שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סימן צט
לק"ק קינהעניטש.
בעזה"י יום א' לירח טבת תרל"ו לפ"ק סערעט שלום ורב טוב לכבוד ש"ב הרבני המופלג החריף ושנון בנש"ק כש"מ ארי' ליבש יופיטער נ"י: מכתבך הגיעני ואחר עד עתה בתשובתי יען מצאוני עונותי והוכחתי במכאוב על משכבי ל"ע ועתה כי תל"י שלח עזרו מקודש ושב ורפא לי חשתי ולא התמהמהתי להשיב לך כאשר רוח מבינתו יענני ונשמת שדי תבינני: ע"ד שאלתך באשה א' שמצאה ביום השביעי לספירת ז"נ כתם על עד הבדיקה והי' לעיני המורה שבאה השאלה לפניו כעין שביל קטן דק כחוט השערה משוך קצת והמראה הי' כמראה בגד לבן שהוכהה מראיתו מן האבק והורה לה שמותרת לטבול וטבלה ושמשה עם בעלה ואחר איזה ימים סיפרה האשה לפי תומה לחברתה שראתה בעד הבדיקה כתם אדום דק כשערה וכשהגיע הדבר לאזני המורה שלח אחרי' ואמרה גם אליו כדברים האלה והגידה שגם ביום החמישי לספירת ז"נ ראתה ג"כ מראה כזו זהו תוכן השאלה: הנה אא"ז החכם צבי ז"ל בתשו' סי' מ"ו העלה דאם ראה המורה כשהוא לח והי' לו מראה טהור ואח"כ כשנתייבש נמצא מראה טמא לא מטמאינן לה דאל"כ אין זה דרכי נועם שהרי אתה מתירה וזו הלכה ושימשה עם בעלה ונתעברה ואח"כ תמצא בקצוות הכתם אדום ותטמאנה והרי בנה ובן בנה בן הנדה וכי זו דרכי נועם אלא תלינן השינוי האויר עם הבגד גרמו להתאדם ע"ש והסכימו לדבריו הס"ט וא"ז החוו"ד בסי' קפ"ח אמנם זהו דוקא בענין שבשעת צאתו מן הגוף הי' לו מראה טהור אבל אם הוא איפכא שבשעה שהי' לח הי' מראה טמא אע"ג דאח"כ אשתני למראה טהור בודאי ל"מ כדמצינו להדיא בנדה כ' ע"ב רבי ראה דם בלילה וטימא ראה ביום וטיהר המתין שעה א' וחזר וטימא כו' מעיקרא אחזקי' בטמא כיון דחזא לצפרא דאשתני א"ל ודאי טהור הוי ובלילה לא אתחזי שפיר כיון דחזא דהדר אשתני אמר האי טמא ומפכח הוא דקמפכח ואזיל.
הרי דאם מקודם הי' מראה טמא ל"מ מה דקמפכח ואזיל ונעשה אח"כ מראה טהור ויש להביא סמוכין ג"כ לזה מהא דפריך שם גבי ילתא דאייתה דמא לקמי' דרבב"ח וטימא לה הדר אייתה לקמי' דר"י ברי' דר"י ודכי לה והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר וקשה דילמא אשתני אח"כ למראה טהור ולכך טיהר לה אע"כ משום דא"כ לא היתה יכולה ילתא לסמוך ע"ז כיון שהי' מקודם מראה טמא ל"מ מה דאשתני אח"כ למראה טהור וראיתי בספר ברכי יוסף בסי' קפ"ח שמביא הירושלמי דס"פ כל היד בזה"ל מהו לראות כתמים בלילה ר' ראה בלילה וטימא אמר שבקתי' לצפרא ראה ביום וטהר אמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו אין רואין כתמים בלילה אמרשבקתי' לרמשא ראה בלילה וטהור אמר ולא אני הוא שטעיתי הוא הוא שדיהה וזה משמע לכאורה איפכא מגמרא דילן ולפי"ד הירושלמי יהי' לכאורה הדין באם הי' מקודם מראה טמא ונשתנה למראה טהור יהי' טהור והברכ"י הגיה וכ' שט"ס בירושלמי שצ"ל שבקתי' לרמשא ראה בלילה וטמא כו'.
ולפענ"ד אין צורך להגיה דה"ק ראה בלילה וטהור לא שפסק הלכה למעשה שהוא טהור רק שראה שהי' לו גם בלילה מראה טהור ולכך אמר לא אני הוא שטעיתי במה שראיתי בלילה דבאמת בלילה שלפניו הי' לו מראה טמא ועכשיו הוא דדיהה וכיון דאפכוחי הוא דקמפכח טימא אותו ועולה ביאור ד' הירושלמי בשוה עם גמרא דידן ושניהם צדקו יחדיו וכן יש לדייק דהיכי דבשעה שנעקר מן הגוף הי' לו מראה טמא ל"מ מה דאשתני אח"כ למראה טהור דהרי תנן במשנה י"ט ע"א חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור כו' ובגמ' שם א"ר אבהו א"ק ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא אימא אדום ותו לא א"ר אבהו א"ק דמי' דמי' הרי כאן ארבעה והאנן חמשה תנן אר"ח שחור אדום הוא אלא שלקה תנ"ה כו' ושחור זה לא מתחילתו הוא משחיר אלא כשנעקר הוא משחיר והכי אמרינן שם לב"ש בכמימי תלתן ולעקביא בן מהללאל דמטמא בירוק ע"ש ולפי"ז הרי חזינן דאף דמדאורייתא אין מראה טמא אלא אדום מ"מ מטמאינן שחור משום דבשעת עקירתו מן הגוף הי' אדום וכן הירוק לעקביא אף שהוא כעת מראה טהור כיון דמתחלתו הי' אדום וא"כ לפי"ז בנ"ד כיון דהאשה אומרת שראתה את המראה בתחלתו שהי' אדום אף דלאח"כ כשהי' לפני המורה הי' מראה טהור לא מהני וע' בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' שע"ח שכ' בשם הר"ש מטרעוויטש בענין הכתמים הלבנים שמוצאות הנשים שאסר מטעם שמא בשעה שמצאה הי' אדומות ע"ש וגדולה מזו נלפענ"ד דאף החכם צבי הנ"ל לא כתב להקל היכי דאשתני אחר היובש למראה טמא אלא בזמן שהאשה עומדת בחזקת טהרה אבל בימי סיפורה הא לאו בחזקת טהרה היא כמ"ש בתוס' זבחים כ"ט ע"א ויותר מזה כ' בנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' נ"ז דלא לבד שאז אינה בחזקת טהרה אלא שהיא בחזקת טומאה ע"ש ואז בודאי לא מקלינן מטעם שאין זה דרכי נועם: איברא דכל הוכחתו של הנוב"י הוא מדברי התוס' הנ"ל ועיני המעיין היטב שם תחזינה משרים דאין ראי' זו מכרעת ב"כ דהתוס' שם כ' דאין זה קרוי חזקת טהרה לענין שיהי' דומה לאוכל מזבחו ביום השלישי שאחר שהוכשר יחזור ויפסול ובזב וזבה קודם טבילתן עדיין לא הוכשרו דביומי וטבילה תלה רחמנא ובאמת הדברים תמוהים דמבואר איפכא במשנה דנדה ס"ח ע"ב הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור ושאר ימים שבינתים לא בדקו ר"א אומר הרי הן בחזקת טהרה ר"י אומר אין להם אלא יום ראשון ויום ז' בלבד ר"ע אומר אין להם אלא יום ז' בלבד ואנן קיי"ל כד"א דה"ה בחזקת טהרה כדאיפסקא הלכה בגמ' שם ובש"ע סי' קצ"ו.
ולו יהיבנא דנימא דהתוס' בזבחים שם אזיל בשיטת ר"י ור"ע בכ"ז נלפענ"ד דליכא להביא ראי' מדבריהם שתהי' בימי ספירה בחזקת טומאה עפי"מ שנראה בטעם דבריהם דס"ל דלא עלו לה הימים שבינתים עפ"י מה שנודע מ"ש הריב"ש בתשו' לענין עוף שלא נודע לנו אם טהור הוא ל"ש למיזל בתר הרוב דרוב עופות טהורין נינהו דכיון דכתבה התורה חיוב לבדוק עוף בסימני טהרה שלו א"כ חזינן דגזרה התורה שלא לסמוך על הרוב וע"כ לא אזלינן בזה בתר הרוב דומה לזה מצינו בתוס' סוטה כ"ה ע"ב שהקשו גבי מתו בעליהן עד שלא שתו או שותות או לא נוטלות כתובה והקשו למה לא נימא ברי ושמא ברי עדיף ותי' דכיון דהתורה עשאה ספק עד שתשתה לכך ל"מ ברי שלה ע"ש והארכתי בחי' עפי"ז בישוב קושי' הפנ"י בכתובות י"ב שהקשה למה לא מהדרינן אבידתא בט"ע מטעם ברי ושמא ברי עדיף ולמוצא ל"ל חזקת ממון והוא טוען שמא ואמרתי לתרץ עפי"ד הש"ס ב"מ כ"ז ע"ב דרוצה לדייק דסימנין דאוריי' מקרא דכתיב והי' עמך עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה ע"ד שיתננו קודם שידרשנו אלא דרשהו אם רמאי או אינו רמאי לאו בסימנין לא בעדים וא"כ לפי"ז אם נפרש קרא דעד דרוש אחיך בעדים וסימנין לאו דאורייתא א"כ כיון דכתבה רחמנא עד דרוש אחיך שיתברר בעדים שהוא שלו ואפי' נותן סימנין ג"כ ל"מ מה"ת וע"כ לאו משום דתלינן שהוא משקר מחמת חימוד ממון אין מחזירין לו דהרי נותן בהם סימנים ומבואר בפוסקים דסימנים אלימי כרוב גמור דאפי' בממון אזלינן בתרי' ומכ"ש דלמוצא הא ל"ל חזקה וע"כ דגזירת התורה היתה שתהי' טענת ברי שלו ספק דאף בתר רובא לא ניזל עד דרוש אותו שיתברר בעדים ולכך אפי' אי אית לי' ט"ע גמור באבידה זו וטוען שהוא שלו ל"מ כיון דהתורה עשאה טענת ברי שלו לספק כד' התוס' הנ"ל והארכתי בפלפול בשמעתתא שם וביארתי עפי"ז סוגי' הש"ס חולין צ"ו מריש הו"א סימנא עדיף מט"ע כו' אך אכמ"ל.
המורם מדברינו דהיכי דהתורה הצריכה חיוב לבדוק ולברר ל"מ לא רוב ולא ברי ולפי"ז י"ל דזהו טעמם של ר"י ור"ע דל"מ כשלא בדקו באמצע הספירה לסמוך על חזקת טהרה דכיון דכתבה התורה וספר לו לעצמו ומבואר בפוסקים דהאי וספר לו דכתיב גבי זב ע"כ אשמעינן שהבדיקה חיובית מדאורייתא דלענין נאמנות הא כבר שמעינן מוספרה לה לעצמה דבנדה כדא' בכתובות ע"ב וע' בתוס' ריש גיטין ובכה"ת קיי"ל דעא"נ באיסורין וע"כ שהתורה הטילה עליו חיוב הבדיקה א"כ ע"כ היתה גזירת התורה שלא לסמוך בזה על חזקת טהרה ויהי' כל שבעת ימים ספורין ובדוקין.
ולכך שפיר לא מוקמינן להו כשלא בדקו בינתים על חזקת טהרה משום דגזרה תורה שכ"ז שלא תבדוק תהי' בספק וכנ"ל ועפי"ז יתבארו היטב דברי הת"כ פ' מצורע פיסקא קמ"ט וז"ל וספר לו לעצמו מכאן אמרו הזב והזבה שבדקו א"ע ביום הראשון ומצאו טהורים ושאר של הימים לא בדקו ר"א אומר הרי אלו בחזקת טהרה ור"י אומר אין להם אלא יום הא' ויום הז' בלבד רע"א אין להן אלא יום הז' בלבד כו' והוא תמוה מה המשך פלוגתא דר"א ור"י ור"ע להדרשא דוספר לו לעצמו וע' בס' זית רענן על הילקוט מהגאון בעל מג"א שמהפך הגירסא ולדברינו נכון דזהו טעמם של ר"י ור"ע דלא סמכו א"ע להעמידה בחזקת טהרה בימים שבנתיים משום דהתורה אמרה וספר לו לעצמו א"כ חזינן דהתורה רמיא עליו חיוב הבדיקה כל שבעת הימים א"כ היתה גזירת התורה בזה שיהי' בספק כ"ז שלא יבדקו א"ע ולא יהי' בחזקת טהרה ולכך אין מעמידין אותן על החזקה וע' ברש"י נדה כ"ט ע"ב שכ' דלר"ע דאמר בעינן ספורין לפנינו בעי' שיהי' ודאי ולא ספק ועפ"י הצעה זו גם אליבא דר"י ור"ע מוקמינן לה בימי ספירה גם לדידהו בחזקת טהרה אחר הבדיקה ולא החמירו רק בלא בדקו א"ע כלל משום דגזירת התורה היתה שתבדוק אבל אם אירע ספק בדם אחר הבדיקה י"ל דגם לדידהו מוקמינן לה בימי ספירה אחזק"ט ודומה לזה מבואר בחי' הרשב"א יבמות ל"א עייש"ה עוד אפשר לומר דאין ראי' מזב בעל ג' ראיות דלא מוקמינן לי' בימי ספירה בחזקת טהרה דהיינו משום דע"כ הא דכתבה רחמנא בי' וספר לו הוא שהטילה עליו חיוב הבדיקה משום שצריך להביא קרבן וכדי שלא יביא הקרבן קודם זמנו מוכרח הוא לבדוק א"ע ואם לא הוא בחזקת טומאה וכדמצינו בשבת י"א ע"ב גבי לא יצא הזב בכיסו ופריך מ"ש זב בעל שתי ראיות דחייב דמיבעי לי' לבדיקה זב בעל ג' נמי מיבעי לי' לספירה ופירש"י דכתיב וכי יטהר הזב וספר לו ז' נקיים וצריך לכיס לברר לו היום בנקיות שאלו יראה בא' מהן יסתור את הכל ע"ש הרי דצריך לתלות כיס לפי האמה בז' נקיים כדי שיהי' הז"נ מבוררים בנקיות ומבואר בחי' המאירי שם הטעם כדי להסיר מעליו עון הבאת קרבן קודם זמנו ע"ש וכיון שצריך שיהיו הימים מבוררין בנקיות לכך כ"ז שלא נתברר כל היום בנקיות הוא בחזקת טומאה משא"כ בנדה דליכא קרבן י"ל דכ"ז דלא חזיא היא בחזקת טהרה:
והנה ראיתי לאא"ז הגאון בחוו"ד סי' קפ"ז סק"ה שכתב ראי' לזה דבימי הספירה הויא בחזקת טהרה מנזיר ס"ו דאמר רבא לא תימא ספק חזאי אלא ודאי חזאי ספק מחמת ש"ז ספק ראי' ופי' התוס' כגון שבדק ומצא על בגדיו ש"ז וזיבה ולא נודע אם בא הש"ז לבדו והזיבה לבדו ויסתור ז או באו ביחד משמע דאם הוא ספק ש"ז או זיבה אפי' נזקק לטומאה טהור ע"ש ואנכי בעניי לא אבין ראי' זו חדא הרי מבואר בנדה ל"ה ע"ב זוב דומה למי בצק של שעורים כו' ש"ז בא מבשר החי זוב דיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת ש"ז קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת א"כ יש להכיר בין ש"ז לזיבה וא"כ לא היו יכולין התוס' לפרש באם נסתפק לו אם הוא ש"ז או זיבה ואפי' אי נימא דאחר שנתייבש א"א להכיר מ"מ לא ידענא מאי חילוק יש בין אם מצא על בגדיו ש"ז וזיבה ומסופק אם בא הזיבה פתיך עם הש"ז או בא בפ"ע לבין אם נסתפק על הנמצא מאי הוא אם ש"ז או זיבה דהרי מבואר בנדה כ"ב ע"א דא"א לרוק בלא צחצוחי זיבה א"כ אפי' אם הוא ש"ז ע"כ פתיך בי' זיבה רק דגזה"כ הוא דצחצוחי זיבה דערבה בי' ש"ז אינה סותרת אלא יום א' כמבואר בגמ' שם וא"כ אפי' אם הוא מסופק אם הוא ש"ז או זיבה ע"כ בין כך וב"כ יש זיבה דאפי' הוא ש"ז ע"כ מעורב בי' זיבה וא"כ אין שום הבדל בין זה לאם מצא ש"ז וזיבה להדיא וא"כ אדרבא משם ראי' דמשנזקק לטומאה ה"ה בחזקת טומאה וע' תוס' כתובות ע"ה ע"ב: אמנם בנ"ד לכאורה יש לצדד להקל כיון שלפי המבואר במכתבו הי' טיפה קטנה דק כשערה ומבואר בנדה מ"א ע"ב במקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה למאי אי לימא לטומאת שבעה כו' אלא לטומאת ערב ודוקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא אתי' ופירש"י מן הצדדין והרמב"ם בפ"א מה' מטמאי מו"מ ה' י"א כ' הזיעה טיפה א' הרי האשה טהורה שאינו אלא חוץ למקור ע"כ הרי שתופס הרמב"ם דבטיפה א' ודאי הוא מן הצדדין וע"כ הא דמחמרינן בטיפה כחרדל היינו במרגשת ודאי שהוא מן המקור דרק במסתמא באינה מרגשת אז תלינן יותר שהוא מן הצדדין דאין דרך המקור להוציא טיפה א' אולם הא באמת מבואר בש"ע סי' ק"צ סל"ג האשה שבדקה עצמה בעד בדוק ונמצא עלי' אפי' טיפה כחרדל בין עגול בין משוך טמאה הרי דאפי' טיפה א' אין אנו תולין בצדדין אף שלא הרגישה בפתיחת החדר שהרי מצאה על עד הבדיקה ומהרגשת הבדיקה אין בירור שהוא מן המקור שיכול להיות דהרגשת עד הוא.
אמנם ראיתי בנוב"י מהד"ת חיו"ד סי' ק"א שהאריך בזה והעלה לחלק בין הפרקים בין דם לבן שהוא מימרא דר' יוחנן במקור שהזיע ובין מראה דם אדום והיינו שאין הצדדין רגילין להוציא כי אם מראה לבן כמרגלית אבל מראה אדום לא שכיח בצדדין כלל היכי דליכא מכה או שאר סיבה הגורם שיצא דם ולכך במראה לבן שפיר מה שמטהר ר"י טיפה א' אפי' מטומאת ערב משום שתולין בצדדים שהוא מצוי משא"כ המקור אינו רגיל להוציא פחות מב' טיפין אבל דם אדום גם אם תתלנו בצדדים ע"כ תתלנו באינו מצוי לכך יותר תלינן במקור שבו הוא מקור הדמים ואמרינן אתרמי והוציאה טיפה א' ע"ש ולפי"ז בנ"ד אם הי' המראה נשאר אדום אזי הי' שייך לומר כיוןשגם אם תתלנו בצדדין תלינן באינו מצוי כיון שאין הצדדין רגילין להוציא דם אדום ולכך היינו תולין במקור משא"כ בנ"ד שהי' לפני המורה מראה לבן אף שבתחלה נדמה להאשה שהוא אדום עכ"פ נוכל לומר דזהו לא מיקרי לא שכיח דרק דם שישאר אדום אין רגילין הצדדין להוציא אבל ההוא דם שנשאר אח"כ לבן יותר שייך לתלות בטיפת א' בצדדין ולא במקור ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ע' בס"ט סוס"י קפ"ג וא"כ האיכא ג"כ ספק דילמא לא ארגשה ומאי דארגשה הי' הרגשת עד ואיכא ס"ס ספק מן הצדדין ואת"ל מן המקור דילמא לא ארגשה ואע"ג דמדרבנן טמאה גם בלא הרגשה מ"מ הא בדרבנן די בספק א' וכמ"ש הש"ך בדיני ס"ס לענין ציר דגים טמאים וכן מובא האי ס"ס בספר סדרי טהרה רס"י קפ"ג ע"ש ובזה ל"ב ס"ס המתהפך כיון דמתחלה אנו צריכין לדון אם הדם מן המקור כלל וכמ"ש הש"ך בכללי ס"ס בשם תשו' רמ"ע דבכה"ג ל"ב מתהפך ואף דכ' הרמב"ם בפ"ה מה' איסורי ביאה דחזקת דם בא בהרגשה מ"מ הא מבואר בס"ט שם בשם תשו' ש"י דזהו דוקא כשהיא רואה בדרך ראיות שאר נשים משא"כ במוצאת קרטין שאין מדרך הנשים לראות כן יצאה מגדר הרוב ול"א בראי' כההוא חזקת דם בא בהרגשה ע"ש וא"כ לפי זה הא בטיפה א' ג"כ אין דרך להיות מן המקור וא"כ אי נימא שהוא מן המקור הרי יצאה מגדר הרוב ול"א בזה חזקת דם בא בהרגשה והוי דומיא דאמרינן ברפ"ב דכתובות כל הנשאת בתולה יש לה קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא וכן בנדה כ"ט ע"א כל היולדות מטנפות וזו הואיל ולא טינפה איתרע לה רובא וע' תבו"ש סי' ל"א מ"ש כעין זה לענין מים בראש ושעפ"י סברא זו אמרתי ליישב קושי' התוס' נדה ל"ב ע"א שהקשו על הא דקאמר בגמ' שם דהא דבנות כותים נדות מעריסתן מיירי בסתמא ולא ראינו דחזיין ואתיא כר"מ דחייש למיעוטא וכיון דאיכא מיעוטא דחזיין חיישינן והקשו דלר"מ דחייש למיעוטא וקסבר דכותים גירי אמת הן א"כ הוי נדות מעריסתן מה"ת ולמה מני לה מי"ח דבר ואמרתי ליישב דמה"ת טהור דאף אי חזיין דילמא לא הרגישו ואי דחזקת דמים באין בהרגשה ז"א דהא רוב אינן רואות נדות מעריסתן וזו שראתה יצאה מגדר הרוב וא"כ ל"ש גבה חזקת דם בא בהרגשה כנ"ל וא"כ ליכא למימר דטמאות מה"ת אמנם אכתי יש לעיין בזה דהא נהי דע"י דם שלא בהרגשה אינה טמאה טומאת שבעה אבל עכ"פ טמאה טומאת ערב מה"ת למאי דקיי"ל מקור מקומו טמא וצל"ע בזה והנה באמת נסתפק בזה אא"ז הגאון השל"ה הקדוש הובא בתשו' מהר"ם מלובלין סי' ב' אם הא דמה"ת אינה טמאה עד שתרגיש הוא גזה"כ ואפי' ידענו בבירור שיצא הדם ממנה טהורה מה"ת דגזה"כ דבעי' שתרגיש בבשרה או נימא דהיכי דידעינן בבירור שיצא הדם ממנה טמאה מה"ת אפי' לא הרגישה והא דבעינן שתרגיש בבשרה היינו משום כל זמן שאינה מרגשת לא ידעינן בבירור שיצא הדם ממנה והקילה התורה בספק שלא לטמאה עד שידעינן בבירור שיצא הדם ממנה ויהי' מוכח מזה כהצד השני של הספק דהיכי דידעינן בבירור ממנה טמאה אפי' בלא הרגשה מה"ת.
אך באמת מכמה סוגיות הש"ס נראה כהצד הראשון של הספק וכמו שהאריך המהר"ם מלובלין שם בראיות וכ"נ מפורש מדברי הר"ן בחידושי נדה פ' הרואה ומדברי הרמב"ן בחי' נדה נ"ב עש"ה וע' ברש"י נדה ס"ב ע"ב הנח לכתמים דרבנן ופירש"י וז"ל דעיקר תחלת גזירתו אינו אלא מדרבנן הלכך מקלינן דמדאורייתא עד שתרגיש בבשרה עכ"ל ולכאורה הוא תמוה דהא התם מיירי לענין טומאת הדם והדם הא טמא אפי' בלא הרגשה דקיי"ל מקור מקומו טמא ונלפענ"ד דהרי באמת הקשו על גזירה דכתמים הא הוי ס"ס ספק מעלמא ואת"ל מן האשה אימור מן הצדדין ותי' בטו"ז סי' ק"צ סק"ב משום דרוב דמים באין מן המקור וא"כ הלא היכי שנולד השתנות הא לא אזלינן בתר רוב כנ"ל וה"נ כיון דלא עבר ע"י ז' סממנין הא נולד השתנות ולא אזלינן גבי' בתר רוב וא"כ שפיר איכא ס"ס והי"ל לטהר ועכצ"ל כתי' הכ"מ דגזירה דכתמים הוא דאפי' איכא ס"ס החמירו בו חכמים משום דאיסור חמור הוא.
וז"ש הנח לכתמים דרבנן פי' שכולו אינו אלא גזירת חכמים מצד חומרא שהחמירו בו כיון דגם לגבי דם איכא ס"ס והא דכ' רש"י דמדאורייתא עד שתראה בבשרה הכונה דהא דאמרינן רוב דמים באין מן המקור ולא מספקינן במן הצדדין ה"ד בנמצא בפרוזדור דחייבין על ביאת מקדש משא"כ בזה איכא ס"ס דנולד השתנות ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ: ובהיותי משוטט בענינים האלה אמרתי ליישב דברי הרמב"ם פ"א מה' עבויה"כ וז"ל ומפרישין אותו מאשתו ז' ימים אילו שמא תמצא אשתו נדה ותמהו עליו בשנותו את טעמו מלישנא דתלמודא ביומא ו' דקא' דמפרישין אותו מביתו שמא תמצא אשתו ספק נדה והיינו שתמצא דם לאח"ז דטמאה מספק ואמרתי בביאור דבריו ונקדים לתרץ קושי' התוס' בשבועות י"ח ע"א כניסה תנינא נמצא על שלו טמאין וחייבין בקרבן מאי לאו בסמוך לוסתה ואכניסה א"ל רב אדא בר מתנה לרבא לעולם אימא לך בשלא סמוך לוסתה ואפרישה וכ"ת פרישה ל"ל הא תנא לי' כו' א"ל רבינא לרב אדא מי מצית לאוקמ' לההיא בשלא סמוך לוסתה ואפרישה והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע ואי אפרישה מעיקר' כי פריש לי' מעיקר' הו"ל ידיעה והקשו התוס' דעדיפא הו"ל למיפרך והא דקתני סיפא נמצא על שלה טמאים מספק ופטורין מן הקרבן ואמאי כיון דאמרה נטמאתי.
ונלפענד"ל דהנה לכאורה יש להבין הלשון דקא בגמ' ואי אפרישה מעיקר' כי פריש ליה מעיקרא הו"ל ידיעה דמשמע דחדא קושי' הוא הי"ל לפרוך בקצרה הא נמצא לבתר הכי משמע או הי"ל לחלק לב' קושיות ונראה לבאר דהנה בב"ב כ"ג אר"ח רוב וקרוב הלך אחר הרוב כו' אמר אביי אף אנן נמי תנינא דם שנמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור ואע"ג דאיכא עלי' דמקרבא א"ל רוב ומצוי קאמרת רוב ומצוי ליכא למ"ד דתני ר"ח דם הנמצא בפרוזדור חייבין עלי' על ביאת מקדש וקדשיו ושורפין עליו את התרומה והקשו בתוס' שם תימה היכי מייתי ראי' מהכא דרוב ומצוי הוא דילמא לא משום דרוב ומצוי קאר"ח דשורפין עליו את התרומה אלא משום דרוב וקרוב הולכין אחה"ר כר"ח וראיתי בספר שב שמעתתא מהגאון בעל קצוה"ח ז"ל שמעתתא ד' פ"א שכ' לתרץ דכיון דמה"ת אין אשה טמאה בלא הרגשה וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואם נולד הס' במקום הקביעות כגון שראינו שלקח נכרי לפנינו מא' מהחניות הו"ל נמי קבוע כמ"ש התוס' בחולין צ"ה וקבוע כמא"מ בין להחמיר בין להקל וא"כ לפי"ז ל"ל דהא דחייבין עליו קרבן על ביאת מקדש משום רוב וקרוב דיותר דמים במקור מבעלי' כיון דטומאה דאוריית' א"א בלא הרגשה וכיון שהרגישה ביציאת דמים מבשרה אלא שלא נודע לה אם מן המקור או מן העלי' הו"ל נולד הס' במקום הקביעות וכל קבוע כמע"מ וע"כ מוכרח לומר משום רוב ומצוי וליכא למ"ד ואף דרוב ל"מ בי' מטעם קבוע כמע"מ מ"מ בהדי מצוי מצרפין נמי את הרוב ע"ש.
ולפי"ז יתיישב הכל ע"כ דהנה לכאורה קשה אמאי בנמצא על שלו חייבין בקרבן למאי דמוקי לה בשלא בסמוך לוסתה דילמא האי דם מן העלי' דמקרבא ואי משום דהוי רוב ומצוי ז"א דהרי כתב המהרש"א בכתובות פ"ק בסוגי' דפ"פ הובא בב"ש אה"ע ס' ס"ג דבשלמא בשעת וסתה לא שכיח דם נדות וא"כ ליכא מצוי ומטעם רוב ל"ל דהא קבוע כמע"מ דמי ואינו אלא ספק ואמאי חייבין בקרבן אמנם איכא למימר כיון דהדם נמצא אח"כ על העד שלו ומאי דהרגישה בשעת תשמיש הלא יכול להיות שהי' הרגשת שמש מדלא אמרה בשעת תשמיש נטמאתי א"כ אפי' אמרה אח"כ בשעת מציאה על העד שהרגישה בשעת תשמיש הא עכ"פ נולד הספק במקום הקביעות לא הוי כיון דהרגשה בשעת תשמיש יכול להיות שהוא הרגשת שמש וליכא להסתפק מידי ורק אח"כ כשנמצא על העד איגלאי מילת' דהי' מחמת הדם כיון דרוב דמים באין בהרגשה וא"כ בשעת תשמיש עדיין לא הי' ספק דבשלא בשעת וסתה אין להסתפק שתראה דם כיון דחזקה אורח בזמנו בא וכד' המהרש"א הנ"ל ולא התחיל הספק רק אח"כ כשנמצא על העד א"כ אמרינן כל דפריש מרובא פריש ורוב דמים הם מן המקור אמנם למאי דמוקי דהחיוב הוא על הפרישה ע"כ שאמרה לו נטמאתי ע' חוו"ד סי' קפ"ה א"כ ע"כ שהרגישה בשעת תשמיש שאינו הרגשת שמש א"כ נולד הספק במקום הקביעות והדרק"ל אמאי חייבין בקרבן נימא קבוע כמע"מ דמי וי"ל דזהו דפריך הש"ס והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע וע"כ דלהכי קתני נמצא שהוא לאחר התשמיש כדי שנאמר כל דפריש מרובא פריש ע"ז אמר והא אי מחייבת לי' אפרישה מעיקר' כי פריש לי' הו"ל ידיעה ור"ל דכיון שכן ע"כ אמרה ליה נטמאתי ורק דלא ידעינן אם הי' ההרגשה מחמת דם טהור לכך בעינן שנמצא דם טמא על העד א"כ תיהדר קושי' לדוכתה דילמא האי דם שנמצא על העד הוא מן העלי' דהא שלא בשעת וסתה ל"ה מצוי ואי מטעם רוב הא קבוע כמע"מ דמי ואי דבנמצא הלך אחה"ר ז"א דהא כי קמחייבת לי' אפרישה ע"כ מעיקר' בשעת תשמיש הו"ל ידיעה א"כ נולד הס' במקום הקביעות ואמרינן שפיר קבוע כמע"מ דמי ואמאי חייבין בקרבן ומיושב שפיר לשון הפירכא דקא' ואי מחייבת לי' אפרישה מעיקר' הו"ל ידיעה דעיקר הקושי' מזה דהו"ל נולד הס' במקום הקביעות ולפי"ז ממיל' מיושב קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דעדיפא מינה הו"ל למיפרך דאמאי בנמצא לאח"ז פטורין מן הקרבן ולהאמור מיושב שפיר דאדרבא הא דפטורין מן הקרבן ניח' די"ל דילמ' האי דם הוא מן העלי' וכנ"ל ועיקר הקושי' הוא להיפוך דאמאי בנמצא על שלו חייבין בקרבן: אמנם אכתי קשה אפי' באופן דנוכל למימר כל דפריש מרובא פריש דרוב דמים מן המקור מ"מ אמאי חייבין בקרבן נימא סמוך מיעוט' דמן דעלי' לחזקת טהרה של האיש דנהי דהאשה ליכא לאוקמה אחזקה דאית לה ריעותא מגופה כדאי' ריש נדה אבל האיש שפיר נעמידנו על חזקת טהרה שלא יצא לביה"ח בשעת תשמיש [וע' בחי' מהר"ם לובלין בריש נדה שהקשה דנוקי הטהרות אחזקתן ותירוצו ליתא הכא] וא"כ נימא סמוך מיעוט' לחזקה וה"ל פלגא ופלג' דנהי דלא יוכלו המיעוט והחזקה לגרע להרוב לגמרי כיון דברוב' דאיתא קמן ל"א סמוך מיעוט' לחזקה ואתרע לה רובא כמ"ש א"ז הגאון בחוו"ד סי' ס"ג והא דדמי החדר מרובין מדמי העלי' הו"ל רובא דאית' קמן אבל להיות פלגא ופלג' שפיר יש לצרפו כמ"ש בחוו"ד שם וא"כ נימא דליהוי עכ"פ פו"פ והוי ספיק' ואמאי יתחייב האיש קרבן חטאת.
אמנם באמת לק"מ דסמוך מיעוט' לחזקה אינו אלא מדרבנן ע' במהרש"א חולין י"א ולפי"ז יתיישב קושי' התוס' בנדה ט"ו ע"א שהקשו על הא דאמרינן ביומא דהי' מפרישין את הכ"ג מביתו שמא תמצא ספק נדה ואמאי ל"ק שמא תמצא ודאי נדה אם תבדוק בשיעור וסת סמוך לבעילה ולדברינו יהי' נכון דהנה ביומא שם מוקמינן למתניתין כר"ע דאמר אף מטמאה את בועלה והנה התוס' בחולין י"א ע"ב ובכ"ד כ' דר"ע חייש למיעוט' ומבואר בתוס' חולין פ"ו ע"ב דלמאן דחייש למיעוט' לדידי' אמרינןסמוך מיעוט' לחזקה מדאוריית' וא"כ ע"כ קא' הש"ס שם שמא תמצא ספק נדה כיון דע"כ אזיל לר"ע ואיהו חייש למיעוט' א"כ שפיר אמרינן אפילו בתוך שיעור וסת סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פו"פ כיון דע"כ לא חיישינן רק שמא יבא עלי' שלא בשעת וסתה ותמצא ס' נדה דבשעת וסתה בודאי לא יבא עלי' הכ"ג ול"ה רק ספיקא [ולדידי' ע"כ הא דתנן אותיום טמאין וחייבין בקרבן מיירי בסמוך לוסתה כדא' בשבועות] ולכך קא' שמא תמצא ס' נדה והא דכ' בתוס' ישנים דה"ה דהומ"ל שמא תמצא ודאי נדה היינו לפי"מ דמוקמינן אח"כ שם אפי' כרבנן ובחד אחר מודו ע"ש.
ולפי"ז ממילא מיושב ד' הרמב"ם הנ"ל שכ' שמא תמצא ודאי נדה והיינו דאיהו אזיל אליבא דהלכת' דהדין הוא באמת דבתוך אותיום חייבין בקרבן חטאת והיינו משום דלדידן סמוך מיעוט' כו' אינו אלא מדרבנן א"כ הויא ודאי נדה. ועפ"י דרכנו זה יתיישב קושי' התוס' ביומא ו' ע"ב ד"ה סיפא אצטריך לי' שהקשו בהא דפריך התם מהבריית' דבועל נדה כטמא מת מאי לאו לטבילה אלמא דטבילתו ביום ומשני לא לטומאתן ופריך טומאתן בהדי' כתיב בי' טומאת שבעה ומשני לעולם לטומאתן וסיפא אצטריכא ל' אלא שחמור ממנו בועל נדה שמטמא מו"מ בטומאה קלה והלא בפסחים ס"ח פריך שם ג"כ אי לימא לטומאתן ההוא טומאת ז' כתיב בי' וההוא טומאת ז' כתיב בי' אלא לאו למחנותם כו' ואמאי לא משני התם ג"כ כי הכא דסיפ' אצטריך ליה.
ונראה דהנה התוס' ביומא ג' ע"ב ד"ה ר"י בן בתירא הקשו במעשה פרה תסגי בהפרשה ששה ימים דהא טבול יום כשר בפרה ליטבלי בצפרא ביום השביעי וישרוף בו ביום הפרה ותי' בתי' הא' דהא דטב"י כשר בפרה הנ"מ טבו"י דטומאה דרבנן אבל טב"י דבועל נדה שהוא דאוריית' אסור מדרבנן ועוד תי' משום דאיכא תנא דס"ל דאפי' מדאוריית' לא הותר בט"י אלא דטומאת מת דכתיב בההיא פרשה ונו"י דשרץ דאתי בק"ו מט"מ א"כ לדידי' בועל נדה לא אתי בק"ו דאיכא למיפרך מה לט"מ שאינו מטמא משכב תחתון כעליון כבועל נדה והנה לתי' השני של התוס' ל"ש לשנויי הבריית' דבועל נדה כט"מ דמשום סיפא אצטריך ליה דהא ממתניתין דפרה דבעי' פרישה ז' שמעינן דבועל נדה מטמא מו"מ דאל"ה בפרישה ששה סגי דהא אי נימא דבועל נדה אינו מטמא מו"מ גם טבו"י דבועל נדה כשר בפרה דשמעינן לי' בק"ו מט"מ כמו ט"י דשרץ וע"כ מדמשני סיפא אצטריך ליה פשיט' לי' להש"ס דממתניתין דפרה לא מוכח דבועל נדה מטמא מו"מ די"ל הא דבעי' פרישה ז' בפרה משום דטב"י דבועל נדה עכ"פ מדרבנן אסור בפרה כתי' הא' של התוס' אמנם לפ"ז לכאורה תקשי דאמאי מפרשינן לי' מחשש שמא תמצא אשתו ס' נדה וכיון דטבו"י אסור רק מדרבנן בשביעי הו"ל סד"ר ולקולא וע"כ דסוגיא זו ס"ל דחיישינן שמא תמצא ודאי נדה בתוך שיעור וסת והיינו דל"א סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פו"פ משום דסמוך כו' אינו אלא מדרבנן וא"כ לפי"ז הא בפסחים בסוגיא שם אזיל אליבא דר' יוחנן דס"ל בעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ור' יוחנן הא חייש למיעוטא מדפסק דחלב אינו פוטר מבכורה אף דרוב אינן חולבות אא"כ יולדות וע"כ דחייש למיעוטא (וע' בתוס' בכורות כ' ע"ב שנבוכו בזה) וכיון דחייש למיעוטא אמרינן לדידי' סמוך מיעוטא לחזקה מדאורייתא וא"כ הוי לדידי' באשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה אפי' בתוך אותיום רק ספק דאמרינן סמוך כו' והו"ל פו"פ כנ"ל וא"כ א"א לומר לדידי' דבעי פרישה שבעה משום דטבו"י דבועל נדה אסור מדרבנן דא"כ הו"ל סד"ר ולקולא וע"כ מוכרחין לתי' הב' של התוס' דטבו"י דבועל נדה אסור מדאוריי' משום דא"א למילף בק"ו מט"מ דבועל נדה עושה מו"מ וא"כ כיון דממתניתין דפרה שמעינן דבועל נדה מטמא מו"מ א"כ ל"ש לשנויי סיפא אצטריך לי' דבועל נדה מטמא משכב ומושב דהא ממשנה דפרה שמעינן זה וע"כ לא משני הש"ס בפסחים סיפא אצטריכא לי' ומיושב קושי' התוס' ע"נ:
ובאופן אחר נלפענ"ד בישוב דברי הרמב"ם ז"ל במאי דכתב שמא תמצא ודאי נדה ולא כ' כלישנא דריב"ב דקא' שמא תמצא ס' נדה עפי"מ שכבר הקשיתי למה ניחוש לשמא תמצא ס' נדה הרי מאי דאמרינן בריש נדה דלא מוקמינן איתתא אחזקת טהרה משום דמגופה קחזיא א"כ הרי לגבי הבועל אמאי לא נעמידנו בחזקת טהרה וכנ"ל אמנם נראה דלק"מ דהרי באמת מסוטה ילפינן דס"ט ברה"י טמא אפי' היכא דאיכא חזקת טהרה רק דהתוס' כ' בריש נדה דלא ילפינן טומאת ראי' מסוטה רק ס' טומאת מגע א"כ לגבי הבועל הא הוי ס' טומאת מגע וא"כ לא נוכל להעמידו על חזקת טהרה דמסוטה ילפינן לטמא ס"ט ברה"י אפי' היכי דאיכא חזקת טהרה אמנם אכתי יש להבין הרי התוס' בריש נדה שם כ' עוד דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה א"כ זה שייך ג"כ גבי הבועל אולם הדבר נכון דנוכל לומר דלכך לא קא' שמא תמצא אותיום דהויא ודאי נדה כמו שהקשו באמת התוס' בנדה ט"ו הנ"ל משום דכ' המהרש"א בריש נדה שם דהיכי דאיכא חזקת טהרה לא ילפינן מסוטה לטמא ודאי למפרע רק להיות ס' טומאה ע"ש ואף באותיום הא באמת איכא לבועל חזקת טהרה ורק דילפינן מסוטה אף דאיכא חזקת טהרה לטמא למפרע עכ"פ מספק כמ"ש המהרש"א הנ"ל והא דקיי"ל בתוך אותיום שניהם חייבין בקרבן נוכל לומר דליכא לאוקמי הבעל אחזקת טהרה משום דכ' התוס' בנדה ס' ע"ב דבתוך אותיום רוב פעמים בא מקודם והיכי דאיכא למימר שמש עכבי' טמא מה"ת ע"ש אמנם אכתי קשה הא הרוב שבא מקודם אינו סותר לחזקת טהרה דיכול להיות שהי' בלי הרגשה וטהורה היא מדאורי' ואף דרוב דמים באין בהרגשה מ"מ נימא סמוך מעוטא לחזקת טהרה ואיתרע לה רובא אמנם הדבר נכון דהא קיי"ל מקור מקומו טמא א"כ אף שלא בהרגשה איכא עכ"פ טומאת ערב (ואפי' בשלא גמר ביאתו דליכא טומאת קרי מ"מ טמא משום שנוגע בדם שבמקור) וא"כ הא מחזיקין מטומאה לטומאה דהא שניהם משום טומאת דם נדה רק שבהרגשה הוי' טומאת שבעה ובלי הרגשה ליכא רק טומאת ערב וא"כ מחזיקין מטומאה לטומאה ולכך חייב בקרבן משא"כ ביומא נוכל לומר דאזיל אליבא דמ"ד מקור מקומו טהור א"כ איכא להבועל חזקת טהרה וא"כ בגוונא דאיכא חזקת טהרה אינו טמא למפרע רק מספק כסברת המהרש"א הנ"ל ולכך קא' שמא תמצא ס' נדה דאפי' בתוך אותיום אינו אלא ס' כנ"ל משא"כ הרמב"ם לשיטתי' אזיל דס"ל בפ"א מה' מו"מ דמקור מקומו טמא א"כ ליכא חזקת טהרה וא"כ טמא ודאי למפרע דילפינן מסוטה כנ"ל נמשכתי קצת בדברי פלפול אשר העלתה מצודת עיוני מדי עברי בין בתרי הסוגי' הנ"ל ולדינא נראה כיון דהאשה אומרת שראתה מראה אדום אף דהמורה ראה אח"כ בעת בוא השאלה לפניו שהי' מראה לבן שהוכהה מראיתו מ"מ הא שויא אנפשה חד"א ול"ש לומר שטעתה בדמיונות כמ"ש הראשונים ז"ל בנדה כ' ע"ב ז"א דרק בזמן הש"ס שהי' צריכין להבדיל בין דם לדם הי' שייך טעות בדמיון אבל אנן שמטמאינן כל מראה אדום בין אדום ללבן ל"ש טעות בדמיון ואף שכ' בשיטה מקובצת כתובות פ"ק בסוגי' דפ"פ דהיכי דאף לפי"ד ל"ה רק ספק איסור ל"ש שוי' אנפשי' חד"א וע' בנוב"י סי' ע' ולפי"ד הפוסקים הנ"ל בטיפין קטנים איכא לספוקי דילמא מעלמא אתו הנה רבים מהאחרונים דחו סברא זו שלא לצרף לההיא ספיקא בטיפין קטנים וע' בתשו' הר המור מהגאון ר"מ בנעט ז"ל בסי' כ"ב.
וגם הלא מדברי התוס' סוף נדרים משמע דגם בספק איסור שייך שוי' אנפשי' חד"א ע"כ חלילה לי להכניס ראשי באיסור חמור כזה ח"ו וצריכה האשה לספור עוד ז"נ ולטבול מחדש יותר אין בכחי להאריך ה' בחסדו יעמידני על האמת ויצילני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות דברי ש"ב הדור"ש באהבה מיחל להרמת קרנך בכבוד: