שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סימן קכ
בעזה"י יום ד' לסדר ואלה המשפטים תרמ"ב לפ"ק סטריא.
ישאו הרים שלום לכבוד הרב הגדול הישיש המופלג בתורה על דרכיו נגה אורה כש"מ שלום שכנא נ"י אבד"ק ליפקאן יצ"ו במדינת באסעראביע. מכתבו הגיעני ואם אמנם מעודי חשבתי דרכי ואשיבה רגלי מקרוב אל עיר הדמים אשר מלאו רחובותיה זבחי ריב ואשמרה לפי מחסום בעוד מלחמה לנגדי מלחוות דעי בדברי ריבות אשר בשערי' ואמרתי עם לבבי גם פה לא אעשה מאומה לענות על ריב לא לי ואין פני הולכים בקרב הלזה.
אולם יען מוסר כליותי אשמע ולבי יחיל בקרבי פן ימצאני עון ותחשב לי דומיתי הפעם לפשע וחטאה בראותי בעלבונו של ת"ח וקיפוח פרנסתו וחילול כבוד התוה"ק ואשים יד על פה לזאת אמרתי לא עת לחשות היא ולא אתן דמי לי עת לעשות לד' אדברה ויעבור עלי מה. ואענה חלקי אמרה נפשי בעזה"י כפי מסת יד שכלי הקצר ורוח בינתי הכהה: בדבר השו"ב דק' אשר ילך שובב בדרך לבו כל היום יחרוש על כ"ת רעה להתעולל עלילות להתגולל ולהתנפל עליו ויחפא עליו דברים בדויים מלבו לענות בו סרה למען ישימהו מדון לשכניו ולהמיר בקלון כבודו ונוסף גם הוא כי הוציא טריפה מת"י בעובדא דאתא לקמי' בשור שהי' צולע על ירכו ונבדק לאחר שחיטה ומצאו את היתרות שנתעכלו והגיד הדק לא נודע אם איעכול או לא ופסק כ"ת שהוא טריפה והשו"ב העיז מצחו כנחושה להראות כחא דהיתרא ולהוציא אסירים בכושרות וחץ שחוט לשונו לשפוך סוללת בוז על כ"ת שהטריף בחנם ולהחזיק דבריו אכל הוא בעצמו מבשר השור הלזה ורבים סמכו על דבריו ואכלו מבשרי' וזה כחמשה שנים הוא דמיא עלי' כארי' ארבא ואינו מסתפק ושואל בשום דבר ואינו מראה לו סכיניו מה דינו של השו"ב הלז עכ"ש: הנה נידן השאלה הדבר פשוט שהוא טריפה דהרי רוב הפוסקים הסכימו דהניבים הם היתרות שבעצם הכף שיוצאות על העצם הזכר ואוחזות אותו וכ"פ המחבר בסי' נ"ה ס"ב ורק רש"י ותוס' ז"ל בחולין נ"ד ע"א פי' דהוא הגיד הדק שבראש העצם המחברו בתוך החור ועכ"פ בנתעכלו היתרות ס' טריפה דאוריי' היא והנה אם במקום כ"ת המנהג שהשו"ב מקבלים מן הכשרות יותר מן הטריפות או שמקבלים הכרכשות אז אין ספק דדינו כדין טבח ששוחט לעצמו ומוכר לאחרים דכיון שעבר מחמת חימוד ממון אף בפעם א' מעבירין אותו כנראה מסוגיית הש"ס דסנהדרין כ"ה ע"א ההוא טבחא דאשתכח דנפקא טריפתא מתותי ידי' שמתי' ר"נ ועברי' ומשמע אפי' בפעם א' מעבירין אותו עד שיעשה תשובה המבוארת שם וכבר האריכו בזה המזרחי והמהרי"ט בתשובותיהם אלא אפי' ליכא נגיעת ממון שהשו"ב נוטלים מכשירות וטריפות בשוה או שנוטלים פרס קצוב מהקהילה בכל זאת הא מבואר ביו"ד סי' ב' ס"ב בהג"ה ובש"ך שם לענין שוחט שהוציא טריפה מת"י דאם נראה שעשה דרך פשיעה מעבירין אותו אפי' בפעם הראשון וכ"כ בשו"ת הרשב"א ח"א סי' כ' וסי' תרל"ב ע"ש שפקפק לומר דאפי' קבלת ד"ח אינו מועיל וע' בש"ך סי' קי"ט סק"ל ובפר"ח שם ובסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ט"ז מבואר הטעם דבליכא חימוד ממון אינו נפסל בפעם א' משום דתלינין דהי' שוגג משום חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ובנ"ד הרי עשה בזדון לבב ובשאט נפש למרות עיני כבודו והתיר מה שכבר יצא ממנו לאיסור.
ועוד דאפי' אי לא נפסלנו לעדות בפעם א' דמשום דליכא חימוד ממון אין לחושדו שיעיד בשקר עכ"פ משחיטה מעבירין אותו דהוי חשוד לא"ד להאכיל טריפות לאחרים ואינו חושש בלאו דלפ"ע ובתשו' הריב"ש הובא בב"י יו"ד סי' קי"ט מבואר ג"כ דהיכי דמעשיו מוכיחין שמרוע וזדון לבב הוציא טריפה מת"י גם בפעם הראשון מעבירין אותו וכ"כ בתשו' שארית יוסף סי' כ"ב ע"ש.
והנה אפי' אי לא הי' רואין עיכול רק שנפסקו השני ניבין בלבד דאינו טריפה רק מדרבנן מטעם דלא בקיאין באיעכול ניבי' ג"כ מעבירין אותו דאף דאמרינין בבכורות ל' ע"א גבי החשוד על הטהרות אינו חשוד על מעשרות ושביעית דנהי דחשוד אדרבנן לא חשיד אדאורייתא מ"מ הא בבדיקת הריאה יש כמה ענינים שאינם אלא טריפות דרבנן ולא נוכל ליתן לו נאמנות על בדיקת הריאה.
ואף דבגוף השחיטה יש ג"כ חומרות דרבנן מ"מ על השחיטה אין לנו לחוש כיון דקלקול בשחיטה לא שכיח כמ"ש הר"ן ז"ל ריש חולין אבל האיך נוכל למסור בידו בדיקת הריאה. ונראה דכיון דעל בדיקת הריאה אין לו נאמנות שוב אין רשאין להניחו להתעסק גם בשחיטה אפי' שיבדק שו"ב אחר הריאה דילמא גריר ואתי להכשיל גם בבדיקת הריאה וגדולה מזו מצינו בש"ס בכורות ל' ע"א גבי ההוא טבחא דהוי חשוד לזבוני תרבא דאטמא במר דכנתא קנסי' רבא לזבוני אפי' אמגוזא.
ומפרש שם משום דסתם דרדקי גרו באמגוזי ואזיל ומשבש לבני טבחי וגרי לי' באמגוזי ומייתי לי' תרבא דאטמא ומזבין לי' במר דכנתא הרי דאפי' בדרך רחוקה ונפלאה חיישינן דילמא יסתבב שיבא להקל בהאיסור שכבר דש בי' מכ"ש שאין ראוי להניחו להתעסק בגוף הדבר שכבר הוא נחשד עליו.
ובלא"ה י"ל דבגוף השחיטה אין לו נאמנות דהרי באמת הקשה בהג"א פ"ק דחולין האיך נאמן ע"א על השחיטה הא אתחזק איסורא דשאינו זבוח ותי' בשם א"ז דהא דאמרינן דע"א א"נ היכי דאתחזק איסורא היי"ד באנשים ריקים ופוחזים אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עלי' אפי' במקום חזקה ע"ש וא"כ הרי כתב בשו"ת פני משה ח"ב סי' ק"ה דכל שנחשד באיסור דרבנן איתרע חזקת כשרות דידי' אף לענין דאוריי' ע"ש והסכים על ידו התומים בסי' ל"ד ס"ק י"א.
וא"כ מכיון שנחשד לזלזל באיסור דרבנן אבד חזקת כשרות דילי' ושוב אינו נאמן על השחיטה מטעם דאין עא"נ באיסורין להוציא מחזקה. והנה אף שמבואר בש"ע סוס"י ס"ד דבטבח שנמצא אחריו קרומים של חלב דרבנן אין מעבירין אותו אינו רק בענין שנוכל לדונו כשוגג ולפיכך כ' שם דמלמדין ומזהירין אותו שלא יוסיף לזלזל באיסורין וזהו אינו אלא באיש השומע לדברי חכמים אשר על זבחיו יוכיחוהו.
אולם שו"ב זה שאנו דנין עליו הוא מואס בתוכחה ולמצות הרב לא יטה אזן בודאין צריכין להעבירו אף בהכשל בטריפות דרבנן. ובפרט בטבח הממונה לרבים דפסק הרמב"ם ז"ל בתשו' פאר הדור סי' קי"ב דאם חשוד על הגניבה צריך להעבירו מאומנתו אף דבסתם שוחט פסקינן דחשוד על הגניבה לא חשוד על השחיטה כמבואר בחולין י"ב ע"א בתוס' שם בשם התוספתא וע' בר"ן בחי' לסנהררין פז"ב שמחמיר ג"כ בטבח הממונה לרבים.
וביותר בזה"ז שנוהגין למעך בסירכות שמבואר בש"ע שצריך לזה בודק ירא אלקים גם יש להעבירו משום האיסור דלא סר סכיני' קמי חכם דאף דהאידנא מחלו חכמים על כבודן מ"מ בכה"ג שהוא מתריז נגד הרב הלא רק על כבודן מחלו ולא על בזיונן ומבואר בתשו' ברית אברהם סי' ב' אות ט"ו בהג"ה וסי' ט"ו דבכה"ג הדר לדינא דש"ס בטבח שלא הראה סכינו לחכם.
ואף דבנמצא סכינו יפה הא פסקינן דרק מנדין אותו אבל אין מעבירין אותו מ"מ הא מבואר בריטב"א בחי' לחולין י"ח ע"א דבעשה כן דרך מרד אפי' בנמצא יפה מעבירם אותו ע"ש וא"כ בנ"ד שהשו"ב עושה כן דרך מרד גם מטעם זה יש מקום להעבירו וגם מאן שריא לי' להורות הוראות בטריפות בריאה באתרי' דמר שהוא משמש שמה בכתר הרבנות זה שנים רבות וגדולה מזו מצינו בעירובין ס"ג ע"א דאע"ג דצורבא מרבנן חזי לנפשי' וא"צ להראות לרבו מ"מ היכי שהתחילו בכבוד הרב ושאלוהו למה אינו מראה לרבו שוב אפי' לצורבא מרבנן לא שרי להיות חזי לנפשי' כדמצינו התם שר"א מהגרוניא נענש ע"ז ע"ש אי לזאת אף אם נחוס על השו"ב הלזה ועל טפלי דתלו בי' לבקש טצדקי לבל נחרוץ עליו משפט העברה עולמות עכ"פ דעתי לאסור איסר עליו לבל ירים את ידו לזבוח זבח משך ב' ירחים כמבואר בתבו"ש סי' ב' סי"ח עד אשר יכוף כאגמון ראשו תחת פקודת הרב ותהיינה אזניו קשובות לקולו לבלתי סור מדבריו ימין ושמאל ולהקריב אליו כל מידי דאיתא בשאלה או אז כאשר יבין כ"ת כי לא יוסיף עוד לשחת מעללו ולא ישוב לכסלה עוד וכי ראוי הוא להשיבו על כנו ולמלא את ידו לכהן כהונת הזבח יושיב ב"ד של ג' ויקבל עליו לפניהם דברי חבירות ויתירו אותו.
את זה מצאתי א"ע מתחובב להשיבהו וה' יפריח השלוה בעדתו. יחזק במעוזה יעשה שלום לה.
ועל מי מנוחות ינהלה כנפשו ונפש הדור"ש המצפה להרמת קרן התורה: ס' קכא בעזה"י יום ו' עש"ק כ"ט למב"י תרל"ח לפ"ק סטריא. הנני נוטה כנהר שלום לכבוד ידידי וחביבי בר פחתי וגריבי הרב החריף ובקי חסיד ועניו ירא ד' מרבים בנש"ק כש"מ יהודא ליבש יאליש ני' מפה"ק בן לאותו צדיק הגאון האמיתי צי"ע בעהמח"ס מלא הרועים זצללה"ה: מכתבו הגיעני יום אתמול ואחוש ולא אתמהמה להשיבו מפני כבודו כי יקר מאד בעיני ואך בקיצור נמרץ יען הנני עוד מחוסר ספרים פה ואין לפני רק הגמ' והש"ע אה"ע.
נידן השאלה במינקת שנתגרשה וביום הגירושין קיבל הבעל ע"ע חיוב טיפול הנקת הולד בכתב מאושר ומקויים בתוקף נימוסיהם אם יש מקום להתיר להאשה הלזו לינשא טרם שיעברו עלי' כ"ד חודש. הנה מפשיטות דברי התוס' בשם ר"ת ביבמות מ"ב ובכתובות ס' שדחה ד' הר"ש הזקן שרצה להתיר גרושה מינקת וכ' דטעמא דדחסא לא נדחה וכיון דלה"ט גרושה מעוברת אסודה ה"ה גרושה מינקת וכל מה שאסור בגרושה מעוברת אסור נמי בגרושה מינקת דבהדי הדדי תני להו וא"כ כיון דבגרושה מעוברת בודאי ל"ה מהני קיומים של הבעל על טיפול הנקת הולד דאכתי איכא טעמא דדחסא ה"ה דל"מ בגרושה מינקת ורק בצימוק דדים כ' הב"ש בסי' י"ג דאף דמעוברת אסורה מינקת שריא דכיון דאינה ראוי' להניק לאו בכלל מינקת היא אבל כל שראוי' להניק היא בכלל הגזירה דלא ישא מינקת חבירו וא"כ אף שהבעל קיבל ע"ע חיוב טיפול הנקת הולד מ"מ היא ראוי' להניק והיתה בכלל הגזירה ודמיא למי שהכניסה לו ב' שפחות דג"כ אינו מוטל עלי' חיוב הנקה הכי נימא דאינה בכלל איסור מינקת חבירו דבודאי אם אנו תופסין גם טעמא דדחסא שהיא סכנת הולד הא אסור כ"ז במעוברת חבירו ורק להטעם דמעוברת להנקה קיימא ודילמא מיעכר חלבה שהיא מטעם פיסוק חיותי' דהולד וכמ"ש בתוס' סוטה כ"ו ע"א בשם הירושלמי שהוא מקרא דאל תשג גבול עולם ובשדי יתומים אל תבא להאי טעמ' בודאי היכי שבלא"ה לא רמי' עלי' חיוב הנקה ליכא פיסוק חיותא לולד משא"כ לטעמ' דדחסא הא בכ"ע אסור וה"ה במינקת והנה לד' הר"ש הזקן הנ"ל נלפענ"ד ליישב קושי' הה"מ פ"ב מה' אישות שהקשה לד' הרמב"ם שיכול לקדש עובר במעי אמו הא משכחת חמותו ממאנת כקושי' הגמ' ביבמות י"ב ע"ב ע"ש ונראה עפי"ד הש"ס שם י' ע"א מאן שמעת לי' דאית לי' ההוא סברא ר"י דאסור באנוסת אביו מש"ה לא תני לי' א"ל רבינא לרב אשי לר"י נמי משכחת לה דאי עבר ונסיב דאי לא קתני ע"ש.
ולפי"ז לכאורה צריך להבין האיך פריך הש"ס א"כ מצינו חמותו ממאנת וא"כ שנשאה אחיו תיכף לאחר שילדה והרי אסור לישא מינקת חבירו ועכצ"ל כד' הר"ש הזקן הנ"ל דגרושה מינקת מותר לישא וא"כ התינח במינקת משא"כ להרמב"ם לא קשה דמשכחת כגון שנתעברה וקידש את העובר וניסת לאחיו בעת עיבורה דהא אסור לישא מעוברת חבירו וכל דאי לא קתני ובמעוברת הא ליכא לאשכוחי בהיתר] ומ"ש כ"ת להסביר החילוק שבין מעוברת צימוק דדים דאסור למינקת צימוק דדים דשרי עפי"ד התוס' בשבת כ"ג ע"ב שמחלקין בין שמן שריפה דאסור להדליק ביו"ט גזירה אטו שבת ובשאר שמנים שרי דבשלמא בש"ש אינו פשוט בעיני העולם הטעם דמתוך שמצוה עליו לבערו חיישינן שמא יטה והוא נמשך אחרי הפתילה יפה לכך גזרו אטו שבת משא"כ שאר שמנים שאין נמשכים אחר הפתילה יפה לא אתי למשרי בשבת ולפי"ד כ' רו"מ דכיון דבמעוברת איכא טעמא דדחסא אף שנדחה חיישינן דיטעו העולם ויסברו דמדשרינן מעוברת צימוק דדים אתי למשרי שאר מעוברות ג"כ אבל במינקת הטעם פשוט דילמא מיעכר חלבה וידעו העולם דהא דשרינן צימוק דדים משום דבלא"ה אין לה חלב להניק זת"ד לפענ"ד ל"ד כלל ובמח"כ קירב את המרוחקים דבשלמא התם בש"ש שייך שפיר לומר דאי נשרי ביו"ט יסברו העולם דמותר אפילו בשבת לפי שנמשך אחר הפתילה יפה דהטעם דמתוך שמצוה כו' אינו פשוט בעיני העולם ולא אתו לאסתפוקי בי' כלל לאסרו גם בשבת משא"כ הכא לענין מעוברת צימוק דדים היכי שייך לומר דכיון דאיכא טעמ' דדחסא יטעו שהוא מטעם זה ואתו למשרי גם שאר מעוברות אדרבא אם ידעו דאיכא למיחש לדחסא הא ידעו דאסור לישא מעוברת חבירו ומהיכי תיתי למשרי א"כ בודאי אתי להסתפק ולשאול מפני מה ההיא מעוברת דצימוק דדים שריא ויתגלה לו הטעם דמעוברת להנקה קיימא וא"כ ידעו הטעם ולא אתו לאחלופי בשאר מעוברות והוא פשוט ומובן:
עכ"פ זכינו לדין דכל שהיא ראוי להניק הרי היא בכלל איסור מינקת חבירו אף דלא שייך בהו הטעם דמסיק דילמ' מעיכר חלבה והוא מטעם לא פלוג והנה להתוס' והרא"ש דמפרשי הטעם דאסור בנתנה בנה למינקת משום שמא תחזוד ולא יהי' להבן לינק לכאורה אפשר לומר עפי"ד הט"ז א"ח סי' ער"ה ובאה"ע סי' קי"ט דהיכי דהגזירה היא משום איזה טעם ובאותו איש ל"ש האי טעמא ל"א לא פלוג דאמרינן דמעיקרא לא נכנס האיש ההוא בכלל הגזירה וכעין זה כ' התוס' בנדה ג' ע"א ד"ה מרגשת שהקשו בהא דקא' שם טעמא דשמאי דס"ל כל הנשים דיין שעתן משום שכן אשה מרגשת בעצמה ופריך והאיכא שוטה ומשני מודה שמאי בשוטה וכן להאבע"א דטעמא דשמאי משום דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתי ופריך משמשת במוך מא"ל וקא' אביי מודה שמאי במשמשת במוך והקשו בתוס' אמאי לא נימא לא פלוג רבנן וה"ה בשוטה ובמשמשת במוך ותי' משום דהנהו חלוקות משאר נשים ל"ש למימר בהו לא פלוג רבנן ע"ש וע' בתוס' ביצה ה' ובתוס' ע"ז ל"ה ע"א וא"כ לפי"ז נוכל לומר דהיכי דהבעל נתן ע"ע שיעבודים להתחייב בטיפול הולד א"כ ל"ש באשה זו ההיא טעמא שמא תחזור ולא יהי' לבן לינק דהא חיובא עלי' דבעל רמיא ולא נכנסה בכלל הגזירה כלל אולם הלא הרשב"א ז"ל ודעימי' מפרשי דלהכי אסור בנתנה בנה למינקת משום גזירה אטו לא נתנה ודבי ריש גלותא שאני דהם מפורסמים וא"כ שהוא רק מטעם גזירה אמרינן שפיר לא פלוג וגזרינן גם בזו אטו אשה שאין לה בטוחים למסמוס ושאני דבי ר"ג דאנשים כאלה לא שכיחי ובמילתא דל"ש לא גזרו רבנן אבל הכא בנ"ד שייכא שפיר הגזירה כמ"ש הרא"ש בפ' אע"פ לענין אם נשבעה המינקת דל"מ דגזרינן נשבעה אטו לא נשבעה ע"ש: אמנם לכאורה יש ראי' להתיר דהא הש"ס ביבמות שם פריך א"ה דידי נמי ומשני דימסמס לי' בביצים וחלב אבל דידה לא יהיב לה בעל א"כ משמע דרק משום דהבעל לא יחפוץ למסמס ולד דידה בביצים וחלב אבל אם הבעל יקבל עליו חיוב טיפול הנקת הולד הוי שרי אולם מזה אין דאי' דהא הטעם משום דבושה לתבוע בב"ד והורגת בנה וזהו דוקא ליורשין מתביישת לתבוע בב"ד אבל מבעלה אינה מתביישת וכשמקבל עליו חיוב ההנקה לשכור מינקת י"ל דשרי והי' נראה ליישב בזה קושי' הרשב"א בחידושיו ביבמות שהקשה לימא גבי הבחנה הטעם משום דילמא מיעברה ואסורה משום מעוברת חבירו ולהאמור ניחא דנ"מ אי הבעל מקבל עליו חיוב ההנקה ומפניו אינה בושה דאז ליכא איסור דמעוברת חבירו והוי ניחא ליישב בזה מ"ש התוס' בקידושין כ"ב ע"א דתמר לא היתה בת דוד אלא אמה היתה מעוברת מקודם לכן ולכאורה האיך נשא דוד מעוברת חבירו ולהנ"ל י"ל דהי' מקבל ע"ע טיפול הנקת הולד וליכא למיחש למידי וכן הי' אפשר לומר בזה בענין מ"ש התוס' במגילה י"ג ע"ב על דרז"ל כאשר היתה באמנה אתו שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי והקשו הא לא היתה הבחנה ולכאורה למה הקשו מהבחנה שבאמת קיהו בזה המפורשים דהא כשנבעלה לבעלה מקודם ליכא חשש הבחנה ואמאי לא הקשו שלאחר שנבעלה מאחשורוש דילמא היתה מעוברת ממנו ואיכא איסור דמעוברת חבירו דגם מעוברת מעכו"ם בכלל מעוברת חבירו ע' שבת ק"נ ובתוס' סוכה פ' לולב הגזול וע' בשעה"מ פט"ז מהא"ב ולהאמור י"ל דלענין זה הא הי' מועיל שיקבל עליו מרדכי חיוב ההנקה ולא יהי' איסור וע' בב"י אה"ע סי' פ' שהקשה על הטור שם שפוסק דהבעל יכול לעכב שלא תניק עם בנו אפי' בנה מאיש אחר ותמה הב"י האיכא איסור דמינקת חבירו ולהנ"ל אפשר לאשכוחי באופן שהבעל קיבל ע"ע חיוב טיפול הנקת הולד דליכא איסורא דמינקת חבירו.
אמנם כ"ז לפלפולא אבל באמת לדינא גם הא שמקבל עליו הבעל חיוב טיפול הנקת הולד אינו מועיל וע' בתוס' יבמות מ"א ע"ב ד"ה אמאי לימא תיהוי תיובתא דר"י שכ' וז"ל וא"ת דילמא לא תחלוץ משום שמא תסמוך על אותה חליצה לינשא לשוק וחיישינן שמא תמצא מעוברת ולד של קיימא וולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם וי"ל דלהא ליכא למיחש דתוך ג' ודאי לא תנשא ולאחר ג' נמי אם תמצא מעוברת לא יבא לטעות ועוד שלא ישא אדם מעוברת חבירו ע"כ וקשה דילמא תנשא באופן שיקבל עליו הבעל טיפול הולד א"ו דל"מ וה"ה במינקת לפי"ד התוס' הנ"ל דכיון דתני מינקת בהדי מעוברת וכל מה שאסור במעוברת אסור במינקת מטעם לא פלוג וכנ"ל וע' בסוטה כ"ד במשנה דמעוברת ומינקת חבירו לא שותות כו' משום דא"ר לקיימה ואי איתא הא יש לה היתר ע"י שיקבל הבעל ע"ע חיוב טיפול הנקת הולד ותהי' ראוי' לקיימה א"ו דל"מ ע"כ לפענ"ד אין לצדד היתר בזה וע' בתשו' הר"ן סי' נ"ח שלא מלאו לבו להקל באיסור זה אף שיעשו כמה מיני חיזוקים וכתב שכל מי שמבקש עילה להקל בזה אינו אלא פורץ גדרן של חכמים וע' בפנ"י בק"א לכתובות שהביא שמקילים באיסור זה נענשו במיתה ועוני ר"ל.
וכן מביא בנוב"י מהדו"ת בשם ספר תפארת למשה שהפליג מאוד בעונש המיקל באיסור זה ושיש סכנה גדולה בדבר. לכן חלילה לנו לגבב קולות בענין זה והנני או"ש לו ידידו הדור"ש באהבה: