אור ברסלב

שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ

סי' ז

סימן ו

בעזה"י יום ה' ג' לירח תמוז שנת תרל"ד לפ"ק סערעטה.

הנני נוטה כנהר שלום לכבוד בד"ז י"ט ויד"נ הרב החריף ובקי חסיד ועניו בנש"ק. ירא ה' וחרד על דברו.

כש"ת מו"ה אברהם יוסף נ"י בהרהג"א המנוח אבד"ק זאלישטשיק ז"ל קונטרסו היקר הגיעני תמול שלשום ומה מאד שמח לבי בראותי כי ת"ל ידיו רב לו בתוה"ק להשכיל על דבר לזרות ולהבר ולא צדו צעדיו מלכת ברחובות הסוגיות להתחקות על שרשי ההלכה הברורה ולאשר אפפו עלי טרדות אין מספר למו בענינים שונים לא ירדתי אל עומק העיון להשיב לו על כל פרטי דבריו כאשר אותה נפשו ואך למען כבודו אתן לו מענה על אשר שאל בשתים ועלתה לו בתימה.

ואענה חלקי אמרה נפשי בקוצר אמרים כאשר תשיג יד בינתי הכהה. בעזר החונן לאדם דעה: גרסינין בש"ס מנחות ע"א ע"ב ת"ר טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן מיתיבי טלית אין פוטר בה אלא מינה טלית שכולה תכלת מביא תכלת וד"א ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר ארנב"י ל"ק כאן בטלית בת ארבעה חוטין כאן בטלית בת שמנה חוטין שמעת מינה מתירין מבגד לבגד דילמא דאי עבד והקשה כ"ת חדא לפימ"ש התוס' שם דהא דס"ל לרב אין מתירין מבגד לבגד אפי' למ"ד חובת גברא משום דאין לבטל הטלית ממצותה וא"כ האיך קא' שמעת מינה מתירין מבגד לבגד הלא בטלית בת שמנה לפי דעתו שיסבור שכולה תכלת א"כ אף אי ישקול ארבעה חוטין אכתי לא יתבטל מצות הטלית ובכה"ג הלא גם רב מודה דמתירין מבגד לבגד תו הקשה לפימ"ש המג"א רס"י ט"ו בשיטת הרמב"ם שהובא בב"י דס"ל דג' חוטין היו לבן והם וי"ו ראשין והחוט הרביעי הי' מחצה תכלת ומחצה לבן וכיצד הי' עושה הי' לוקח חצי חוט דהיינו ראש א' לבן וחצי חוט דהיינו ראש א' תכלת והי' טוה השני חצאי חוטין באמצעיתן יחד והקשה המג"א דהלא מותר לקשור חוט אם נפסק שיהי' י"ב גודלין דקשירה הוי חיבור מעלייתא וא"כ ל"ל טוי' וכ' דרק לכתחלה המצוה לטוותן יחד אבל אם נפסק חוט גם קשירה מועיל ולפי"ז מאי משני הגמ' דהא דאם הביא קלן אילן כשר מיירי בבת ד' הלא גם בבת ד' איכא למיחש שיפסק מהחוטין עד שיהי' נשאר כדי עניבה ויקשור הנתלש בחוטין של טלית אחר שהוא יסבור שהם של תכלת להשלימם לי"ב גודלין ובאמת הוא קלא אילן ואי לכתחלה צריך טוי' ולא קשירה כדברי המג"א ז"א דהא גם בטלית בת שמנה אין החשש רק על דיעבד דלכתחלה הא אין מתירין מבגד לבגד עכ"ק: הנה בהשקפה ראשונה אמרתי ליישב בפשיטות דהנה באמת קשה לכאור' לפימ"ש התוס' בחולין כ"ט ע"ב דהיכי דלכתחלה אסור לעשות כן אף דבדיעבד כשר הוי מילתא דלא שכיחא ע"ש ושעפ"י דבריהם אמרתי במק"א לבאר דברי הש"ס ביצה ד"ז ע"א וכ"ת לענין טומאה נמי נגזור אפושי טומאה הוא ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן שלכאורה אינו מובן דהא מצינו בכ"ד דגזרו רבנן גם לענין טומאה ע' פירש"י שם גם מהו הלשון אפושי טומאה הוא כו' ולדברי התוס' י"ל דשם ל"ש לגזור טומאה על האוכל משלל של ביצים מנבילת עוף כיון דלכתחלה אסור לו לאכול הוי מילתא דל"ש וא"כ ל"ש לומר רק שהוסיפו חכמים עוד טומאה באם אכל משלל של ביצים דנבילת עוף א"כ הוי אפושי טומאה ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינין ודוק] וא"כ לכאורה אף בטלית בת ח' היכי גזרינן שמא יתיר חוטי קלא אילן מהבגד ויסבור שהוא תכלת הרי כיון דלכתחלה אסור להתיר הוי מילתא דלא שכיחא וקיי"ל דלא גזרינן גזירה במילתא דלא שכיחא.

ע"כ נלפענ"ד דהפירוש בגמ' הוא כך דבאמת צריך להבין האיך מוקמינן הברייתא בטלית בת ח' אף שמבואר בתוס' ר"פ התכלת שאין בל תוסיף במנין החוטין לשיטת הקונטרס עכ"פ היכי אתרמי זאת שיהי' טלית בת ח' ועכצ"ל לפימ"ש התוס' בשבת כ"ב דאפי' למ"ד מתירין מבגד לבגד אם אינו תולה אותן בבגד אחר לכ"ע אסור וא"כ לפי"ז יכול להיות שרצה להתיר הציצית מהבגד אולם אם לא יתלה אותם בבגד אחר הלא אסור להתיר ולכך תלאן בבגד הזה אף שהי' בו כבר ד' חוטין כיון דליכא איסור בזה ולפי"ז קא' הש"ס שפיר שמעת מינה מתירין מבגד לבגד דאל"ה היכי אתרמי טלית בת ח' ומשני דאי עבד אבל לא דקאי הגזירה ע"ז וא"כ ממילא מיושב שפיר קשיותיו הנ"ל דהא באמת להתיר מטלית בת ח' לכ"ע אפי' לכתחלה מותר כיון שאין הטלית מתבטל ממצותו וא"כ הוי שפיר הגזירה במילתא דכשר לכתחלה וממילא אזדא גם קושייתו השני' דבטלית בת ד' לא חיישינן שיקשר חצי חוט הנפסק בחצי חוט לבן וכדברי הרמב"ם הנ"ל דהא כיון דלכתחלה אין רשאי לעשות כן כמ"ש המג"א א"כ הוי מילתא דל"ש ול"ג כנ"ל.

וראיתי לש"ב הגאון בעל ישיע"ק ז"ל שביאר ג"כ בסגנון כזה דברי הש"ס אבל לא מטעמא דילי ולא דבריו דברינו ובאופן היותר מורווח נלפענ"ד ליישב קושיתו הראשונה הנ"ל דהנה בתוס' ר"פ התכלת הנ"ל כתבו בשם הר"י דעד חי"ת כפולים שהם י"ו יכול להוסיף ואינו עובר על בל תוסיף ומבואר בתוס' שם ובפירוש הרא"ש על ה' ציצית בטעמא דמילתא דיכול להוסיף עד ח' משום דס"ל דאנן דרשינן גדיל שנים גדילים ד' וסובר דאי עביד מכל מין ומין גדילים דהיינו ד' חוטי לבן וד' חוטי תכלת גדילים קרינן בי' ולאו מוסיף הוא ע"ש שמבואר מדבריהם דדוקא בשני מינים תכלת ולבן יכול לעשות ד' שהן ח' ממין זה וכן ממין האחר משא"כ היכי דליכא אלא או תכלת או לבן לבד א"י להוסיף רק עד ד' כפולים שהן ח' ובטפי מהכי עובר על בל תוסיף וע' בטור וב"י א"ח סי' י"א.

ולפי"ז נוכל לומר בביאור דברי הש"ס עד"ז דהרי הטעם דטלית שכולו תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן הוא משום דקלא אילן דומה לתכלת וזימנין דמזבין לה לאינש אחרינא] וסבר דכל החוטין הן תכלת וכי מצריך לטלית אחריתי שקיל תרי חוטין מהכא ונותן שם עם לבן ושדי קלא אילן עם לבן בציצית והוי כלאים שלא במקום מצוה כפירש"י ולפי"ז יהי' הפירוש בדברי הש"ס כאן בטלית בת שמנה חוטין היינו הברייתא דתני בה ואם הביא כשר דהא אי איכא שמנה חוטין הא ליכא למיחש שהאחר יסבור שכל החוטין תכלת דהרי לדברי התוס' והרא"ש הנ"ל ביותר מארבעה חוטין ממין א' עובר על בל תוסיף כנ"ל וא"כ האחר רמי אנפשי' לזכור שבודאי יש כאן ארבעה חוטין קלא אילן שבודאי המוכר לא עבר על בל תוסיף וא"כ לא יקח מהחוטין הללו לטלית אחר וליכא למיחש למידי משא"כ הא דתני פסול מיירי בטלית בת ד' חוטין א"כ איכא חשש דילמא יסבור שהן כולן תכלת דהלא עד ד' אינו עובר על ב"ת אפי' כשהן ממין א' וא"כ דילמא יקח שנים מהן היינו הקלא אילן לטלית אחריתי במקום התכלת ויהי' כלאים שלא במקום מצוה ולפי"ז מיושב שפיר קושייתו הנ"ל דהלא הא דהתכלת אינה מעכבת הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת היינו להיות כל הד' מלבן או מתכלת אבל בשני חוטין הא לא סגי כמבואר בתוס' ר"פ התכלת וא"כ כי חיישינן שיקח שני חוטין מן הד' חוטין לטלית אחרת א"כ שמעת מינה שפיר דמתירין מבגד לבגד דבבת ד' הא מתבטל הטלית ממצותו ואפ"ה חיישי' שיקח ב' חוטין מן הארבעה לטלית אחרת: ועפ"י דרכינו זה יתבארו היטב דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ציצית ה' ח' שכ' סתמא דבקלא אילן פסול ולא חילק בין טלית בעלת ארבעה לבעלת שמנה כמו שחילקו בגמ' וכבר תמה עליו הכ"מ מזה.

ונלפענ"ד עפימ"ש הר"ן בחידושיו לסנהדרין פ"ח בשם הרמב"ם ז"ל דס"ל דבמנין חוטי הציצית אין שייך בל תוסיף ויכול להוסיף כמה שירצה ע"ש ובאחרונים מבואר דבר זה אי שייך ב"ת במנין חוטי הציצית או לא תליא בפלוגתא דתנאי אי דרשי' גדילים הרבה ואיכא מאן דדריש לה לדרשא אחריתי ע' יבמות ה'.

וע' מנחות ל"ט דרבב"ח דריש לי' או גדיל או פתיל ע"ש ולפי"ז הלא ביארנו דברי הש"ס הנ"ל כאן בטלית בת ח' דכשר בדיעבד משום דאמרינן דבודאי ישים אל לבו לדעת שיש כאן ד' חוטין קלא אילן דבודאי המוכר לא עבר על ב"ת כנ"ל והתינח למאן דס"ל דיש ב"ת במנין חוטי הציצית דע"כ הש"ס אזיל אליבא דמ"ד זה משא"כ הרמב"ם לשיטתי' אזיל דס"ל דאין איסור ב"ת במנין חוטי הציצית א"כ גם בטלית בת שמנה פסול ולהכי שפיר כ' סתמא פסול בלי שום חילוק כלל וע"ד החידוד הנה מקום אתי ליישב קושייתו השני' עפי"מ שהקשו התוס' בנדה ס"א ע"ב לשי' רש"י ז"ל דלא חשיב כלאים עד שיהא שוע כא' וטווי כא' א"כ ל"ל קרא להתיר כלאים בציצית הא אין הטלית והציצית שוע וטווי כא' ותי' האחרונים דכיון דקיי"ל קשר עליון דאוריית' א"כ כיון דמהני הקשר לחברן לגבי מצות ציצית הוי נמי הקשר חיבור לענין כלאים כדא' בעלמא מיגו דהוי דופן כו' ולפי"ז הלא באמת שיטת התוס' והרא"ש הנ"ל דעד שמנה הוא בכלל מצוה שהוא בכלל גדילים ויותר משמנה אינו בכלל המצוה ועפי"ז נוכל לומר הפי' בגמ' כאן בטלית בת ד' א"כ אף אם יסבור שהן כולן תכלת ויקח ב' חוטין מהן ויתלה אותן בטלית אחר עם ב' חוטי לבן במקום תכלת לא יהי' כלאים שלא במקום מצוה דלו יהא שכל הארבעה הם לבן הוי ג"כ במקום מצוה משא"כ בטלית בת ח' כשיקח ד' של קלא אילן לטלית אחרת במקום תכלת עם ד' אחרים של לבן א"כ יהי' שמנה חוטין של לבן ויהי' כלאים שלא במקום מצוה ולכאורה לד' רש"י ז"ל דבעי' שיהא שוע כא' וטווי כא' א"כ אינו אלא כלאים דרבנן והוי סד"ר ולקולא אמנם למאי דקיי"ל קשר עליון דאוריית' א"כ יהי' כלאים דאוריית' ושפיר חיישינן ולפי"ז התינח כדחיישינן שיתנם בסוף טלית אחרת עם חוטין אחרים אמנם אי לא חיישינן רק שיתלשם ונקשרים בחוטין אחרים להשלימם לי"ב גודלין כקושייתו א"כ הא מדאוריית' ציצית סגי כ"ש ורק מדרבנן בעי' י"ב גודלים עיי' לבו"ש א"ח סי' י"ב א"כ אף אי נימא בזה מיגו דמהני הקשר לציצית להשלימם לי"ב גודלין הוי נמי חיבור לענין כלאים עכ"פ לא יהי' רק כלאים דרבנן והוי סד"ר ולקולא ומיושב קושייתו ע"כ: והנה גם קושייתו הראשונה אפשר לתרץ באופן אחר דהנה באמת קשה היכי מוכיח הש"ס כאן דמתירין ציצית מבגד לבגד הרי לפי"ד הקדמונים הנ"ל שביותר מארבעה מכל מין הוי מוסיף גורע א"כ ע"כיהי' מוכרח ליטלם מהבגד לפי"מ שיהי' סובר שהם תכלת דאל"ה פסולים הציצית והיכי יכול למידק מזה דמותר להתיר ציצית כשרים מבגד לבגד.

ובפשיטות נוכל ליישב דהנה באמת צריך להבין לפי"מ דמוקי הא דאם הביא כשר בטלית בת ארבעה חוטין דליכא למיחש למידי כפירש"י לעיל מיני' וא"כ אמאי לכתחלה לא יביא תכלית וקלא אילן ול"ל משום דאשני מראות שבה קפדינן ואלו מראיהן שוין ז"א דהא זהו רק לל"ב דרש"י ולל"ק ליתא להאי טעמא וגם לל"ב הלא פסול מטעם זה אפי' בדיעבד ועכצ"ל דלל"ק גם בד' חוטין איכא חשש דישקול תרי חוטין מהכא ויתנם בבגד אחר עם לבן כפירש"י לעיל מיני' וא"כ לפי"ז שפיר מדייק דמתירין מבגלב"ג מטלית בת ד' דכשר גם כשהוא כולו תכלת ושפיר מוכח דמתירין מבגד לבגד וממילא אזדא גם קושייתו הראשונה כיון דבטלית בת ד' הא מתבטל הטלית ממצותו ושפיר מוכח דמתירין מבגד לבגד: אולם לל"ב דרש"י ע"כ לא קאי דיוקא דהש"ס רק מטלית בת ח' דלההיא לישנא בטלית בת ד' אף בדיעבד פסול משום שהם שוין במראה [וע"כ לרבי דס"ל הלבן מעכב את התכלת] ובטלית בת ח' לא יביא משום חששא הנ"ל וללשון זה ע"כ הדיוק מטלית בת ח' וקשה כנ"ל אולם י"ל דרש"י לשיטתי' אזיל שהביא התוס' בר"פ התכלת ובר"ן סנהדרין הנ"ל בשמו דאין ב"ת במנין החוטין ומותר להוסיף כמה שירצה וגם לל"ב דרש"י הנ"ל שההוכחה היא מטלית בת ד' ג"כ קשה לכאורה הלא אפי' לפי"מ דקיי"ל מתירין מבגד לבגד מ"מ היכי שאינו מניחן בבגד האחר אסור כמבואר בתוס' שבת שהבאתי למעלה ובא"ח סי' ט"ו.

ואפ"ה היכי שרוצה לעשות ציצית נאים יותר מותר כדי לקיים מצוה מן המובחר זה אלי ואנוהו כמבואר בט"ז שם א"כ דילמא החשש שיתיר החוטין לפי שהוא סובר שכולן תכלת כדי ליתן תחתיהם חוטי לבן לקיים מצוה מן המובחר תכלת ולכן דנהי דתכלת ולבן א"מ זא"ז אבל לכתחלה מצוה בתכלת ולבן א"כ כדי לקיים מצוה מן המובחר הא לכ"ע מתירין מבגד לבגד א"כ שפיר יתירם כדי לאקדומי לבן ברישא דגם בטלית של תכלת מצוה להקדים לבן ברישא כדמסיק בר"פ התכלת מידי ציבעא גרים וצ"ע בזה: עתה ידידי קח נא תודה מפי וארשת שפתי בל אמנע מאתך על הברכה אשר הובאת לי מנחת מרחשת אשר רחשו רעיוני גבר הוקם על לתורה ולתעודה א"ז אבי אבי רכב ישראל ופרשיו נאמן עם ה' ועם קדושיו הגאון האמיתי מופת דורו גדול מרבנן שמו הקדוש והטהור מו"ה משה משולם איגרא זצוקלה"ה אבד"ק פ"ב אשר זה שנים רבות נשטפו בשטף הזמן מעת נפשו הטהור הסירה את שמלת שבי' מעלי' ותנער בגדי' מעפרות תבל ושבה אל בית אביה השמימה תורתו היתה מונחת בקרן זוית וחלקת מחוקק ספון לא שזפתה עין רואי חידושיו הנשגבים בבתי כלאים החבאו ועקבותיהם לא נודעו וזה כמה נכסוף נכספתי ורוח התשוקה התנוססה בקרבי וכמוני כל דורשי תושי' ואוהבי התורה עמדו על פתח תקוה בכליון עינים ובתשוקה נמרצה בלתי מוגבלת לחזות בנועם חידושי הגאון הנורא זצ"ל ולראות כצאת השמש בגבורתה מרפא בכנפי' לכל אשר תחת קיקיון תוה"ק יחסה ויתלונן.

אמנם אחרי רואנו כי רבים וכן שלמים נשא לבם אותם לקרבה אל המלאכה הנכבדה לקובעם כיון בדפוס חפץ ה' בידים לא הצליח אזי אמרנו נואש תוחלתינו נכזבה תקותינו נשארה מעל. עד אשר העיר ד' את רוח כ"ת לקיים מילי דאבות ולתת למו מהלכים בין אלה העומדים על משמרת התעודה למען לא תחתם התורה בלימודה והדברים העתיקים.

חריפים ומתיקים אשר הי' צפונים. טמורים ונעלמים עתה כככבים יאירו לנו נתיבות בתוה"ק.

לכן בלב מלא רגשי עונג וחדוה אקריב תודות לך ואברכך בשם ה' ואמינא לפעלא טבא יישר חילך ואפריון נמטי' לך כי רצה ד' את מעשיך ויעזרך ע"ד כבוד שמו ית' לבצע זממך הטוב וזכות א"ז הגאון זצ"ל תהי עליך סתרה ומשכרתך תהי' כפולה. ומדי דברי בך לא אחדול מהודיעך שעברתי בין בתרי הקונטרס מחלק ב' של הספר איגרא רמה שהנחת אצלי ולקוצר הבנתי וחולשת דעתי תעטר עלי באר כונתו פיה ונשגבים מבינתי דבריו הקדושים בסוגיא דמנחות צ"ה ע"ב: הנה מ"ש א"ז הגאון זצ"ל בישוב דברי הרמב"ם שפוסק דתנור מקדש ופוסק ג"כ דשתי הלחם ולחה"פ אין דוחין את השבת.

והעלה שם עפימ"ש בישוב קושי' המפורשים על פירכת הש"ס במנחות צ"ה הא איפסלה בלינה הלא כלי שרת אין מקדשין אלא לדעת. ותי' עפי"מ דאמרינן בשבועות י"א הקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג דמיגו דנחתא ק"ד נחתא נמי קדוה"ג וא"כ ה"נ אפי' ניתן השהל"ח ולחה"פ בתנור ע"מ שלא יתקדשו קדושת הגוף מ"מ מיגו דנחתא ק"ד נחתא נמי קדוה"ג ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים הלא בכ"מ דאמרינן אין כ"ש מקדשין אלא לדעת ע"כ מיירי בשכבר נחתא על הדבר הנקדש ק"ד דהיינו קדושת פה דאל"ה הא מבואר במנחות ע"ט ע"ב בתוס' שם ובתוס' כריתות כ"ד ע"ב ד"ה קסבר דכ"ש אינו מקדש דבר חול ע"ש ואינו מתקדש בכה"ג אפי' מדעת וא"כ בכ"מ אית לן למימר מיגו דנחתא ק"ד נחתא נמי קדוה"ג והדבר מוכרע ומבואר בש"ס סוטה י"ד ע"ב גבי מנחות דקא' שם ונותנה בכ"ש ומקדשה בכ"ש ופריך שמעת מינה כ"ש אין מקדש אלא מדעת ופירש"י וז"ל שהנותנו בהן צריך שיתננה לשם כך וא"ת הרי מנחה קדושה ועומדת שהקדישה בפה קדושת פה אינה אלא ק"ד ואינה נפסלת בט"י ובלינה כו' הרי להדיא דאע"ג דהמנח' קדושה כבר ק"ד אפ"ה קא' שמעת מינה כ"ש אין מקדשין אלא מדעת ול"א מיגו דנחתא ק"ד נחתא נמי קדוה"ג אעכצ"ל דההיא דרבא אינו ענין לכאן דהרי כ' התוס' בחגיגה כ"ג ע"ב דהא דכ"ש אין מקדשין אלא לדעת ילפינין מדכתיב ולקחו את כלי השרת ע"ש א"כ גלי רחמנא דבעינן דעת בעלים שיתקדש ע"י הכלי קדוה"ג ול"א בי' מיגו דנחתא כו'.

ורק בהקדיש זכר לדמיו אמרינן דכיון דאיהו גופי' חזי לעולה אע"ג דהקדישו רק ק"ד ממילא נחתא עליו קדוה"ג ואינו נתפס לדמיו. והנה מש"ש דבשני הלחם ל"ש מיגו דנחתא ק"ד נחתא נמי קדוה"ג משום דבאמת הקשו התוס' הרי כ"ש אין מקדשין שלא בזמנן ותי' דלילה אין מחוסר זמן וא"כ לא יוכל לחול קדוה"ג רק בלילה וא"כ אז אין חל ק"ד למוכרם וליקח בעדם שתי לחם אחרים כיון דא"ד את השבת ואי שראוי ליקח בעדם שהל"ח על עצרת של השנה הבאה ז"א דע"כ לוקחין מתרומה חדשה ולא מתרומה ישנה וע"כ דהקושיא הוא רק מלחה"פ שראוי ליקח על השבת הבא.

ובזה יישב דברי רש"י ז"ל שם שפי' מאי מבפנים במקום זריזין שלא יחמץ והקשה הא"ח הובא בנוב"י הלא בשהל"ח חמץ תאפינה כתיב ולדבריו הלא אין הקושיא רק מלחה"פ. ומיושב ג"כ בזה דברי הרמב"ם הנ"ל משום דבאמת היכי אמרי' דבלילה קדוש קדוה"ג דלילה אין מח"ז אע"ג דאיכא איסור דלן מ"מ מצינו בלן באימורים אם עלו לא ירדו אמנם לענין לחה"פ דהי' מצה וכיון דאסור מכח לינה א"כ ל"ה מצה משומרת כמ"ש הרמב"ם בעיסת כלבים שאין הרועים אוכלים ממנה מטעם שאינה משומרת א"כ גם מלחה"פ ליכא קושיא ולכך פסק דאפייתן בפנים וא"ד את השבת עכד"ה.

הנה גם בזה אזלת יד בינתי מלעמוד על תוכן דעתו הרמה דהיכי נוכל לומר בשהל"ח דיקדשו קדוה"ג בלילה משום דלילה אין מח"ז הלא אי נאפה מע"ש היו רודין אותן מבע"י ולא היו בתנור בערב ובתוס' מנחות נ"א ע"א כ' שם זה לענין הא דקא' בלחה"פ דבחול אשכחינהו דקאפו א"ל דרך חול קאפיתו אף כי היום יקדש בלינה איפסל לי' וכ' התוס' שם דכיון דלאחר האפיי' היו נותנין אותן בקערות זהב והיו שם בלילה מיפסלי משום דלילה אין מח"ז ע"ש אבל שהל"ח לא ניתנו בקערות ובאמת לענין שהל"ח כ' התוס' שם דכיון דלא דחו שבת א"כ מע"ש זמנם רק גבי לחה"פ כ' שפיר כיון דדרשינן לקמן צ"ז ע"א ועשית קערותיו אלו דפוסין א"כ היו בדפוס בלילה ולע"ע דבריו הקדושים נפלאו ממני ולא אוכל לרדת עד היסוד בם וכשאני לעצמי אומר ליישב ד' הרמב"ם הנ"ל גם ד' רש"י ז"ל שפי' במקום זריזין שלא יחמיץ שתמה הא"ח הלא שהל"ח היו חמץ ונראה בפשיטות דהנה באמת הקשו התוס' בר"פ שתי הלחם אמאי פריך הש"ס רק אי נימא תנור מקדש הרי אפי' למ"ד אין תנור מקדש הא הקערות נתקדשו ותי' שם דמ"ד קערותיו אלו הדפוסין קסבר תנור מקדש ומ"ד אין תנור מקדש מפרש קערותיו היינו קערות שהיו נותנין בהם את הלחם על שתי שלחנות שבאולם א' מכסף וא' מזהב על של כסף נותנין לחה"פ בכניסתן ועל של זהב ביציאתן ע"ש ולפי"ז הא באמת קשה מ"פ וא"ד את השבת הא איפסלה בלינה הרי כ' התוס' בסוכה ד"נ ע"א ובכ"ד דאפי' אי כ"ש מקדש שלא מדעת מ"מ שלא בזמנו לכ"ע אין מקדש שלא מדעת וא"כ היכי מיקדשי קודם השבת הא שלב"ז לכ"ע אין מקדש שלא מדעת וע"כ דעיקר הקושיא מלחה"פ היינו כיון דמ"ד תנור מקדש מפרש ועשית קערותיו אלו הדפוסין כד' התוס' הנ"ל וא"כ הלא היו בדפוס בלילה ולילה אין מח"ז א"כ הוי בזמנו וא"כ פריך שפיר למ"ד כ"ש מקדש שלא לדעת אמאי א"ד את השבת הא איפסלה בלינה וא"כ לפי"ז דהקושיא ע"כ רק מלחה"פ שפיר משני מאי מבפנים במקום זריזין ופירש"י שלא יחמיץ כיון דלחה"פ הי' מצה וא"ש והשתא מיושב שפיר ד' הרמב"ם הנ"ל דהתינח למ"ד דבזמנו כ"ש מקדש אף שלא מדעת משא"כ הרמב"ם לשיטתי' אזיל דפוסק בפ"ג מה' פסוהמ"ק דלעולם אין כ"ש מקדשין אלא לדעת א"כ גם מלחה"פ אין קושיא כל עיקר ושפיר פסק דאפייתן בפנים ואי"ד את השבת: והנה בעיקר קושי' התוס' שהקשו דליפרוך אפי' למ"ד תנור אינו מקדש הרי הקערות שלאחר אפיי' נתקדשו.

בתחלה עלה במחשב' לפני לתרץ עד"ז דהנה לעיל ד' מ"ה ע"ב במשנה ס"ל לר"ע ופסק הרמב"ם כוותי' דהכבשים אין מעכבין את הלחם וס"ל לרבא שם דשתי לחם הבאות בפ"ע לאכילה אתיין ומייתי לה מקרא ע"ש ורק משום גזירה דרבנן בעי עיבור צורה. והנה אי' במנחות ע"ט דנסכים הבאין עם הזבח אין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח ופירש"י שם דאין נפסלין בלינה אפי' נתקדשו בכ"ש ואע"ג דהתוס' שם השיגו עליו מ"מ בזבחים ד"ך ע"ב משמע דתופסים כשי' רש"י וע' כ"מ פי"ב מפסוהמ"ק ה"ו.

ולפי"ז הא בשתי הלחם הכבשים הן המתירין ולכאורה אין נפסלין בלינה קודם שחיטת הכבשים כדין נסכים הבאין עם הזבח אך י"ל דפירכת הש"ס הוא כיון דקתני סתמא דשהל"ח אין דוחין את השבת ומשמע אף בבאין בפ"ע והיכי דבאין בפ"ע הא בודאי נפסלין בלינה כדין נסכים הבאין בפ"ע משא"כ מלחה"פ אין קושיא כל עיקר כיון דלחה"פ יש לו מתירין הבזיכין והם מעכבין זא"ז כמבואר במשנ' מנחות פ"ז ע"א א"כ הוי כנסכים הבאין עם הזבח ואינו נפסל בלינה קודם הקטרת הבזיכין.

ואזדא לפי"ז קושי' המהרש"א פסחים מ"ו ע"ב שהקשה ע"ד התוס' שם דל"ל להוכיח דתנור אינו מקדש מדלא דחי יו"ט ואמאי אינו מוכיח מלחה"פ שנאפה כדרכו בכל ע"ש שיפסל בלינה אי נימא דתנור מקדש ולדברינו מלחה"פ אין קושיא כלל וא"כ ממילא מיושב קושי' התוס' הנ"לדליפרך הש"ס אפי' למ"ד תנור אינו מקדש דהא הקערות נתקדשו ולהאמור הא מלחה"פ לא פריך מידי רק משהל"ח ובשהל"ח הא לא היו קערות אולם באמת לא נוכל למימר הכי כיון דאי איתא דהקושיא הכי הוי הי"ל להש"ס לשנויי דמתניתין אתיא כמ"ד דהכבשים מעכבין את הלחם ולא הול"ל תברא מי ששנה זו לא שנה זו: לכן נלפענ"ד לתרץ קושי' התוס' הנ"ל עד"ז דהנה לכאורה צריך להבין מאי דמסופק הש"ס בדף צ"ה ע"ב ודף ק' ע"ב אי תנור מקדש או לא ומשמע דאיכא פלוגתא בזה ואמאי יגרע משאר כ"ש דילפינן בזבחים פ"ז מקרא דמקדשי [ואף דלא מצינו שנמשח התנור שיהי' עליו דין כ"ש מ"מ הא לדורות עבודתן מחנכתן כדא' בשבועות ט"ו ועכצ"ל דהאפיי' הי' בכהנים והויא עבודה כדמוכח מדברי הת"י יומא כ"ט דבשהל"ח ולחה"פ שייך לומר כמי שאפאן קוף וע"כ שהי' בכהנים ובבג"כ דאל"ה ל"ש כמי שסדרו קוף כמ"ש בת"י שם בא"ד ובתוס' סוכה ד"נ והכי מבואר ברש"י מנחות צ"ה ע"ב דאפיית לחה"פ הי' בכהנים] ע"כ נלפענ"ד דע"כ תנור לאו מתורת כ"ש מקדש דהרי בכל כ"ש מקדש תיכף דבר המתקדש בשעת שימה לתוכו ולא מצינו בכ"ש שיקדש לאחר זמן ואדרבא אמרי' ביומא כ"ט גבי לחה"פ שאם סדרו שלב"ז אינו מקדש אח"כ דכיון שנסדר בזמן שלא הי' ראוי לקידוש נעשה כמי שסדרו קוף משא"כ בתנור הא קיי"ל שאינו מקדש רק לאחר שיקרמו פני הלחם ולא בשעת שימה [ובאמת בתוס' מעילה ח' ע"א הקשו ל"ל קרמו פניו מיד בכניסתו לתנור ליקדש דהא כ"ש מקדש ותירוצם שם אין לו הבנה] ועכצ"ל דתנור שמקדש לא הוי מתורת כ"ש ומ"ד דתנור מקדש הוא עפ"י דאית' בש"ס לעיל ס"ג ע"א ת"ר מאפה תנור ולא מאפה כופח כו' ר"ש אומר תנור תנור שתי פעמים אחד שתהא אפייתן בתנור וא' שתהא הקדישן בתנור ומי אית לי' לר"ש ההוא סברא והתנן רש"א לעולם הוי למוד לומר שתי הלחם ולחה"פ כשירות בעזרה וכשירות בבית פאגי אמר רבא שיהא הקדישן לשום תנור ע"כ ולפי"ז י"ל דמאן דס"ל דתנור מקדש נפקא לי' מדכתיב ב' פעמים תנור ודריש שיהא הקדשן בתנור דהרי ר"ש דלא דריש הכי הוא רק מפני שסובר בדוכתא אחריתא דתנור אינו מקדש מדמכשיר בבית פאגי אבל מ"ד דתנור מקדש שפיר י"ל דדריש תנור יתירא להכי וכיון שלא הי' במקדש רק תנור א' לכל המנחות ע' בתוס' שם א"כ הוא גילוי דעת דבכ"מ תנור מקדש ולא מתורת קידוש כ"ש רק מצד גזה"כ ולהכי מקדש בשעת קרימה אף שבשעת שימה לתוכו לא הי' מקדש [ואף דא' במנחות צ"ו ע"א ר"י ור"ש בגמ' פליגי מר גמיר לי' מרבי' דתנור מקדש ומר גמיר לי' מרבי' דתנור אינו מקדש י"ל דר"י גמיר לי' מרבי' למידרש תנור יתירא שיהא הקדישן בתנור ולהכי ס"ל דתנור מקדש ור"ש גמיר לי' מרבי' למידרשי' שיהא הקדישן לשום תנור ולהכי ס"ל תנור אינו מקדש] ולפי"ז מיושב קושי' המפורשים הנ"ל שהקשו מ"פ וא"ד את השבת הא איפסלה בלינה הלא כ"ש אינו מקדש אלא לדעת וא"כ יוכל לאפותם ע"מ שלא יתקדשו עד למחד.

ולדברינו א"ש עפי"ד התוס' חגיגה הנ"ל דהא דכ"ש אינו מקדש אלא מדעת ילפינן מדכתיב ולקחו את כל כלי השרת א"כ י"ל דל"ב דעת בעלים רק בדבר שהקידוש הוא מתורת כ"ש משא"כ תנור הא ע"כ לאו מתורת כ"ש הוא מדחזינין שמקדש אח"כ אף דבשעת שימה לא הי' ראוי לקידוש וכנ"ל ולכך מקדש אף שלא לדעת וזהו לדעת סברת הא"ד במנחות ע"ח ע"ב דקא' דכ"ע כ"ש אין מקדשין אלא מדעת והכא בסכין קמיפלגי מ"ס סכין אלימא מכ"ש דאע"ג דל"ל תוך מקדש ופירש"י דכיון דבזה אלימא משאר כ"ש שמקדש אע"ג דל"ל תוך ה"נ בזה אלימא מכ"ש דמקדש גם שלא לדעת בעלים ע"ש והיינו כסברתינו דכיון דחזינן דמקדש אע"ג דל"ל תוך א"כ אין הקידוש מתורת כ"ש ולכך מקדש גם שלא מדעת בעלים וא"כ לפי"ז פריך הש"ס שפיר וא"ד את השבת הא איפסלי בלינה דליכא למימר מטעם דאין כ"ש מקדש שלא מדעת ז"א דהתינח אי הקידוש הי' מתורת כ"ש משא"כ תנור הא ע"כ אין הקידוש מדין כ"ש רק מצד גזה"כ כנ"ל א"כ מקדש גם שלא לדעת ומעתה מיושב ע"נ קושית התוס' הנ"ל דליפרוך אפי' אי תנור אין מקדש הא הקערות נתקדשו.

ולהצעתינו נכון מאד דמטעם הקערות לא הו"מ למיפרך כיון דהקערות מקדשין מדין כ"ש א"כ הוי יכול לשנויי משום דכ"ש אין מקדשין שלא מדעת ואין נפסלין בלינה [ועם האמור יהי' לבאר דברי הש"ס במנחות ע"ד ע"ב בהא דתני שם במשנה כל המנחות הנעשות בכלי טעונות ג' מתנות כו' וקא' בגמ' למעוטי מאי אר"פ למעוטי מנחת מאפה וכ' התוס' וז"ל לא מיקרי נעשית בכלי דקסבר תנור אינו מקדש עכ"ל ולדברינו א"צ לדחוקי דקסבר תנור אינו מקדש דאפי' אי קסבר תנור מקדש ג"כ א"ש דכיון דע"כ אינו מקדש מתורת כ"ש רק מצד גזה"כ כנ"ל א"כ אינו בכלל המנחות הנעשות בכלי ודוק] ובדרך זה יתבארו ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל שהקשו עליו בהא דמזכה שטרא לבי תרי דפוסק דאפייתן בפנים ופוסק ג"כ דא"ד את השבת וקשה עליו קושי' הגמ' דהא איפסלי בלינה.

ונראה דהנה באמת צריך להבין לדברינו הא דקא"ר יהוד' במנחות צ"ה שם דתנור מקדש ומסיק דר"י גמיר לי' מרבי' דתנור מקדש והרי איהו ס"ל במנחות ס"ג דתנור יתירא הוא להכשיר מעשה כופח ולא שיהא הקדישן בתנור וא"כ מנ"ל דהתנור מקדש ועכצ"ל דר"י גמיר לי' מרבי' דהתנור מקדש מדין כ"ש ואי דנימא כיון דלא קידש בשעת ההכנסה לתנור יהי' אח"כ כמי שאפאן קוף כדא' בשאר כ"ש כנ"ל ע"כ דר"י גמיר לי' מרבי' דאפיית לחה"פ וב' הלחם לא הי' בכהנים וא"כ ל"ש כמי שאפאן קוף כד' התוס' הנ"ל ושפיר מקדש כשאר כ"ש ולפי"ז הלא הרמב"ם פוסק בפי"ב ממעה"ק דכל מעשיהן כשרין בזר וא"כ ל"ש לומר כמי שאפאן קוף וא"כ לשיטתי' שפיר י"ל דתנור מקדש מתורת כ"ש ול"ק לדידי' פירכת הש"ס שיפסלו בלינה כיון דכ"ש אין מקדש אלא מדעת ולדידי' קידוש התנור הוא ג"כ מדין כ"ש.

ואם כנים אנחנו בזה נבא ליישב עפי"ז קושי' התוס' בזבחים צ"ו ע"א אלא הא דאר"נ אמר רבה בר אבוה תנור של מקדש של מתכת הוי ניעביד דחרס דהיסקו מבפנים הוא כיון דאיכא שהל"ח ולחה"פ דאפייתן בתנור וקדושתן בתנור הו"ל כלי שרת וכ"ש דחרס לא עבדינין והקשו בתוס' תימה דשבק מנחת מאפה דכתיב בה תנור בהדיא כו'.

ולהנ"ל יתיישב שפיר דהכי מוכיח הש"ס הרי שהל"ח ולחה"פ דאפייתן בפנים בתנור וקשה א"כ אמאי א"ד את השבת הא איפסלי בלינה ועכצ"ל משום דאינו מקדש אלא לדעת וא"כ עכצ"ל משום דמעשיהן כשרין בזר ל"ש בהו כמי שאפאן קוף ושפיר מקדש התנור מדין כ"ש כנ"ל משא"כ ממאפה תנור לא הו"מ לאוכוחי דהתנור הוא כ"ש דהומ"ל דלאו מתורת כ"ש מקדש רק מצד גזה"כ דכתיב בה תנור יתירא וכנ"ל לכך מוכיח משהל"ח ולחה"פ דלפי ההלכתא ע"כ מתורת כ"ש מקדש דאל"ה מקדש גם שלא לדעת ונפסלו בלינה וכיון דע"כ כ"ש הוא כ"ש דחרס לא עבדינין.

והדברים נכונים ע"ד החידוד והפלפול: ובהיותי עוסק בההיא ענינא אמינא לתרץ קושי' התוס' בפסחים ע"ז ע"א שהקשו בהא דקא' שם על המשנה ה' דברים באין בטומאה ואין נאכלין בטומאה העומר ושהל"ח ולחה"פ כו' סברוה דלכ"ע טומאה דחוי' בצבור ובעי' ציץ לרצות דליכא תנא דשמעת לי' דאמר טומאה הותרה בצבור אלא ר"י כו' והקשו התוס' מאי אולמא דר"ש טפי מדר"י אדרבא אשכחן במי שהוציאוהו דר"י ור"ש הלכה כר' יהוד' ונלפענד"ל דהנה לעיל מיני' שם קא' על המשנה הנ"ל למימרא דכולהו ממועד אתו מנה"מ כו' וכל הני ל"ל צריכי כו' ובתוס' שם ד"ה שכן יש בהן צד חמור כו' ולחה"פ.

אוריב"א מדכתיב תמיד ילפינן לי' דמשמע אפי' בשבת כו' וכ' המהרש"א שם דבודאי לא על הערכת לחה"פ כונתו כיון דמפורש בקרא דבשבת הוא דכתיב ביום השבת יערכנו ועוד מה דחיית שבת איכא בהערכתן ולכך כ' דעל הקטרת בזיכין קא' דדוחה שבת דהו"א שיהי' בע"ש כמו אפיית הלחם ואח"כ הקשה דנילף כולהי מלחה"פ דהיינו מבזיכין דדחי שבת ותי' דא"א למילף מבזיכין דאיכא למיפרך שכן באין להתיר לחה"פ לכהנים כדפריך בגמ' שם על עומר ושהל"ח ע"ש ולפי"ז הא בסוגיא דמנחות הנ"ל פליגי ר"י ור"ש אי אפיית לחה"פ דחי שבת דר"י סבר דדחי שבת ומפרש קרא והוא דרך חול אף כי היום יקדש בכלי דבחול אשכחינהו דקא אפי לי' א"ל דרך חול קאפיתו לי' אף כי היום יקדש בכלי איפסיל לי' בלינה ור"ש סבר בשבת אשכחינהו דקאפי לי' א"ל לא דרך חול בעיתו למיעבדי' מידי תנור מקדש שלחן הוא דמקדש ע"ש ולפי"ז שפיר מהדר הגמ' לאוקמי המשנה דוקא כר"ש מדקאתו כולהי ממועד דאי לר' יהוד' כיון דס"ל דאפיית לחה"פ דחי שבת א"כ שפיר קאי הריבוי דתמיד דדוחה שבת על האפיי' וא"כ תיהדר קושי' המהרש"א לדוכתה נילף כולהו מלחה"פ דהשתא ליכא למדחי שכן מתיר כיון דרק הבזיכין באין להתיד ולכך מהדד הש"ס לאוקמי המשנה דוקא כר"ש דס"ל דאין אפיית לחה"פ דוחה שבת וע"כ לא קאי רק אבזיכין ולכך לא נוכל למילף מלחה"פ והבן: והנה לתרץ קושי' התוס' דמנחות הנ"ל דהא הקערות נתקדשו באופן היותר מורווח נלפענ"ד עפי"מ שאומר ליישב עוד הפעם קושי' המפורשי' הנ"ל על פירכת הש"ס ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש וא"ד את השבת הא איפסלה בלינה והקשו דילמא תנא דמתניתין ס"ל כ"ש אין מקדשין אלא לדעת ולא נפסלו בלינה ומה שנלפענ"ד בזה דהנה בפסחים מ"ז ע"א פריך שם למ"ד צורכי שבת נעשין ביו"ט מהמשנה דלחם הפנים נאכל לתשעה לעשרה ולאחד עשר ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחי יו"ט ופירש"י וז"ל ואי מדאוריי' נעשין ביו"ט בגבולין ומדרבנן הוא דאסור הא במקדש קיי"ל דל"ג על השבות ואמאי אינו דוחה ע"כ.

ולכאורה קשה דהרי מבואר בש"ס עירובין ק"ג ע"א בהא דפריך שם סתמא דחותכין יבלת במקדש וגבי פסח תנן סתמא חתיכת יבלתו א"ד את השבת ומשני רב יוסף שבות דמקדש במקדש התירו שבות דמקדש במדינה לא התירו ופירש"י שם שהתמידין והקרבנות צבור במקדש הם מבקרין אותן ובפסחים ה"ט דאסור אע"ג דשבות הוא וצורך מקדש הוא אפ"ה כיון דכאו"א מבקר פסחו ומתקנו בביתו ואח"כ מביאו למקדש לא התירו ובס' יד מלאכי מביא בשם ס' עץ החיים שכ' להדיא הכי דל"ש אין שבות במקדש אלא במה שנעשה בעזרה אבל לא במה שנעשה חוץ לעזרה אפי' הוי לצורך פנים ע"ש ולפי"ז הא מבואר במשנה לקמן דהלישה והעריכה הי' בחוץ וא"כ האיך הי' יכולין לעשות הלישה ביו"ט אפי' אי נימא מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביו"ט הלא הלישה הויא אב מלאכה [ע' פנ"י ביצה כ"א שתמה על שהשמיטו הפוסקים דין דלישה שלא לצורך יו"ט] ובלישה הא ל"ש אין שבות במקדש כיון שנעשה חוץ למקדש כנ"ל ואי דנימא שהלישה תהי' מעיו"ט והאפיי' ביו"ט ז"א דהא לחה"פ הי' מצה וא"כ לא הי' אפשר ללוש מעיו"ט ולאפות ביו"ט שיחמיץ: אמנם נלפענ"ד לתרץ דהנה התוס' בפסחים מ"ו ע"ב הקשו אמאי אין אפיית שהל"ח ולחה"פ דוחה יו"ט נימא הואיל וא"ב פריקדע"כ ס"ל להתנא דאין תנור מקדש שאם הי' מקדש יפסול בלינה אולם י"ל דלעולם ס"ל לתנא דמתניתן תנור מקדש וס"ל ג"כ כ"ש מקדש שלא מדעת רק הלא כ' התוס' בסוכה ד"נ ובמנחות ד"ז ע"א דבשלא בזמנו לכ"ע אין מקדש שלא לדעת ולפי"ז הא לא קשיא מהא דאם חל יו"ט בע"ש הי' הלחה"פ נאפה בחמישי שיפסול בלינה דהרי אם הי' דוחין אותו ליום ה' א"כ הי' יכולין לאפותו ע"מ שלא יתקדש כעת בתנור ושלב"ז לכ"ע אין מקדש שלא לדעת וא"כ לא נפסל בלינה משא"כ אם יאפו אותו ביו"ט היינו בע"ש אע"ג דנדחה משבת מ"מ הא כ' התוס' במנחות נ"א ע"א דכיון דלא דחי שבת מע"ש זמנם ור"ל דכיון דהוי כן בתמידות הוי הזמן ע"ש וא"כ ל"ק דנימא הואיל וא"ב פריק ויאפוהו ביו"ט כיון דאם יאפוהו ביו"ט שפיר התנור יקדש אותו כיון דזמנו תמיד בע"ש הוי הזמן ע"ש משא"כ אם במקרה חל יו"ט בע"ש ודחינין אפייתו ליום ה' שפיר הוי בחמישי שלא בזמנו.

ומיושב שפיר קושי' התוס' דלא נוכל לומר שיאפוהו ביו"ט מטעם הואיל וא"ב פריק כיון דבזמנו הא כ"ש מקדש שלא לדעת ול"ל פדיון. וא"כ לפי"ז מיושב ע"נ קושייתינו הנ"ל דהכי פריך הש"ס דאי אמרת מדאוריית' צורכי שבת נעשין ביו"ט א"כ האפיי' תוכל שפיר להיות ביו"ט משום דאין שבות במקדש דהאפיי' הי' בפנים ואי דהלישה לא הי' יכול להיות ביו"ט כנ"ל ז"א דלגבי הלישה שייך שפיר הואיל וא"ב פריק כיון דמדת יבש לא נתקדשה ולא נאסרת רק האפיי' שאז התנור מקדש ול"ל פדיון ועל האפיי' שייך שפיר אין שבות במקדש.

ולפי"ז יתיישב קושי' התוס' הנ"ל והכי פריך ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש א"כ אמאי א"ד את השבת הא איפסלה בלינה ואי דס"ל כ"ש אין מקדשין שלא מדעת א"כ אמאי לא דחי יו"ט נימא הואיל וא"ב פריק דל"ש לומר דתנור מקדש דהא אינו מקדש שלא לדעת והי' יכול לאפותו ביו"ט ע"מ שלא יתקדש עד גמר האפיי' וע"כ דמקדש שלא לדעת א"כ איפסלי בלינה וא"כ כיון דע"כ המקשן ידע דא"ד יו"ט מטעם דא"א לומר הואיל וא"ב פריק משום דתנור מקדש א"כ ע"כ ס"ל תנור מקדש דאי כקושי' התוס' דתנור אינו מקדש ומטעם שהקערות נתקדשו א"כ ב"כ וב"כ תקשי אמאי לא דחי יו"ט נימא הואיל וא"ב פריק דהא בשעת האפיי' עדיין לא נתקדש קדוה"ג דהקערות המקדשין לא הי' רק אחר האפיי' דמדברי התוס' שם משמע דרק הקערות שלאחר האפיי' נתקדשו דלא כפירש"י לקמן צ"ז וכ"נ להדיא מדברי התוס' מנחות נ"א ע"א סד"ה אפי לה עיי"ש וא"כ בשעת אפיי' שייך שפיר הואיל וא"ב פריק ואמאי א"ד יו"ט וע"כ דפשיטא לי' להמקשן דתנור מקדש ודוק: אמנם הא קשי' לי ע"ד התוס' פסחים הנ"ל שכ' דנימא הואיל וא"ב פריק כיון שע"כ התנור אינו מקדש דאי מקדש יפסל בלינה וקשה ל"ל להתוס' להוכיח דתנור אינו מקדש הלא אפי' אי נימא תנור מקדש נ"כ קשה לפימ"ש התוס' במנחות נ"ז ע"ב ד"ה ושמעינן וכן מבואר בדברי התויו"ט במעילה פ"ב משנה ו' דאין תנור מקדש אלא לאחר שיקרם פני הלחם ולפי"ז הרי מבואר במשנה שבת י"ט ע"ב דמותר ליתן פת לתנור עם חשיכה אם יודע שיקרמו פני' מבע"י והיינו משום דלאחר קרימת הפנים א"ע על איסור אפיי' בשבת ובתוס' שם ד"כ ע"א ד"ה איבעי' להו מבואר בשם הירושלמי דלענין קרימת פנים של הלחה"פ בעי' קרימה מעליא היינו אף הפנים שכנגד האור משא"כ שיעור הקרימה שלא יעבור על איסור שבת די בקרימת פנים המדובקין בתנור וע' בט"ז א"ח סי' רנ"ד סק"ב א"כ לפי"ז אפי' אי נימא תנור מקדש ג"כ קשה נימא הואיל וא"ב פריק ואי דהתנור מקדש ול"ל פדיון ז"א דהא אין התנור מקדש רק לאחר שיקרמו שני פני' וא"כ ממ"נ עד הקרימת פנים המדובקין בתנור הא א"ע מטעם הואיל כו' ולאחר קרימת פנים זה הא שוב ליכא איסור אפיי' ביו"ט כנ"ל ובהיותי בבית א"א הרב הגאון נ"י הראה לי שגם הוא העיר בזה אמנם לפענ"ד לק"מ דלחם הפנים כיון שנאפה בדפוס ואין החמימות בא אליו רק מלמעלה שדופני הדפוס מפסיקין לכן לא נאפה מעל"ע עד שיקרמו פניו שלמעלה ושלמטה וכן מבואר בס' אבן העוזר סי' הנ"ל ובישיע"ק שם ועיקר קושי' התוס' הוא מלחה"פ ובלא"ה הא רק לר"א יש חילוק בין קרימת פנים דשבת ובין קרימת פנים דלחה"פ אבל לת"ק דר"א בספ"ק דשבת שם לדידי' קרימת פנים דשבת ודלחה"פ שוים ע"ש.

וע"ד הפלפול י"ל בישוב הקושי' הנ"ל עפי"מ דלכאורה יש להבין קושי' התוס' שהקשו נימא הואיל וא"ב פריק הרי גם אי אמרינן הואיל עכ"פ איסורא דרבנן איכא כמפורש בפנ"י שם בסוגי' ונראה דהנה בפמ"ג בספרו שושנת העמקים הקשה אמאי לא ידחה העשה דאפיית שתי הלחם ללאו הבא מכ"ע של לכם ולא לגבוה לפמ"ש הרשב"א הובא בש"מ כתובות ד"מ ובמ"ל פ"א מה' נ"ב דעשה דוחה ללאו הבא מכ"ע ויאפו אותם ביו"ט אמנם נראה עפי"ד התוס' ביצה י"ב ע"א שהקשו אמאי מוקי הא דהשוחט עולת נרבה ביו"ט לוקה כב"ש והא גם ב"ה ס"ל נדונ"ד א"ק ביו"ט ותי' דמהיכא אית להו דנדונ"ד א"ק ביו"ט מלכם ולא לגביה א"כ הוי לאו הבא מכ"ע ואין לוקין והקשו נימא כיון דאהדרי' אהדרי' לאיסורא קמא כמו בגוזז פסוהמ"ק ותי' דשאני גיזה שלא הותרה בפסוהמ"ק כלל בהדי' וא"כ הואיל ואשתכח בהו סמך לאיסורא מוקמינן לי' באיסורא קמא אבל הכא גבי יו"ט דא"נ הותר דכתי' אשר יאכל לכל נפש וגו' וה"ה בנדונ"ד מתוך שהותרה כו' א"כ אשכחנא דהותרה בהדיא וכיון דאשכחנא דהותרו בהדיא למאי דאהדרי' אהדרי' ולמאי דלא אהדרי' לא אהדרי' וקאי דוקא בעשה ע"ש.

והנה בשבת כ"ד ע"ב בתוס' ד"ה לפי כ' בשם ר"י דלהכי ל"א באפיית ב' הלחם מתוך שהותרה כו' משום שאחר האפיי' עוד צריך לעשות בהן תנופה ע"ש ומבואר במפורשי' טעמו של דבר דל"ש מתוך כו' אלא היכי שבשעת המלאכה הוא יכול לעשותו א"נ אבל היכי שבשעת המלאכה א"י לעשותו א"נ אע"ג דאח"כ יהי' א"נ ל"ו מתוך שהותרה כו' והוא מותאם עם דברי הר"י שבתוס' פסחים ד"ה ע"א שכ' דכיון שמתחלת הבערה א"י ליהנות ממנו אע"ג שיכול ליהנות ממנו אח"כ אסור ובמה שמוכיח רבא מדברי ר"ע ש"מ דל"א מתוך כו' כבר ביארתי במק"א וע' מג"א סי' תק"ז סק"ג ובסוגיין דמ"ז ע"א פירש"י דאליבא דרבה לכך ל"א גבי שתי הלחם הואיל ואי מקלעי אורחים משום דלא חזו עד שישחטו הכבשים עליהן ופי' התוס' שם ד"ה ואי אמרת דכיון דאינו מחוסר מעשה בגופן ואפ"ה לא חזיין עדיין לכך ל"א בהו הואיל כו' ע"ש וה"נ לענין מתוך כיון דבשעת המלאכה דהיינו האפיי' דאין מחוסר שום מעשה בגופן ואפ"ה א"י לעשות מהן א"נ בכה"ג ל"א מתוך כו' וכ"כ המג"ש בחידושיו וא"כ כיון דבשהל"ח ל"ש מתוך א"כ שפיר אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא וא"כ הא ביו"ט איכא עשה ול"ת ואין עשה דאפיית ב' הלחם דוחה ל"ת ועשה דיו"ט.

ומיושב שפיר קושי' הפמ"ג וא"כ לפי"ז מיושב שפיר קושייתינו הנ"ל דהכי קאי קושי' התוס' נימא הואיל וא"ב פריק ואי דאכתי איכא איסור דרבנן ז"א דנימא דעשה דאפיית שהל"ח דחי לאו הבא מכ"ע דלכם ולא לגבוה ואי דכיון דל"ש מתוך כו' אמרי' אהדרי' לאיסורא קמא כנ"ל ז"א דהא הטעם דל"ש מתוך הוא משום שא"י לעשותו אוכל נפש בשעת המלאכה ולכך הקשו הא אי בעי פריק להו א"כ יכול לעשותם א"נ וא"כ שייך מתוך כו' ורק התורה מיעטה לכם ולא לגבוה א"כ תדחי העשה דאפיית שהל"ח ללאו הבא מכ"ע דלכם ולא לגבוה ומעתה מיושב שפיר גם הקושי' הנ"ל שהקשינו דאמאי לא הקשו התוס' גם אי תנור מקדש ולר"א דקרימת פנים של שהל"ח ולה"פ הוא אחר הקרימת פנים דשבת ומכח ממ"נ כנ"ל ולהאמור ז"א דכיון דע"כ כל עיקר קושי' התוס' הוא דנימא דעשה דאפיית שהל"ח דחי לל"ת דיו"ט א"כ התינח אי נימא דשיעור הקרימה של שויו"ט עם הקרימה של הלחה"פ שוים הם שפיר נוכל לומר דעשה דוחה ל"ת משא"כ אי נימא דמשום אפיי' שלא לצורך יו"ט עובר מיד בקרימת פנים המדובקין בתנור והעשה דאפיית שהל"ח לא מיקיים רק אחר שנקרם גם הפנים שלגבי האור א"כ ל"ה בעידנא ואין העשה דוחה אותו.

והבן כי נכון הוא ע"ד הפלפול: והנה התוס' ז"ל תי' לקושיא הנ"ל דנימא הואיל כו' משום דל"א הואיל להתיר וניחא לי ליישב בזה מה דקשה לי לכאורה בדברי התוס' מנחות ר"פ שתי הלחם בד"ה ובדפוס הי' עושין שכ' וז"ל וא"א לברר אם הי' מתקן הלחם חוץ לדפוס שהי' הדפוס בתוך הלחם או הלחם בפנים ומתוך הסברא נראה שהלחם בתוך הדפוס כו' ולכאורה קשה אמאי לא פשיט לי' ממשנה דלקמן ד"ק ע"ב דקתני לחה"פ נאכל אין פחות מתשעה ולא יותר על י"א כו' ואינן דוחין לא את השבת ולא את יו"ט והקשה הכרו"פ בסי' ק"ח דהא קיי"ל כרשב"א דאמר ממלאה אשה תנור פת אעפ"י שא"צ אלא לפת א' מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא וא"כ הי"ל לאפותן עם שאר פת ותי' דכיון דאין תנור מקדש א"כ יש להם פדיון והו"ל דשיל"מ ובדבר האסור במשהו אפי' בתנור גדול ריחא מילתא דמשהו מיהא איכא ע"ש וא"כ לפי"ז הא קיי"ל בש"ע יו"ד סי' ק"ח דדוקא בצלי ואפיי' אוסר ריחא ולא בבישול ע"ש וא"כ לפי"ז בלחה"פ אי נימא שהי' מונח בתוך הדפוס וקיי"ל כמ"ד שהי' כמין תיבה פרוצה כמבואר ברמב"ם פ"ה מה' תו"מ והוא כתיבה שניטל כיסוי' א"כ הוי כצלי קדר שאין אוסר בו ריחא והדרק"ל הי"ל לאפות הלחה"פ ביו"ט עם שאר פת א"ו שהלחם הי' חוץ לדפוס.

אמנם לד' התוס' הנ"ל ליכא מזה ראי' דבאמת מלחה"פ ליכא קושיא כלל דנהי דהאפיי' יכולה להיות ע"י שיאפם עם שאר פת אבל מה יעשה בהלישה שהוא אב מלאכה ואין קושי' הכרו"פ רק משתי הלחם שהי' יכול להיות הלישה מעיו"ט שהיא חמץ משא"כ הלחה"פ שהי' מצה לא הי' אפשר לעשות הלישה מעיו"ט והאפיי' ביו"ט שתחמיץ ודוחק לומר ע"י הטלה לצונן] ואי דנימא הואיל וא"ב פריק על הלישה שעדיין לא נתקדש ז"א דהא גם האפיי' היינו יכולין להתיר ע"י הואיל כד' התוס' הנ"ל וע"כ כדברי התוס' דל"ש הואיל להתיר וא"כ א"א לומר הואיל גם על הלישה מטעם זה: ומעתה נבא לבאר דברי הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' תו"מ הי"ו שכ' אין אפיית לחה"פ דוחה את השבת ולא את יו"ט אלא בע"ש היו אופין אותו כו' ובפ"ח גבי שהל"ח כ' ואין עשייתן דוחה יו"ט ואצ"ל שבת אלא אופין אותן מעיו"ט שנא' הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה ע"כ והוא תמוה הלא במשנה צ"ה ע"ב וד"ק ע"ב כולל התנא שהל"ח ולחה"פ ביחד שאין אפייתן דוחה שויו"ט ולמה פלגינהו הרמב"ם ז"ל ומפסיק להו בסכינא חריפא שהביא על שהל"ח הטעם ממיעוטא דקרא שמדאוריית' אין אופין אותן ביו"ט וגבי לחה"פ כ' סתם שאין אופין אותן ביו"ט דמשמע שהוא רק מדרבנן וכבר התעורר בזה בהגהות טעם המלך על השעה"מ פ"ג מה' יו"ט ה"ט בשם הרב ר"א פלעקלש ז"ל וכן בשו"ת רב משולם מדו"ז הגאון בן הח"צ ז"ל האריך לתמוה בזה ע"ש [והנה לכאורה עלה בדעתי ליישב ד' הרמב"ם עפימ"ש רש"י בביצה כ"ג ע"ב ר"פ א"צ דגם באוכל נפש גופי' אינו מותר ביו"ט רק בשא"א לעשותו מעיו"ט כגון אפיי' שיותר טובפת חמה ע"ש בתוס' ובמגילה ד"ז ע"ב וע' בפנ"י שכ' דלד' רש"י ז"ל באוכל נפש שאפשר לעשותו מעיו"ט אסור מדאורייתא וא"כ אפשר לומר בלחם הפנים בלאו טעמא דלכם ולא לגבוה אסור משום דאפשר לעשותו מעיו"ט ולא שייך לומר שיותר טוב פת חמה דהא לחם הפנים הי' בו נס שהי' חם כיום הלקחו וא"כ שפיר אפשר לעשותו מעיו"ט וע' בפסחים דף ס"ד ע"ב דסבירא לי' לאביי דסמכינן אניסא ולכך אסור.

אמנם באמת משמע מכ"ד מדברי הרמב"ם ז"ל דלא סבירא לי' בהא כרש"י אלא דבאוכל נפש גופי' אין חילוק בין אפשר לעשותו מעיו"ט או לא אפשר ורק במכשירין יש חילוק וא"כ א"א למימר הכי] והנלפענ"ד ליישב בדרך נכון מאד עפי"ד הש"ס פסחים מ"ו ע"ב שהבאתי למעלה דמתיב רבה לר"ח דאמר מדאוריית' צורכי שבת נעשין ביו"ט ורבנן הוא דגזרו שמא יאמרו אופין מיו"ט אף לחול ממתניתין דלחה"פ נאכל לתשעה לעשרה ולאחד עשר כו' לפי שא"ד לא את השבת ולא את יו"ט וא"א מדאוריית' צורכי שבת נעשין ביו"ט אמאי לא דחי יו"ט א"ל שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו.

ואח"כ מתיב רב מרי שתי הלחם אין נאכלות לא פחות משנים ולא יותר משלשה כו' לפי שא"ד לא את שבת ולא את יו"ט וא"א צורכי שבת נעשין ביו"ט השתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט לכ"ש שא"ה דא"ק לכם לכם ולא לגבוה ולכאורה יש לתמוה הלא במנחות ד"ק נשנה במשנה שהל"ח קודם ללחה"פ וא"כ מאי ראה רבה להקשות מסיפא דלחה"פ ולא הקשה מרישא משתי הלחם וע"כ דידע משינויא דלכם ולא לגבוה ורב מרי לא ידע א"כ לפי"ז מ"פ מלחה"פ הא איכא ג"כ לשנויי לכם ולא לגבוה כמו בשתי הלחם.

ומה שנראה לי בזה הוא דהנה באמת הקשו התוס' הנ"ל למה אין אפייתן דוחה יו"ט נימא הואיל וא"ב פריק ותי' דל"א הואיל להתיר וע"כ הוא רק מדרבנן דמדאוריית' אין לחלק בין לקולא או לחומרא כמ"ש התוס' בפסחים ס"ב ע"א ד"ה כי ובחולין ד"י ע"ב ד"ה אלא []וצ"ע דברי הש"ס נדרים נ"ז ע"ב דילמא לחומרא שאני ולד' פי' הרא"ש שם בפי' הב' נראה דמיחייב מדאוריית'] וע' בכורות ד"כ ע"א בתד"ה ואבע"א וגם מדכ' המהרש"א ז"ל בחי' דבדיעבד אמרינן הואיל להתיר דאל"כ התוס' סתרי א"ע לדיבור שלאח"ז והרי מדאוריית' אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד כמ"ש התוס' בגיטין ד"ג ד"ה וכי לא בעי וכ"מ בש"ס ב"מ מ"ה ע"ב אא"א מדאוריית' פליגי מתחללין ולא מתחללין מיבעי' לי' ע"ש וע' בתוס' סוכה ד"מ ע"ב ד"ה על חיין ובתוס' פסחים י"א ע"א לא כ' רק שבמילי דאוריית' מצינו לכתחלה ודיעבד כגון קדשים אבל בעלמא לא וצ"ע בתוס' כתובות ד"ל ע"א ד"ה א"ב] ולפי"ז לכאורה קשה כיון דרק מדרבנן ל"א הואיל להתיר א"כ יהי' מותר לאפות משום דאין שבות במקדש בשלמא מלחה"פ לא קשיא כדמשני בגמ' שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו במקדש ולחה"פ הי' שבות רחוקה לדחות שבות יו"ט זה בשביל שבת שני' משא"כ בשתי הלחם הא הוי שבות קרובה והדרק"ל אמאי לא דחי יו"ט משום לכם ולא לגבוה נימא הואיל וא"ב פריק והוי לכם ואי דל"א הואיל להתיר הא אינו רק מדרבנן ונימא אין שבות במקדש אמנם נראה ליישב עפי"מ שהקשו התוס' שם בדיבור השני על הא דמצה של מע"ש א"י בה בפסח לר"מ דסבר מע"ש ממון גבוה ול"ח מצתכם נימא הואיל וא"ב מיתשל מחשבינן לה כשלו.

וכן מהא דאמרי' אבל א"ר של גבוה נימא הואיל וא"ב מיתשל עלי' חשוב כשלו ותי' ר"י דשאני הנהו דכתי' בהו לה' ולכך אע"ג דאיכא למימר הואיל חשבם הכתו' של גבוה ומבואר בקידושין נ"ג ע"א דדוקא היכי דכתי' קודש לה' אז לא] חשיב שלו ע"ש וכן הגיה הג' רי"ב ז"ל בתוס' דצ"ל שאני הנהו דכתי' בהו קודש לה' ולפי"ז הלא גבי שתי הלחם בפ' אמור כתי' קודש יהי' לה' לכהן ואמרינן בש"ס מנחות מ"ה ע"ב דלר"ע דס"ל שם במשנה דאין הכבשים מעכבין את הלחם יליף מדכתי' קודש יהי' לה' לכהן איזהו דבר שכולו לכהן הוי אומר זה לחם ובן ננס דס"ל דהכבשים מעכבין את הלחם ס"ל קודש יהי' לה' לכהן כתי' איזהו דבר שמקצתו לה' ומקצתו לכהן הוי אומר אילו כבשים ור"ע אמר מי כתי' קודש יהי' לד' ולכהן לה' לכהן כתי' כדר"ה דאר"ה קנאו השם ונתנו לכהן ע"ש.

והנה בדף מ"ו ע"ב ס"ל לרבה כר"ע דלחם באות בפ"ע לאכילה ע"ש וע"כ גם איהו ס"ל דקודש יהי' לה' קאי על הלחם ולא על הכבשים ולפי"ז א"ש מאד דבשתי הלחם לא קשיא דנימא הואיל וא"ב פריק כיון דכתי' בהו קודש לה' חשיב של גבוה אף דאיכא למימר הואיל כסברת התוס' הנ"ל ושפיר משני גבי שהל"ח א"ק לכם ולא לגבוה ורבה ידע מזה דעל שהל"ח איכא לשנויי מטעם לכם ולא לגבוה והיינו לשיטתי' אזיל דס"ל כר"ע דלחם עיקר וקאי קודש יהיו לה' על הלחם כנ"ל ולכך ל"ל בהו הואיל כנ"ל משא"כ בלחה"פ הרי לא כתיב קודש לה' וא"כ ל"ה יכול לשנויי מטעם לכם ולא לגבוה דאכתי איכא למימר הואיל וא"ב פריק והוי לכם ואי דל"א הואיל להתיר הרי ל"ה רק מדרבנן כנ"ל ואין שבות במקדש כיון דבס"ד הוי ס"ל דגם שבות רחוקה התירו במקדש וז"נ וברור בס"ד.

ולפי"ז א"ש דברי הרמב"ם הנ"ל דהרמב"ם ג"כ לשיטתי' אזיל דפוסק בפ"ח מה' תו"מ כר"ע דלחם עיקר וא"כ ע"כ קאי קודש לה' על שהל"ח וא"כ ל"ל בהו הואיל וא"ב פריק משא"כ בלחה"פ ע"כ ל"ל משום לכם ולא לגבוה כיון דמדאוריי' אית לן למימר הואיל וא"ב פריק ורק מדרבנן ל"א הואיל להתיר כנ"ל ולכך שפיר כ' בלחה"פ סתם אין אופין אותן ביו"ט והיינו מדרבנן דמדאוריי' שייך שפיר הואיל וא"ב פריק אף דפסק דאפייתן בפנים א"כ תנור מקדש מ" לפי"ד הלח"מ בפ"ה מתו"מ ה' ז שכ' דהרמב"ם לא פסק דתנור מקדש רק לענין שתהא אפייתן בפנים ולא לענין פסול לינה א"כ י"ל דפדיון ג"כ מהני כיון דאינו מקדש לגמרי.

ובשהל"ח דכתיב קודש לה' א"כ ל"ל בהו הואיל וא"ב פריק כס' התוס' הנ"ל לכך פסק דשהל"ח מדאוריי' אין אפייתן דוחה יו"ט משום לכם ולא לגבוה כיון דל"ל בהו הואיל וא"ב פריק כאמור וא"ש ע"נ בעזה"י: וארווח לן בהא לבאר עוד הפעם סוגיית הש"ס מנחות הנ"ל דפריך ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש וא"ד את השבת הא אפסלה בלינה והנה א"ז הגאון מליסא ז"ל בס' נחלת יעקב הקשה מש"ס שבועות י"א ע"א דקא' דלכך לא נפסלה קטורת בלינה הואיל וצורתה כל השנה כולה ופי' התוס' שעיקר מצותה בכך לעשותה כולה בתחלת השנה ולכך לא נפסלה בלינה א"כ מ"פ הש"ס בשהל"ח ולחה"פ דיפסלו בלינה נימא דמצותה בכך שלא ידחו את השבת ולכך אין נפסלין בלינה.

ולדרכנו יתיישב שפיר דהנה התוס' הקשו במנחות ט"ו ע"ב על פירש"י ז"ל שפי' במנחות ע"ט הא דאי זעירי אין הנסכין מתקדשין אלא בשחיטת הזבח לענין שאין נפסלין בלינה א"כ מ"פ הש"ס כאן בשהל"ח אמאי א"ד את השבת הא איפסלי בלינה נימא כיון דלא נשחטו עדיין הכבשים עליהן לא מיפסלו בלינה.

ולהאמור י"ל דהכי קאי פירכת הש"ס ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש וקשה קושיית התוס' הנ"ל אמאי א"ד אפיית שהל"ח את יו"ט מטעם לכם ולא לגבוה נימא הואיל וא"ב פריק ואי דלאחר קדושת התנור הא ל"ל פדיון ז"א דהא בשהל"ח שייך שפיר הואיל וא"ב פריק גם אי תנור מקדש כיון דלענין קדושת התנור בעי' קרימה מעליא היינו קרימת שתי פנים ולענין איסור אפיי' ביו"ט הא די בשנקרם הפנים המדובקין בתנור כנ"ל וא"כ עד שיעור קרימת הפנים המדובקין בתנור הא מהני עדיין פדיון ושייך שפיר הואיל וא"ב פריק ורק גבי לחה"פ כתבנו לעיל דל"ש זה אבל בשהל"ח שייך שפיר הואיל וא"ב פריק אפי' אי נימא דהתנור מקדש וא"כ אמאי א"ד יו"ט וע"כ כסברת התוס' הנ"ל דל"א הואיל להתיר ועדיין קשה הא כיון דע"כ אינו רק מדרבנן כנ"ל נימא אין שבות במקדש ואי דאתיא כמ"ד שהל"ח כשירות בבית פאגי והוי שבות דמקדש במדינה דלא הותר ז"א דהא כיון דקתני ואפייתן בפנים אלמא דאינו כשר לאפות רק בפנים ושפיר נימא אין שבות במקדש ועכצ"ל דהמשנה אתיא כר"ע דהכבשים אין מעכבין את הלחם משום דקודש יהי' לה' קאי על הלחם וא"כ ל"ש בי' הואיל כו' כנ"ל וא"כ כיון דע"כ אתיא המשנה כר"ע ומדאורייתא לחם באות בפ"ע א"כ אמאי קתני סתמא וא"ד את השבת הא איפסלי בלינה והיינו כשהלחם בא בלא כבשים דאין לו מתירין הא איפסלו בלינה ואזדי קושי' התוס' הנ"ל על פירש"י בהא דזעירי כנ"ל וממילא מיושב נמי קושי' א"ז הגאון הנ"ל דנימא מצותו בכך ולהאמור נכון מאד דהתינח אי לא הי' יכולין לאפותן בלא פסול לינה שייך שפיר מצותו בכך דומיא דקטורת משא"כ השתא הא אי היו באין הלחם עם הכבשים כסדרן הא אין נפסלין בלינה דיש להן מתירין כקושי' התוס' הנ"ל ורק כשאירע דרך מקרה שהיו מביאין הלחם בלא כבשים הא בזה ל"ש מצותו בכך דהמקרה לא יתמיד ושפיר פריך הא אפסלו בלינה ואזדא נמי לפ"ז קושי' התוס' ר"פ שהל"ח דליפריך אפי' אי תנור אינו מקדש הא הקערות נתקדשו ולדברינו ע"כ פירכת הש"ס הוא רק משהל"ח ובשהל"ח הא לא הי' קערות ומיושב נמי עוד הפעם פסקי הרמב"ם דפסק דאפייתן בפנים ופסק ג"כ דא"ד את השבת ובזה נכון היטב דהרמב"ם כ' דיני' לפי ההלכה דהלחם באין עם הכבשים דעכ"פ מדרבנן אין באות בפ"ע וא"כ יש להן מתירין ואין נפסלין בלינה.

והנה בפשיטות אפשר לומר בישוב קושי' התוס' הנ"ל דליפריך הא הקערות נתקדשו דע"כ אין הקושיא רק משהל"ח דהא באמת הקשו התוס' הנ"ל הרי כיון דיש לו מתירין היינו הכבשים אין נפסלין בלינה אולם י"ל עפי"מ דמבואר במשנה זבחים מ"ג ע"א דבמתיר ל"ש פיגול כגון קומץ ולבונה והקשו התוס' הרי איכא פיגול באימורין וכל כמה דלא מיקטרי אימורין לא מתאכל בשר ותי' כיון דאילו נטמאו אימורין או שאבדו מותר לאכול הבשר שוב ל"ה מתירין ע"ש וא"כ ה"נ י"ל כיון דלר"ע אין הכבשים מעכבין את הלחם ואי אבדו הכבשים לא אבד הלחם ל"ה הכבשים מתירין ושייך שפיר גבי הלחם פסול לינה ופריך שפיר אליבא דר"ע והתינח בשהל"ח משא"כ בלחה"פ הא הבזיכין מעכבין וא"כ אין בהלחה"פ פסול לינה עד שלא קרבו הבזיכין וא"כ ליכא קושיא על לחה"פ ובמסילה זו נעלה ליישב קושי' התוס' פסחים הנ"ל דנימא הואיל וא"ב פריק דע"כ ס"ל תנור אינו מקדש דאי תנור מקדש פסלו בלינה ולדברינו יתיישב שפיר דהנה הקשיתי זה רבות בשנים כד הוינא זוטרא במשנה מנחות הנ"ל דקתני אין שהל"ח נאכלות פחות מב' ולא יותר על ג' לפי שא"ד יו"ט הרי לר"ע דאמר הכבשים אין מעכבין את הלחם ובאין לחם אף בלא כבשים משכחת לה דיהי' דוחה יו"ט לפי"ד התוס' בשבת כ"ד ע"ב שהבאתי למעלה שהקשו אמאי אין שורפין תרו"ט ביו"ט הרי יכול ליהנות ממנה בשעת שריפה ואטו משום שיש מצוה בשריפתה מגרע גרע ותי' הריב"א דודאי גרע דכיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה מותר א"כ אין הבערה זו לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה רק שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת שריפה ולהכי לא דחיא יו"ט מידי דהוי אנדונ"ד דא"ק ביו"ט למ"ד משלחן גבוה קזכו וכן שהל"ח לדידי' אין אפייתן דוחה יו"ט אע"פ שיש בהן אכילת אדם משום דעיקרן לצורך גבוה כו' ולר"י נראה דל"ש בשריפת תרו"ט משלחן גבוה קזכוול"ד להשל"ח שהאפיי' הי' צורך גבוה שהרי אחר האפיי' צריך לעשות בהן תנופה וכן לאחר שחיטת נדונ"ד עושין מהן לגבוה אבל תרו"ט אין עושין ממנה לגבוה כו' ע"ש ולפי"ז לשיטת הר"י דכל הטעם דאין אפיית שהל"ח דוחה יו"ט משום דעיקרו הוי לצורך גבוה כיון שאחר האפיי' הי' עושין מעשה לגבוה והיינו התנופה ולפי"ז היכי דהלחם בא בפ"ע בלא כבשים הא ליכא תנופה ול"ש בי' לומר עיקרו לצורך גבוה ושפיר היל"ל דידחה יו"ט וא"כ אמאי תני במתניתין מילתא דפסיקא אין שהל"ח נאכל פחות מב' לפי שא"ד יו"ט הרי לר"ע דאמר לחם בא בפ"ע משכחת שפיר שידחה יו"ט היכי דבא בפ"ע דליכא תנופה ול"ש לומר עיקרו לגבוה כנ"ל וע"כ דההיא משנה אתיא אליבא דרבנן דפליגי על ר"ע וס"ל דהכבשים מעכבין את הלחם ואין הלחם בא בפ"ע.

וא"כ כיון דע"כ אתיא אליבא דרבנן מיושב קושי' התוס' הנ"ל דנימא הואיל וא"ב פריק כיון דע"כ התנא ס"ל תנור אינו מקדש דאי מקדש איפסלה בלינה ז"א דהא למ"ד הכבשים מעכבין את הלחם הוי הכבשים מתירין וא"כ לא נפסלו שהל"ח לאחר האפיי' בלינה כיון דלא קרבו עדיין המתירין והוי כנסכים הבאין עם הזבח] ודוק כי חריץ הוא.

והנה ההצעה הנ"ל תהי' לנו לעינים בביאור דברי הש"ס ביצה ד"כ ע"ב אר"ה לדברי האומר נדונ"ד א"ק ביו"ט לא תימא מדאוריי' מחזי חזי ורבנן הוא דגזרו בהו שמא ישהא אלא אפי' מדאוריי' נמי לא חזי דהא שתי הלחם דחובת היום נינהו וליכא למגזר בהו שמא ישהא וא"ד לא את השבת ולא את יו"ט ולכאורה צריך להבין אמאי דייק ר"ה דוקא משהל"ח ולא מלחה"פ ולהנ"ל יהי' נכון דהא ר"ע אמרה לשמעת' כר"ה דדריש קנאו השם ונתנו לכהן וע"כ ר"ה ס"ל ג"כ דקודש לה' קאי על הלחם וא"כ שפיר אין אפיית שהל"ח דוחה מדאוריי' יו"ט מטעם לכם ולא לגבוה כיון דל"ל בהו הואיל כנ"ל משא"כ מלחה"פ לא הו"מ לאוכוחי מידי דהא באמת הוא רק מדרבנן דמדאוריי' אמרי' הואיל אפי' להתיר כנ"ל וע"כ מביא רק משהל"ח דמדאוריי' לא דחי יו"ט.

ולפי"ז צודק שפיר הגירסא שבש"ס ביצה דגריס ר"ה דאזיל לשי' כנ"ל ולא כמו דאי' הגי' במנחות ד"ק ע"ב רבינא. והתוס' בחגיגה רפ"ק ד"ה איזהו קטן מביאין שם ראי' דנדונ"ד א"ק ביו"ט מדאוריתא מדחזינן דשהל"ח ולחה"פ לא דחי יו"ט היינו דהתוס' לשי' אזלי דמבואר מדבריהם במנחות ד"ק ע"ב ד"ה ואינו דוחה דהמיעוט דלכם ולא לגבוה קאי על שהל"ח ולחה"פ ע"ש ולכך נקטו בדבריהם שהל"ח ולחה"פ והבן: ובאופן אחר נלפענ"ד ליישב הדקדוק הנ"ל בהא דלא מייתי ר"ה ראי' מלחה"פ דהנה באמת הקשו המהרש"א והפנ"י דאיך הי' אפשר לומר דמדאוריי' מחזי חזי דהא מדמהדר להו ב"ש לב"ה נדונ"ד יוכיחו ע"כ דהוא מדאוריי' משום לכם ולא לגבוה.

ע"כ נראה דהא באמת קשה היכי נוכל למעט דנדונ"ד א"ק ביו"ט מלכם ולא לגבוה נימא הואיל א"ב מיתשל עלה מיחשב לכם ואי דיהי' חולין בעזרה התינח למ"ד חשנ"ב דאוריי' אלא למ"ד חשנ"ב דרבנן אמאי א"ק מדאוריי' ובאמת הקשה כן בט"א חגיגה ד"ז ע"ב שע"כ נראה דזהו שבא ר"ה לאפוקי דלא נימא דמדאוריי' מחזי חזי מטעם הואיל א"ב מיתשל עלה ורק לב"ש הוויין מדאוריי' כיון דס"ל בערכין כ"ג ע"א דאין שאלה בהקדש או למאן דל"ל הואיל לדידי' הוי ג"כ מדאוריי' אבל למאי דאמרי' הואיל שפיר נדונ"ד מדאוריי' קרבין ביו"ט ורק רבנן הוא דגזרו וקא' הלא שתי הלחם אע"ג דל"ל הואיל וא"ב מיתשל כיון דבא מתרומת הלשכה וע' בט"א בר"ה כ"ח שכ' דבקרבנות צבור ליכא שאלה הואיל ושקלי כל ישראל מעורבין ולא אתבררו הבעלים.

מ"מ האיכא למימר הואיל וא"ב פריק ואפ"ה אין אפייתן דוחה יו"ט מדאוריית' ולפי"ז מתיישב שפיר הא דלא מביא מלחה"פ לפימ"ש רש"י ז"ל במנחות צ"ז ע"א על הא דקא' שם ועשית קערותיו אלו דפוסין ופירש"י שנערך ונילש ונאפה בהן הרי דפשיטא לי' לרש"י ז"ל דגם הדפוס שקודם האפיי' בכלל הקערות דלא כמ"ש למעלה בשם התוס' דרק הקערות שלאחר האפיי' נתקדשו] וא"כ לשי' רש"י ז"ל לא הי' יכול להוכיח מלחה"פ כיון דבלחה"פ ל"ש לומר הואיל וא"ב פריק דנהי דתנור אינו מקדש אבל הא נתקדשו בהקערות הוא הדפוס של הלישה וא"כ ל"ש לומר בשעת האפיי' הואיל וא"ב פריק דל"ל פדיון משא"כ התוס' ברפ"ק דחגיגה הנ"ל שפיר גרסי שהל"ח ולחה"פ כיון דלשי' אזלי דס"ל דהדפוס שקודם האפייה אינו בכלל קערות וא"כ גם בלחה"פ שייך לומר הואיל וא"ב פריק ודוק.

מיהו בהא איכא לעיוני דאי הדפוס שבשעת אפיי' לא נתקדש א"כ איך יוכל התנור לקדש הא הוי הדפוס חציצה בין התנור להלחם וע' יומא נ"ח ע"א הניח מזרק בתוך מזרק וקבל בו את הדם מהו כו' ע"ש וצ"ע. ועם סילוק ידי מתשו' זו עלה בדעתי שי"ל בקושי' התוס' הנ"ל דליפריך אפי' אי תנור אינו מקדש כיון שהקערות שלאחר אפיי' נתקדשו יפסלו בלינה ונראה עפימ"ש התוס' בחגיגה כ"ו בהא שהקשו למ"ד דהי' הלחה"פ נאפה מע"ש הא כתיב חם כיום הלקחו ואי נאפה מע"ש ולא נסדר על המערכה עד יום השבת הא לא הי' חם וכ' דאי נימא דל"ד שבת עכצ"ל שנשאר בתנור לשמור חומו עד השבת בבוקר ע"ש וא"כ לא הי' יכול הש"ס למיפרך אפי' אי תנור אינו מקדש הא נפסלו בלינה משום הקערות דהא ע"כ אי א"ד את השבת ע"כ הי' כל הלילה בתנור ולא ניתנו בהקערות עד שבת בבוקר וכיון שלא הי' בקערות בשעת עמוד השחר הא לא נפסלו בלינה וע"כ פריך הש"ס רק אי תנור מקדש וז"ב ובענין הקושיא על הרמב"ם דפסק דאפייתן בפנים וא"ד את השבת דקשה לדידי' קושי' הש"ס הא איפסלי בלינה עולה ברעיוני כעת עד"ז דהנה הרמב"ם בפ"ב מחגיגה ה' י"ג כ' לא יביא אדם תודה בי"ד מפני החמץ שבה שאין מביאין קדשים לביה"פ ואם הביא יוצא בה י"ח שמחה והקשה הר"י קורקס ז"ל דהא תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה וא"כ תודה זו ששחטה ע"פ איך יוצא בה י"ח שמחה הא איפסלה בלינה וא"ל דיוצא ידי שמחת לילה קא' שלא מצינו שיהא חייב בשמחה בלילה הראשון שא"כ יהא חייב לשחוט שלמי שמחה בערב הרגל לשמוח בלילה ותי' הלח"מ עפי"מ דבגמ' פסחים ד"ע הקשה רב יוסף לעולא דאמר בעי' זביחה בשעת שמחה מברייתא דחגיגת י"ד יוצא בה משום שמחה ותי' ר"א שעיכב ושחטה ואמר שם רב אשי ה"נ מסתברא דאלת"ה הא מתנית' מאן קתני לה בן תימא הא פסלה לה בלינה ש"מ והוקשה להרמב"ם ז"ל רב יוסף היכי הוי סליק אדעתי' ששחטה בי"ד הא איפסלה בלינה וכמו שהקשה ר"א א"ו שהי' סבור דכיון דהוא מלינו כדי לצאת בו ידי שמחה הא לא חשיב לינה דלא אסרה תורה אלא לינה שלא לצורך מצוה אבל לצורך מצוה אחרת לאו לינה הוא זהו טעמו של רב יוסף וכיון דאנן קיי"ל דל"ב זביחה בשעת שמחה כרב יוסף נקטי' ברייתא כפשטה כמו שפירשה רב יוסף ולא פסול לינה שהוא לצורך מצוה ולכך פסק הרמב"ם ז"ל גבי תודה דאינה נאכלת אלא ליום ולילה דאע"ג דהלינה לצורך שלמי שמחה אין בכך כלום עכ"ד.

ולפי"ז לכאורה קשה מ"פ וא"ד את השבת הא איפסלי בלינה הרי נהי דלכתחלה אין להביאם ע"מ להלינם למחר לשם מצות שהל"ח דעד כאן לא שרינן התם הלינה לשם מצוה רק אחר שכבר הביא התודה או חגיגה מ"מ הכא הא לא ידעינן אם היתה כונת התורה לאפותן בפנים וכדי שלא יפסלו בלינה תדחה אפייתן שבת או שיהי' נאפין מע"ש וכדי שלא יפסלו בלינה יאפו אותן מבחוץ בתנור חול ולפי"ז שפיר י"ל דא"ד את השבת משום דילמא הי' רצון התורה שיאפום מבחוץ בע"ש ולכך נאפין בע"ש ובחוץ לא נוכל לאפותן דילמא הי' כונת התורה שיאפו מבפנים ובשבת ולכך אופין אותן מבפנים ואפ"ה לא נפסלו בלינה דבאמת בדיעבד לא פסלה לינה לשם מצוה וכיון דא"א בע"א הוי כדיעבד וא"כ מ"פ הש"ס ועכצ"ל דהתם רב אשי מתרץ לההיא פירכא מאי מבפנים במקום זריזין וי"ל דהקושי' הוי ג"כ לר"א דס"ל בש"ס פסחים הנ"ל דאפי' לינה לשם מצוה פוסלת וא"כ מיושב שפיר ד' הרמב"ם הנ"ל דהרמב"ם לשי' דס"ל דבתודה בי"ד יוכל לצאת שלמי שמחה ולינה לצורך מצוה אינה פוסלת ושפיר פסק דאפייתן בפנים וא"ד את השבת.

ועפי"ז מיושב נמי מה דא' רבא במנחות נ"א ע"א גבי חביתי כ"ג דא"ד שבת דכתיב על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסלה בלינה דלכאורה הא רבא גופי' ס"ל דתנור מקדש כדא' על הפירכא הנ"ל הקשה אדם קשה כברזל וא"כ ל"ל למימר מדכתיב על מחבת ע' בתוס' שם ולהנ"ל ניחא דמטעם תנור מקדש הא איכא לספוקי דילמא היתה כונת התורה בתנור חול וכיון דא"א בע"א הוי כדיעבד ושרי הלנה לצורך מצוה כנ"ל משא"כ מדכתיב על מחבת הא ע"כ נתקדשה וא"כ א"א לן לאפותה מע"ש דתפסול בלינה ושע"כ פסק הרמב"ם ג"כ בפ"ז מתו"מ ה' י"ח דחביתי כ"ג א"ד שבת שהמרחשת כ"ש היא ותפסול בלינה דלכתחלה לא שרינין הלנה לצורך מצוה ודוק.

אמנם בגוף הדבר שחידש הלח"מ דבדיעבד לא פסלה הלנה לצורך מצוה הקשיתי מדוכתי סגיאין בש"ס וכן פלפלתי הרבה במ"ש התוס' הנ"ל דל"א הואיל להתיר שלכאורה צ"ע מדברי הש"ס ביצה כ"א ע"א דקא' שם בעיסת כלבים בזמן שהרועין אוכלין ממנה נאפית ביו"ט ופריך והא אפשר למפלגה בלישה ומשני הואיל ואפשר לפייסן בנבילה ופריך מי אית לי' לר"ח הואיל והאתמר האופה מיו"ט לחול כו' ומשני דלאו מטעם הואיל מותר אלא דמיירי כגון דאית לי' נבילה דבודאי אפשר לפייסן בנבילה א"כ משמע דאי הוי ס"ל לר"ח הואיל הוי ניחא דמותר לאפותה ביו"ט מטעם הואיל ומוכח דלא אמרינן הואיל להתיר והארכתי לפלפל בזה אך קצר הזמן מהשתרע בו פלפולים עוד.

ועוד חזון למועד כאשר ירחיב ה' את גבולי או אז אנופף ידי להשיב לך ברצות ה' על כל פרטי דבריך וכעת אסתגר בזה אחת שאלתי מאתך אותה אבקש להיות מן הזריזים להוציא לאור חיבור מר זקנינו הגאון האדיר רשכ"י זצוקללה"ה למען תמלא פני תבל תנובה והארץ תאירה מכבודו וזכותו יגן בעדך ויהי נועם ה' עליך ומעשה ידיך יכונן.

יהי שלום בחילך ובהיכלך כבוד אומר כולו כנפשך הטהורה ונפש ש"ב דור"ש בלב תמים כל הימים:

תוכן העניינים

שו"ת הר"י בשמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה