שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סי' נד
לק' גריידינג בעזה"י ח"י אדר תרמ"א לפ"ק סטריא שלום רב לכבוד האברך החריף המופלג ושמן זית רענן כש"מ זלקא לעכאוויטש נ"י.
מכתבו הגיעני ולאשר השתרגו על צוארי המון טרדות מסביב להשיב שאלות נחוצות הלכה למעשה התמהמהתי בתשובתי ואחר עד עתה והיום פניתי מעט לתת לו מענה כאשר תשיג יד שכלי בעזר צורי ומחוללי. וראיתי ראשית לי ליישב מה שהעיר בנדה ר"פ הרואה נ"ז ע"ב אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עלי' ומצאה דם עלי' טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה כו' ת"ש נמצאת אתה אומר ג' ספקות באשה על בשרה ס' טמא ס' טהור טמא על חלוקה ס' טמא ס' טהור טהור ובמגעות ובהסטות הלך אחה"ר מאי הלך אחר הרוב לאו אם רוב ימי' טמאין טמאה ואע"ג דלא ארגשה ועוד תנן הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה ואע"ג דלא הרגישה אמר רב ירמי' מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן ופירש"י דלמא ארגשה ולאו אדעתה ובתוס' שם השיגו על רש"י ז"ל וכ' דאפי' מוחזק לה שלא הרגישה טמאה מדרבנן הואיל וראתה דם נדות ונתקשה מעלתו הרי התוס' הקשו שם מאי מהדר הש"ס התם אפירכות על שמואל הא כמה משניות בפ' בא סימן ודם הנדה בדיני כתמים ולפרוך מינייהו ול"ש לשנויי עלייהו לא הרגשת עד ולא הרגשת שמש ואו' הר"י דמדיני כתמים ליכא למיפרך דהיינו יכולין להעמיד שיש זמן מרובה משעת הכיבוס ואימור הרגישה ולאו אדעתה אבל בשמעתין פריך מכתמים דבבשרה דאין רגילות לשהות כתם בבשרה בלא דעתה שלא ייבש ויפול וא"כ לפי מ"ש רש"י בשינויא דרב ירמי' דמודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן דהוא מטעם דילמא ארגשה ולאו אדעתה א"כ ע"כ בבשרה נמי שייך ארגשה ולאו אדעתה א"כ בס"ד לא ידע מההוא סברא כלל תיהדר קושי' התוס' לדוכתה הי"ל למיפרך ממשניות דכתמים ואי דנימא דבס"ד הי' סובר המקשן דבבשרה ל"ש ארגשה ולאו אדעתה ומשני לי' רב ירמי' דבבשרה ג"כ שייך ארגשה ולאו אדעתה מלבד שאין כן דרך הש"ס אף גם דוחק הוא לומר כן דבאיזה סברא פליגי המקשן והתרצן עכ"ק נלפענ"ד לתרץ ע"ד פלפול קצת דהנה לכאורה יש להבין לפי"מ דמסיק שהיא טמאה מדרבנן א"כ אמאי על בשרה ס' טמא ס' טהור טמא הרי הוי ספק דרבנן והי"ל להקל כיון דאפי' אם בודאי הוא מבשרה ל"ה אלא מדרבנן כיון דלא הרגישה אמנם הדבר נכון דהנה באמת סברת התוס' נכונה היא דמזמן קרוב ל"ש ארגשה ולאו אדעתה אך הרי כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' איסורי ביאה דחזקת דם בא בהרגשה א"כ אף שהוא דבר שאינו מצוי לומר בזמן קרוב ארגשה ולאו אדעתה עכ"ז אנו מוכרחין לומר כן מטעם החזקה דחזקת דמים באין בהרגשה אמנם לכאורה הא כנגד החזקה דבא בהרגשה הרי יש להאשה חזקת טהרה אך י"ל עפי"ד המהרי"ט בתשו' ח"א סי' מ"א שכ' לענין קטנה שנתקדשה ונסתפקו במספר שנותי' אי הוי' גדולה ל"מ חזקת פנוי' כיון דעכ"פ איסור דרבנן עלה שוב ל"ש לאוקמה אחזקת פנוי' גם מדאוריית' ע"ש ולפ"ז הה"נ י"ל הכי לפי"מ דמסקינין דגם בלא הרגשה הויא טמאה מדרבנן שוב חיישינן דילמא ארגשה ולאו אדעתה אף שאינו מצוי לתלות הכי מזמן קרוב עכ"ז חיישינן לזה מטעם החזקה דחזקת דמים באין בהרגשה ואי דאיכא לנגד זה חזקת טהרה ז"א דכיון דעכ"פ טמאה מדרבנן שוב ל"ש לאוקמה אחזקה גם מדאוריית' כנ"ל וגם רש"י ז"ל סובר כשיט' התוס' דגם בודאי לא הרגישה היא טמאה מדרבנן רק דלהכי פי' דילמא ארגשה ולאו אדעתה כדי לתרץ הא דעל בשרה ס' טמא ס' טהור טמא הרי הוי סד"ר כנ"ל ולהכי פי' דהשתא דמסקינין דטמאה מדרבנן אפי' בלא הרגשה שוב חיישינן דילמא ארגשה ולאו אדעתה כנ"ל ואיכא ס' דאוריית' ולכך א"ש הא דקתני על בשרה ס' טמא ס' טהור טמא.
וממילא לפי"ז מיושב שפיר קושי' מעלתו דהמקשן בס"ד דהוי סובר דשמואל מטהר בלא הרגשה אפי' מדרבנן שפיר הי' סובר דלא חיישינן בכתם שבבשרה דהוא מזמן קרוב לדילמא ארגשה ולא אדעתה כיון שהוא דבר שאינו מצוי ואי מטעם חזקת דמים באין בהרגשה הא כנגד זה איכא חזקת טהרה דבס"ד דבלא הרגשה אפי' טומאה דרבנן ליכא שפיר איכא לאוקמה אחזקת טהרה משא"כ להתרצן דאיכא עכ"פ טומאה דרבנן ל"ש לאוקמ' אחזקת טהרה כנ"ל ושפיר חיישינן דילמא ארגשה ולאו אדעתה ועפ"י הדברים האלה נלפענ"ד לבאר פירש"י ז"ל בנדה ג' ע"א שפי' בהא דקא' התם טעמא דשמאי דס"ל כל הנשים דיין שעתן משום שכן אשה מרגשת בעצמה ופריך והאיכא כתמים לימא תנן כתמים דלא כשמאי ופרש"י והאיכא כתמים הרואה כתם דקיי"ל לקמן מטמאה למפרע עד שתאמר בדקתי חלוק זה כו' ול"א אי נפיק מגופה הוי' מרגשת והקשה המהרש"א ז"ל דאמאי פירש"י דפירכת הש"ס קאי דוקא על טומאה למפרע ולא על טומאה להבא כמו שפי' באמת התוס' שם ונראה דהנה הקשו התוס' שם על הטעם דאשה מרגשת בעצמה דא"כ כי בדקה עצמה ומצאה טמאה ולא הרגישה מ"ט דשמאי נימא כמו שלא הרגישה עכשיו כך נימא שמא נעקרה מאתמול ולא הרגישה כו' ורש"י פי' מה שעכשיו לא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא וקשה מאתמול נמי נימא הא דלא הרגישה אם שמשה כסבורה הרגשת שמש הוא ואמאי מטהרין למפרע אלא שמאי אית לי' דלעולם אשה מרגשת ואינה חוששת בהרגשת עד ושמש כמו שאינה חוששת בהרגשת מ"ר ע"כ והאחרונים הקשו לפי"ז תקשי לשמאי המשנה דנמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן נמצא על שלה לאח"ז טמאין מס' ופטורין מן הקרבן ופריך בסוגיא דר"פ הרואה ה"ד אי דארגישה לאח"ז אמאי פטורין מן הקרבן אלא לאו דלא ארגישה וקתני נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן ומשני לעולם דארגישה ואימא הרגשת שמש הוי וא"כ לשמאי דס"ל דהאשה אינה טועה בין הרגשת פתיחת המקור להרגשת שמש הדר"ק הגמ' לדוכתה אמנם לפענד"נ ליישב דברי רש"י ז"ל דבאמת התם י"ל דלכך לא הרגישה עכשיו משום דסברה הרגשת עד הוי דבאמת לשמאי ג"כ י"ל ההיא סברא דתוכל האשה לטעות בכך אף שאינו מצוי מ"מ אמרינן הכי מכח החזקה דרוב דמים באין בהרגשה ואי דא"כ נימא דגם מאתמול טמאה דכסבורה הרגשת שמש הוי ז"א דעד עכשיו שפיר מוקמינין לה בחזקת טהרה ואי דהא כיון דעכ"פ טמאה מדרבנן איתרע חזקת טהרה שלה ז"א דהתינח לענין טומאה דלהבא דהיא טמאה עכ"פ מדרבנן שוב אתרע החזקת טהרה משא"כ לענין למפרע שפיר מוקמינין לה אחזקת טהרה כדמצינו לענין בהמה שנולד בה טריפות דמוקמינן לה אחזקה דעכשיו הוא דנטרף אף דהשתא יצאה מן הרוב בהמות כשרות בכ"ז אמרינן דעד השתא לא יצאה עדיין מן הרוב וא"כ לפי"ז ממילא א"ש מה דקתני נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן כיון דעכשיו לא הרגישה ע"כ בא בשעת תשמיש וטעתה בהרגשת שמש משום דחזקת דם בא בהרגשה ואי דיש לה חזקת טהרה ז"א דהא בשבועות י"ח מוקמינין לה לההיא משנה דמיירי בסמוך לוסתה ע"ש א"כ ל"ל חזקת טהרה דאדרבא חזקה אורח בזמנו בא ולפי"ז א"ש נמי דברי רש"י הנ"ל שפי' דפירכת הש"ס מכתמים הוא מכח טומאה דלמפרע דאי מכאן ולהבא שפיר מטמאינן לה אף לשמאי מכח דילמא ארגשה ולאו אדעתה ואף שאינו מצוי מ"מ אמרינן הכי מכח חזקת דמים דבאין בהרגשה ואי דאיכא כנגד זה החזקת טהרה ז"א כיון דעכ"פ טמאה מדרבנן איתרע חזקת טהרה שלה כנ"ל והתינח לעניןטומאה דלהבא משא"כ מטומאה דלמפרע פריך שפיר אמאי מטמאינן למפרע הא לא הרגישה ואי דילמא ארגשה ולאו אדעתה ז"א דלשמאי הוא דבר שאינו מצוי שתרגיש ולא יהי' רמי' עלה ואי דע"כ נימא הכי מכח חזקת דם בא בהרגשה ז"א משום דאיכא כנגדה חזקת טהרה ואי דהא עכ"פ טמאה מדרבנן ואתרע החזקת טהרה ז"א דעל למפרע שפיר איכא לאוקמה אחזקת טהרה ולא תהי' טומאה אפי' מדרבנן כנ"ל:
ועפ"י האמור נלפענ"ד לבאר דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' עבויה"כ שכ' ז' ימים קודם יוה"כ מפרישין כ"ג מביתו ללשכתו שבמקדש ודבר זה קבלה ממשה רבינו ומפרישין אותו מאשתו כל ז' ימים אלו שמא תמצא אשתו נדה ונמצא טמא ז' ימים וא"י לעבוד ע"כ ותמהו עליו דהרי ביומא ו' ע"א אריב"ב שמא תמצא אשתו ספק נדה ולמה שינה הרמב"ם את טעמו וכתב ודאי נדה ובאמת הקשו התוס' בנדה ט"ו ע"א אמאי קא' שמא תמצא ס' נדה היל"ל ודאי נדה אם תבדוק שיעור וסת סמוך לבעילה ותי' דהא לא שכיחא ע"ש הרי דל"ח לשמא תמצא בתוך אותיום שהיא ודאי נדה והנלפענ"ד דהנה התוס' בנדה ס' ע"ב ד"ה אימא הקשו אמאי אם נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן הרי כיון דיכול להיות דאע"ג דנמצא כשיעור וסת שלא הי' דם בשעת ביאה כדא' שם א"כ אמאי בעלה בחטאת הא ספק הוא ותי' כיון דרוב פעמים בא מקודם ובתשמיש דאיכא למיתלי בעיכוב שמש טמא מה"ת ע"ש ולכאורה קשה דהרי כ' הב"י בסי' קפ"ז לענין הבדיקה ברואה דם מ"ת שהקשה כיון דאין כל אצבעות שוות א"כ אימא השפופרת אינו עב כמו אצבע ותי' כיון דרוב נשים אין רואות מחמת תשמיש ל"א לחומרא אין כל אצבעות שוות ע"ש וא"כ חזינן דרוב נשים אין רואות מ"ת ואיך כ' התוס' דרוב פעמים בא מקודם אמנם י"ל דכונת התוס' הוא כיון דהשתא מצאה דם ולא הרגישה ורוב דמים באין בהרגשה ע"כ בא בשעת תשמיש וסברה הרגשת שמש הוא וע"כ שפיר כתבו דרוב פעמים בא מקודם אמנם אכתי קשה דלפי"ז היל"ל דגם לאחר אותיום טמאה ודאי משום דרוב דמים באין בהרגשה אולם י"ל בלאחר אותיום אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא בשלמא בתוך אותיום הוי כמיעוטא דמיעוט' כיון דגם בלאו טעמא דהרגשה איכא הוכחה קצת שהיא משעת תשמיש והוי כמו מיעוטא דמיעוט' משא"כ לאח"ז שפיר י"ל סמוך מיעוט' דשלא בהרגשה לחזקת טהרה ואתרע לה רובא אמנם קשה לפי"מ שנודע מ"ש הראשונים ז"ל בענין הא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם והקשו נימא סמוך מיעוט' דאינם מומחין לחזקת אינו זבוח ואתרע לה רובא ותי' כיון דגם המיעוט עוסק לסלק החזקה דאינו זבוח לכך ל"ש למימר סמוך כו' ולפי"ז ה"נ הרי אפי' ע"י המיעוט דשלא בהרגשה מסלק חזקת טהרה שלה כיון דמקור מקומו טמא וא"כ ל"ש למימר סמוך כו' והדרק"ל וע"כ דאתיא כמ"ד מקור מקומו טהור ושייך שפיר למימר סמוך כו' ולהכי הוי' שפיר לאח"ז רק ספק טומאה משא"כ הרמב"ם ז"ל לשיטתי' בפסק בפ"א מה' מטמאי מו"מ דמקור מקומו טמא וא"כ ל"ש למימר סמוך כו' וא"כ הויא גם לאח"ז ודאי טמאה ולכך כתב שמא תמצא נדה היינו ודאי נדה אפי' לאחר אותיום:
ובדרך זה יתבארו לנו דברי הש"ס נדה י"ב ע"א בעא מיני' ר"א מר"ה אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור וסת כדי לחייב בעלה חטאת כו' א"ד הכי בעא מיני' אשה מהו שתבדוק עצמה כדי לחייב בעלה א"ת א"ל לא תבדוק ותבדוק ומה בכך א"כ לבו נוקפו ופורש והקשה בסדרי טהרה אמאי בעי רק כדי לחייב בעלה חטאת וא"ת הרי משנה שלימה שנינו דשניהם חייבין בקרבן אמנם להאמור יהי' נכון דהרי הטעם דבאותיום אמרינן דהויא ודאי טמאה הוא משום רוב דמים באין בהרגשה ובודאי הי' בשעת תשמיש ומעתה וסברה הרגשת שמש הוא ולפי"ז הרי כתבו התוס' ב"ק כ"ז ע"א ר"פ המניח דאפי' רב דס"ל גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאזלינן בתר רובא מ"מ התם ברובא קרי לה לכדא כדא ולחביתא חביתא ואיכא נמי דקרי לחביתא כדא ולכדא חביתא מודה שיכול המוחזק לומר אעפ"י שהרוב מסייעך לא תוציא ממני ממון דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט אבל בנמצא נגחן לא מצי אמר מוכר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לנכסתא דאדרבא יאמר הלוקח למוכר אתה הטעתני דקים לי בנפשאי שאני מן הרוב דזבני לרדיא ע"ש ולפ"ז ה"נ הרי ע"כ מיירי שלא הרגישה דאי הרגישה איך שייך שלא יהא לבו נוקפו ופורש יפרוש ויפרוש וא"כ א"א לחייב האשה חטאת כיון דהיא אומרת שלא הרגישה ולא טעתה בהרגשת שמש ותוכל לומר קים לי שאני מן המיעוט וראתה שלא בהרגשה וכן בלאח"ז אינה חייבת א"ת כיון דאין לבה נוקפה וכדמצינו בכתובות כ"ב ע"ב דמשני באומרת ברי לי שאלו הי' חי הי' בא ולכך לא קיימא בא"ת הרי דגם באמירת ברי לי רק מכח אומדנא ליכא חיוב א"ת ומכ"ש הכא משא"כ הבעל שפיר חייב א"ת בלאח"ז ובאותיום חטאת כיון דרוב דמים באין בהרגשה ואמרינן דטעתה וכסבורה הרגשת שמש הוא:
ועפ"י דרכנו זה הנה מקום אתי ליישב מה דקשה לכאורה בדברי הש"ס נדה ס' ע"ב דאי' שם במשנה ג' נשים שהיו ישנות במטה א' ונמצא דם תחת א' מהן כולן טמאות בדקה א' מהן ונמצאת טמאה היא טמאה ושתיהן טהורות וקא' בגמ' אר"י א"ר והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת סבר לה כבר פדא דאמר כל שבעלה בחטאת טהרותי' טמאות בעלה בא"ת טהרותי' תלויות ור' אושעיא אמר אפי' בעלה בחטאת טהרותי' תלויות ופירש"י ומתניתין נמי דקתני היא טמאה וכולן טהורות אלמא ודאי בדידה מחזקינן דמטהרינן להנך אלמא כבר פדא הוא דמשוי לטהרות טומאה ודאית ולכאורה קשה הרי אמרינן שם טמא א' דאפי' טהור ותלוי שהלכו בשני שבילין א' טמא וא' טהור תולה טמא בתלוי וטהור בטהור ע"ש א"כ ה"נ אפי' לר' אושעיא הו"ל למיתלי הטומאה באותה שבדקה כשיעור וסת דהיא תלוי' לר"א אמנם להנ"ל יהי' נכון דכיון דע"כ מיירי בשלא הרגישה אף א' מהן וא"כ לר' אושעיא דהויא ספק הכא לא הו"ל למיתלי בה דכיון דחזקת דמים באין בהרגשה ואיהי כיון דלא הרגישה מקודם אף דהיתה ישנה הא אמרינן בנדה ג' ע"א ישנה נמי אגב צערה מתערה וא"כ אדרבא הו"ל לומר דהשתא יצא הדם ומאי דלא הרגישה כסבורה הרגשת עד הוא והיכי נוכל לתלות הדם בה ולטהר האחרות בשלמא לענין הטהרות דתלינן נוכל לומר דהוא בכלל גזירת מעל"ע שבנדה אבל איך נימא להקל ג"כ דראי' זו שרואית כעת בשעת הבדיקה מקודם בא הרי לא הרגישה ואדרבא יותר ראוי לתלות שהדם בא בעת הבדיקה ובהרגשה דכסבורה הרגשת עד הוא ולכך קא' דס"ל כבר פדא דבאותיום ליכא ספק כלל ובא בודאי מקודם ושפיר תלינן בה ומטהרינן האחרות: ובדבר מה שפלפל בנדה ס"ו ע"א ונאמנת אשה לומר כו' הנה עלה בדעתי חדא פלפלא טבא במעט עיון לבאר קצת דברי הגמ' שם דהכי איתא התם ת"ר הרואה דם מחמת תשמיש משמשת פעם הראשונה שניי' ושלישית מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר כו' מכאן ואילך לא תשמש עד שנבדוק עצמה כיצד בודקת א"ע מביאה שפופרת ובתוכה מכחול כו' ואם יש לה מכה באותו מקום תולה במכתה ואם יש לה וסת תולה בוסתה כו' ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא דברי רבי רשב"ג אומר דם מכה הבא מן המקור טמא ורבותינו העידו על דם המכה הבא מן המקור שהוא טהור כו' ופירש"י ד"ה דברי רבי וז"ל הך מלתא לחודא דנאמנת אשה קא' רבי אבל רישא כולה רבן שמעון הוא עכ"ל וכ' התוס' בד"ה ונאמנת וז"ל פירש"י דדוקא הך סיפא דנאמנת כרבי אבל כולה רישא כרשב"ג דס"ל בג' זימני הוי חזקה ור"י מפרש דאפי' רבי מודה ברואה מחמת תשמיש דבעי ג' זימנין לאחזוקה דומיא דהך דלעיל דא' לימים שנים ולמה שלא מנו חכמים ג' כגון אכלה שום או פלפלין דאפילו לרבי בעי תלת זימני עכ"ל.
ולכאורה הוא תימה על רש"י ז"ל דלמה פי' דרישא אתיא כר"ש הרי לפי"מ דא' לעיל ס"ג ע"ב דבאכלה שום או פלפלין וראתה דכיון דעל ידי מעשה הם אינו וסת גמור ואפי' ר' מודה דבעינן ג' זימני א"כ שפיר מצי אתיא גם הרישא כרבי ולמה דחק רש"י ז"ל א"ע לפרש דרק הך דנאמנת אתיא כרבי ולפענ"ד לולא דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל היה נ"ל כונה אחרת בדברי רש"י ז"ל במ"ש דרישא כרשב"ג הוא והוא עפי"מ שדקדקו הראשונים ז"ל דיוקא דרישא וסיפא דסתרי אהדדי דברישא קאמר ואם יש לה מכה בא"מ תולה במכתה דמשמע אפי' אם אינו ידוע שמכתה מוציאה דם ובסיפא קתני ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא משמע דבעינן שתדע שמכתה מוציאה דם ונראה בישוב זה דהנה א"ז החכם צבי בתשובה סי' מ"ו תמה אמפרשי הטור שהבינו בדעת הרשב"א ז"ל דאפי' אינה יודעת שמכתה מוציאה דם בשום פעם אפ"ה תולין בה ממשנה דלעיל נ"ח ע"ב מעשה באשה אחת שבאתה לפני ר"ע אמרה לו ראיתי כתם א"ל שמא מכה היתה ביך א"ל הן וחיתה א"ל שמא יכולה להגלע ולהוציא דם א"ל הן וטהרה ר"ע ראה תלמידיו מסתכלין זב"ז א"ל מה הדבר קשה בעיניכם שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל שנאמר ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה בבשרה דם ולא כתם ע"כ הרי דרק בכתם היקל ר"ע באם א"י שמכתה מוציאה דם אבל לא ברואה ממש וא"כ איך נוכל להקל ברואה לתלות במכה בא"י שמוציאה דם וכ' בשו"ת נוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' מ"א לתרץ דטעמו של הרשב"א הוא משום דהוי ס"ס ספק מן הצדדין ואת"ל מן המקור שמא דם מכה הוא ובזה א"צ מתהפך לפי שמתחלה אתה צריך ע"כ להספק אם הוא מן המקור או מן הצדדין דהרי א"א לספק בדם נדה רק אם תחליט תחלה שהוא מן המקור וכדרך שכ' הש"ך בכללי ס"ס דין ט"ו גבי נמצא צפורן ארי בגבו של שור ואי דהוי משם א' כיון דאין ספק א' מתיר יותר מחבירו ז"א דהא כיון דקיי"ל מקור מקומו טמא וא"כ אם הוא מן המקור אף שהוא דם מכה ואינו דם נדה והאשה טהורה מ"מ הדם טמא א"כ ההוא ספק דמן הצדדין מתיר יותר והוי שפיר ס"ס משא"כ התם גבי אשה שבאה לפני ר"ע ודאי המכה שלה לא הי' במקור עצמו דבמקור עצמו א"א להבחין אם יכולה להגלע דאין ידי' ועיני' שם וכמ"ש הח"צ בעצמו וא"כ מכה שלה מבחוץ הי' ולא במקור לכן נסתכלו תלמידיו זב"ז טרם שנודע שכתמים דרבנן דאי דאוריית' אין להקל שם דהרי ליכא רק ספק א' שמא מן המקור דאם המכה אינה במקור בשני הספיקות האשה והדם טהורין ע"ש ולפי"ז יתיישב הכל ע"נ דלכך קא' רש"י ז"ל דרישא אתיא כר"ש דהוי קשיא ליה אמאי דקתני ברישא ואם יש לה מכה תולה במכתה דמשמע אפי' אם א"י שמוציאה דם ואמאי תולין כקושי' הנ"ל וע"כ הוא מטעם ס"ס וקשה הא הוי משם אחד וע"כ כיון דמקור מקומו טמא הספק דמן הצדדין מתיר יותר וא"כ ע"כ אתיא כרשב"ג דס"ל הכא מקור מקומו טמא משא"כ רבי הא ס"ל לעיל דף ט"ז ע"א מקור מקומו טהור ולכך קתני ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא היינו שידוע שמוציאה דם דאל"ה הא לדידי'ליכא ס"ס כיון דהוי משם אחד ומיושב קושי' הראשונים ז"ל וכן כונת רש"י ז"ל במאי דקא' דרישא אתיא כר"ש לא מטעם דס"ל דבג' זימני הוי חזקה רק משום ההוא בבא דואם יש לה מכה בא"מ וכנ"ל:
ובענין מ"ש הש"ך בה' נדה סי' קפ"ז ס"ק י"ד וז"ל ולפענד"נ דאין להורות בדיקה בבעל הראשון דהא הרמב"ם ורש"י אוסרין ובספרי כתבתי דבהכי יש ליישב מה שהניחו התו' ס"ו ע"א בתימה אבל אי נימ' דמהני בדיקה בבעל הא' א"א ליישב כו' ורבים נתקשו בהבנת דברי הש"ך האלה אל מה ירמזון מליו לפענ"ד בביאור הדברים דהנה שם בגמ' א"ל ר"ל לר"י ותבדוק עצמה בביאה שלישית של בעל הראשון א"ל לפי שאין כל האצבעות שוות ופירש"י דהפירכא היא למה תתגרש מבעלה הראשון אחר ג"פ תשמש ע"י בדיקה ומשני לפי שאין כל אצבעות שוות ושמא בבעל אחר לא תצטרך בדיקה ומוטב שתתגרש ולא תבא לידי כרת הלכך מתגרשת עד שתתחזק בג' אצבעות ובתוס' פירשו שתהי' אסורה לבעל שני בלא בדיקה אבל בבדיקה שריא אפי' לראשון ואח"כ פריך ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל שלישי ומשני לפי שאין כל הכחות שוות והקשו התוס' תימה למאי דלא ידע שינויא דאין כל הכחות שוות לפרוך דתבדוק עצמה בביאה שני' של בעל שני דלענין אצבע שלו אין לומר לא כל האצבעות שוות שהרי כבר ראתה פעם ראשונה ע"י בעילתו ומשום חזקת כחות אין להתירה שהרי הוחזקה בג' כחות של בעל הא' ואין להתירה אלא מטעם זה דאין כל הכחות שוין ואין חזקת כחו של ראשון מועלת לשני ואכתי לא ידעינין הך טעמא ע"כ ונראה דלדברי רש"י הנ"ל תתיישב שפיר קושיית התוס' הלזו דהנה באמת הא דמותרת לבעל הב' והג' הוא מטעם ס"ס דילמא לא תראה ע"י תשמיש השני או הג' לפי שאין כל האצבעות שוות ואת"ל שתראה גם מחמת אצבע שלו דילמא ראיות הללו הם שלא בהרגשה ומה שהרגישה היא הרגשת שמש וטהורה מדאוריי' והוי ס"ס בדאוריי' וספק א' בדרבנן דשרי כמ"ש הש"ך בסי' פ"ג וק"י גבי ציר דגים ואי דרוב דמים באין בהרגשה ז"א דכיון דאשה זו שינתה לראות מחמת תשמיש שלא כדרך שאר נשים יצאה מן הרוב דומיא דא' כל הנשאת בתולה כו' ואי דהא היכא דאיכא לברורי לא סמכינן אס"ס כדאי' בסי' ק"י ז"א דהא האי ספיקא שמא לא תראה ע"י אצבע שלו ליכא לברורי דאין כל אצבעות שוות וכיון שלא יוכלו להתברר שני הספיקות בכה"ג ל"א היכי דאיכא לברורי כו' כמ"ש בשו"ת נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' כ"א משא"כ לבעלה הראשון ס"ל לרש"י ז"ל דאסורה אפי' ע"י בדיקה דס"ל דבדיקת שפופרת ל"ה בירור גמור דאין דומה שפופרת לאצבע מדקא' מוטב שתתגרש ולא תבא לידי כרת ורק אחר שנתחזקה בכל האצבעות סמכינן אבדיקת השפופרת וא"כ הוי ס"ס לאיסורא שמא בדיקת השפופרת לאו בדיקה מעלייתא הוא ואת"ל דבדיקה מעלייתא היא דילמא ע"י אצבע שלו תראה דאין כל אצבעות שוות ולכך אסורה לבעל הראשון אחר ג"פ אפי' ע"י בדיקה ולכך פריך שפיר אח"כ ותבדוק עצמה בביאה ראשונה מבעל שלישי משבא עלי' פעם א' לא תשמש בלי בדיקה שהרי הוחזקה בג' אצבעות וא"כ ע"י בדיקת השפופרת איכא לברורי וא"כ לא סמכינן אס"ס ומיושב ממילא קושי' התוס' דלא הוי יכול הש"ס למיפרך דתבדוק עצמה בביאה שני' של בעל שני דבבעל שני כיון דאכתי לא נתחזקה בכל האצבעות א"כ אין בדיקת השפופרת בירור ול"ש לומר כל היכא דאיכא לברורי כו' כנ"ל ושפיר סמכינן אס"ס והתינח לשי' רש"י ז"ל דכ"ז שלא נתחזקה בג' אצבעות ל"ה בדיקת השפופרת בירור וא"כ בבעל שני עדיין ליכא בירור בשפופרת ול"ש לומר כל היכי דאיכא לברורי כו' משא"כ לשי' התוס' דבדיקה דשפופרת מהני גם בבעל הראשון אחר ג"פ וע"כ דהוא בירור גמור אף קודם שנתחזקה בכל האצבעות וא"כ שפיר תמיהת התוס' קיימת דלפרוך דתבדוק עצמה בביאה שניי' של בעל שני וזהו כונת הש"ך ז"ל שכ' אבל אי נימא דמהני בדיקה בבעל הא' א"א ליישב כו' כ"ז ראיתי לבאר ויותר לא ירשני הזמן לבא באריכות וה' שנותיו יאריך ויאר עיניו בתורתו כנפשו ונפש הדור"ש באהבה: