האומרת טא"ל אינה נאמנת שמא ענ"ב ולהאמור י"ל דאילו ממתני' הו"א דעכ"פ חבר צריך לחוש כר' הילא בירושלמי הנ"ל ולהכי מייתי ראי' מר' חייא דבודאי חבר הי' ואפ"ה לא חש וע"כ דגם לצי"ש א"צ לחוש: ועפי"ז יבוארו דברי התוס' ישנים בנדרים שם שכ' וז"ל וא"ת טא"ל אמאי לא מהימנה הא שויתה לנפשה חד"א כו' ותי' הרב ר"א דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן כו' וקשה דא' בפ' יש מותרות כל היכי דאיהו מוזהר איהי מוזהרת כו' ונראה לי דכיון דיש לחוש שמא נתנה עיני' באחר יש כח ביד חכמים לעקור דברים מכל וכל בסברא גדולה כזאת ומיהו נראה דאף למ"א אם אומרת אשה טא"ל ואמר הבעל שמאמינה דאסורה לו דאיהו שוי' לנפשי' חד"א ואפי' תחזור בה האשה ותאמר באונס הי' וי"א דמשמתינן לי' על שגרם שתיאסר אשתו עליו ועובר על חרם תקנת ר"ג עכ"ל ונראה דטעם הדיעה הראשונה כיון שהקדים לומר דמדינא היל"ל דנאמנת דשוי' אנפשה חד"א אפס דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת משום הך טעמא שמא ענ"ב וא"כ לתי' זה היכי דל"ש ענ"ב באמת אסורה ורמיא עלי' א"כ חיוב לצי"ש כנ"ל [ובהא דס"ל לרב ששת בגמרא דידן דאוכלת בתרומה הלא אי צריך לצי"ש היל"ל דאסורה לאכול בתרומה.
ראיתי לכ"ת בקונטרסו שר"ל דבאמת פליגי בזה ר"ש ורבא דלר"ש דס"ל אוכלת בתרומה א"צ אפי' לצי"ש ורבא דס"ל דאסורה לאכול בתרומה סובר דמוטל עליו חיוב לצי"ש. ולפענ"ד א"א לומר הכי כיון דסתמא דתלמודן בקידושין הנ"ל ס"ל דאינו מחויב אפי' לצי"ש והא אנן קיי"ל כרבא בהא.
ועוד דהרי הרמב"ם פוסק בפ"ח מה' תרומות דאינה אוכלת והרמב"ם הא ע"כ ס"ל דא"צ אפי' לצי"ש דהרי הה"מ פי"ח מא"ב כ' בדעתו ז"ל דלהכי בטא"ל אסורה לינשא לכהן אחר מיתת בעלה דשוי' אנחד"א ואין בידה ליתן אמתלא ולומר שאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה כיון דאינה נאמנת ע"ש ואי נימא דחייב לצי"ש הא איכא אמתלא טובה שסברה שהבעל ירצה לצי"ש וע"כ דהרמב"ם ס"ל דא"צ לצי"ש ואפ"ה ס"ל דאינה אוכלת בתרומה וע"כ דלא תליא פלוגתייהו דר"ש ורבא בהכי ואיפשר דס"ל לר"ש דאע"ג דחייב לצי"ש לענין זה מהני הטעם שלא להוציא לעז על בני' להאכילה בתרומה וי"ל דבאמת גם גמרא דידן ס"ל דחייב לצי"ש ור' חייא לא חש לה משום דהי' ניכר שאמרה כן משום צער לידה או י"ל עפמ"ש הרשב"א בחי' לדברים שם דמיירי בתרומה דרבנן וא"כ הרי כ' הרא"ה בבדה"ב שער ב' דף קט"ו דבדרבנן ל"א שוי' אנחד"א וכ"כ בנימק"י פ"ג דיבמות ועפנ"י כתובות ט' א"כ לא נאסרה מעולם בתרומה דרבנן עפ"י אמירתה טא"ל ובפרט לפמ"ש הרא"ש בפ"ב דיבמות סי' ח' דהא דקא' רב ששת אוכלת בתרומה מיירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא בודאי ניחא וענובי"ת חאה"ע סי' י"ב ובלא"ה הרי קיי"ל באמת כרבא דאמר אינה אוכלת בתרומה] וא"כ הרי כ' בתשו' הרשב"א סי' תקנ"ז דגם היכי דממדת חסידות ראוי לגרשה רשאי לגרשה בע"כ דבודאי לא תקן הגאון שלא יתנהג מדת חסידות וא"כ כשמאמינה שפיר אסורה לו ומחויב לגרשה מן הדין כיון דאינו מבטל בזה תקנת ר"ג והי"א ס"ל כאידך תי' של הר"ן דמדינא אינה נאמנת להפקיע שעבוד הבעל וע"י החשש דענ"ב אוקמ' אד"ת וא"כ כשאינו מאמינה א"צ לחוש אף לצי"ש והלכך כ' דמשמתינן לי' על שגרם לבטל תקנת ר"ג וא"כ לפי"ז בנ"ד לכאורה ל"מ אפי' אם הבעל מאמין לה דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת:
אמנם באמת מלבד מ"ש בתשו' ברית אברהם סי' ע"ד להחזיק בד' המהרי"ט הנ"ל דהיכי דניכר שאינה אומרת כן מחמת דסניא להבעל וענ"ב מהימנה והביא סמוכין לדבריו מתשו' רמ"א סי' למד הובא בב"ש רסי' מ"ה ודלא כנוב"י הנ"ל חוץ לזה הרי כ' בתשו' חת"ס חאה"ע סי' צ"ה דעכ"פ בכה"ג שניכר שלא משנאתה לבעלה אומרת כן אם הבעל מאמין לדברי' גם הדיעה הסוברת ברמ"א סי' קע"ח ס"ט דמנדין להבעל כשמאמין לה יודה דבכה"ג כשמאמין לה אין מנדין אותו ומחויב להוציאה כיון דבכזה לב כל אדם נותן להאמין גם הרי בנ"ד איכא ג"כ קלא דל"פ שהיא מנאפת תחת אישה ומבואר בתשו' הרא"ש שהובא באה"ע סוסי' מ"ו כפי הבנת הד"מ והב"ח שם דהיכי דאיכא קול אף דל"ח לקלא דבתר נישואין בכ"ז ל"א בזה ענ"ב ע"ש ועכ"פ לא גרע מרגלים לדבר שפוסק הרמ"א בסי' קט"ו דל"ש ענ"ב בדידה וכ"ש לגבי דידי': וזה מקרוב נשאלתי מרב אחד במקרה בלתי טהור שאירע שהיו שני עידי כיעור שונים אחד העיד שהיתה עם הנחשד בלילה במקום אופל והב' העיד שנכנס לחדר האשה שהיתה ישנה שם וסגר הדלת אחריו והי' ג"כ קלא דל"פ והבעל האמין להקול והעידי כיעור הוגבו כ"א בבי"ד אחר ושלא בפני האשה גם הבעל בעצמו אמר שראה כמה עניני כיעור ויש לה בנים ממנו וזהו מה שהשבתי בזה:
הנה בש"ע אה"ע סי' י"א ס"א פוסק הרמ"א דשני עידי כיעור מצטרפין אע"ג דראו זה אחר זה וכיעור דחזא האי לא חזא האי ומבואר שם דבקלא דל"פ עם עידי כיעור מוציאין אותה מבעלה ואף דכ' שם דזהו רק באין לו בנים ממנה בכ"ז בח"מ שם סק"ה ובטו"ז סק"א חולקים על הרמ"א בזה וס"ל דאפי' ביש לה בנים תצא וכן מורה ובא בשו"ת נוב"י מהד"ק חאה"ע סוסי' ע"ב דאפי' ביש לה בנים תצא מבעלה ואין משגיחין בילדי זנונים שלהם ומבואר אצלי בחידושי בישוב ד' הרמ"א במה שתמהו עליו שבאמת מבואר בדברי הרא"ש פ"ב דיבמות אליבא דהשאלתות דבתרתי לריעותא היינו עידי כיעור וקלא דל"פ הוי כעידי טועאה ותצא מבעלה אפי' ביש לה בנים ונראה דהנה בטור כ' דמהני גם אם הקול יוצא ע"י עידי הכיעור וכ"כ בדרישה שם משום דעפ"י הרוב הקול יוצא מעידי כיעור עצמן ע"ש אולם בתשו' רש"ל הובא בב"ש שם סק"ט כ' דצריך להיות הקול מצד אחר ולא מחמת עידי הכיעור ע"ש ונראה דהיכי דאיכא קלא דל"פ מבלעדי עידי הכיעור בזה הוי ממש כעידי טומאה דהוא דאורייתא ותצא אפי' יש לה בנים דהיכי דהוא מדאוריי' לא חיישינן ללעז הבנים והא דכ' הרמ"א דדוקא באין לה בנים תצא הוא רק כשהקול הוא מחמת עידי כיעור עצמן דאז ל"ה רק דרבנן משום לעז הבריות ולכך כשיש לה בנים ל"ת דחיישינן ללעז הבנים [וזהו נלפענ"ד בשי' הרי"ף ביבמות שם שכ' דאף בדאיכא עידי כיעור וקלא דל"פ לא מפקינן לה מהבעל אלא מן הנחשד באין לו בנים ממנה ונראה דמיירי בקול שהוא מחמת העידי כיעור דל"ה רק דרבנן ולהכי לא תצא אף מן הנטען רק באין לו בנים ממנה ולא ביש לו בנים משום לעז הבנים ואפ"ה מן הבעל לא תצא אפי' באין לו בנים דס"ל כיון שהוא רק חששא דרבנן לא מפקינן לה מבעלה כדאשכחן באמת בתוס' כתובות נ"א:
גבי הא דפריך התם לאבוה דשמואל דאמר אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחלה באונס וסופה ברצון אונס דשרי' רחמנא היכי משכחת לה וכ' התוס' וז"ל אע"ג דאבוה דשמואל חיישינן קאמר משמע לי' דמדאורייתא קא' דאי מדרבנן ל"ה מוציאין אותה מבעלה על כך עכ"ל והכי ס"ל להרי"ף גם בעידי כיעור וקלא דל"פ מחמת העדים דכיון שאינו רק מדרבנן אין מוציאין אותה מבעלה רק מן הנטען ואזדא ממילא לפי"ז קושי' הגאון נוב"י מהד"ק סי' ע"ב על הרי"ף מש"ס סנהדרין הנ"ל דפריך אר"ח דאמר עידי נערה המאורסת שהיא חבירה דא"צ התראה אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וכיון דהעדים אינן נהרגין גם היא אינה נהרגת דהו"ל עדות שאאילה"ז ואלא אשה חבירה דמיקטלא לריב"י היכי משכחת לה כשזינתה וחזרה וזינתה ונימא לאוסרה על בועלה שני באנו והקשה הנוב"י לשי' הרי"ף הנ"ל דאי איתא דבאו לאוסרה על בעלה לא הי' לו להעיד אלא עדות כיעור ותו לא דהוי' נמי אסורה אבעלה ואי דהא ע"כ ר"ח לא ס"ל כרבי מדקא' לאוסרה על בעלה באנו ז"א דהא משום כיעור אינה אסורה על הבעל רק אבועל ע"ש ולהאמור נכון דהרי הטעם דלא אסרינן לה אבעלה הוא דמשום חששא דרבנן לא מפקינן לה מבעלה וא"כ ע"כ נוקים בענין דליכא ע"י הכיעור רק איסור דרבנן וא"כ ל"ק דלא הי"ל להעיד רק עדות כיעור משום דיכולין לומר דרצו לאוסרה עליו מה"ת ולא מדרבנן] ומובן הדבר בסברא דהיכי דהקול הוא רק מהעידי כיעור עצמן ל"ה רק מדרבנן דהרי באמת כ' באס"ז כתובות כ"ה לענין קלא דב"ג וב"ח דאי הגדת העדים ל"מ אינו מועיל ג"כ הקול דאתי מחמתייהו ע"ש וה"ה הכא אי עדות העידי כיעור בפ"ע ל"מ מה מועיל הקול שיוצא מחמתם וע"כ דאינו רק מדרבנן משום לעז הבריות עפנ"י כתובות ט':
ובדבר מה שהוגבה העדות שלא בפני האשה הנה מבואר ברמ"א שם ס"ד דאין לקבל העדות שלא בפני' ולא שלב"פ בעלה אכן בתשו' נובי"ק סי' ע"ב מביא בשם רבים מהראשונים ז"ל שהעלו דלאסור אשה לבעלה מקבלין עדות שלב"פ בע"ד ועכ"פ בדיעבד מהני שלב"פ והנה בנוב"י שם מוכיח מש"ס סנהדרין הנ"ל דפריך אשה חבירה דקיי"ל דמיקטלא אליבא דריב"י היכי משכחת לה הרי יכולין העדים לומר לאסרה אבעלה באנו והקשה דהרי משכחת שהעידו שלב"פ הבעל רק בפני האשה ושוב א"י לומר לאוסרה על בעלה באנו דאין מקבלין עדות שלב"פ בע"ד וע"כ באו לחייבה מיתה אע"כ דלאסור מקבלין עדים שלב"פ בע"ד אולם לפענ"ד יש לדחות זה דאם מעידין בפני האשה שלב"פ בעלה נהי דל"מ עדותן לענין הבעל שתיאסר האשה עליו אבל הא עכ"פ מהני סהדותייהו לאסור על האשה לדור עם בעלה דהא כשם שאיהו מוזהר כך איהי מוזהרת ואשכחן כי"ב בהגהות אשרי פ"ד דכתובות שמביא בשם הריב"א שהוכיח דל"מ קבלת העדות שלב"פ בע"ד גם בדיעבד מדקא' התם בכתובות כ' הזמה שלא בפניהם נהי דהזמה לא הוי' הכחשה מיהא הוי' והיינו דהזמה כיון דנוגע לענין העדים ל"מ שלב"פ אפי' בדיעבד אבל ההכחשה כיון דל"ה חוב העדים אלא חובת הבע"ד והרי הם לפנינו לכך הוי' הכחשה מעליא ע"ש והה"נ מהני העדות עכ"פ במה שנוגע לאיסור האשה כיון שהיא לפנינו וא"כ בנ"ד שהוגבה העדות בפני הבעל שלב"פ האשה נהי דלענין מה שנוגע לאיסור האשה ל"מ העדות שלא בפני' אבל עכ"פ במה שנוגע לגבי הבעל להתיר לו איסור החדרגמ"ה שפיר מהני עדות זה כיון שהי' בפניו וע' בתשו' דברי ריבות סי' רכ"ו שהביא בשם תשו' הרשב"א שכ' להדיא דלענין להתיר להבעל החדר"ג לישא אחרת מהני גם קבלת עדות שלב"פ ע"ש ולבר מן דין נלפענ"ד דאפי' להסוברים דל"מ קבלת העדות שלב"פ האשה לאוסרה על בעלה זהו רק בעידי זנות ממש שרק עפ"י עדות זה אנו באין לאוסרה משא"כ בנ"ד שיש קלא דל"פ שזינתה והעידי כיעור הם רק לאלומי לקלא בודאי מהנישלב"פ האשה גם לאסרה אבעלה: והנה בעדות העד הראשון שהיתה עם הנחשד בלילה במקום אופל הרי מבואר ברמב"ם פכ"ד מה' אישות דשניהם יוצאים ממקום אופל הוי כיעור ומוכח מד' תשו' מהר"ם לובלין סי' פ' דלהרמב"ם כל יחוד הוי כיעור ובפרט עדות העד הב' שנכנס לחדרה שהיתה ישנה וסגר הדלת אחריו הרי מבואר ברמב"ם ובש"ע שם דנכנסו זא"ז והגיפו הדלתות הוי כיעור וא"כ כיון שיש מבלעדי העדים הנ"ל גם קלא דל"פ שהאשה הזאת מנאפת תחת אישה א"כ בכה"ג הדין דתצא מבעלה אפי' ביש לה בנים כנ"ל.
אמנם כן ראיתי בתשו' הרש"ל סי' ל"ג שחולק אתשו' רמ"א סי' י"ב שכ' לדון דשניהם יוצאים ממקום אופל הוי כיעור וכ' דכונת הרמב"ם דחשיב שניהם יוצאים ממקום אופל לכיעור פירושו מקום סתר ומיוחד לעבירה להסתר דבר אבל במקום שמצוי עוברים ושבים ל"ה כיעור וכן הסכים החכם ר' נפתלי הירץ ז"ל שבתשו' הרמ"א הנ"ל והכי מבואר בתשו' מבי"ט סי' רפ"ז דמקום אופל הוא דוקא במקום שאין רגל אדם מצוי שם.
ובאמת מוכח מד' הרמב"ם גופי' דיחוד בעלמא ל"ה כיעור דהרי פוסק בפכ"ד מה' אישות דבכיעור יוצאת בלא כתובה בלא התראה ובנסתרה הרי מבואר בסוטה כ"ה דהוא בכלל עוברת על דת ובעינן התראה להפסיד כתובתה ומצאתי להגאון רעק"א ז"ל בתשו' סי' צ"ט שהביא ראי' זו ומחלק שם דהיכי דמוכחא מילתא שע"ד עבירה נסתתרו כענין שכ' הרמב"ם נכנסו זא"ז והגיפו הדלתות בזה הוי יחוד כיעור משא"כ היכי דלא מוכחא מילתא דע"ד עבירה נסתתרו לא הוי יחוד כיעור ע"ש איברא דלפי דברי החלקת מחוקק סי' י"א סק"ג שכ' להסתפק דאפי' יודעין בברי שבשעת הכיעור ל"ה טומאה מ"מ כיון שהי' כיעור חיישינן שמא בפעם אחרת נטמאה וא"כ נהי דלא מוכחא מילתא דע"ד עבירה נסתתרו בכ"ז כיון דסתירה במקום אופל הוי כיעור מה בכך דל"ה עתה עבירה הא חיישינן שמא בפעם אחר נטמאה.
אמנם באמת מוכח מד' הפוסקים דכיעור ל"ה רק היכי דחיישינן שבשעת הכיעור נטמאה ולא שניחוש עי"ז שנטמאה פעם אחרת. ולפענ"ד יש להוכיח ד"ז מד' הש"ס כתובות ל"ו: גבי הא דקא' היוצאת משום ש"ר אין לה לא קנס ולא פיתוי ופריך בת סקילה היא אר"ש ה"ק מי שיצא עלי' ש"ר בילדותה אר"פ ש"מ האי שטרא ריעא לא מגבינין בי' ה"ד אילימא דנפק קלא עלי' דשטרא דזייפא הוא דכוותה הכא דנפק עלה קלא דזנאי והא א"ר יצא עלי' שם מזנה בעיר א"ח לה אלא דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתנהו באיסורא וקשה הרי הו"מ לאוקמי שבאו עידי כיעור ויודעין בברי שאז לא נטמאה ואשמעינן דאפ"ה אין לה קנס דכיון דהי' כיעור חיישינן שמא בפ"א נטמאה והוי שפיר דומיא דשטרא ריעא כיון דאיתרע לא מגבינין בי' א"ו דהיכי דידוע בברי שאז לא נטמאה בודאי אינו פועל עדות הכיעור כלום.
ואלא בעידי כיעור במקום שיוכל להיות שנטמאה הרי לפירוש הר"ם מוציאין אותה מבעלה וגם לדידן עכ"פ לצי"ש מחויב לגרשה כמ"ש הר"ן סוף נדרים וא"כ פשיטא הוא דאין לה קנס] שעל כן יש לומר לכאורה בנידן הנ"ל שכפי המכתב של הרב השואל הנ"ל הי' הנחשד מוחזק לנואף וראו ממנו כמה פריצות וחציפות גם עם האשה הזאת הוי אומדנא דמוכח שעצת זימה ביניהם וע"ד עבירה נסתתרו ובכזה הוי היחוד במקום אופל כיעור וזה נלפענ"ד בכונת ד' התוס' כתובות י"ג שהקשו על רב דקאמר אין אוסרין על היחוד משילהי נדרים גבי ההוא נואף דעייל לגבי דההיא איתתא א"ל נואף לא תיכלון מנהון דטעמינהו חויא אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ניחא לי' דלימות משמע דאי לאו ההוא טעמא היתה נאסרת ע"י יחוד ותי' דנואף שאני והיינו דס"ל להתוס' בהך שינויא דבאדם שמוחזק לנואף כיון דמוכחא מילתא דע"ד עבירה נסתתרו אסרינן לה אבעלה משום כיעור והוא כשי' הר"ם בהשאלתות שהובא בהרא"ש הנ"ל דבעידי כיעור לחוד או קלא דל"פ לחוד ג"כ מוציאין אותה מבעלה והכי ס"ל להתוס' ג"כ בהתי' הנ"ל דבעידי כיעור לחוד נאסרה אבעלה כדמצינו בתוס' יבמות צ"ב ד"ה כל קלא כו' שכ' בשם י"מ דבקלא דל"פ בלחוד מוציאין אותה מבעלה ע"ש וה"ה בעידי כיעור בלחוד דשוין אהדדי וכיון דהתם מיירי במוחזק לנואף הוי היחוד כיעור ולכך אסורה אבעלה.
אמנם אנן קיי"ל להלכה דע"י כיעור לחוד אינה נאסרת והלכך אפי' בנתיחדה לשם זנות אין אוסרין אותה אבעלה ושפיר כ' הב"ש בסי' ז' ס"ק ל"ד דהא דכתב ברמ"א שם דאם נתיחדה לשם זנות יש להחמיר הוא דוקא לכהונה ולא לבעלה ישראל ע"ש ועט"ז סי' ד' סק"ז ובב"ש סי' ו' ס"ק ל'. והנה דברי הרמ"א שם נובעים מתשו' מהרי"ק שורש ק"ס ועיינתי שם וראיתי שמחלק בין נסתרו ביחוד בעלמא ובין דברו מקודם דברי תפלות וזנות דאז מוכח דאדעתא דזנות נתיחדו והקשה ע"ז דא"כ מפ' הגמ' בכתובות לזעירי דאמר מדברת נסתרה מדר' יהושע דאמר לא מפיה אנו חיין אדרב דאמר אין אוסרין על היחוד נימא דרב לא אמר הכי רק ביחוד בעלמא אבל בראוה מדברת ואח"כ נסתרה דהיינו שהיתה מדברת מקודם דברי זנות ותפלות לעולם אימא לך דמודה רב דאוסרין כר' יהושע דאמר לא מפיה אנו חיין כיון דאז מוכח דנתיחדו לשם זנות ומחמירין ולדברינו יתיישב שפיר עפי"ד תשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' כ"ה שהאריך לבאר דהא דביבמות כ"ד: קאמר רב ובעדים היינו עידי כיעור וס"ל לרב דאוסרין עפ"י עידי כיעור אבל לא כשראה הבעל הכיעור וכ' וז"ל תדע דרב גופי' אמר בפ' עשרה יוחסין שאין אוסרין על היחוד משמע דוקא עידי יחוד אין אוסרין אבל אם יש עדים שראו דבר מכוער אוסרין ול"ל דה"ה אפי' בעידי כיעור אין אוסרין והא דנקט התם יחוד משום רבותא דרישא דמילתא דאמר מלקין על היחוד דמשמע דאיחוד לחודא מלקין הא ודאי אי הוי אמר רב במילתי' מלקין על היחוד אבל לא אוסרין הו"מ לדחויי הכי אבל מכיון דהדר נקט במילתי' על היחוד אאין אוסרין אלמא דיחוד דוקא קא' עכ"ל ולפי"ז י"ל דהכי פריך והאמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד ומדקא מזכיר במילתי' יחוד תרי זימני ע"כ דאתא להורות דכל מה שאין עלה רק שם יחוד ולא כיעור אין האשה נאסרת כנ"ל וא"כ מה בכך שדברה עמו מקודם דברי תפלות בכ"ז הלא באדם שאינו מוחזק לנואף ל"ה עלה שם כיעור רק יחוד בלחוד ואין האשה נאסרת עי"ז.
אמנם כיון שבאמת מסתימת דברי הפוסקים נראה דאפי' באדם שמוחזק לנואף ל"ה יחוד בעלמא כיעור וא"כ הרי מבואר ברמ"א סי' ז' וב"ש סי' י"א ס"ק י"א דביחוד אפי' בצירוף קלא דל"פ אינה נאסרת וכיון שכן בנידן הנ"ל אין האשה נאסרת עפ"י עדות העד הראשון: אמנם עדות העד הב' הנ"ל בודאי הוי עדות כיעור דסגירה במנעול הוי כיעור ואף דכ' ברמ"א סי"א שם דע"א בדבר מכוער לאו כלום הוא בכ"ז הרי כ' בחמ"ח שם סק"ח דבע"א בכיעור אי מהימן לי' כבי תרי מהני כמו בעד טומאה.
ואף דבסי' קע"ח הובא ברמ"א י"א דבזה"ז שיש חר"ג שלא לגרש בע"כ אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד שאומר שזינתה דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת מ"מ בנ"ד ל"ש זה כיון דאיכא בלעדי העד קלא דל"פ. והרי גם בדין האומרת טמאה אני לך מבואר בסי' קט"ו ס"ו דבדאיכא רגלים לדבר נאמנת ומכ"ש בדאיכא קדל"פ בלעדי העד הכיעור בודאי כשאומר שמאמין להעד כבי תרי ל"ח שמא עיניו נתן באחרת והרי הדברים ק"ו דבאומרת טא"ל הא היא מפקעת שעבוד הבעל דמשועבדת היא לו לתשמיש ואפ"ה בדאיכא רגל"ד נאמנת מכ"ש גבי הבעל הרי אפי' אחר תקנת ר"ג אם א"ר לשמש עמה ורוצה לגרשה נהי דאסור לו לגרשה בע"כ אבל הא א"ע בלאו דלא יגרע אם מונע תשמיש ממנה כמבואר בב"ש סי' ע"ז סק"ו ואפי' מזונות פטור מליתן לה לד' הר"א מזרחי ע"ש א"כ ע"י מה שאומר שמאמין להעד כיעור ליכא הפקעת שעבוד בודאי נאמן בדאיכא קדל"פ עכ"פ ול"ש ענ"ב.
ועוד י"ל דהרי גם בעידי כיעור לבד או קלא דל"פ בלבד נהי דאין בי"ד כופין לגרשה אבל לצאת י"ש רמי עלי' לגרשה כמבואר ברמב"ן בחי' יבמות פ"ב בסוגיא דהנטען וכ"כ בר"ן סוף נדרים דבעל נפש יחוש אף בכיעור והכי מפורש בתשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ז דהבא לצי"ש מצוה להוציא הרשעה מביתו ע"ש וא"כ הרי בב"י סי' קט"ו מבואר בשם תשו' הרשב"א דדבר פשוט הוא דאפי' במדת חסידות ל"ש תקנת רגמ"ה דאיך יתקן הרב שלא יתנהג מדת חסידות ע"ש וכ"כ בתשו' מבי"ט ח"ג סי' קכ"ה ונראה דזה הוא טעמו של תשו' הרא"ם הובא בב"ש סי' י"א סק"ו שכ' דבעידי כיעור לבד נהי דאין כופין לגרשה אבל הבעל רשאי להוציאה בע"כ אפי' בזה"ז דאיכא חדר"ג ע"ש והיינו כיון דאיכא עליו חיוב לצי"ש ל"ש חר"ג וה"ה בדאיכא קדל"פ בלבד עב"ש שם סק"ד והכי מבואר בתשו' מהר"ם פדואה סי' י"ג דאם לבו נוקפו מחמת קלא ל"ש חר"ג וכ"כ הרש"ל בביאוריו לסמ"ג עשין מ"ח דרשאי לגרשה בע"כ ובודאי לא תיקן הגאון היכי דאיכא דררא דאיסורא ע"ש ואף דגם באומרת טא"ל ס"ל להי"א הנ"ל דא"נ לומר בזה"ז לאחר חר"ג שמאמינה והרי מבואר בירושלמי סוף נדרים אם הוא חבר יחוש וא"כ גם באומרת טא"ל אף באינו מאמינה צריך לצי"ש וא"כ איך אמרינן דחיישינן שמא ענ"ב הרי היכי דאיכא מצוה לצי"ש ל"ש תקנת רגמ"ה ומאי שייך ענ"ב אולם באמת בירושלמי התם קא' הכי רק אליבא דרבא דס"ל דאם הוא כהן אסורה לאכול בתרומה אבל לרב ששת דס"ל אוכלת בתרומה אפי' חבר א"צ לחוש וכמו שהרגיש בזה גם כ"ת במכתבו וא"כ הרי הרמב"ן והריטב"א בחי' נדרים שם תופסים עיקר להלכה כר"ש דמותרת לאכול בתרומה ממילא גם חבר א"צ לחוש וא"כ ליכא חיוב לצי"ש והכי מוכח באמת מד' התוס' יבמות כ"ה וכתובות ס"ג:
שכ' דהנך עובדי דמייתי סוף נדרים מיירי באומרת טא"ל ואפ"ה הוצרך לטעמא דאם איתא דעבד איסורא כו' משום דהיכי דאיכא רגל"ד ל"ש ענ"ב ע"ש ואמאי לא תי' דהוצרך להני טעמי כדי שלא יצטרך אפי' לצי"ש כמ"ש באמת בר"ן שם וע"כ דהתוס' ס"ל דבאומרת טא"ל א"צ גם לצי"ש וי"ל דהכי ס"ל ג"כ להנך י"א שברמ"א הנ"ל ולהכי כ' דבזה"ז א"נ שמא ענ"ב משא"כ בעידי כיעור או קלא דל"פ כיון דאיכא בלא"ה משום לצי"ש ול"ש תקנת ר"ג ממילא כשאומר שמאמין להעד מהני ואסורה עליו מדינא ולפי"ז בנידן הנ"ל כיון שיש בלא"ה קלא דל"פ דמצד לצי"ש רמיא עלי' לגרשה ובזה בודאי אין חילוק בין יש לה בנים או אין לה בנים דדוקא כשכופין הב"ד את הבעל לגרש מן הדין אז ביש לה בנים חיישינן ללעז הבנים אבל כשמגרשה מצד מצוה דרמיא עלי' לצי"ש גם ביש לה בנים מוטל עליו חיוב זה והכי מוכח באמת מד' הירושלמי שהובא בתוס' סוטה ג' דקא' דר"א דקא' וקנא את אשתו חובה כב"ש דבש"א לא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר מצא בה דברים כעורים לגרשה א"י שלא מצא בה ערוה לקיימה א"י שמצא בה דבריםכעורים לפום כן הוא אמר חובה הרי דמשום כיעור לבד א"ר לקיימה ומשמע אפי' יש לה בנים דאל"ה הא אצטריך הקינוי משום יש לה בנים וא"כ ה"ה בקלא דל"פ מצד לצי"ש מצוה לגרשה אפי' ביש לה בנים ורשאי לגרשה בע"כ וא"כ כשאומר הבעל שמאמין להעד כיעור אסורה עליו מדינא דל"ש ענ"ב כנ"ל: ולבר מן כל דין הרי כ' בתשו' הרא"ש הובא בטור אה"ע סוסי' מ"ו וברמ"א שם דאף דלא חיישינן לקלא דבתר נשואין בכ"ז אם האשה מודה אח"כ שנתקדשה מקודם לאחר מהני וכ' הב"ח וד"מ שם דאף דאומרת טא"ל א"נ שמא עיני' נתנה באחר בכ"ז התם נאמנת להפקיע שעבודה מהבעל ול"ח לענ"ב משום דהקול מסייע לה ע"ש והה"נ שפיר מאמינין להבעל שאומר שמאמין להעד כיעור ול"ח לענ"ב כיון דהקול דל"פ מסייע לי' ואסורה עליו מדינא וכיון שכן אף דבח"מ וב"ש סי' קי"ט הביאו תשו' מהר"ם פדואה לענין עוברת ע"ד דאף דרשאי לגרש בע"כ אבל שישא אשה אחרת אין להתיר כ"א עפ"י הסכמת מאה רבנים היינו כיון דבעוברת ע"ד אמרי' בסוטה כ"ה.
אם רצה לקיימה מקיימה ומשמע מהרי"ף דגם בבא לצי"ש א"ח להוציאה עתוס' שם ד"ה ש"מ כו' אבל היכי שאסור לו לקיימה בודאי יודו דמתירין לו לישא אחרת ג"כ בלא ק"ר והדבר מובן בסברא דהרי באמת מבואר בראשונים דבמקום שהוא מן הדין לגרשה לא תיקן ר"ג אפס דבעוברת ע"ד כ' דצריך התרת ק"ר כיון דכשישא אחרת בלא התרת ק"ר שמא תחזור היא בתשובה דאז אין מצוה עוד לגרשה ויעמוד באיסור ב' נשים ענובי"ק חאה"ע סי' א' ולכך מתירין ק"ר החר"ג ותו אינו חוזר וניעור עוד משא"כ היכי שנאסרה עליו משום זנות הלא אסורה עליו עולמית ואין תשובה מועיל לה לכך שפיר יש להתיר לו לישא אחרת בלא התרת ק"ר.
ובפרט לפי הטעם שראיתי בפוסקים דלהכי תיקן רגמ"ה שלא לישא ב' נשים משום דאם ישא אדם נשים רבות יהי' מוכרח לגרע עונתן ועי"ז תבאנה הנשים לידי זימה לזנות תחת בעליהן וא"כ הרי מבואר בירושלמי מ"ק פ"ב ה"ג א"ר בא בר ממל אלו הי' לי מי שימנה עמי התרתי בשר בכור להשקל בליטרא והתרתי שיהו עושין מלאכה בחש"מ כלום אסרו בשר בכור להשקל בליטרא לא כדי שיהו מוכרין אותו בזול והן מערימין עליו ומוכרין אותו ביוקר כלום אסרו לעשות מלאכה בחש"מ אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ויגעין בתורה ואינון אכלין ושתין ופחזין וכ' יפ"מ שם וז"ל ואע"ג שאין בי"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין שא"ה שהן עושין היפך כונת התקנה עכ"ל ולפי"ז י"ל דבשלמא בעוברת ע"ד וכדומה אף שמצוה לגרשה אין להתיר בלי מאה רבנים משום דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו' משא"כ בזינתה תחת בעלה כשנאסר עליו לישא אחרת הלא יהי' היפך כונת התקנה שכל אשה תזנה תחת בעלה והוא יהי' אסור בכבלי העיגון מלישא אחרת וע"כ כל שמזדמן ענין שהוא היפך כונת התקנה ל"ש אין ב"ד יכול לבטל כו' ומתירין לו בלא התרת ק"ר והרי דעת השב יעקב והפמ"א בתשו' דגם בעוברת ע"ד א"צ התרת ק"ר כיון שבא ע"י פשיעתה ובפרט שכפי מכתב הרב הנ"ל יש להבעל אומדנות והוכחות על הזנות וע' בתשו' צ"צ סי' ע"ט לענין מעיד מאומד שזינתה: והנה אף דבמרדכי בקידושין פ' האומר ובמהרי"ק שורש ק"י מובא בשם הר"ש מנבייל דבאמר אשתו זינתה בזה"ז א"נ דאימור עיניו נתן באחרת וכ"כ בהגהמי"י פכ"ד מה' אישות בכ"ל הרי רבים מהפוסקים ז"ל חולקים עליו כמו שהאריך ביש"ש פ"ב דיבמות ובתשו' סי' ל"ג ובתשו' רמ"א סי' י"ב דבאומר הבעל שראה בעצמו שזינתה אסורה לו אף אחר חדר"ג דכיון שהוא אומר שיודע שזינתה האיך מאכילין לאדם דבר האסור לו ולב יודע מרת נפשו שלא נתן עיניו באחרת ע"ש וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' תקנ"ו.
וביותר יש לדון בזה דהיכי דאיכא בלעדי אמירתו קלא דל"פ שזינתה הא ל"ש הטעם שכ' הר"ש משום דכ"א יאמר על אשתו שזינתה כיון דלאו בכל פעם מתרחש שיהי' קול זהו תוכן תשובתי להרב הנ"ל. מעתה נהדר לנ"ד דלפענ"ד נראה ברור דבעובדא דידן כיון דהבעל מאמין לדברי' היא אסורה עליו והרי כ' א"ז הגאון מליסא ז"ל בתשו' דמ"ש הרמ"א דמנדין אותו אם מאמין להאשה היי"ד אם מערים לומר כן כדי לגרשה ובלבו אין מאמין לה אבל אם באמת הוא מאמינה ואין ברוחו רמי' ודאי לא חל עליו הנידוי והרי בנובי"ת סי' י"ב כ' לפרש הדיעה שברמ"א הנ"ל שמנדין אותו על שאומר שמאמינה הוא דוקא בחזרה בה ונתנה אמתלא ואפי' בזה ל"א דמשמתינין אלא בלא אמר שמאמינה עד שחזרה בה אבל אם בעודה עומדת בדיבורה אמר שמאמינה בהיתר אמר ול"ע על חר"ג אף שהיא חוזרת בה כבר נאסרה עליו ואין הבעל מחויב לחזור ע"ש וחוץ לזה הרי בנ"ד איכא עוד ע"א הוא אחי הבעל שראה שזינתה דהרי הלכה ערוכה היא בסי' קע"ח סט"ז דלאסור אשה לבעלה סגי שיראו אותם כדרך המנאפים א"כ בודאי מהני אמירתה עכ"פ וגדולה מזו כ' בב"ש סי' קט"ו ס"ק כ"ג דאם ע"א אומר שזינתה והיא שותקת הוי כהודאה ול"א שמא ענ"ב וחייב לגרשה ואפי' העד אינו נאמן בעיניו כבי תרי חייב לגרשה עפ"י הדין ע"ש גם יש לצרף בנ"ד מה שהעידו שתי הנשים על יחוד ועניני כיעור עם הערל והרי בסי' י"א ס"ו פוסק הרמ"א דבעידי כיעור בצירוף קלא דל"פ מוציאין אותה מבעלה עכ"פ באין לו בנים ממנה.
ולפי"ז אף דבח"מ וב"ש בסי' קי"ט הביאו התשו' מהרמ"פ הנ"ל לענין עוברת ע"ד דאף דרשאי לגרש בע"כ אבל לישא אחרת אין להתיר בלא ק' רבנים הלא כבר בררתי למעלה דמלבד מה שרבו החולקים עליו והרי א"ז הגאון מליסא הנ"ל בס' נחלת יעקב בחלק התשובות סי' ה' פוסק הלכה למעשה להתיר לבעל אשה מורדת לישא אחרת בלא התרת ק"ר מלבד זה הלא הוכחתי במישור דבכה"ג שאסורה עליו משום זנות גם המהרמ"פ יודה דא"צ התרת ק"ר אפס יען שבשו"ת שבות יעקב סי' ק"כ החמיר בזה להצריך ק' רבנים חלילה לי להגס לבי בהוראה לפסוק נגד השבו"י ז"ל שעל כן נראה לרווחא דמילתא שיזכה לה הבעל גט ע"י אחר כדיעה הראשנה שברמ"א סי' ק"מ ובט"ז שם כ' דאין לחוש בזה לד' המהרי"ק המחמיר ואף שראיתי להנוב"י במהד"ת חאה"ע סי' קנ"א שכ' דל"ש זיכוי בזה אחרי שצווחת שאינה רוצה להתגרש כבר הארכתי בזה בתשו' להוכיח דשייך גם בכה"ג זיכוי ומבואר באחרונים דגם להמהרי"ק המחמיר הוא רק לגבי דידה משום אומרת א"א אבל לגבי דידי' לענין החדר"ג כ"ע מודו דמהני זיכוי והיינו לזכות לה מתחלה הגט ע"י אחר ואח"כ יקחנו מידו ויחזור וימסרנו לה בתורת הולכה שיהא מוכן ליתן לה כשתתרצה לקבל ג"פ כמ"ש בתשו' ברית אברהם חאה"ע סי' צ' וכ"כ בס' בית מאיר ואחרי שיסכימו עמי בזה שני רבנים מפורסמים ומובהקים בהוראה דרינא בהדייהו כי היכי דנמטי שיבי מכשורא דברי ידידו דור"ש באהבה: