אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' כה

סי' כד

בעזה"י יום ה' כ"ז שבט תרנ"ה לפ"ק סטרי. שפעת שלום וברכה לכבוד ידידי ש"ב הרב הגדול החריף המופלג בתורה י"ד אוצרו כש"מ מנחם מענדיל ראבין נ"י אבד"ק באליגראד יצ"ו: מכתבו הגיעני והנני לתשובתו עד"ש בענין עיסה שנילושה במי אורז היינו שמבשלין האורז במים ואח"כ מסננין האורז ולשין הקמח במימיו אם יש לו דין פת הבאה בכיסנין לאוכלו בלי נט"י ולברך עליו במ"מ עכ"ש: הנה הלכה רווחת היא בידינו בש"ס ברכות ל"ט.

מיא דסלקא כסלקא מיא דלפתא כלפתא ומיא דכולהי שלקי ככולהי שלקי ובתוס' שם כ' דיש לחלק בהא דמברכין עליהן בפה"א כמו על הירקות עצמן ובין הא דא' לעיל דמ"פ זיעה בעלמא הוא וביאר הרא"ש שם החילוק דכשנשרה בלי בישול הו"ל זיעה בעלמא משא"כ ע"י בישול נכנס הטעם של גוף הפרי במים וא"כ בנ"ד במי אורז הא הא לענין הברכה הי' לנו לחושבו כגוף האורז ולפמ"ש במג"א סי' ר"ח סק"ט דסוגין דעלמא דאורז הוא רייז ומדינא הי"ל לברך על אורז במ"מ ורק כיון דאיכא פלוגתא בפוסקי' איזה נקרא אורז ואיזה דוחן מברכינין מספק שהכל על שניהם אבל מדינא הוי ברכתו במ"מ וממילא דגם על מימיו שנתבשל בתוכו מדינא הו"ל לברוכי עלייהו במ"מ דחשיב כאורז עצמן וא"כ לכאורה הו"ל הפת שנילוש בתוכו פת כיסנין.

אמנם הרי באמת הקשה בט"ז סי' ר"ב סק"ט דאמאי מברכין על המי שלקות כמו על הפרי עצמו הרי קיי"ל בכ"ד דבברכות אזלינן במה שהוא הרוב הוא העיקר לגבי ברכה והרי המים הם הרוב ותי' דמים בעלמא אין לנו חשיבות נגד טעם הפרי ע"ש ולפי"ז כיון דבמי שלקות הוי המים הרוב א"כ הרי מבואר בט"ז סי' קס"ח סק"ז לענין הא דקיי"ל דעיסה שעירב בה דבש או שמן וכי"ב הוי פת כיסנין דבעינן דוקא שיהיו המ"פ הרוב ומיעוט מים אבל כשהמים הם הרוב אין לו דין כיסנין ע"ש וא"כ בנ"ד במי אורז כשהמים הם הרוב ל"ה עלי' דין כיסנין: והנה עפי"ד הטו"ז האלה אמינא לבאר דברי הברייתא דבש"ס ברכות ל"ז: הי' עומד ומקריב מנחות בירושלים כו' נטלן לאכלן מברך המוציא לחם מן הארץ.

ולכאורה קשה לפמ"ש בתוס' פסחים ל"ז: ד"ה דכ"ע לדייק מדקפסיק ותני סתם מנחות משמע כל המנחות והרי גם במנחת מאפה תנור הי' מתן שמן בכלי קודם לעשייתה ורק יציקת שמן ל"ה צריכה כמבואר במשנה מנחות ע"ד: וכיון שכן האיך מברך המוציא על שירי מנחות הרי כיון דהיו נילושת בשמן הו"ל פת כיסנין דמברך עלי' בורא מיני מזונות.

והנה לכאורה הי' נראה ליישב לפמ"ש בס' תניא ה' סוכה ובשבולי לקט סי' קי"א דהא דקיי"ל דאוכלין ארעי חוץ לסוכה לאו ביו"ט אמרו דסעודת שבת ויו"ט קובע כיון דחייב לאכול פת מצוה זו עושהו קבע גם לארעי. וכ"כ בצל"ח ברכות מ"ט: להעמיס כן בדעת התוס' שם ועשעה"מ פ"ו מסוכה ובטעה"מ שם.

ומצאתי בשו"ת מהר"ח אור זרוע סי' ע"א שחולק על דין זה לענין סוכה דהתם בעינין תשבו כעין תדורו אבל לענין פת הב"כ כ' שם דסעודת שבת עושה קבע כיון דרמי עלי' חיובא לאכול פת בשויו"ט ע"ש ולפי"ז י"ל דהה"נ כיון דמ"ע הוא לאכול שירי מנחות המצוה עושהו קבע וע"כ מברך המוציא.

אמנם מלבד שבס' ברכי יוסף א"ח סי' קס"ח מביא בשם גינת ורדים שכ' בפשיטות שלענין פת כיסנין אין חילוק בין שבת לחול והסכים עמו וכ' שכן עמא דבר. לבר מן דין אפי' אינימא דסעודת שויו"ט עושה קבע כיון דרמי עלי' חיובא לאכול פת בשויו"ט היינו כיון דא"א לפטור א"ע מחיוב זה לכך שפיר הוי קבע משא"כ במצות אכילת שירי מנחות אפי' אי נימא דלענין לאכול חוץ לסוכה ג"ז הוי קבע אבל לענין פת כיסנין הרי קיי"ל בש"ע סי' קס"ח ס"ו דא"ח אלא כל שאחרים רגילין לקבוע עליו אבל מה שהוא בעצמו קובע ל"מ וא"כ הא תינח להך תירוצא שבתוס' יבמות מ.

ד"ה רצה דמצות אכילת שירי מנחה רמיא דוקא על הכהן המקריב א"כ הכהן המקריב א"א לו להפטר הימנה ושפיר י"ל דקובע כמו אכילת שויו"ט משא"כ לאידך תי' שם שהמצוה הוא על כל הכהנים של אותו משמר או בית אב כדכתיב לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו וא"כ כל כהן שאוכל השירי מנחה הוא מעצמו ומרצונו החפשי הוא אוכלם שהרי אפשר לו להפטר הימנה שיאכלם כהן אחר שבמשמר א"כ הו"ל כמו שהוא בעצמו קובע ול"מ שיהי' קבע לענין פת כיסנין.

שעל כן נלפענ"ד ליישב עד"ז דהנה באמת הקשו הפוסקים ז"ל לד' הרא"ש והטור וסייעתייהו דס"ל דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה וגם ס"ל כר"י דחמץ נוקשה ל"ה רק דרבנן א"כ קשה קרא דכתיב במנחות כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ היכי משכחת לה הרי הו"ל מ"פ עם מים דנילושות בשמן ול"ה רק חמץ נוקשה ט' נובי"ק סי' כ"ב.

והנה למאי דקיי"ל דעשרון מקדש א"כ שפיר משכחת שנתחמץ לאחר שנמדד בעשרון קודם שנתנו בביסא דאז ל"ה בו עדיין שמן אמנם עדיין קשה לר"ע דס"ל במנחות דנ"ז: וד"צ. דמדת יבש לא נתקדשה ולא נמשחה כל עיקר א"כ קשה לדידי' האיך משכחת מחמץ במנחה לאחר שניתנה בביסא הלא שמן הי' בביסא קודם נתינת הסולת כמבואר במשנה מנחות הנ"ל ובפירש"י שם שבתחלה הי' נותן השמן בכלי קודם נתינת הסולת ואח"כ נותן עליו את הסולת וחוזר ונותן השמן לבלול ע"ש והעשרון הא לא נתקדש לדידי' וא"כ הוי מ"פ עם מים ול"ה רק חמץ נוקשה דהוא דרבנן ועכצ"ל כמ"ש בשעה"מ פ"ו מחו"מ ובמק"ח סי' תס"ב דהא דמ"פ עם מים ל"ה רק חמץ נוקשה הוא דוקא כשהרוב מ"פ ומיעוט מים אבל היכי שהמים הם הרוב בתר רובא אזלינן ומחמיצין חמץ חמור והלכך במנחות ששמנן מועט לוג שמן לעשרון והמים הם הרוב הזהירה התורה שפיר שלא תעשה חמץ כיון שי"ב רוב מים.

ולפי"ז כיון דלר"ע הי' במנחות ע"כ רוב מים נוד השמן מתיישבא שפיר קושייתינו הנ"ל דהנה בחי' הרשב"א ברכות הקשה בברייתא דילן דקתני אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה היא אדם יוצא בה י"ח בפסח איך יוצא בה י"ח מצה הרי אינה נאכלת בכל מושבות ותי' הפנ"י דאתיא כר"ע דפליג בפסחים ל"ו.

ול"ב מצה הנאכלת בכל מושבות ובצל"ח הוסיף דאף דמסקינין התם דהדר בי' ר"ע ברייתא זו שנאה ר"ע מקמי דהדר בי' ע"ש ולפי"ז כיון דההיא ברייתא ע"כ ר"ע שנאה ולר"ע לשיטתי' ע"כ הי' במנחה רוב מים נגד השמן כנ"ל ולפיכך שפיר קאמר דמברכין עליהן המוציא כד' הטו"ז הנ"ל ודו"ק: והנה במג"א סי' קס"ח ס"ק ט"ז רוצה לומר דאפי' אם יש בו רק מעט מים לה' עלי' דין פת כיסנין ומוכיח לה מדפוסק הרמב"ם פ"ו מחו"מ דמצה שנילושה במ"פ יוצא בה י"ח בפסח והרי כ' שם דכל שאין מברכין עלי' ברהמ"ז א"י בו י"ח מצה וכיון שנילושה במ"פ הא הו"ל פת כיסנין ומכח זה כ' דהתם מיירי כשיש גם מעט מים ופת כיסנין ל"ה רק בשאין בו מים כלל.

והנה לכאורה הי' מקום לתרץ קושיא זו עפי"ד התוס' ביצה ט"ז: שכ' לענין נילוש שרוצים לומר שם די"ב משום בישול עכו"ם דל"ה עלי' תורת פת כיון דאין מברכין עליו המוציא ומביאים בשם רבינו יחיאל לדחות זה דכיון דאי קבע סעודתי' עלי' מברכין עליו המוציא הוי עלי' דין פת ע"ש ואיפסק להלכה כר"י בב"י יו"ד סי' קי"ג ובד"מ שם וא"כ י"ל דהוי עלי' נמי מה"ט דין לחם לצאת בו י"ח מצה כיון דאי קבע סעודתי' עלי' מברכין עליו המוציא אמנם אכתי יש לעיין דהנה כבר ראיתי למי שהתעורר דהלא המצות שלנו שהם דקים הו"ל כמו כעבים יבשים שמבואר בש"ע ס"ז דיעה השלישית דאפי' אינם מתובלין יש להם דין פת כיסנין והאיך מברכין עליהן המוציא ובהמ"ז ויוצאין בהם י"ח מצה אמנם באמת ליכא קושיא בזה דהרי אי קבע סעודתי' עלייהו מברכין המוציא ואי שבע מהני כעבים יבשים חייב בבהמ"ז מה"ת כמ"ש בפמ"ג במש"ז שם סק"ו דכיון שכעבים הם באמת פת גמור רק שרגילין לאכלן לקינוח ולא לשבעה לכך כשאכל מהם כדי שביעה חייב מה"ת בבהמ"ז ולכך שפיר יוצאין בהם י"ח ומברכין עליהן המוציא ובהמ"ז משא"כ בעיסה שנילושה במ"פ הלא כ' בפמ"ג שם דכיון דמה"ת לאו לחם הוא לכך אפי' באכל כדי שבועה א"ח בבהמ"ז רק מדרבנן וא"כ איך יוצאין בו י"ח מצה מה"ת אמנם באמת מסתפק שם בפמ"ג בזה ויהי' מזה ראי' דבאכל כדי שבועה גם בעיסה במ"פ הוי מה"ת ומבואר הכי בספר האשכול ה' סעודה סי' י"ח שכ' שם דכל פת כיסנין מה"ת חייב בבהמ"ז דלחם גמור הוא רק דרבנן לא החמירו כל שלא שבע ממנו וא"כ בשבע ממנו חייב מה"ת לברך בהמ"ז וה"ה דע"י קביעות חייב מה"ת לברך המוציא אי הוי דאוריי' וכן מצאתי בב"י שכ' דהחילוק בין טרוקנין לטריתא בברכות ל"ז: ל"ח דלהכי בטרוקנין אדם יוצא בו י"ח מצה אף דבלא קבע עלי' אין מברך המוציא וג' ברכות משום דאי קבע סעודתי' עלי' מברכין עליו המוציא שם לחם עליו [וצ"ע בפמ"ג שם בא"א סק"מ שכ' בשם הלבוש דטרוקנין מה"ת ל"ה לחם והקביעות עושהו לחם רק מדרבנן] אבל טריתא כיון דאפילו קבע סעודתי' עלי' אינו מברך עליו המוציא להכי א"י בו י"ח בפסח ע"ש וא"כ ל"ק קושי' המג"א הנ"ל.

ובאמת בלעדי זה תם אני ולא אדע דהרי בב"י מבואר הטעם של פת כיסנין דאין מברכין עליו המוציא וג' ברכות משום דלא נעשה לקביעות רק לקינוח סעודה להכי לא נתנו לו חשיבות פת לקבוע ברכה לעצמו וא"כ במצה שיוצאין בה י"ח כיון דצריכה שימור משעת לישה עכ"פ לשם חובת מצה ע' פסחים מ.

הרי נעשה מתחלתה לקביעות ואיך שייך לתת עלה תורת פת כיסנין ושפיר יוצאין בה י"ח אף בנילושה במ"פ. ויש להביא ג"כ ראי' לזה מהברייתא שהובאה במנחות כ"ג: תיבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה היא אלא שנקראת מצה מתובלת וקס"ד התם דאפיש לה תבלין טפי ממצה ע"ש והרי בזה שפיר קשה אפי' למ"ש הרמ"א דעירב בה תבלין ל"ה פת כיסנין עד שי"ב תבלין הרבה שכמעט התבלין הם העיקר הרי לס"ד מיירי דאפיש לה תבלין טפי ממצה א"כ הו"ל פת כיסנין ובלא"ה א"י י"ח מצה כיון שאין מברכין עליו ברהמ"ז א"ו דבמצה כיון שע"כ מתחלתה שמרה לשם מצה מעשי' מוכיחין עלה דלא ליהוי עלה דין כיסנין.

ובלא"הדברי הפמ"ג שם צדקו מאד במ"ש דהכלל שכ' הרמב"ם דכל שאין מברכין עליו בהמ"ז א"י י"ח קאי דוקא לענין מצה של איסור אבל מצה כשירה אף אי נעשה באופן שאין מברכין עליו בהמ"ז יוצאין בה י"ח בפסח: ומה שהקשה במג"א שם מהא דקיי"ל בסי' קפ"ח דבשבת אם שכח רצה וביו"ט יעלה ויבא צריך לחזור ושאני ר"ח דא"ב לא אכיל פת משא"כ שויו"ט הא לא סגי דלא אכיל פת והרי א"ב אכיל פת שנילוש במ"פ דא"צ בהמ"ז ובפמ"ג הוסיף דגם לפי תירוצו של המג"א שכתב דרק בלא עירב מים כלל הו"ל פת כיסנין ג"כ קשה דהרי כ' המג"א בסי' ר"פ דאכלו בשבת חולין בטהרה לחם שלא הוכשר אלמא דיוצאין בשבת בלחם שנילוש במ"פ לבד וא"כ אמאי חוזר כשלא הזכיר שבת בבהמ"ז הרי איפשר בכזית פת כזה ולענ"ד לולא דברי קדשם הי' נראה דליכא בזה עפמ"ש בר"ן פ"ב דסוכה דשיעור חיובא דפת בשויו"ט הוא כביצה ע' טור א"ח סי' רצ"א ומבואר בפוסקים דלהכי בעינין כביצה ולא סגי בכזית כמו אכילת מצה כיון דסעודת שבת ויו"ט הוא משום עונג ושמחה ולכך בעינין כביצה שהוא אכילה שי"ב שביעה כדא"ר יהוד' דמזמנין עד כביצה.

משום דכתיב ואכלת ושבעת אכילה שי"ב שביעה זהו כביצה. ולפי"ז נראה דאף דלענין כיסנין קיי"ל דל"ה קבע רק בשיעור שאחרים קובעין עליו סעודה דלא כהראב"ד שכ' דתליא בקביעות שלו מ"מ זהו דוקא בחול משא"כ בשויו"ט נהי דל"א דהמצוה עושה קבע כמ"ש הגו"ר הנ"ל בכ"ז כשרוצה לקיים סעודת שויו"ט בפת כיסנין הלא קובע סעודתו עליו ונהי דקביעתו ל"מ כשאחרים אין קובעין סעודה עליו מ"מ כיון דשיעור כביצה הוי אכילה שי"ב שביעה לענין חיובא דסעודת שויו"ט חשיב נמי אכילה שי"ב שביעה לענין חיוב ברכת המוציא וג' ברכות כהא דמצינו בסוכה ד"ז.

מגו דהוי דופן כו' וז"ב בעיני: עכ"פ אף שהמג"א שם בישוב קושייתו חוכך לומר דלענין פת כיסנין בעינין שיהי' בלי תערובת מים כלל בכ"ז לדינא מסכים להרמ"א דאפי' איכא תערובת מים הו"ל פת כיסנין אמנם בעינין שיהיו המ"פ הרוב עכ"פ. וא"כ בנ"ד בעינין ג"כ שיהי' באורז רוב כנגד המים כשמבשלין אותן ואז אמרי' שנכנס טעם האורז בהמים וי"ב רוב נגד המים ואז שפיר י"ל דהוי עלי' דין כיסנין: איברא דיש מקום לומר דהא דכ' הט"ז דבעינין רוב מ"פ נגד המים הוא דוקא בתערובת בעלמא מ"פ עם מים בלי בישול אבל כשבישלן ביחד נתהפך כל המים למ"פ כמ"ש במהרי"ט ח"ב סי' ב' בשם המבי"ט ביין צמוקים שדינו כיין ענבים לענין דחשיב מ"פ שאין מחמיצין ומייתי לה מהא דא' ב"ב צ"ו: דיין צמוקים לנסכים לא יביא ואם הביא כשר ויין מזוג אף אם הביא פסול הרי דיין צמוקים ל"ח מזוג במים וע"כ משום דע"י התסיסה נתהפך כולו ליין ע"ש אמנם ראיתי בבכור שור בחי' לב"ב שם כ' ליישב מה שפקפק חכם א' על שמקדשין על יין צימוקים שנותנים מים הרבה על הצמוקים עד שהצמוקים הם א' מששה במים וא"כ היין בטל במים כמ"ש בסי' ר"ד.

ומיישב התבו"ש עפ"מ דא' במנחות נ"ה. דלכ"ע בגרוגרות הואיל ויכול לשלקן ולהחזירן לכמות שהיו משתערין לכמות שהיו קודם שנתייבש וא"כ ה"ה לצמוקין שרואין שאחר השליקה מתגדלים בכפל או יותר הלכך משתערין כך אבל אם הצמוקים אחר שנתפחו הם א' מששה במים הוי ברכה לבטלה ע"ש ול"א דכיון שנתבשלו ביחד נתהפכו המים ליין.

ובאמת בתשו' חכם צבי סי' ק"מ חולק על המבי"ט הנ"ל וא"כ בשאר מ"פ דשיעור ביטול דידהו במים הוא רוב דלא נאמר שיעור ו' חלקים רק לגבי יין עמג"א סי' ר"ד סק"ט א"כ כשהמים הם הרוב נגד המ"פ לא חשיב כיסנין. והנה שמעתי שהאופים נוהגים ללוש על שכר ולכאורה יש ללמד זכות עליהם דבאמת במג"א סי' תס"ב סק"ו החזיק בשי' המבי"ט ומהרי"ט דמאחר דנשתנו המים מברייתן נתבטלו מהיות מים ודין מ"פ עליהן ומובן הוא ביותר בסברא עפי"ד הט"ז א"ח סי' ר"ה סק"ה דמים כיון שאין לו טעם של עצמו מקבל כל הטעם מהדבר שנתבשל בתוכו ונתהפך להיות כמוהו ע"ש ואף דבעירובין כ"ט: אר"ז אמר שמואל דשכר פוסל את המקוה בג' לוגין וכ' בתוס' שם משום דכל עיקרו אינו אלא מים הרי דדין מים עליו לענין פסול שאובין במקוה הנה באמת בחי' הריטב"א שם נתקשה בזה דהרי משנה ערוכה היא בחולין כ"ה: דתמד משהחמיץ אינו פוסל את המקוה והא דמתרץ שם דהכונה הוא שאינו פוסל היכי דליכא במים עצמן שבתמד ג' לוגין כ"א בצירוף התמד אבל בתמד שי"ב שי"ב ג' לוגין מים פוסל את המקוה אפי' כשהחמיץ כ' בריטב"א גופי' שם שהוא דוחק ובאמת לית הלכתא כוותי' דשמואל בזה ומשהחמיץ אפי' איכא ג' לוגין מים אינו פוסל את המקוה אמנם צ"ע דברמב"ם פ"ז ממקואות ה"ד הובא בש"ך סי' ר"א ס"ק ס"א פוסק דשכר פוסל המקוה בג' לוגין וביותר צ"ע דמתני' הוא בפ"ז דמקואות מ"ב דמי שלקות פוסלין המקוה בג' לוגין הרי דחשיב מים לענין פסול שאובין ואמאי יהי' חשיב מ"פ לענין כיסנין אמנם י"ל עפי"ד הירושלמי הובא בר"ש שם דפריך אמתני' דתרומות ספ"י מי כבשים ומי שלקות של תרומה אסורין לזרים ממתני' דמקואות הנ"ל דחשיב מים לענין שאובין הכא את עביד לי' אוכל והכא את עביד לי' משקה ומשני דתרומה תליא בנתינת טעם דאסור באכילה אבל מש"ה לא נפקי מתורת מים לענין מקוה ע"ש ולפי"ז י"ל דלהכי לענין כיסנין חשיב מ"פ כיון דנשתנה טעמו אף דלענין פסול שאובין לא נפקי מתורת מים מ"מ לענין דברים דתלויין בטעמא אזלינין בתר השתא שנתהפכו המים בטעמן נתבטלו מהיות עוד שם מים עליהם וה"ז דומה לדינו של הרבינו יונה לענין מוסק שנעשה מדם דשרי דאזלינן בתר השתא שנתהפך ונשתנה לדבר המותר עמג"א סי' רי"ו.

ובחק יעקב סי' תס"ז ס"ק ט"ז ובפמ"ג יו"ד בשפ"ד סוסי' ס"ו. וה"ה לענין פת כיסנין לא חשיב עוד שכר למים ומכ"ש מי שלקות דאשתנו בברכתם וכן לענין איסור תרומה וכי"ב הוי עלייהו דין השלקות כנ"ל בודאי חשיב הנילוש בהן לפת כיסנין דבאמת העיקר תלוי בזה שאין דרך לקבוע עליו כ"ד הב"י הנ"ל הני אין דרך לקבוע עליהן וה"ה דחשיב מי פירות לענין כיסנין.

והדבר צ"ע ובנ"ד במי אורז לא מלאני לבי להקל כ"א כשהיו הרבה אורז במים בשעת הבישול עד שהמים נעשו עבים ביותר כמובא במג"א סי' ר"ד סק"ט בשם תשו' מהר"ם דבכה"ג בודאי יש לחשבו כמ"פ ואפי' בזה יר"ש יהי' נזהר מלאוכלם כ"א בתוך הסעודה:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה