אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' לב

סי' לא

בעזה"י יום ה' ר"ח כסלו שנת תרנ"ה לפ"ק סטרי. יטה ה' כנהר שלום לכבוד ידידי הרב הה"ג החו"ב בחדר"ת ערוגת הבושם כש"מ מאיר אריק נ"י אבד"ק יאזלאוויטץ יצ"ו.

לנכון הגיע לידי חבורו היקר מנחת קנאות. ולאשר דרוש דרש ממני לשים עיני עליו ודבר מה אראהו לעשות רצונו חפצתי והיום בפתחי ספרו הבריק לנגד עיני מ"ש בסוטה י"ד.

ונותנו לתוך כ"ש ומקדשו בכ"ש ל"ל הא קדשה חדא זימנא מידי דהוי אדם דם אע"ג דקדישתי' סכין בצואר בהמה הדר מקדיש לי' בכ"ש ה"נ ל"ש ופירש"י וז"ל סכין הוי כ"ש דתניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ע"כ והעיר כ"ת מד' התו"י יומא ל"ט. שכ' על הא דקא' התם דהקלפי של חול היתה ונקדשה א"כ הו"ל כ"ש וכ"ש דעץ לא עבדינן והקשו בתו"י האיך היא כ"ש והלא כ"ש גמורין עבודתן מחנכתן וזה אין בו שום עבודה דהגרלה לאו עבודה היא הרי דבמידי דלאו עבודה היא ל"א עבודתן מחנכתן והלא שחיטה ג"כ לאו עבודה היא ואיך אמרינן בה עבודתו מחנכתו: הנה לפענ"ד לא קרב זא"ז ובמח"כ קירב את המרוחקים בזרוע דכונת התו"י הוא דהאיך שייך לומר שהקלפי הוא כ"ש אם אינו מקדש מידי דהרי הפיתקין שנכתבו עליהן הגורלות בודאי ל"ה צריכין להיות קודש כיון דאינו אלא בירור איזה לשם ואיזה לעזאזל וכיון דלא מקדש מידי איך הי' מקום לטעות שיהי' כ"ש ואיך שייך בי' עבודתו מחנכתו משא"כ בשחיטה הא עכ"פ הדם הי' צריך להיות קודש בודאי שייך לומר שהסכין כ"ש ועבודתו מחנכתו והרי בתו"י גופי' שם עמוד ב' כ' לחלק בין הגרלה לשחיטה דאע"ג דשחיטה ג"כ לאו עבודה מ"מ שחיטה עדיפא דשייך בה פיגול וחייבין עלי' בחוץ אבל הגרלה אינה רק במקום קריאת שם ולא שייכא מידי לעבודה ע"ש ומובן הוא בסברא דשחיטה הלא היא א' מד' עבודות שמפגלין בהן ואע"ג דלאו עבודה היא שכשירה בזרים בכ"ז עכ"פ תחלת עבודה היא כדא' ביומא כ"ז: ומ"ב: וע' יומא ל"א.

גבי הא דבעי מהו שיעשה סכין ארוכה וישחוט כו' אבל הכא דקעביד עבודה לא. וכ' בתו"י שם וז"ל הא דקרי הכא לשחיטה עבודה לא תקשי אמאי דא' בכ"ד דשחיטה לאו עבודה היא די"ל דלא חשיבא עבודה להצטרך כהן כשאר עבודות הדם מ"מ עבודה היא דהא בעי פייס ע"ש וכיון שכן שפיר שייך בשחיטה עבודתו מחנכתו דעכ"פ תחלת עבודה היא.

ושעפי"ז אמרתי לבאר דברי הש"ס מנחות ז. דר' אבימי תני מנחות בי ר"ח כו' פגע בי' ר"נ א"ל כיצד קומצין א"ל מכלי זה וכי קומצין מכלי שע"ג קרקע א"ל דמגבה לי' כהן כיצד מקדשין את המנחות (ופירש"י ז"ל דגריס התם כיצד מקדשין את הקומץ צ"ע דמה הביאו לדוחק זה הרי שם ע"ב קאמר רבא דמקדשין מנחה מכלי שע"ג קרקע והכונה על קידוש הכלי שקודם הקמיצה) א"ל נותנה לכלי זה וכי מקדשין בכלי שע"ג קרקע דמגבה לי' כהן ובתוס' שם הקשו למאי דמסיק דמגבה לי' כהן מה חידוש השיבו מכלי זה ותי' דאשמעינן אע"פ שלא נמשח שעבודתו מחנכתו (ומה שתי' דאשמעינן כריב"י דעושין כ"ש של עץ צ"ע לכאורה מ"ד התו"י ביומא ל"ט הנ"ל שכ' דאפי' לריב"י מדרבנן אין עושין לכתחלה כ"ש של עץ.

אבל באמת אין כן דעת התוס' בחולין ג'. והכי משמע באמת מד' הש"ס בסוטה שם דקא' מכלל דכפיפה מצרית לא חזיא כמאן דלא כריב"י כו' ולד' התו"י הא גם לריב"י עכ"פ לכתחלה א"ר מדרבנן) ולכאורה אינו מובן דאחרי שהשיב לו מכלי זה על השאלה הראשונה דכיצד קומצין הלא כבר השמיענו דכ"ש עבודתו מחנכתו ולמה אצטריך להשיב מכלי זה גם על שאלתו השני'.

ולהנ"ל י"ל דממה שהשיב לו מכלי זה על השאלה דכיצד קומצין את המנחות הו"א דרק בקמיצה דבעי' כהונה הוי' עבודה ושייך עבודתו מחנכתו אבל בקידוש המנחה שקודם הקמיצה הו"א כיון דלאו עבודה היא דכשרה בזר דקיי"ל דרק מקמיצה ואילך מצות כהונה והכי מפורש בתוס' סוטה י"ט. ד"ה הי' נוטל דקידוש המנחה כשר בזר א"כ הו"א דל"א בי' עבודתו מחנכתו ואשמעינן דמקדשין מכלי זה אף דכשר בזר אפ"ה כיון דתחלת עבודה היא דהקידוש הוא לצורך הקמיצה דבעינן קמיצה תוך כ"ש לכך שייך בי' שפיר עבודתו מחנכתו כנ"ל: ובמה שרוצה כ"ת להעמיס בכונת רש"י דסוטה הנ"ל עפי"ד הירושלמי פ"ג דיומא ה"ו דקא' כ"ש מאימתי הן קדושין מיד או בשעת תשמיש ניחא של משה שנתקדש בשמן המשחה ברם של שלמה כאחת הן קדושין ומתקדשין ומשני בכניסתן לארץ היו מפנין מתוך של משה לתוך של שלמה ובעלייתן מן הגולה היו מפנין מתוך של שלמה לתוך שלהם וא"כ בסכין ל"ש האי שינויא וע"כ דעבודתו מחנכתו עכ"ד הנה המעיין בירושלמי שם ובפ"ג דמגילה יראה דמסקנתו הוא דע"כ אנו צריכין לומר בכל כלי שרת דקידוש עצמו עם הקידוש שמקדש הדבר שמתחנך בו באין כאחד דפריך התם לא הי' שם של שלמה האיך היו מתקדשין וע"כ כאחת הן קדושין ומתקדשין ע"ש ובאמת אין הדבר זר לומר כן דמצינו כענין זה בשבועות ט"ו.

אמר רמב"ח אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה ובתוס' שם הקשו למ"ד דאין מנחה בבמה האיך מתקדשת כו' וי"ל כיון שהכל בא בבת אחת הקידוש ועשיית מנחה לא חשבינן מנחה בבמה ע"ש ושעל כן נראה דאין כ"ש מחנך דבר לקדושה רק כשהוא קדוש מקודם בקדושת פה כמו דאין כ"ש מקדש דבר חול הבא אל תוכו כ"א כשקדוש מעיקרא בקדושת פה כמ"ש בתוס' מנחות ע"ט: דאין כ"ש מקדש דבר חול וה"ה המקדש שהוא הכ"ש א"י להתחנך בעבודתו בהתחלת קדושה רק כשנקדש מקודם בקדושת פה ואומר טעמו של דבר עפמ"ש בקצוה"ח סי' ר' ובאב"מ סי' קל"ט בהא דמצינו בגיטין כ"א.

ובר"פ הזורק דמועיל באשה גיטה וחצרה באין כא' וה"ה בעבד ובכ"ז מי שכותב לחבירו שטר מתנה על ביתו והשטר מונח בתוכו ל"א שיקנה המקבל עי"ז שנאמר שטרו וחצרו באין כאחד וכ' בטעם הדבר דבשלמא בגט אשה ושיחרור דעבד הא ל"ב אלא נתינה אע"פ שאין רוצין לזכות בגט ומש"ה אמרינן בהו גיטן וחצרן באין כאחד דעם הנתינה נעשה חצרן אבל בשטר מתנה הלא בעינין שיזכה המקבל בהשטר מתנה בתורת קנין וכ"ז שלא זכה בהשטר מתנה ליכא חצר וא"כ אין כאן לא שטר ולא חצר ע"ש ולפי"ז נראה דבשלמא כשהכלי קדוש מעיקרא בקדושת פה הלא הוא של הקדש ואינו מחוסר זכיי' להקדש רק תשמיש עבודה לצורך ההקדש כדדרשינן בשבועות ט"ו כלי השרת אשר ישרתו בם בקודש תלאן הכתוב בשירות אז שפיר אמרינן דקדוש ומקדש כאחד משא"כ היכי שהוא עדיין חול א"כ מחוסר להקדש זכיי' שיזכה בו ההקדש ולכך ל"א דקדושין ומקדשין כאחד וז"ב בסברא.

ועפי"ז תמהתי בחידושי ע"ד רש"י ז"ל בע"ז נ"ב: איתיבי' כל הכלים אשר הזניח המלך אחז במלכותו במעלו היכנו והקדשנו מאי לאו היכנו דאטבלינהו הקדשנו דאקדישינהו א"ל ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבידתי היכנו שגנזנום והקדשנו שהקדשנו אחרים תחתיהן ופירש"י והקדשנום שחזרו ומשחום בשמן המשחה ע"ש והנה אף דלדורות הא עבודתן מחנכתן בכ"ז הרי כ' בתוס' מנחות נ"ז: דרק ר"ע דס"ל מדת יבש נתקדשה הוא דס"ל הך דרשא אותם במשיחה ולדורות בעבודה אבל ר' יונתן ור' יאשי' פליגי התם וס"ל למעט מדת יבש אתי ע"ש וא"כ י"ל דרש"י פי' הכי למאי דס"ד התם הקדשנו דאקדישינהו דע"כ אזיל למ"ד משיחתן מקדשתן דאי בעבודה הרי עדיין לא נעשה אז שום עבודה דבקרא הנ"ל (ד"ה ב' כ"ט) כתיב ויאמר חזקי' להעלות העולה על המזבח וקא' בערכין י"א: דעולת חובה הואי עולת התמיד מידי דהוי אשליחא דצבורא דממליך ע"ש בפירש"י וא"כ זה הי' עולה ראשנה עולת התמיד שצוה חזקי' להעלות על המזבח וע"כ פירש"י דאקדשינהו לא בשירות עבודה כיון דבאמת עדיין לא נעשה אז שום עבודה וע"כ דקאי למ"ד משיחתן מקדשתן וא"ש אמנם לדברינו הנ"ל דגם כדאמרינן עבודתן מחנכתן ע"כ מוכרחין לקדשן מקודם בקדושת פה וא"כ שפיר מתפרש הקדשנו דאקדישנהו גם אי נימא עבודתן מחנכתן ול"ל לרש"י ז"ל לפרושי שמשחום בשמן המשחה]: ואם כנים אנחנו בזה נבא לבאר עפי"ז דברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' אה"ט ובפיהמ"ש פ"ח דשקלים מ"ג שמפרש המשנה שם סכין שנמצאת בארבעה עשר שוחט בה מיד בשלשה עשר שונה ומטביל קופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד ופירש"י והרע"ב בשם רבותיו דהא דקתני חל י"ד להיות בשבת קאי אקופיץ והרמב"ם פי' דקאי אסכין והקשה בתיו"ט דהוי זו ואצ"ל זו ומה שמבואר בדברי הרמב"ם ובפירוש הא' של הרע"ב דאשמעינן דל"א כיון דשבת הוא לא נשחוט בה מספיקא שמא טמאה היא ונמצא הפסח טמא ומחלל שבת שלא במקום מצוה אכתי אינו מובן דלמה לן לדחוקי לפרש הכי אם נוכל לפרש ברווחא דקאי אקופיץ.

ולהנ"ל יתיישב שפיר עפי"ד התוס' בפסחים ס"ו. בהא דקא' התם שכח ולא הביא סכין מע"ש למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו והקשו התוס' הרי בעינן סכין כ"ש ותי' שהקדישום ופי' המהרש"א והכי מבואר באמת בתוס' זבחים מ"ז.

שהקדישו הסכינין מע"ש דאל"ה הא אין מקדישין בשבת וא"כ בשלמא הסכינים של שחיטה מסתמא הקדישום בעליהן קדושת פה מע"ש וא"כ אף שלא נתחנכו עדיין לשחיטת קדשים אמרינן שפיר עבודתן מחנכתן וממילא מתקדשין ואין בהן משום הקדש בשבת משא"כ קופיץ הא מסתמא לא הקדישוהו מע"ש כיון שמיוחד לשבירת עצמות וא"כ איך איפשר לשחוט בו הא בעינן כ"ש ואי דנימא עבודתו מחנכתוז"א דהיכי דהוא חול עדיין הא ל"א עבודתו מחנכתו דבכה"ג ל"א דהקידוש והמקדש באין כאחד כנ"ל ולכך הוצרך הרמב"ם לפרש דקאי אסכין.

ואמינא ליישב עפי"ז מה שהקשיתי לכאורה בפסחים ע'. דפריך אהך מתני' מ"ש סכין דמטביל דחזיא לפסח קופיץ נמי הא חזי לחגיגה וקשה לפמ"ש בתוס' חגיגה כ"א.

בשם הר"י שתי' לה"ר אלחנן שהוקשה לו הלשון שונה ומטביל דמשמע שכבר הוטבל וכ' לפרש דאפי' הכיר את הסכין שהטבילה בעלי' נמי מטבילין דאימר לא נשמרה בטהרה הואיל ואית לי' שהות כולי יומא ע"ש א"כ י"ל דלכך בסכין שוחט בה מיד כיון דהכיר בה שהטבילוה בעלי' והכינו אותה לשחיטת ק"פ משא"כ בקופיץ שונה ומטביל היינו אם רוצה לשחוט בו הק"פ דאף שהטבילוהו הבעלים לצורך שבירת עצמות של החגיגה מ"מ הרי קיי"ל בחגיגה י"ח: דהוחזק לקל לא הוחזק לחמור ואסור לשחוט בו הק"פ רק ע"י טבילה שנית ולהאמור נכון דבקופיץ ע"כ א"א לפרש לענין לשחוט בו הק"פ כיון דלא הוקדש כלל ול"א עבודתו מחנכתו: ובאופן אחר נראה בישוב ד' הרמב"ם הנ"ל דהנה לכאורה יש להעיר לפ"מ דקיי"ל במכשירי פסח אפי' בדברים שהם משום שבות א"ד שבת דחכמים העמידו דבריהם במקום כרת וא"כ הרי קיי"ל בביצה כ"ח.

דאסור להראות סכין לחכם ביו"ט ומפרש הרמב"ם פ"ד מה' יו"ט הטעם שמא ימצאנה פגום וילך ויחדדנה במשחזת ות"ח רואה לעצמו ומשאילה לאחרים וכ' בלח"מ שם דבת"ח לא גזרו על כך כיון דאיפשר להשחיזה במשחזת של עץ לא שביק היתרא ואכיל איסורא ע"ש וא"כ הרי בשבת גם במשחזת של עץ אסור וא"כ בסכין הנמצא אפי' הי' בדוק הא ע"כ בעי בדיקה כשרוצה לשחוט בו וכיון דבשבת אסור להשחיז גם במשחזת של עץ א"כ אפי' ת"ח אסור לבדוק הסכין משום שמא ישחיזנה במשחזת וא"כ איך שרינן לשחוט בה בשבת אמנם באמת י"ל לפ"מ דקיי"ל בזבחים פ"ח.

דסכין של קודש שנפגם אין משחיזין פגימתה דאין עניות במקום עשירות א"כ שפיר מותר לבדוק סכין של קודש אפי' בשבת דהא ליכא גזירה הנ"ל כיון דאם תמצא פגומה הא לא תועיל ההשחזה. ולכאורה עדיין יש להתבונן עפמ"ש המל"מ בפ"א מה' כלי המקדש דהא דאין עניות במקום עשירות היינו כשנתקלקלו הכלים שאין עושין מעין מלאכתן שכבר נפסלו לכך אין מתקנין אותן להחזירן להכשירן אבל היכי שגם בלעדי התיקון היתה כשרה בדיעבד מותר לתקנן ע"ש וא"כ אפשר שיהי' בסכין פגם שלכתחלה הי' אסור לשחוט בו רק בדיעבד כשרה כגון במסוכסכת מרוח א' דקיימא ארישא דסכינא שבדיעבד כשר בשחט בהולכה בלא הובאה ולכתחלה אין לשחוט בו כדקיי"ל בש"ע יו"ד סי' י"ח וכיון דבדיעבד כשר הא שרי להשחיזה וא"כ שפיר חיישינן שמא ישחיזנה במשחזת.

אמנם באמת ז"א לפמ"ש בפירש"י שם ע"א ד"ה לחדדה דאיסור השחזה הוא משום מתקן כלי ע"ש ולפי"ז הרי מבואר בר"ן פ"ג דסוכה לענין לולב צריך אגוד דכיון דאין אגד מעכב אף דמצוה לאגוד ליכא משום מתקן ע"ש וא"כ בכה"ג דבדיעבד כשר בלאו ההשחזה הא לא יעשה איסור כלל וממ"נ שרי לבודקה דאם ימצא פגם גמור דאוסר אפי' בדיעבד הא לא ישחיזנה דאין עניות במקום עשירות ואם יהי' פגם דבדיעבד כשר הא לא יהי' איסור מתקן כנ"ל וא"כ התינח בסכין שהוא כ"ש אין הבדיקה בשבת איסור מכח ממ"נ כנ"ל משא"כ בקופיץ דל"ה כ"ש (עתוס' שבועות י"ח.

שכ' דאפי' היכי דאיכא עליו קדושת פה כיון שאינו כ"ש לא שייך אין עניות במקום עשירות) הא שפיר איכא איסור לבודקו בשבת וא"א להתיר לשחוט בו וע"כ ביאר הרמב"ם ז"ל דהך דחל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד אסכין קאי ולא אקופיץ והבן: עוד הנה מקום אתי ליישב ד' הרמב"ם הנ"ל עפ"מ שיש להעיר לכאורה בהא דקתני חל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד לפמ"ש בט"ז א"ח סי' שכ"ג דכלי שנטמא בולד הטומאה שרי להטביל גם בשבת א"כ אמאי שוחט בה מיד דילמא נטמא בו"ה וסמכו הבעלים שיטבילוהו היום בשלמא ברישא דקתני בסכין שוחט בה מיד בחול י"ל דהטעם הוא דבודאי טבלוהו מאתמול אפי' אי נטמא בו"ה דדילמא מטריד כ"כ ולא טביל כמ"ש בתוס' חגיגה כ"א בתי' הב' משא"כ בסיפא דרוצה להשמיענו דמשום איסור שבת קדים וטביל לה קשה דילמא נטמא בו"ה ואין ראי' מזה שטבלוהו מאתמול: אמנם הדבר נכון עפמ"ש הה"מ פ"ד מה' יו"ט ע"ד תשו' הרשב"א שאוסר טבילת כלים חדשים הנקחים מהעכו"ם ביו"ט דל"ד לכלי שנטמא בו"ה דשרי להטביל ביו"ט משום דהתם לא מיחזי כמתקן כיון דאפי' קודם טבילה הי' ראוי להשתמש בו חולין למי שאינו אוכל חולין בטהרה ומש"ה בטומאה דרבנן ל"ח תיקון אבל כלים חדשים הנקחים מעכו"ם הא קודם הטבילה לא חזיין לאשתמושי בהו מידי אף שהוא רק דרבנן מיחזי כמתקן ע"ש והנה כבר הבאתי למעלה מה שילה"ק הא בעי סכין כ"ש וע"כ שהוקדש מע"ש והך סכין שנמצא לכאורה האיך נוכל לידע אם הוקדש או לא.

אמנם י"ל עפי"ד המשנה פ"ב דמע"ש שהובאה ביבמות קט"ו: מצא כלי וכתוב עליו קוף קרבן דסמכינן על זה ועד כאן לא פליג ר' יוסי התם במשנה רק אם נכתב בראשי תיבות משום דשמא שמות בנ"א הן או אפילו כתוב בפירוש תרומה ס"ל דחיישינן שמא פינה והני אחריני נינהו אבל בכה"ג שנמצא כתוב על הסכין שהוא כלי שרת גם ר' יוסי מודה דסמכינן על זה וא"כ י"ל דמיירי הכא בנמצא כתוב על הסכין כלי שרת ושפיר נוכל לסמוך ע"ז לשחוט בו הק"פ והנה כבר מובא בספרי הרי בשמים מהד"ק סי' כ"ד דהא דכלי שרת עבודתן מחנכתן הוא רק בכלי שמיוחד לעבודה זו ונקבע לתשמיש העבודה הזאת שפיר אמרינן עבודתו מחנכתו משא"כ היכי שהכלי אינו מיוחד לתשמיש עבודה זו רק שבאקראי עשה עמו עבודה זו ל"ש לומר בזה עבודתו מחנכתו ולא נעשה כלי שרת ע"ש ולפי"ז כיון דע"כ מיירי הכא בסכין שנמצא כתוב עליו כלי שרת א"כ קודם הטבילה אינו ראוי ג"כ לתשמיש חולין שא"כ נמצא מועל בהקדש וכלי שרת הא אין לו פדיון וכיון דלא חזי קודם הטבילה לשום תשמיש אף שנטמא בו"ה אסור להטבילו בשבת וא"כ התינח בסכין שהוא כ"ש משא"כ בקופיץ הרי אינו כ"ש כיון שאינו מיוחד לשחיטה נהי דמיירי שכתוב עליו שהיא קודש עכ"פ הא ל"ה רק קדושת פה כיון דל"ש בי' עבודתו מחנכתו כנ"ל ונהי דנימא דבאין לו אחר שרי לשחוט בו דרק לכתחלה בעי' סכין כ"ש עכ"פ הא אית לי' פדיון וכיון דחזי לאשתמושי בי' חולין ע"י פדיון שרי להטבילו בשבת כשנטמא בו"ה וא"כ ליכא למימר דשוחט בו מיד משום דמסתמא הטבילו מאתמול דאיפשר שנטמא רק בו"ה ויוכל להטבילו גם בשבת כיון שאינו אלא מדרבנן: ומה נכון ליישב עפי"ז קושי' המהרש"א בפסחים שם שהקשה בהא דקא' לעולם רבנן וכגון שבא בשבת והקשה דא"כ אמאי בקופיץ שונה ומטביל הרי בודאי הטבילוהו בעלים מאתמול לצורך חגיגת ט"ו.

ובתוס' שם הקשו דא"כ האיך קא שונה ומטביל הרי קיי"ל בשבת לא מזין ולא טובלין. ונראה דהנה בתוס' חגיגה כ"א.

הקשו דהרי לא גזרו על ספק כלים שבירושלים ותי' דמיירי בנמצא בגזייתא שאינו לא דרך ירידה ולא דרך עליי' ובי"ד דאיכא הוכחה דאטבלה שריא ע"ש ולכאורה יש להבין לפמ"ש רש"י בפסחים שם והא לא חיישינן שמא אבדה לו זה ימים רבים דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אין שוהא שם במקום נפילתה שלא תמצא ע"ש ולכאורה למאי דכ' התוס' דמיירי בנמצא בגזייתא היינו מבואות קטנים סמוך לדרך ירידה ועלי' של בית הטבילה שלפעמים יורדין דרך אותן מבואות ופעמים עולין וחזינן שהי' הסכין הלז צריך טבילה עכ"פ ולכאורה הרי שנפל מאתמול ל"ח כפירש"י הנ"ל וכיון דהיום הוא שבת ע"כ לא אזיל לטובלו דאין מטבילין בשבת וע"כ דחיישינן שמא נטמא בו"ה דכיון שנמצא בגזייתא חיישינן אפי' לטומאה דרבנן כדא' בפסחים י"ט: ופרש"י שם דמספיקא לא נפקי מטומאה והוא כעין שכ' הפוסקים ז"ל דבאתחזק איסורא ל"א סד"ר לקולא ובגזייתא הוי אתחז"א כיון שבין אם הוא דרך ירידה או דרך עלי' ענ"פ נטמא מקודם וכיון דחיישינן לולד הטומאה הא קיי"ל דבנטמא בו"ה מטבילין בשבת ומיושב קושי' התוס' דבקופיץ שפיר שונה ומטביל אפי' בשבת משום דהחשש הוא שנטמא בו"ה ושרי לטובלו בשבת.

(ובחי' ביארתי ע"ד החידוד קוש' התוס' הלזו שהקשו דהרי בשבת לא מזין ולא טובלין שלכאורה יתור לשון הוא מ"ש לא מזין דהקושיא הלא הוא מטבילה בשבת דאסור וכתבתי עם האמור מדפירש"י דודאי היום נפל ממנו ולכאורה מאי אהני הטבילה הא בעי הע"ש וע"כ דל"ח רק לטומאה דרבנן כיון דחזקה הוא שישראל שומרים בשעת הרגל סכיניהם ובפרט דבירושלים הא ס"ל לר' יוסי דאפי' דרך ירידה טהורין וע"כ דגם מאן דמחמיר אינו מחמיר רק לחוש לטומאה היותר קלה דהיינו טומאה דרבנן והדבר מוכרע מגופה דמתניתין דקתני נמצא דרך עלי' טהורין ול"א דבעי הע"ש וע"כ דאין חוששין רק לטומאה מד"ס דל"ב הע"ש והנה בשקלים שם במשנה שאח"ז קתני פרוכת שנטמאת בו"ה מטבילין אותה בפנים בים של שלמה שבעזרה ע"ש והנה מבואר בסוף עירובין דהמכניס כלי טמא למקדש חייב וברמב"ם פ"ג מביאת מקדש כ' דבו"ה ליכא רק איסור דרבנן ומבואר במפורשים דבמכניסו דרך גגין ועליות ליכא רק איסור דרבנן להכי במכניס כלי טמא דרבנן דרך גגין ועליות כיון דאפי' טמא שנכנס למקדש דרך גגין ועליות ליכא איסור אפי' מדרבנן.

ולפי"ז לכאורה אם אין חוששין רק לטומאה דרבנן אף אי נימא דהתוס' אזלי בשיטתם שנראה מדבריהם בביצה י"ח: ד"ה ושוין שמשיקין דס"ל דבשבת אסור להטביל אפי' כלי שנטמא בו"ה ורק ביו"ט שרי לטובלו דלא כטו"ז הנ"ל ע' בתשו' שבסוף ספר אב"מ סי' י"א. מ"מ הרי יכולין להכניסו דרך גגין ועליות ולטובלו במקוה שבעזרה וכיון דטבילת כלים בשבת ל"ה רק איסור דרבנן הא קיי"ל אין שבות במקדש.

אמנם הדבר נכון לפמ"ש הרמב"ם דשונה וטובל היינו שמזה וטובל וכ"כ הרז"ה בפ"ק דפסחים א"כ טבילה והזאה הו"ל ב' שבותים דכ' בספר אבן העוזר דב' שבותים אסור אף במקדש וז"ש התוס' בקושייתם הא קיי"ל דלא מזין ולא טובלין והו"ל ב' שבותים דאסור גם במקדש. וליישב קושי' התוס' גם להך שיטה דגם ו"ה אין מטבילין בשבת נראה דהנה עכצ"ל דמיירי הכא בשאין לו סכין אחר רק הקופיץ ורוצה לשחוט בו הפסח דאל"ה הא אסור לשחוט בו משום דבע"י כ"ש בשחיטת קדשים ולפי"ז הרי לכאורה ילה"ק לפמ"ש הפוסקים הובא בש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות י"ו לענין ס' אם נמלחו עם דגים טמאים דהיכי דאיכא ס"ס בדאוריי' אלא שלצד ספק א' עכ"פ מדרבנן אסור אמרי' סד"ר לקולא ע"ש א"כ הכא הא איכא ס"ס ספק שמא לא נטמא כלל ואת"ל נטמא שמא רק בו"ה דל"ה רק דרבנן ועכצ"ל עפמ"ש האו"ה הובא בש"ך שם אות י"ח לענין גבינות ספק הוחלפו בגבינות עכו"ם דאפי' ל"הרק ספק שמא מעמידין בעור קיבת נבילה לא מצרפינן לס"ס דכיון דחכמים אסרו גבינות עכו"ם מחמת אותו ספק ודאי איסור הוא ע"ש והה"נ כיון דחכמים גזרו על ספק כלים הנמצאים מכח ס' שמא נטמאו הוי ודאי איסור ולפי"ז הרי כ' בתוס' חולין ט': דלא גזרו רק על ספק כלים משום דאיפשר בטבילה ולא על ס' אוכלין משום דא"א בטבילה ע"ש ולפי"ז מיושב שפיר קושי' התוס' דשפיר שונה ומטביל מכח ס"ס כנ"ל ואי דכיון דחכמים גזרו על ספק כלים הוי כודאי איסור ז"א דהרי לא גזרו רק משום דאיפשר בטבילה ואי נימא דאסור לטבול וליכא סכין אחר שוב הוי ס"ס] ואזדא ממילא גם קושי' המהרש"א הנ"ל דא"א לומר שבודאי טבלוהו הבעלים מאתמול כיון דאין טובלין בשבת דהרי אנו חוששין שמא נטמא בו"ה ושפיר סמכו הבעלים שיטבילוהו היום.

אמנם לפי"ז יקשה לכאורה האיך קתני בסכין שנמצא בי"ג שונה ומטביל דמשמע אפי' בשבת והרי בסכין כיון דהוי כ"ש הא אסור למיטבל אפי' בו"ה כנ"ל ויהי' מזה ראי' למ"ש התוס' בפסחים נ"ח. דאפי' בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיי' לא הי' יכול להיות בד"ו פסח דלא כפירש"י שם וא"כ ל"ה מצי לחול כלל י"ג בשבת דא"כ הי' פסח בב' וזה א"א וע"כ שנמצא בחול ולהכי שפיר שונה ומטביל.

ואחרי הודיע אלקים אותנו כל זה הנה מיושב עפי"ז ברווחא שי' הר"י מקורבל שהובא ברא"ש פ' ע"פ שכ' דכשחל י"ד בשבת מביאין החגיגה מע"ש ותמה בשו"ת שבות יעקב דא"כ מאי משני הכא שבא בשבת הרי אכתי מביאין החגיגה מע"ש ומ"ש סכין ומ"ש קופיץ ולהאמור נכון דבסכין שפיר שוחט בה מיד אע"ג דיוכל להיות שנטמא בו"ה וסמכו הבעלים שיטבילוהו בשבת דו"ה הא ל"ב הע"ש כיון דסכין שהוא כ"ש הא אסור להטביל בשבת גם בנטמא בו"ה כנ"ל ובודאי טבלוהו הבעלים אתמול משא"כ בקופיץ הא יוכל להיות שנטמא בו"ה וסמכו הבעלים שיטבילוהו היום: ובאופן אחר י"ל בישוב שי' הר"י מקורבל עפ"מ שלכאורה יש להבין הא דפריך קופיץ נמי הא חזי לחגיגה מאי לאו ב"ת הוא וש"מ י"ב משום ש"ע הרי אפי' אי ב"ת ס"ל דא"ב משום ש"ע ג"כ ל"ק כיון דס"ל דלכל מילי אקשה רחמנא חגיגה לפסח א"כ בודאי זמן אכילתו הוא בלילה כמו הק"פ דדרשינן בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום וא"צ להקופיץ עד הלילה א"כ הי"ל להבעלים שהות להטבילו בע"פ ויהי' לו הע"ש ולכך שונה ומטביל משא"כ סכין דצריך לשחיטת הפסח ביום י"ד אמרינן דבודאי טבלוהו אתמול.

אמנם י"ל עפ"מ דמבואר בפירש"י דקופיץ הוא מיוחד לחתיכת בשר ושבירת עצמות א"כ נהי דשבירת עצמות ל"ה רק בלילה בזמן אכילתו אבל חיתוך הבשר אף אי נימא דגם החגיגה צריך להיות מקולס כמו הפסח אבל הא צלייתו הי' מבע"י א"כ הי' צריך להקופיץ לקצב בשר החגיגה לחתיכות אחר צלייתו ונהי דבפסח כיון די"ב משום ש"מ י"ל דהי' אסור לחתוך גם הבשר בקופיץ דלא ליתי לידי ש"ע אבל חגיגה דא"ב משום ש"ע שפיר פריך דנימא דטבלוהו הבעלים אתמול בכדי שיהי' מוכן להם לחיתוך בשר של החגיגה אחר הצליי' מבע"י.

ואזדא בזה קושי' תלמידי החריף כ' אלטר פפעפר נ"י מוויעליטשקא שהקשה מ"פ מ"ש סכין ומ"ש קופיץ דהרי יוכל להיות דהבעלים הם ט"ש או ט"מ שחל ז' שלו בע"פ דקיי"ל שו"ז על ט"ש וא"כ ישחטו הפסח עליו ומ"מ לא יוכל לאכול החגיגה ביום י"ד כיון דט"י אסור בקדשים. ולהנ"ל ניחא דע"כ אין פירכת הש"ס שצריך הקופיץ לאכילת החגיגה ביום י"ד כיון דלב"ת הא ע"כ זמן אכילה החגיגה בלילה כמו הק"פ אלא דפירכת הש"ס הוא דצריך לו להקופיץ לחתוך עמו בשר החגיגה אחר צלייתה וע"ז שפיר משני כגון שבא בשבת ואי דלד' הר"י מקורבל הא הי' בא החגיגה מע"ש ז"א דכיון דהחגיגה א"ד שבת והי' קרב מע"ש א"כ הי"ל פנאי לחתכה מע"ש וא"צ הקופיץ לחתיכת בשר החגיגה בי"ד.

ועם האמור אזדא נמי מה שהקשה הצל"ח דהרי אפי' אי נימא דחגיגה י"ב משום ש"ע הוא דוקא בא"ב מוח אבל בעצם שי"ב מוח הא א' לקמן פ"ה דהו"א דעשה דוחה ל"ת רק מדכתיב ועצם ל"י בו בפ"ש בא לאסור גם עצם שי"ב מוח וילפינן פ"ר מפ"ש דכתיב ככל חוקת הפסח יעשו אותו. וכיון דדבר הלמד בהיקש א"ח ומלמד בהיקש בקדשים ל"י מיני' חגיגה בהיקש ושרי בי' שבירת עצם שי"ב מוח א"כ אכתי צריך הקופיץ לשבירת עצמות של החגיגה שי"ב מוח [והנה ע"ד הפלפול אמרתי ליישב עפ"מ שדקדק עוד בצל"ח שם בהא דקא' לעולם רבנן וכגון שבא בשבת לפמ"ש התוס' בפסחים נ"ט: דמודה ב"ת דחגיגה ל"ד שבת א"כ הו"מ לאוקמי גם כב"ת.

ובפשיטות י"ל עפמ"ש הרמב"ם פ"ב מחגיגה הי"ג דאם הביא תודה בי"ד יוצא בה ידי חובת שמחה ותמה הכ"מ דהרי איפסלה בלינה כדא' בפסחים ע"א וכ' בלח"מ שם דס"ל לרבינו דכל שמלינו לצורך מצוה אחרת לא מיקרי לינה וא"כ אפי' אי נימא דגם לב"ת אין חגיגה דוחה שבת אמאי לא יביאנה מע"ש ולא תיפסל בלינה כיון שמביאה לצורך הפסח שיהא נאכל על השבע אמנם לרבנן דלאו חובה הוא אם מלינו לצורך רשות בודאי מיקרי לינה וז"ש לעולם רבנן וכגון שבא בשבת דלב"ת הא יכול להביאה מע"ש.

ובדרך היותר נכון י"ל דהתוס' דלעיל נ"ט דס"ל בשי' בן תימא דחגיגה ל"ד שבת דאע"ג דאקשה רחמנא חגיגה לפסח לכל מילי בכ"ז כיון דפסח דדחי שבת ילפי' מתמיד ובקדשים אין דבר הלמד חוזר ומלמד דאזיל התם בשי' ר' ישמעאל דס"ל בזבחים נ"ז דהימנו וד"א הוי היקש וכיון דקאי אליבא דר"י אף אי יסבור ב"ת דקרא דלא ילין בחלב איירי וקשה הא כל הלילה ילין והא הוי עולת חול ביו"ט ומוקי לה בירושלמי בשחל י"ד להיות בשבת א"כ מוכח דדחי שבת.

אמנם כיון דקאי בשי' ר' ישמעאל הא איהו ס"ל בשבת קי"ד דעולת חול קריבה ביו"ט וא"צ לאוקמי בשבת משא"כ הכא אזיל אליבא דר"ע דס"ל בזבחים שם הימנו וד"א ל"ה היקש א"כ אף אי נוקמי לא ילין אבשר בכ"ז מוכח דדחי שבת מדאקשה רחמנא לפסח ול"ה למד מן הלמד כיון דר"ע ס"ל הימנו וד"א ל"ה היקש וא"כ כיון דע"כ קאי בשי' ר"ע שפיר ילפינן חגיגה מפסח דגם עצמות שי"ב מוח אסור לשבור בחגיגה דהימנו וד"א הוא] ולהנ"ל הא היתר ש"ע שי"ב מוח אינו רק בשעת אכילה מטעם עדול"ת ואכילת החגיגה הא אינו רק בלילה וא"כ ל"ה צריכין הבעלים לטובלו מאתמול: והנה בעיקר דין זה אי לבן תימא חגיגה נאכלת ביום איכא לעיוני בי' טובא דלכאורה מלישנא דברייתא דקתני ונאכלת ליום ולילה מורה שנאכל ביום הקרבתו ואף דמשמע מד' הראשונים ז"ל דאפי' למ"ד חגיגת י"ד דאורייתא הוא כדי שיהא הפסח נאכל על השבע ולהכי א"ד שבת לפי שאינו בא בפ"ע כשאר קרבנות רק עם הפסח והכי מבואר באמת ברמב"ם ז"ל ע' במהרש"א שם ומשמע דאוכלין החגיגה בזמן אכילת הפסח בלילה קודם לו בכ"ז מהא אין שום משמעות שיהי' חיוב לאכול החגיגה בזמן אכילת הפסח דוקא דכשאוכל החגיגה ביום הוא שבע בלילה ואוכל הפסח לשובע.

והרי מצינו גבי שירי מנחה בתמורה כ"ג יאכלו מה ת"ל מלמד שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השבע והקשה בפירש"י ז"ל הרי אין מכניסין חולין לעזרה ותי' דהחולין יאכלו מבחוץ ואח"כ יכנסו ויאכלו המנחה כדי שתאכל עם השבע אכילה הוגנת ע"ש הרי דאף דאכילת החולין הוא כדי שתהא המנחה נאכלת על השבע בכ"ז אין האכילות בזמן אחד ובמקום אחד.

אמנם נראה דממקומו הוא מוכרע דלמאי דס"ד דש"ע אסור בחגיגה לב"ת עכצ"ל דאכילת החגיגה אסור ביום לפמ"ש בתוס' בשם הירושלמי בטעמא דהפסח נאכל על השבע כדי שלא יבא לידי ש"ע אם הי' רעב והקשו בתוס' פסחים ק"ך דא"כ אי ש"ע אסור בחגיגה איך נאכלת החגיגה כשהוא רעב ול"ח שיבא לידי ש"ע ומה שתי' בתוס' משום דפסח בן שנתו ורכיך הוא חיישי' לש"ע אבל חגיגה לא הוא תמוה דהרי לב"ת גם החגיגה הוא בת שנתה ועכצ"ל דהחגיגה א"צ שתאכל על השבע דליכא למיחש שמתוך רעבונו יבא לידי ש"ע כיון שיודע שיאכל אח"כ בשר הפסח למה ישבור עצמות החגיגה והעירני לזה תלמידי ב"ח החריף כ' אליעזר שי' וא"כ לפי"ז ע"כ ל"ה נאכל החגיגה רק בלילה בשעת אכילת הפסח דאי הי' אוכלו ביום כיון שלא יאכל אז בשר הפסח הא שפיר חיישינן שיבא לידי שבירת עצם.

אמנם באמת אי נימא דבחגיגה שרי ש"ע שי"ב מוח א"כ לא מקשין התוס' מידי דבשלמא הפסח שפיר נאכל על השבע דחיישינן שמתוך רעבונו יבא לשבור העצמות להוציא מהן המוח ולאוכלו אבל בחגיגה ליכא למיחש מידי כיון דבאמת שרי לשבור עצמות החגיגה שי"ב מוח. ולפענ"ד הדבר מוכרח דעצמות החגיגה שי"ב מוח שרי לשבור מדקתני במתני' דעצמות הפסח ישרפו בט"ז משום נותר ולא קתני דגם עצמות החגיגה ישרפו משום נותר וע"כ דבחגיגה שרי לשוברן להוציא המוח מהן ולאוכלו וא"צ שריפה וגם הרי כ' התוס' בפסחים שם דלמ"ד התם אין מפטירין אחר מצה אפיקומן ע"כ לית לי' הטעם שבירושלמי משום ש"ע אלא שהפסח נאכל על השבע מדאורייתא כדי שתהא אכילה הוגנת ע"ש ויש להרחיב הדיבור בזה אכ"מ: והנה בצל"ח שם דקדק בהא דפריך והא מדקתני סיפא חל י"ד להיות בשבת כו' נמצאת קופיץ קשורה לסכין ה"ה כסכין דל"ל להביא כל המשנה הרי הי' די להביא רק הא דחל י"ד להיות בשבת שוחט בה מיד מכלל דרישא לאו בשבת עסקינן דאל"ה קשיא רישא לסיפא.

ונלפענ"ד דהנה לכאורה יש להבין הא דקתני נמצאת קשורה לסכין ה"ה כסכין ושוחט בה מיד דמנ"ל למיסמך ע"ז למימר מדקשורין אהדדי שהטביל גם את הקופיץ ועכצ"ל דמדקשרן אהדדי הוא עד מוכיח שגם הקופיץ טהור דאי הי' הקופיץ טמא ל"ה קושרו עם הסכין דנהי דאין כלי מטמא כלי מ"מ ע"י משקין הא מטמא וא"כ הי"ל להבעלים למיחש שמא יפול איזה משקה שם ויהי' נטמא הסכין מהקופיץ ע"י המשקה אמנם אכתי יש להתבונן דמה הי"ל להבעלים לחוש לכך הרי אפי' אי יארע שישפך משקה לשם הא לא יהי' על הסכין רק דין ולד הטומאה ויוכל להטבילו גם בע"פ לצורך שחיטת הפסח כיון דולד הטומאה ל"ב הע"ש וע"כ מוכח מזה כשי' ה"ר אלחנן דגם ו"ה בעי הע"ש ועפי"ז יתיישב שפיר קושי' הצל"ח דהנה באמת י"ל דל"ק רישא אסיפא דבסיפא קאי אסכין כפירוש הרמב"ם הנ"ל וברישא בקופיץ להכי שונה ומטביל כיון דבשבת ל"ה מביאין חגיגה ל"ה צריך לו ולא הטבילו ואי דצריך לו לחגיגת ט"ו דילמא נטמא בו"ה וסמך א"ע שיטבילנו בשבת דכלי שנטמא בו"ה שרי להטביל בשבת משא"כ בסכין שוחט בה מיד כיון דצריך לו בע"פ לשחיטת הק"פ ובודאי טבלו מאתמול ואשמעינן דל"ח דילמא הוא באמת טמא ויהי' חילול שבת בכדי כנ"ל.

אמנם לכאורה ילה"ק ע"ז דל"ה צריך להשמיענו דבשבת שוחט בה מיד כיון דאפי' בחול שוחט בה מיד ולענין החשש דחילולשבת בחנם הא נוסף ע"ז הסברא דכיון שהיום שבת בודאי הטבילו אתמול אכן י"ל דשפיר אשמעינן דל"ח שמא נטמא בו"ה וסמך א"ע שיטבילנו בשבת וולד הטומאה ל"ב הע"ש ועל כן מייתי הסיפא דנמצאת קופיץ קשורה לסכין ה"ה כסכין דע"כ מוכח מזה דגם ו"ה בעי הע"ש כנ"ל א"כ ע"כ ליכא לפרושי הא דחל י"ד להיות בשבת אסכין וע"כ דקאי אקופיץ א"כ ע"כ רישא לאו בשבת עסקינן ודוק: והנה שמעתי מקשין לפ"מ שחידש הצל"ח בשי' רחסגה"כ אות קל"ב דכלי מק"ט מו"ה מדאורייתא דלא גרע מעצים ולבונה ולפענד"נ להביא סמוכין לדבריו מפירש"י מנחות כ"ד ד"ה הני דנגעי אהדדי כו' שכ' וז"ל להכי נקט טבו"י משום דאין טומאתו חמורה לעשות ראשון ושני דאי טומאה אחרת ל"ל צירוף הא מטמא אותו הטמא את הכלי והכלי מטמא את השאר עכ"ל ולכאורה הרי גם בנטמא בשרץ צריך צירוף כלי משום דאין כלי אלא מא"ה וע"כ כיון דהתם מיירי בכלי שרת שפיר מק"ט אף מראשון] ולפי"ז מפ' הש"ס מ"ש סכין ומ"ש קופיץ הרי שני ושני דהרי כתבו התוס' דלשחיטה בעי' כ"ש א"כ בסכין שעומד לשחיטה מסתמא הקדישו לפ"ש ומק"ט מדאוריי' מוה"ט ובעי הע"ש ובודאי הטבילו אתמול אף מטומאת וה"ט אבל קופיץ דאינו עומד לשחיטה ל"ה כ"ש ול"ב הע"ש בוה"ט כיון שאינו אלא מדרבנן חיישינן שמא סמכו הבעלים שיטבילוהו היום דל"ב הע"ש ומש"ה שונה ומטביל וכעין זה ראיתי מקשין בחולין ג' בהא דפריך התם האי טמא דאיטמי במאי כו' ומשני דאיטמי בשרץ ולד' הצל"ח הא סכין הוא כ"ש ומק"ט אף מראשון ולפענ"ד י"ל בזה עפמ"ש בתוס' מנחות כ"א ד"ה יצאו עצים כו' דבעצים הואיל ויש להם פדיון ל"מ בהו חיבת הקודש ע"ש וא"כ לפי"ז י"ל דאף דכ"ש אין להם פדיון וכמ"ש בתוס' מנחות ק': דתליא בפלוגתא דר' נחמי' ורבנן ולר"נ אין להם פדיון ואנן קיי"ל כר"נ והכי כ' ברמב"ן במלחמות ע"ז נ"ד.

בהא דובאו בה פריצים וחללוה דקיי"ל כ"ש אין להם פדיון בכ"ז י"ל דבסכין כ"ע מודו דיש לו פדיון דהרי טעמי' דר"נ במעילה י"ט. הוא מכח ק"ו אם אחרים מביא לקדושתן הוא עצמו לא כ"ש וא"כ זה ל"ש רק בכ"ש דעלמא שמקדש הדבר שבא בתוכו שלא יועיל לו פדיון שפיר שייך ק"ו זה דמכ"ש שהוא בעצמו אינו נפדה משא"כ סכין של שחיטה הרי אין מתקדש הקרבן ע"י הסכין לענין שלא יועיל לו פדיון דבלא"ה הא תמימים אין נפדין א"כ שפיר י"ל דמועיל לסכין פדיון וכי"ב כ' בפנ"י קידושין נ"ד להסביר ד' הריטב"א ז"ל שם שכ' דבג"כ ל"ה כ"ש ממש דנימא בהו יש מועל אחר מועל וכ' דהטעם הוא משום דק"ו דר"נ ל"ש אלא בכ"ש שמביא אחרים לידי קדושה זו דקיי"ל דמשנתקדשו בכלי אין להם פדיון משא"כ בבג"כ ל"ש הא מילתא ע"ש וסברא זו י"ל ג"כ בסכין דכיון דל"מ קדושתו להבהמה שלא תועיל לה פדיון לכך מועיל גם לסכין פדיון.

איברא דכ' רש"י ז"ל במנחות ק"א. בהא דקא' התם דמכלי שרת לא אשכחן דמיפריק וז"ל ואפי' בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקידשה בכלי שרת כגון ששחט לא אשכחן בה פדיון עכ"ל הרי דמועיל קדושת הסכין לבהמה בע"מ שלא תועיל לה פדיון.

אמנם דברי רש"י ז"ל צריכין הסבר דלכאורה הרי בלא"ה א"א לפדותה לאחר שחיטה דלאו בת העמדה והערכה היא ולכאורה הי' נראה עפמ"ש בתוס' מעילה ט"ו ד"ה ואפילו בשם הר"ח כהן דבהעמיד והעריך מחיים מועיל פדיון גם לאחר מיתה ע"ש וא"כ ה"נ אי לאו דקידשה סכין הי' מועיל לה פדיון היכי שהעמידה והעריכה מחיים אמנם עדיין יש להתבונן דהנה לכאורה צריך להבין איך איפשר לומר דבשחיטת בהמה בע"מ סכין מקדשא לה והוי קידוש כ"ש הרי אף למאי דקיי"ל זבחים פ"ז: דכלי שרת מקדש פסולין הלא דייקינן לה מהא דקתני כשם שהמזבח והכבש מקדשין הראוי להם כך כ"ש מקדשין וא"כ אין כ"ש מקדש רק הני דבמזבח אם עלו לא ירדו אבל לא בע"מ ואפי' לר"ע אמרינן בזבחים פ"ה: דלא הכשיר אלא בדוקין שבעין ולפרש"י שם שאר מומין כיון דמגונים גם לר"ע אם עלו ירדו דלא כמ"ש בתוס' זבחים ל"ה: דשאר מומין פסולין רק מדרבנן וא"כ איך יכול הסכין לקדש הבהמה בע"מ בשחיטה לשיטתו ועכצ"ל דכונת רש"י הוא בכה"ג שנעשה בע"מ בין שחיטה לזריקה דקיי"ל בזבחים כ"ו דמום פוסל בין שחיטה לזריקה וא"כ כבר קידשה הסכין קודם שנעשה בע"מ.

והנה מבואר אצלי במק"א בסברת הר"ח כהן הנ"ל שכ' דבהעמיד והעריך מחיים מועיל פדיון לאח"מ משום דמשהעמיד והעריך לפדיי' קאי וכל העומד לפדות כפדוי דמי והו"ל כאלו נפדה מחיים. ולפי"ז התינח כשהבהמה מחיים היתה בע"מ משא"כ הכא הלא ע"כ איירי שקודם השחיטה ל"ה הבהמה בע"מ כנ"ל וא"כ הא תמימה אינה נפדית ול"מ ההעמדה והערכה דמחיים והדרק"ל: אמנם נראה ליישב ד' רש"י ז"ל עפמ"ש בתוס' ב"ק ע"ו וחולין פ"ד ובכורות ל"ב דהיכי דהשחיטה לא התירה הבשר באכילה אמרינן מפרכסת ה"ה כחי' וא"כ בקדשים הא כל כמה דלא זריק דם לא משתרי בשר וקודם שנתקבל הדם בכוס הא ל"א כל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ אמרינן מפרכסת ה"ה כחי' והויא בת העמדה והערכה בשעת פירכוס ואי דמשנעשה בע"מ בעודה מפרכסת הא לפדיי' קאי ושוב משתרי הבשר באכילה מטעם כל העומד לפדות כו' ול"ה מפרכסת כחי' ז"א דאי ל"ה מפרכסת כחי' הא ל"ה בת העמדה והערכה ול"מ פדיון א"כ לא אשתרי בשר באכילה ושוב אמרינן מפרכסת ה"ה כחי' ומהני שפיר פדיון והדבר חוזר חלילה.

ומעתה שפיר כ' רש"י ז"ל דכיון דאקדשי' סכין דהוא כ"ש קודם שנעשה בע"מ הא שוב פדיון דאף דאי אמרי' דל"מ פדיון הא לא אשתרי הבשר באכילה ואמרי' מפרכסת ה"ה כחי' והיל"ל דיועיל פדיון בכ"ז אינו מועיל מטעם דקדושת כ"ש אין לו פדיון ודוק בזה: עכ"פ הלא כיון דע"כ מיירי בענין דבשעת קידוש הסכין היתה תמימה א"כ בלא"ה ל"ה בת פדיי' וליכא ק"ו דר' נחמי' וכיון דאית לי' פדיון הא ל"מ בי' חיבת הקודש ול"ק קושיא הנ"ל אמנם באמת מ"ד הש"ס בזבחים פ"ח אבא שאול אומר סכין מטרפת הי' במקדש ונמנו עלי' כהנים וגנזוה מוכח דל"מ פדיון לסכין כ"ש דאל"כ אמאי הצריכה גניזה וצ"ע בתוס' מעילה י"ט שכ' שם דמועיל לכ"ע פדיון לכ"ש וי"ל דתליא בהא דפליגי בכתובות ק"ו: דלמ"ד התם כ"ש מבדה"ב קאתו יש להם פדיון ולמ"ד התם מתרומת הלשכה קאתו הוו עלייהו קדוה"ג כקרבן ואין להם פדיון ונראה לכאורה דאפי' אי נימא דסכין אינו כ"ש בכ"ז ל"מ לי' פדיון לפי"ד הרמב"ם פ"ו מה' מעילה ה"ד ש"כ דאפי' כלי תשמיש דקודש שאינו כ"ש אין לו פדיון וי"ב מועל אחר מועל והראב"ד בהשגות שם חולק עליו וס"ל דדוקא כלי שרת אשר ישרתו בם בקודש י"ב מא"מ וא"כ להרמב"ם ז"ל אפי' אי ל"ה סכין כ"ש כיון דהוי תשמיש דקודש אין לו פדיון וצל"ע בזה עתשו' חת"ס חא"ח סי' ל"ח] אולם בכ"ז ל"ק בסוגיין דעכ"פ פריך הש"ס שפיר אמאי שוחט בה מיד דילמא עדיין ל"ה כ"ש דיהי' עליו קדוה"ג אלא שהוקדש קדושת הפה וסמכו הבעלים שלמחר בשחיטת הפסח תהי' עבודתו מחנכתו ובכה"ג בודאי ל"מ בי' חיבה"ק ודוק: והנה ראיתי לכ"ת בספרו שם הביא בשם הרמב"ן ריש חולין שכתב דסכין של שחיטה הוא כ"ש ואפ"ה בדיעבד כששחט שלא בכ"ש כשר וכבר הבאתי למעלה שכ"ה באמת גם ד' הרמב"ם ז"ל ויש להעיר לכאורה מד' הש"ס מנחות ט"ז: דקא' התם דשחיטה חשיבא עבודה המתרת כיון דדם סכין מקדשא לי' והבא לקדש כבא להתיר דמי.

והכי א' התם י"ד: דשחיטה וזריקה תרווייהו מתירין הן ופירש"י ותוס' משום דסכין מקדשא לדם והבא לקדש כבא להתיר דמי. ולהרמב"ם והרמב"ן קשה לפמ"ש בתוס' זבחים מ"ג.

ומנחות י"ד דאמורין ל"ה מתיר אע"ג דכל כמה דלא מיקטרי אימורין לא מתאכיל בשר כיון דאם נטמאו או שאבדו שרי הבשר באכילה לכך ל"ה מתיר ע"ש וא"כ אי נימא דבדיעבד כשר בלאו סכין כ"ש ומתקדש הדם בשעת קבלה בכ"ש א"כ למה יהי' שחיטה מתיר מטעם קידוש הסכין ואיפשר דהרמב"ם והרמב"ן ז"ל ס"ל כאידך תירוצא בתוס' שם.

אכן בריטב"א ריש חולין שם יש דבר תימה שכ' שם דנהי דסכין מקדשא לדם מ"מ אינו רק קידוש קצת ואינו נפסל ביוצא עד שמתקבל הדם בכ"ש ע"ש והוא נגד גמרא ערוכה בזבחים כ"ו דיוצא פוסל בין שחיטה לקבלה ובאמת לפענ"ד צל"ע לפי"ד התוס' זבחים כ': ומנחות ט'. דע"י קידוש כ"ש אינו נפסל ביוצא כל שיש לו עוד מתיר אח"כ ע"ש וא"כ כיון דהבשר יש לו עוד מתיר היינו הזריקה איך מיפסל ביוצא ע"י קידוש הסכין וי"ל להך לישנא דא' במנחות ע"ח: דסכין אלימא מכ"ש לענין קידוש שלא מדעת כיון דמקדש אף דל"ל תוך וי"ל דה"ה גם לענין זה אלים מכ"ש שנפסל ביוצא ע"י קידוש הסכין: והנה ראיתי בספרו שם שמביא דברי הרמב"ן עה"ת ס"פ יתרו על הקרא דלא תניף עליהם ברזל וז"ל ומפני מה ל"ה במשכן ברזל כו' וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים כי השחיטה איננה עבודה וע"ז תמה כ"ת מד' הש"ס מנחות כ"ח: דהובאה שם ברייתא לענין מנורה אין לו זהב מביא של כסף של נחושת של ברזל כו' הרי דעשאו המנורה מברזל ומנורה ודאי כ"ש הוא ותי' משום דהמנורה ל"ה מקדשת והביא מד' התוס' מנחות פ"ט.

הנה במח"כ מהתם מוכח איפכא דקושי' התוס' שם הוא דלמה באמת הי' צריך להיות החצי לוג כ"ש שיקדש את השמן הרי המנורה היתה כ"ש והיתה מקדשת השמן וכן פי' בצ"ק שם ולפענ"ד לולא דברי התוס' ז"ל הי' נראה דלהכי הי' החצי לוג נמשח משום דמקודם הי' בכ"ש כדקתני התם במתני' שלשה ומחצה למנורה וא"כ גנאי הי' להשימו אח"כ בכלי חול כמ"ש בתוס' מנחות ח' ובכ"ד.

ויל"ע בסוגיא דסוטה הנ"ל דפריך על הא דקתני ונותנו לתוך כ"ש ומקדשו בכ"ש ל"ל הא קדשה חדא זימנא ואמאי ל"ק משום דגנאי הי' להשימו בכלי חול אחר שכבר נתקדש ואיפשר דשפיר משני] ואף שכ' בתוס' שם פ"ח: דל"ש זה רק בדבר הקרב למזבח י"ל דשמן דמנורה הוי כמו דבר הקרב והתוס' לא אתי לאפוקי רק מי כיור דסוטה שהי' משקה אותה בשער נקנור ול"ה בעזרה כלל.

ועתוס' תמורה י"ד בהא דא' כל הקרב בלילה קדוש בלילה וז"ל פירש"י שילהי שתי הלחם כגון שמן למנורה ולא נראה דמה קדושה שייך בי' הא לית בי' קדושת כלי ובצ"ק תמה האיכא חצי לוג לכל נר שנמשח וי"ל לפענ"ד דכונת התוס' הוא שאין השמן צריך להתקדש בהמנורה אחר שכבר הוא קדוש בהכ"ש של ג' ומחצה למנורה ובאמת י"ל דבכלים אלו שהיו מוכנים ועומדים בלשכה שמניא כל השנה כולה להדלקת המנורה ע"כ ל"ש בהו פסול לינה שמצותה כך הוא וכדא' בשבועות י"א.

שאני קטורת הואיל וצורתה בכל השנה כולה ולאח"ככשהיו משימין אותו להכ"ש חצי לוג לכל נר מיפסלה בלינה כמו בקטורת לאחר קידוש כף עתוס' שם. וקושי' התוס' הוא דל"ש בזה לומר הלשון קדוש בלילה כיון דקדוש ועומד הוא מכבר] אבל באמת אין קידוש הכ"ש דחצי לוג מעכב לענין הדלקת המנורה ואם הי' שופך שמן של"ה עליו קדושת כ"ש רק קדושת פה לתוך המנורה בודאי היתה המנורה מקדשתו קדוה"ג.

וגם אם היו שופכין לתוכה השמן למנחות ג"כ הי' מתקדש דקיי"ל כלי הלח מקדשין את הלח וגדולה מזו מצינו במנחות ח: דהמזרקות של דם מקדשין את המנחה עתוס' שם ד"ה אבל בשם ר"ש שדקדק מלשון המשנה דקתני פ' המזבח מקדש כשם שהמזבח והכבש מקדשין את הראוי להם כך כ"ש מקדשין ומדלא קתני כ"ש מקדשין את הראוי להם ש"מ דמקדשין אעפ"י שאינו ראוי להם רק לכלי אחר ע"ש וה"ה במנורה היתה מקדשת גם שמן שאינו למנורה אם הי' נשפך לתוכה.

אמנם באמת אין כונת הרמב"ן הנ"ל של"ה שום כ"ש מברזל דהרי כ' בתוס' זבחים ל"ד. ומנחות ק"א שהקרדום שהיו משפין בו גזירין לעצי המערכה הי' כ"ש ולרבי דא' במנחות כ': דעצים קרבן הן טעונין קמיצה וכ' בתוס' דה"ה קידוש כלי והרי הקרדום הי' של ברזל וע"כ דאין כונת הרמב"ן שהכלי שרת כולם ל"ה של ברזל אפס שלא נעשה עבודה בכ"ש של ברזל והמנורה היתה יכולה להיות בדיעבד מברזל כיון דהדלקה לאו עבודה היא כדא' ביומא כ"ד: ורק דישון המנורה והטבת הנרות פסול בזר אבל מ"מ לאו עבודה הוא עתוס' יומא נ"ט: ד"ה והרי ובמ"ל פ"ג מתו"מ הי"ב.

ועוד הרי ההטבה הי' סילוק הפתילות שכבו והשמן שנשאר ולזה הי' מיוחד קיתון של זהב וכוז שמו כמבואר במס' תמיד וברמב"ם וזה הי' הכ"ש של ההטבה והי' של זהב והא דקא' מלבד הסכינים היינו דאף דהשחיטה באמת הוא א' מד' עבודות ועכ"פ תחלת עבודה היא כמ"ש למעלה ואפ"ה היו של ברזל כיון דעכ"פ לאו עבודה היא שכשירה בזרים: עוד ראיתי בספרו שם שהעיר בהא דקא' ומעלהו ומקטירו בכ"ש בכ"ש מקטיר לי' אלא אימא מעלהו בכ"ש להקטירו ומביא כ"ת מד' התוס' יומא ס"ז: שכ' בשם ר"ת ליישב הגי' דלא פריך הכי גבי מנחה דכיון דמנחה בעיא קידוש כלי אגב דמקדש בכ"ש מעלה למזבח בכ"ש להקטירה ותמה מעלתו דמלשון זה משמע דליכא חיובא להעלות המנחה למזבח בכ"ש.

והרי בש"ס מנחות כ"ו. מבואר דלרבנן דר"ש אפי' בדיעבד פסול אם לא העלה בכ"ש למזבח.

לפענ"ד אין כאן תימה כ"כ דאיפשר דר"ת מיישב סוגיא דסוטה אליבא דר"י ברי' דר"ח או לר"י שם דרק לרנב"י פליגי בהעלאה מכ"ש למזבח. ועוד דאפי' לרנב"י הא שפיר מיתוקמא הברייתא כר"א ור"ש דמכשרי ואפ"ה לכתחלה צריכין להעלותו בכ"ש גם לדידהו דכיון דכבר נתקדש בכ"ש גנאי הדבר לשאת אותו ביד להקטירו למזבח כענין שכ' התוס' מנחות הנ"ל דאחר שנתקדש בכ"ש גנאי הדבר להשימו אח"כ בכלי חול וגדולה מזו מצינו ביומא מ"ח.

גבי חפינת קטורת כ' בתוס' שם דאפי' אי ידו ככ"ש דמי בכ"ז אינו כשר לאוספה בידיו מן הקרקע וליתנה ע"ג גחלים דלאו אורח ארעא לעשות כן לכתחלה השתא לפני מלך ב"ו אין עושין כן לפני ממ"ה הקב"ה עאכו"כ ע"ש וי"ל שזהו שי' הרמב"ם פ"ב מפסוהמ"ק הכ"ד שכ' דבדיעבד אם העלה ביד למזבח כשר ומשמע דלכתחלה גנאי הדבר לעשותו ביד והרי הקטרת הקומץ אמרי' במנחות י"ג: דהוא במקום זריקה וא"כ כמו בזריקה כיון שנתקבל בתוך כ"ש זורקו ע"ג המזבח מתוך כ"ש ה"ה בהקטרת הקומץ כיון שנתקדש בכ"ש מעלהו לאישים ג"כ מתוך כ"ש.

זה המעט ראיתי להשתעשע בדבריו היקרים למען רוות צמאונו ולהראות לו חביבותי' גבן ה' הטוב ישמרהו ויחיהו יחזקהו ויאמצהו ויסגא חילו לאורייתא כנפשו ונפש ידידו דור"ש באהבה:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה