שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סימן צב
בעזה"י יום ג' ויקהל תרמ"ב לפ"ק סטריא.
שלום רב לכבוד הרב המאוה"ג חריף ובקי כש"מ צבי הירש פרידמאן נ"י ראבד"ק בערגסצאי והגלילות יצ"ו במדינת אונגארין: מכתבו הגיעני והנני להשיבו על אתר בדבר שאלתו בעובדא דאתא לקמי' באיש אחד שלמד אצל חבירו מלאכת עשיית מיני משקאות שונים באופן שלא יעסוק במלאכה זו בגבולו עד עשר פרסאות מעירו וגם לא ילמד לשום אדם בגבול ההוא ושילם לו שכרו משלם בעד הלימוד כפי שהתנה עמו ואח"כ לוה האומן מתלמידו מאה זהובים כסף לזמן ובהגיע תור הפרעון לא רצה להחזירם לו רק בתנאי שיתן לו כתב באו"ש שלא ישנה הבטחתו כנ"ל ונכתב כתב ע"ז והוא הוכרח לחתום א"ע כדי לגבות ממונו ועתה ירד התלמיד ממדריגתו פלאים ר"ל ואינו באפשרי לקיים הכתב הלז כי זוגתו לא תתרצה בשום אופן לזוז ממקומה וכבר נתהוו מחמת זה קטטות ומריבות בינימו ואין להם אף לחם צר ואין לו פרנסה אחרת עד אשר אלצהו ההכרח לעבור פעם א' להתעסק במלאכה הלזו בגבולו וכעת נפש האומלל בשאלתו להתיר לו כי חייו וחיי אנשי ביתו תלואים לו מנגד המלאכה הזאת למצוא ממנה חית ידו ובכתב נכתב שקיבל ע"ע בח"ח ובשד"א ובנדר עכת"ש:
הנה מה שהחל כ"ת לדון בזה מדין שבועה בכתב דיש בזה פלוגתא דרבוותא אי מהני במבוכה זו לא נוכל להכניס ראשנו מלבד מ"ש בתשו' שב יעקב חאה"ע סי' מ"א ובנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ו וחח"מ סי' ל' דחרם בכתב מהני אלא אפי' אי נימא דאין חילוק וכמו שמבואר בתשו' מהריב"ל סי' מ"ז ובתשו' מהרמ"פ ובתשו' ב"ח החדשות סי' כ"ג ובתשו' שער אפרים סי' ס"ו דדמיין להדדי וגם הנוב"י גופי' בחיו"ד סי' ס"ח מסתפק בזה וגם החת"ס חיו"ד סי' רכ"ז ה"ר ממ"ק י"ז ע"א דאין חילוק ע"ש אמנם הא רבו הפוסקים שמחמירין בשבועה בכתב ובראשם המהרמ"פ בתשו' הנ"ל ובתשו' מהראנ"ח ח"ב סי' נ"ח והחו"י בתשו' סי' קצ"ד ובתשו' שבו"י ח"ב סי' קנ"ו וכבר יש אתי בכתובים פלפול ארוך בזה וכעת ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תר"ה וכן הבעל שב יעקב עיקר ראייתם דכתיבה ל"ה כדיבור הוא מש"ס מגילה י"ח ע"ב הי' כותבה דורשה ומגיהה אם כיון לבו יצא כו' ה"ד אי דקא מסדר פסוקא פסוקא וכתב לה כי כיון לבו מאי הוי על פה הוא אלא דכתב פסוקא פסוקא וקרי לה ומי יצא כו' והקשו דאי נימא דכתיבה כדיבור ל"ל להש"ס לומר דקורא הפסוק ואח"כ כותב דיוצא בקריאה זו הרי הכתיבה עצמה היא קריאה אע"כ דכתיבה ל"ה כדיבור ולפע"ד י"ל עפי"ד הש"ס פסחים נ' ע"א ר' אבינא רמי כתיב זה שמי לעלם וכתיב וזה זכרי לדור דור אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא נכתב אני ביוד קא ונקרא אני באלף דלת ופירש"י כתיב זה שמי לעלם בהעלמה וכתיב וזה זכרי דמשמע קריי' ולא העלמה כו' שני שמות לימדו שם הכתיבה ושם הקריי' עכ"ל הרי דלשון זכרי ממעט כתיבה ומשמעותו קריי' בפה דלעלם מורה על הכתיבה וזכרי מורה על שם הקריי' בפה וכיון דבמגילה כתיב נזכרים ונעשים א"כ זכירה ממעט כתיבה אבל בעלמא י"ל דכתיבה כדיבור דמי אך בזה יש לדון צד להיתר מה שכתוב בהכתב לשון עבר קבלתי עלי עפי"ד הרמ"א ביו"ד סי' רל"ב סי"ב שכ' וז"ל כתבעליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אח"כ שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו עכ"ל ואף שכ' בסמ"ע סי' ע"ג ס"ק י"ח דאם כתב בכת"י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע כבר השיג עליו בטו"ז שם והעלה דאפי' אם כתב שנשבע בפועל כיון שנותן טעם ואמתלא למה כתב כן אין עליו איסור שבועה ע"ש אמנם באמת האחרונים התעוררו בזה מהא דקיי"ל בח"מ סי' קצ"א ס"ג שטרי דידן שטרי קנין הם ובסמ"ע שם סק"ו שאעפ"י שכ' לשון עבר מכרתי או נתתי דמהני מקום דמתפרש דעתה נותן ומקנה לו דגם בקרא מצינו לשון עבר במקח שנא' נתתי כסף השדה קח ממני ע"ש והר"ן ז"ל בפ"ק בקידושין הוסיף להביא ראי' מש"ס גיטין ע' נתתי שדה פלונית לפלוני נתתי' לו הרי הוא שלו קנה ואר"י וכולן בשטר כלומר שכתב לו בשטר כלשון הזה ומהני מדין קנין ולא מדין הודאה דא"כ באמירה בעלמא ליסגי ע"ש והנה באמת מבואר בדברי הריטב"א בתשו' הובא בב"י ח"מ סי' סמ"ך דנתתי שתי לשונות משמע להבא ולשעבר וכ"כ בתשו' רמ"א סי' צ"ב ע"ש והטעם דמהני בקנין נראה משום דאנו מהדרינן תמיד ליישב לשון השטר ולקיימו בכל מה שנוכל והיכי דל"ש לשעבר אנו מפרשינן לי' שכונתו על להבא כיון דחזינן שרוצה להקנות לו הי' כונתו שיחול הקנין באופן המועיל דומיא דמצינו בדברי התוס' גיטין ט' ע"א גבי שכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד והקשו בתוס' שם אמאי יצא בן חורין ומותר בב"ח הא מתנת שכ"מ היא ולא קנה אלא לאחר מיתה ואין גט לאח"מ ותי' דכיון דדעת שכ"מ לשחררו דעתו שיקנה בשעה שראוי' לשחרר דהיינו מחיים ע"ש וכאלה מצינו רבות בש"ס דבלשון מסופק אמרינן דבודאי כונתו הי' באופן המועיל כדי שלא יתבטל השטר והה"נ מפרשינין לי' על להבא אף דלא שכיח הוא שבאמירת נתתי יהי' כונתו על להבא כמבואר בתשו' רמ"א הנ"ל מ"מ בכדי שיתקיים השטר מפרשינן לי' על להבא.
והנה בנדרים אף דאמרינן דמעייל אינש נפשי' לספיקא כהא דא' בנדרים י"ח ע"ב הקדיש חיתו או בהמתו הקדיש את הכוי משום דמעייל אינש נפשי' לספיקא ור"ל דדעתו לתפוס בלשון נדרו כל משמעות שנוכל להעמיס בו בכל אופן שיחול מ"מ נראה לפענ"ד דזה אינו רק כשנדר בפה אבל אם נדר בכתב בלשון עבר נראה דל"מ מטעם שאבאר דהנה במק"א ביארתי הענין דמהני נדר ושבועה בכתב אע"ג דקיי"ל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו מדכתיב לבטא בשפתים אי איכא ביטוי שפתים אין אי לא לא היינו משום דקפידא דקרא הוא שיגלה מה שבלבו ובביטוי שפתים מתגלה מה שבלבו ולכך אי מחשבתו נכרת מתוך מעשה הכתב ג"כ מהני דומיא דמצינו בר"ן נדרים ע"ז ע"ב לענין אם הפר בלבו אינו מופר מכל מקום אם מגלה מה שבלבו ע"י שאומר לה טלי ואכלי טלי ושתי אע"ג דהאי לישנא ל"ה הפרה מ"מ מועיל לגלות מה שבלבו ע"ש וה"נ אע"ג דבעלמא כתיבה ל"ה כדיבור מ"מ בשבועה כי גמר בלבו מהני הכתב לגלויי מה שבלבו ודמיא לידות נדרים ושבועות דמהני ידים מוכיחות וא"כ התינח כשמעשה הכתב הוא מבורר בכתב מפורש באר היטב כונת הנודר משא"כ כשלשון הכתב הוא מסופק בעלת שתי פנים שוב אינו מועיל דאע"ג דבאומר בפה מעייל אינש נפשי' לספיקא מ"מ כתיבה הא ל"ה כדיבור רק דהוי כידים מוכיחות להורות נתן מה שבלבו וכשהוא מסופק ליכא מוכיח: עוד יש לצדד בנ"ד כיון שהוא בעצמו לא כתב הכתב רק חתם א"ע ומבואר בנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ח דאפי' להפוסקים דשבועה בכתב מהני זהו רק היכי שהבע"ד כתב בכת"י ממש אבל היכי שהוא כת"י הסופר והבע"ד חותם א"ע בזה כ"ע מודים שאין לחוש אף לכתחלה שיחשב כת"י הסופר לביטוי שפתים של הבע"ד וכ"מ בתשו' מהריב"ל ח"א כלל ו' סי' מ"א וכתבתי במק"א בתשו' בענין מ"ש הרדב"ז בתשו' ח"א סוס"י תקפ"א דחתימתו לא גרע מהשביעוהו אחרים וענה אמן וכן מבואר בתשו' ב"ח החדשות סי' מ"ח וגם מתשו' מהראנ"ח הנ"ל משמע דאי שבועה בכתב מהני הויא החתימה קבלת שבועה כמו עניית אמן וע' בקצוה"ח סי' ר"ז.
ולפענ"ד הוא תמוה דהרי עונה אמן למדו רז"ל בשבועות כ"ו ע"ב דכמוציא שבועה מפיו דמי מואמרה האשה אמן וא"כ הא כ' התוס' בגיטין ע"א ע"א לענין הא דממעט חרש וחרשת מחליצה לפי שאינו באמר ואמרה אע"ג דהגדה חשיבא ע"י כתב מ"מ אמירה ודאי ל"ה אלא בפה ע"ש וא"כ כיון דעניית אמן נשמע מואמרה ול"ה אלא בפה בודאי ל"מ החתימה: עוד יש מקום לצדד להתיר בנ"ד מצד ששבועתו היתה באונס שנתירא רא שלא יפרע לו הסך מאה זהובים כמו שאיים עליו דאף דמעיקרא התנה עמו תנאי זה וי"ל שמחויב לקיים תנאו מדין שכירות בעבור שלימדו האומנות ע' תשו' חת"ס חיו"ד סי' ט' אפי' אי נתפוס כן הא עכ"פ לא הי' מחויב לעשות לו קיום בשבועה ע"ז דומיא דכ' התוס' בב"ק פ"ט ע"ב דאין המזיק מחויב לעשות קיומים לניזק בנדר ושבועה שלא יפקיע ממנו תשלומי נזקו ע"ש ואונס ממון נמי מיקרי אונס כמבואר בסי' רל"ב סי"ב בהג"ה ובסעיפים שאחריו ומבואר שם ג"כ דכל שהוא אונס בשבועה אעפ"י שאמר עד"ר וע"ד המקום אינו כלום וע' בתשו' מהר"ם לובלין סי' י"א שהאריך בזה ואף דהש"ך שם ס"ק כ"ה כ' דה"ד בנדר או נשבע לעצמו נאמן לומר ששבועתו היתה באונס אבל בנשבע לחבירו א"נ לומר אנוס הייתי בכ"ז הא מסיק בש"ך שם דהיכי דידענו באונסו מהני גם בנשבע לחבירו וכן היכי דיש רגל"ד נאמן ובנ"ד אין לך רגל"ד גדול מזה ואין התובע מכחישו בזה שלא הי' אלא מחמת שאיים עליו שלא ישלם לו החוב ואף דהי' יכול להוציא ממנו בדינינו או בדיניהם מכל מקום הי' עליו לטורח לבא עמו בדיני ודיינא וקיי"ל ב"ב ל' ע"ב עביד אינש דזבין דיני' ע"ש ואף שכ' בשו"ת מהרשד"ם חח"מ סי' י"ג לענין שאם איים עליו שימסור אותו ל"ה אונס דגזים אינש ולא עביד.
היינו לענין לעשות מעשה רשע אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד דומיא דא' בשבועות איזיל ואקטלי' לדקלא דפלניא אבל לעכב חובו אמרינן דבודאי יעכבנו בידו זמן רב בשביל להכריחו לרצונו דומיא דא' ב"ב ד"מ ע"ב ההיא גברא דמשכן פרדיסא לחברי' לתלת שנין בתר דאכלה תלת שני חזקה אמר אי מזבנת לי מוטב ואי לא כבישנא לשטר משכנתא ואמינא לקיחה היא בידי כה"ג כתבינן מודעא וכ' הנימוק"י שם וז"ל וכ' ר"ח דמהא דפרדסא שמעינן דמאן דמגזים לחברי במידי דיכול למעבדי' כגון הפסדת ממון או הנאה כ"ש הנאת נפש כו' דאית להו לסהדי למיכתב לי' מודעא להאי ולפרושי בה ידענא בי' באונסא דפלניא ואע"ג דלא עביד מאי דאמר ומחיל לי' אלא כיון דאמר עבידנא ויכול למיעבד היינו אונסו דמוכר וכל כה"ג כתבינן עכ"ל ואף שכתב בש"ך ח"מ סי' קכ"ה סק"י דאם איים עליו שיכפור לו חובו זה לא מיקרי אונס ע"ש הנה באמת תמה שם א"ז בנתה"מ דהוי אונס ממון כשאר אונס וביאר שם טעמי' דהש"ך ז"ל משום דהוי מציל ממונו במעות הפקדון ע"ש אבל בנ"ד הוי שפיר הא דאיים עליו שיכפור לו חובו אונס גמור.
גם יש לדון בזה מצד שהעני ומוכרח לעסוק במלאכתו להביא טרף לנפשו ונפשות ביתו והוי דומיא דכ' המחבר בסי' רל"ב סט"ז מי ששידך בתו ונדר לתת לה סך מעות ואחר כך נתקלקלו החובות שהי' חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה ובש"ך שם ס"ק מ"ב כ' וז"ל הלכך אינו מחייב למכרו לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב עכ"ל והכי מצינו בב"ב קמ"ו ע"ב גבי שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים כו' לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו קיימת ופרשב"ם ואם עמד חוזר ואפי' קנו מידו כו' דמדלא שייר מידי אמרינן לאו אדעתא דהכי יהיב לי' שאם יעמוד מחליו ימות ברעב כו' ע"ש וע' נזיר י"א דהיכי דנדר בדבר שחייו תלויים בו הוי נדרי אונסין ולא חל הנדר כלל.
והנה אע"ג דאמרינן עניות שכיחא והי"ל לאתנויי וכדא' גבי מברא אונסא דמיגליא שאני בכ"ז י"ל דמצי למימר שהי' סומך שאשתו תתרצה לעקור דירתו וריוח והצלה יעמוד לו ממק"א ועכשיו שאינה מתרצית בשום אופן מה לו לעשות והוי כהא דא' בגיטין ל' ע"א ההוא דאמר אי לא פייסנא לה עד תלתין יומין ליהוי גיטא אזל פייסה ולא איפייסה כו' אר"י מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה הא פייסה ולא איפייסה.
והה"נ הרי עשה כל טצדקי דאפשר למיעבד לפייס זוגתו שתלך עמו למק"א והיא עומדת בדעתה כשן סלע וכצור בלב ים בל יוכל להזיזה ממקומה א"כ מאי הו"ל למיעבד. וע' במח"א ה' שבועות סי' י"ב מש"ש לענין אונס דעניות וע' בריטב"א קידושין נ' ע"א שכ' בשם מורו וז"ל וכן בנודר ואחר כך נולד לו אונס המעכבו לקיים נדרו ושבועתו מיפטר דאדעתא דהכי לא נדר ואפי' היכי דהוי אונס דשכיח עכ"ל ובפרט בנ"ד אנן סהדי שאדעתא דהכי לא נשבע לו שאם יענו ימות ברעב ולא יעסוק במלאכתו ומבואר בקידושין מ"ט ע"א דהיכי דאנן סהדי דברים שבלב הויין דברים וכן בתוס' כתובות ע"ח ע"ב ד"ה כתבתינהו כ' דהיכי דאיכא הוכחה גלוי' וניכרת לכל הויין דברים שבלב דברים וע' תשו' מהרי"ט חח"מ סי' מ"ה.
ובודאי לשון שבועתו בהכתב לבלתי עסוק במלאכה זו בגבולו מכוון שלא הי' רק כי ירחיב ה' את גבולו ויעמוד לו הרוחה ממק"א לא כשהאונס ילחצהו והוי דומיא דא' בע"ז ע"ב ע"א ההוא גברא דא"ל לחברי' אי מזבנינא לה להא ארעא מזבנינא לך במאה זוזי אזל זבנה לאינש אחרינא במאה ועשרין אר"כ קנה קמא מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסוה ופירש"י והא לא זבנה מדעתי' אלא בעל כרחי' הרי דלשון בנ"א כשאומר שיעשה דבר זה או לא יעשנו מרצונו קא' ולא מחמת אונסו.
לכן לפענ"ד ליתר שאת יתירו לו שלשה את נדרו ושבועתו ע"י פתח או חרטה בדרך המבואר ברמ"א סי' רכ"ח ס"ז ואף שהנודר ע"ד חבירו לטובת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו מכל מקום הא קיי"ל שם דזה אינו רק אם נשבע בשביל טובה שעשה לו ומבואר בש"ך דבעינן דוקא שיעשה עמו טובה בשביל השבועה ובנ"ד הא לא עשה עמו טובה בשביל השבועה דהרי האומנות לימד אותו עוד מקודם וקיבל ממנו תשלומין ומה שהחזיר לו החוב בגלל השבועה זה לא מיקרי עשיית טובה וע' בש"ך שם סק"מ בפועל אי מיקרי עושה עמו טובה ובפרט שהוא לדבר מצוה שעי"כ יצמח השלום בינו לאשתו ומבואר בר"ן נדרים כ"ב ע"ב שכתב וז"ל והחמיר עוד בשבועות ואמר דלא מזדקקינן בהו כלל אלא כדמתרמיא מילתא דאית בה תקנתא או מצוה כגון עשיית שלום בין איש לאשתו כו' עיין שם ולכן שורת הדין נותן שבנ"ד יכולין ג' להתיר לו שבועתו והנלפענ"ד כתבתי באופן שיסכים עמי עוד רב מובהק א' מהרבנים הגדולים דפקיע שמייהו והזמן לא ירשני כעת להאריך ואסתגר בזה דברי הדור"ש באהבה ומברכו בברכת החג שיחוג את החג המצות בכשרות ובדיצות:סימן צג בעזה"י יום א' כ"ה ניסן שנת תרל"ז לפ"ק סערעט.
יצו ה' את הברכה עלי ראש כבוד הרב המאוה"ג חריף ובקי משנתו זך ונקי. כש"ת מוה' יהושע פאליק זאב נ"י.
אבד"ק פאלטישען יצ"ו במדינת מאלדווי בעהמח"ס נהירא דאורייתא: נעימות ימינו לנכון הגיעני בחהמ"פ העבר וידי הי' אסורות בעבותות החג מהתנהל לעטי לרגל מלאכת סופרים בחה"מ להשיבו דבר והנה אם אמנם מעודי כלאתי רגלי מהצב על סלע המחלוקת ובמקום אשר ינצו אנשים יחדיו ומדנים בין אחים יפריד ואש המריבה מתלקחת לא אעבור בתוך מיראתי לבל תכוינה רגלי מגחלי רתמים הבוערים בקרבו אולם לאשר חזקו עלי דברי שאלת כ"ת לחוות דעי וכי יתחמץ לבבי ולמשמע אזן דאבה נפשי לקול דברו החוצב להבות אש דת לאפרושי רבים מאיסורא כי רבו המהומות והמבוכות המריבות והקטטות בקרב עדתו רבו פורעי פרעות בתוך העיר ונכשלים באיסור יאזרו חיל לפרוץ גדרן של ראשונים על כן תפיג תורה ויתחלל כבוד שמים ח"ו אמרתי לא עת לחשות היא וחשתי להרים מכשול מדרך עמי ולהשיב לו כאשר יורינו מנדעי לבבי בעזהש"י: ע"ד התקנה אשר נוסדה מקדם קדמתה בהסכמת הרב וזט"ה במעמד רוב אנשי העיר ונעשה טאקסע על הבשר לתקנת העניים אשר הזמן הבוגד הכביד אכפו עליהם ומטה ידם לתת לכסף מוצא בתשלומי המסים אשר ככבד אבן ונטל החול העיקו צוארם מבלתי יכולת למלאות ידם באיזה מסחר אשר ממנו יביאו טרף לביתם כי רגליהם לנחושתי המסים הוגשו וע"י התקנה הנ"ל נקרא דרור לנפשם אל אשר יהי' רוחם ללכת לבקש טרפם ומחית ביתם והמסים נשתלמו עבורם מקופת הכנסת הטאקסע הנ"ל ועי"כ רובם ככולם קימו וקבלו עליהם בח"ח בפ"מ לבלתי אכול בשר זביחה בלי טאקסע.
ועתה קמו מתוך העדה כשלשים איש ויהרסו אשיות התקנה הלזו ויביאו להם שו"ב א' אשר זה כמשלש שנים לא עסק בעניני שו"ב וישלוף חרבו מתערה ושוחט בלי טאקסע והעניים נפשם ברעב תתמוגג ישאגו מנהמת לבם בקול מר חודר לבב שומע וימס כל רוח אנוש על הבשר אשר הם שוברים מטה לחמם והמה כפתן חרש יאטימו אזנם ויקשיחו לבם מהקשיב לקול תחנוניהם וכעת נפשו לשאול הגיעה מה דינו של השו"ב הלזה: הנה מראשית כזאת הודעתי בתשו' לקהלה א' אשר כמקרה הלזו קרה גם שמה והבאתי תשו' הרא"ש ז"ל שהובא להלכה ביו"ד סי' א' בקהל שהטילו חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ועבר א' ושחט שחיטתו אסורה והבאתי דעת הפוסקים האחרונים בזה וכתבתי לפלפל דהמיעוט גרירי אחר הרוב בזה ועתה אנופף ידי לבאר מה שיש לדון עוד בזה אפי' בלאו תקנת הקהל מה שהרשות לצבור לאסור את המותר אפי' בלי חרם לבר מן דין שחיטת השו"ב הלז אסורה מצד שהורגל בעבירה לעבור על החרם כמה פעמים דהנה בש"ע סי' ב' מובא דעת הרמב"ם ז"ל דאפי' מומר לא' משאר עבירות צריך לבדוק לו סכין ומבואר בש"ך שם דבלא בדק לו סכין אפי' בדיעבד שחיטתו אסורה וע' פמ"ג שכתב דהכי הלכתא וכ"כ בפרי תאר שם ומבואר בתשו' מהר"ם אלשיך סי' ע"ה בשם תשו' הרמב"ן והרשב"א והריב"ש דהעובר על החרם דינו כעובר על השבועה ודינו בספקו להחמיר כספיקא דאורייתא וכ"כ בט"ז וש"ך יו"ד סי' רי"ח וע' בט"ז שם שכ' דאף דתקנת הקהל בלי חרם אינה רק דרבנן מכל מקום היכי שהיא למגדר מילתא הויא דאוריי' וכ"כ בסי' רכ"ח סקמ"ב באורך וע' בנוב"י מהדו"ק חיו"ד סי' ס"ז וסי' ע"ה ובחאה"ע סוס"י ע"ז וע' בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקי"ח (ובתשו' רש"ך ח"ג סי' ק"ח ובתה"ד סי' רס"ה פוסקים דתקנת הקהל אף בלי חרם הוי דאוריי' ובתשו' מהר"י מינץ כ"כ בשם רש"י והמרדכי והא"ז וע' בתוס' שבועות מ"ו ע"ב ד"ה אבל א"כ כיון שחשוד לעבור על החרם צריך לבדוק סכין וליתן לו אמנם אף לשי' הפוסקים דחרם אינו רק דרבנן וא"כ אינו חשוד על השחיטה שהיא איסור דאוריי' כדאמרי' בבכורות ל' ע"א נהי אדרבנן חשיד אדאורייתא לא חשיד אמנם כיון שהוא ממונה ג"כ על בדיקת הריאה ושכיחי כמה טריפיות שהן מדברי סופרים א"כ אינו נאמן על בדיקת הריאה וכ"כ האחרונים: איברא שלפענ"ד יש לעיין בזה דהא באמת הקשו התוס' בחולין ג' ע"ב דאמאי אינו מועיל במומר יוצא ונכנס כמו בכותי ותי' דבישראל מומר ל"ש מירתת כמו בכותי דכיון שסבור שמוחזק כישראל לכל דבריו לא יבדקו אחריו וע' בתוס' ע"ז ל"א ע"א ד"ה דאמר רב ובב"מ כ"ד ע"ב ד"ה אתלתא קרנתא שכ' ג"כ דבישראל חשוד ל"ש מירתת ע"ש ולכאורה יש להבין הרי מצינו דגם בישראל חשוד סמכינן אסברא דמירתת כמבואר ביו"ד סי' פ"ג ופ"ו וסי' קי"ט ועכצ"ל כמ"ש התב"ש בסי' ב' ס"ק ט"ו דהא דסמכינן בישראל חשוד אסברא דמירתת אינו רק באיסור דרבנן אבל לא בדאורייתא והכי מבואר בב"י ורמ"א סוס"י קי"ט ולפי"ז נוכל לומר דבנ"ד ממ"נ יש להכשירו דלענין דניחוש שיכשיל באיסור דאורייתא הא חשיד אדרבנן לא חשיד אדאורייתא ואם דניחוש שיכשיל בטריפיות שהם מדרבנן הא לגבי איסור דרבנן שפיר נוכל לסמוך אסברא דמירתת עכ"ז האמת יורה דרכו כי בענין שו"ב כזה שהוא שוחט מן הצדדין הצד המחזיקו רוח הנצחון מדברת מתוך גרונם ואף אם יראו ממנו דבר מכוער יכחידו האמת תחת לשונם כנודע בארץ הנשמה הלזו אשר לא ינוח שבט היראה על גורל המחלוקת והאמת נעדרת מעיני האורבים הבאים במחתרת אם כן לא יחת השו"ב הלז מאימת היוצאים והנכנסים ויעשה כשרירות לבו כי ידע בנפשו אשר לא תרפינה ידי התומכים אותו אף אם יעשה שלא כשורה ועל כל פשעים תכסה אהבת הנצחון א"כ בודאי ל"ש מירתת בכה"ג.
והנה הרא"ש בפ"ק דחולין הביא דעת הרמב"ם הנ"ל והעיר עליו מהא דנקט רבא בחולין ג' מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ואמאי לא נקט רבותא דאפי' במומר לשאר דברים נמי בעי בדיקת סכין. והנלפענ"ד לתרץ עפימ"ש הפוסקים בטעמא דהרמב"ם עפי"ד הג"א בפ"ק בחולין שכ' בשם רבינו ברוך דהא דע"א נאמן שחיטה אע"ג דאתחזק איסורא משום דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם וקשה נימא סמוך מיעוטא דאינם מומחין לחזקה היינו חזקת איסור שאינו זבוח וע"כ משום דהשוחט אית לי' ג"כ חזקת כשרות והיכא דאיכא רובא וחזקה הוי המיעוט מיעוטא דמיעוטא ול"א סמוך כו' והתינח באדם סתמיי משא"כ במומר לד"א הא איתרע חזקת כשרות שלו כיון דמבואר בפוסקים דחזקת כשרות היא מטעם חזקה דמעיקרא שנולד בלתי חשוד ומסתמא לא אשתני משא"כ מומר לד"א הא חזינן דאשתני ואמרינן סמוך כו' וחיישינן דילמא ישחוט בסכין פגום דהיכי דאיכא טירחא ל"ש הך חזקה דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ולכך בעי בדיקת סכין (וביותר יש להסביר הענין עפי"מ שאמרתי לפרש דברי רש"י ז"ל בחולין י"ב ע"א שפי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם וז"ל שאם לא הי' מומחה לא הי' שוחט והוא תמוה מה בעי רש"י ז"ל בזה ונראה דהנה באמת הקשו הקדמונים נימא סמוך מיעוטא לחזקה דשאינו זבוח אולם י"ל דהדבר נכון עפי"ד התוס' בבכורות כ' סוף ע"א שכתבו גבי רוב ע"ה מעשרין הן דל"ש לומר סמוך מיעוטא דאין מעשרין לחזקת טבל דאין להחזיק אדם ברשע בשביל המועט ע"ש ולפי"ז י"ל גם בהא דרוב מצויין א"ש מומחין הן דהטעם הוא משום שאם לא הי' מומחה לא הי' שוחט דקיי"ל כל טבח שא"י הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו וא"כ אם לא הי' מומחה לא הי' מאכיל לנו דבר איסור דאין להחזיק אדם ברשע בשביל המיעוט כסברת התוס' הנ"ל וז"ש רש"י שאם לא הי' הומחה כו' כדי לתרץ קושי' הקדמונים דנימא סמוך כו' ולפ"ז התינח בשאר בנ"א משא"כ במומר לד"א דל"ש הסברא דאין להחזיקו ברשע בשביל המיעוט כיון דבלא"ה הוא רשע א"כ ל"ש בי' רמא"ש מומחין הן.
אמנם יש להתבונן בזה לפי"ד התוס' ב"מ קי"ז ע"א ד"ה והא ובשבועות מ"ו ע"ב שכתבו גבי אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן דל"ש חזקה זו אלא כשאנו דנין על אדם פרטי אם הוא גכבו אבל כשאנו דנין אם נגנב או לא ל"ש לומר בזה אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן דכמה גנבים איכא בעולם ע"ש ולפי"ז ל"ש הסברא הנ"ל דאין להחזיק אדם ברשע בשביל המיעוט רק כשאנו דנין על אדם פרטי אבל כשאנו דנין על הכלל שלא ידענו מי הוא השוחט בזה ל"ש לומר אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן דכמה רשעים איכא בעולם וא"כ לפי"ז בש"ס חולין הנ"ל גבי מצא תרנגולת שחוטה בשוק דלא ידעינן מי שחטה היכי אמרינן התם רמא"ש מומחין הן הא בזה הדרק"ל נימא סמוך כו' ואי דאין להחזיק אדם ברשע בשביל המיעוט כנ"ל ז"א דהא התם אין אנו דנין על אדם פרטי ויל"ע בזה) ועל גוף השחיטה מהימנינן לי' מטעם חזקה דלא שביק כו'.
וע' ברמב"ם פי"ד מה' עדות ה' ד' שכ' וז"ל עא"נ באיסורין אע"פ שפסול לשאר עדות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתו וכ"כ שם בהלכה ח' וע"כ דדוקא על בדיקת הסכין דאיכא טירחא לא מהימנינין לי': אמנם הא באמת הקשה בשו"ת נוב"י מהדו"ק חאה"ע סי' מ"ג הלא כנגד חזקת איסור שאינו זבוח איכא חזקה דהעמד בהמה בחזקה שאינה מטמאה דאם יש פסול בשחיטה הא הויא נבילה והיא מטמאה ונעמידנה בחזקת שאינה מטמאה אולם י"ל הא בשעה שמפרכסת אינה מטמאה טומאת נבילות א"כ אז יש מקום לחזקת איסור שאינו זבוח לחול דל"ל חזקה המנגדת וממילא נשארה הבהמה באיסורה ומטמאה לאחר שמתה טומאת נבילות אמנם התינח בבהמה משא"כ בעוף הלא כ' התוס' בחולין פ"ד ע"א ד"ה בעי' ובב"ק ע"ו ובתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' כ"ה העלה כן גם בדעת הרמב"ם ז"ל להלכה דבעוף ל"א מפרכסת ה"ה כחי' משום דחיותו מועט ע"ש וא"כ אין פנאי לחזקת איסור שאינו זבוח לחול משום דתיכף יש כנגדה החזקה דהעוף שאינו מטמא בגדים בבית הבליעה משום דל"ש בי' מפרכסת ה"ה כחי' וא"כ ל"ש סמוך מיעוטא לחזקה ועכצ"ל דהא דכ' הרמב"ם דמומר לד"א בעי בדיקת סכין הוא דוקא לשחיטת בהמות ולא לשחיטת עופות וא"כ לפי"ז מיושב שפיר מה דנקט רבא מומר אוכל נבילות לתיאבון משום דרצה לכלול אפי' שחיטת עופות ג"כ בעי מומר לאותו דבר בדיקת סכין משא"כ מומר לד"א ל"ב בדיקת סכין רק לשחיטת בהמה כנ"ל ול"ק קושי' הרא"ש ז"ל.
אמנם קשה לכאורה לפי"ז דהנה הרשב"א בחי' לחולין שם הקשה דהאיך מהני במומר בדיקת סכין הא בעינן בדיקת סימנין לאחר שחיטה ושמא לא נשחט הרוב ותי' דאמרינן דבודאי בדק הסימנין ואי ראה שלא שחט הרוב גומר קודם שיעור שהיי' דלא שביק היתרא ואכילאיסורא ולכאורה לפי"ז דמיירי רבא גם בעוף הא שיעור שהיי' דעוף הוא זמן מועט ואם בודק ורואה שלא נשחט הרוב א"א לו לתקן ולגמור השחיטה ומכ"ש לראב"א דס"ל לקמן בעוף ושט ולא קנה א"כ הדרק"ל וע' פמ"ג סי' ב' במש"ז סק"ב שהרגיש בזה אמנם באמת לק"מ דהרמב"ם ז"ל אזיל בזה לשיטתי' דפוסק בפ"ג מה' שחיטה דשיעור שהיי' בעוף הוא כדי שיגביה בהמה דקה וירביצנה א"כ שפיר רווח לי' זימנא לתקן ולגמור השחיטה קודם שיעור שהיי' וא"ש אך כ"ז לפלפולא ולחדודי בעלמא אבל באמת מסתימת דברי הרמב"ם ז"ל והפוסקים שמביאים דעתו משמע דגם לשחיטטת עופות מצריך במומר לד"א בדיקת סכין ובחידושי הארכתי בישוב ד' הרמב"ם ז"ל אכ"מ וע' בתשו' רדב"ז ח"א סי' כ"ד: והנה בהג"א הנ"ל מביא עוד תי' לקושי' הא"ז הנ"ל דאיך נאמן ע"א על השחיטה הא אתחזיק איסורא ותי' בשם הר"א ממיץ דהא דאמרינן ע"א א"נ היכי דאתחזק איסורא ה"ד באנשים ריקים ופוחזים אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עלי' אפי' במקום חזקה ולכאורה הדבר תמוה ממימרא דרבא הנ"ל דבישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון מהני בדיקת סכין ואכתי האיך מהימן על גוף השחיטה הא אין לך רשע גדול מזה והיכי נאמן באתחזק איסורא וכבר הרגיש בזה הפנ"י ז"ל בחידושיו ונלפענ"ד דאין בזה קושיא על הרא"מ דהא מפורש בהג"א שם דדעת הרמב"ם ז"ל בפירוש כל דבר שבידו היינו דבר שהוא עתה בידו לתקן ול"מ מה שהי' מקורם בידו וע"כ דפוסק כאביי בגיטין נ"ד ע"ב דס"ל הכי וגם הראב"ד פי"ט מה' פסוהמ"ק קאי בשיטה זו.
ע' בכ"מ שם אמנם רבא פליג שם וס"ל דדבר שהי' פעם א' בידו מהני אף שאינו עכשיו בידו וע' ברא"ש שם הטעם דהו"ל כמו בעלים א"כ לדידי' ל"ק משחיטה דהוי אתחזיק איסורא משום דלדידי' הא בשחיטה הוי בידו א"כ מהני אף להוציא מחזקה וכמו שכתבו באמת התוס' בגיטין ב' ע"ב וא"כ ל"ק על הרא"ם ממימרא דרבא הנ"ל דאיהו לשיטתי' אזיל דשחיטה הוי בידו ומהני אף להוציא מחזקה משא"כ הרא"מ פוסק כאביי ומוכרח לבא לתירוץ שלו: אמנם לפענ"ד לולא דברי הרא"ם ז"ל הי' נראה דאפי' למ"ד דדבר שאינו עכשיו בידו לא מיקרי בידו מכל מקום ל"ק דהאיך מהימן על השחיטה הא הוי אתחזק איסורא עפימ"ש הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד בדעת הריטב"א וסייעתו דהא דאמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ול"מ הכחשת הב' היינו בדבר דגלי לן קרא שנאמן בו ע"א אבל היכי דלא גלי לן קרא אלא דמסתבר או מתקנ"ח הוא נאמן כגון חתיכה ס' שומן ס' חלב ואמר ע"א שהוא שומן או היכא דא"ל ע"א נתנסך יינך וכה"ג בכל דוכתא דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כיון דלא גלי לן קרא אינו חשוב כב' רק בערות אשה דמדינא בעי ב' וחכז"ל האמינו לחד כב' אין דבריו של א' במקום שנים ע"ש ולפי"ז נראה דהיכי דגלי לן קרא דעא"נ דהוי כשנים אז מהני אפי' להוציא מחזקה דכיון דהוי כשנים א"כ כמו דשני עדים נאמנים להוציא מחזקה ה"ה ע"א היכי דגלי לן קרא דאז דינו כשנים ולא ילפינן מיני' למק"א דלא גלי קרא.
ושעפי"ז יתיישב מה דקשה לכאורה בסוטה מ"ז ע"ב דאמרינן שם ע"א אמר ראיתי את ההורג לא הי' עורפין דכתיב לא נודע מי הכהו הא נודע מי הכהו לא היו עורפין וקשה דנילף מכאן דנאמן ע"א אף באתחזיק איסורא דהא מוכח בב"ב כ"ג דחזקה וקורבא שוים ע"ש בתוס' ומדחזינן דע"א מהני לנגד קורבא ה"ה לנגד חזקה.
ולהאמור ניחא דהתם כיון דבפירוש האמינתו תורה הו"ל כשנים ולכך מהימן גם לנגד קורבא ואין ראי' מזה למק"א היכא דלא גלי רחמנא בפירוש ואזדא ממילא לפי"ז קושי' התוס' בריש גיטין דנילף מוספרה לה דאע"נ אף היכי דאתחזיק איסורא ולדברינו אין משם ראי' דכיון דגילתה רחמנא התם וספרה לה לעצמה התורה האמינתה כשנים וממילא מועיל גם להוציא מחזקה ולא נוכל ללמוד מזה למק"א היכי דלא גלי קרא בפירוש ונכון לבאר בזה דברי הרמב"ם ז"ל התמוהין בפ"ט מה' רוצח ה' י"ד שכ' וז"ל באו שנים אחר שהעיד הא' והכחישוהו ואמרו לו לא ראית הרי הן כב' עדיות המכחישות זא"ז ועורפין והקדמונים תמהו עליו דהאיך נימא דחד לגבי תרי יהי' כב' כיתי עדים המכחישין זא"ז הלא בכל האיסורין קיי"ל דאף דע"א נאמן מכל מקום אם הוא מוכחש משנים אין דבריו ש"א במקום שנים ולהנ"ל נכון דכיון דבעגלה ערופה גלי קרא בהדיא דע"א נאמן עשאתו התורה ממש כשנים ולפי"ז מיושב לנכון קושי' הא"ז הנ"ל דהא מבואר בפירש"י חולין י' ע"ב דבשחיטה גלי רחמנא דע"א נאמן משום דכתיב וזבחת בלשון יחיד רק דהתוס' בריש גיטין דחו דאין ראי' משחיטה למק"א משום דהוי בידו אמנם למ"ד דבאינו עכשיו בידו לא מיקרי בידו הא ל"ה שחיטה בידו ושפיר נוכל לומר דגלי קרא בשחיטה דע"א נאמן והו"ל כשנים ולכך מהני אף להוציא מחזקה ואין ראי' מזה למק"א דלא גלי רחמנא.
אמנם קשה לפי"ז מש"ס גיטין נ"ד ע"ב ההוא דא"ל לחברי' טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו אתא לקמי' דר"א א"ל שורת הדין אינו נאמן אמר לפניו ר' אסי רבי אתה אומר כן הכי אר"י משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו היכן האמינתו אר"י בר בסינא כ"ג ביו"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ומנא ידעינן והכתיב וכ"א לא יהי' באה"מ אלא לאו משום דמהימן לדברינו הנ"ל היכי מביא מפיגול דגלי קרא בהדיא דנאמן והו"ל כב' ולכך מהני גם להוציא מחזקה ומה ראי' הוא זה דיהי' נאמן גם על טומאת טהרות להוציא הטהרות מחזקתן ואפשר לומר עפי"ד התוס' בקידושין ס"ה ע"ב ד"ה נטמאו שכ' וז"ל ומה שאמרנו דבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו גברא דלא מהימן כבי תרי אבל אי מהימן לי' כבי תרי נאמן כדא' בסמוך גבי סמיא דקא' רבא דנאמן אע"ג דהוי דשב"ע כו' וכשאדם עושה חבירו שליח לשמור יינו או להביא מן המרתף נאמן דהיינו בידו ומהימן לי' כבי תרי כשסומך עליו עכ"ל ולפי"ז נוכל לומר דזהו טעמו דרבא דמהני אם הי' מקודם בידו אפי' אינו עכשיו בידו דכיון דעשאו שליח לעסוק בטהרותיו מהימן לי' כבי תרי א"כ החזקה מסר בידו וסמך עליו כבי תרי ול"ש לומר דבא להוציא מחזקה כיון דהי' מסור בידו לעשות כטוב בעיניו רק דמביא ראי' מכ"ג בי"כ דמצינו נאמנות לע"א היינו בלתי אפקוע מחזקה וכיון דמצינו בפיגול נאמנות לע"א מהני בטהרות ג"כ כשא"ל טהרות שעשיתי עמך ביום פ' נטמאו אף שהוא להוציא מחזקה דכיון דעשאו שליח לעסוק בטהרותיו הלא הי' מסורין בידו לעשות בהם כחפצו ול"ש בזה לומר שבא להוציא מחזקה כנ"ל: אמנם הא קשיא לכאורה לפימ"ש בשיטה מקובצת כתובות ע"ב גבי מאכילתו שאינו מעושר ה"ד כו' דלא נוכל למילף מוספרה לה לעצמה דעא"נ בכ"מ משום דשאני התם דלא סגי בלא"ה כי א"א לבעל לדעת מתי וסתה ושלמו ימי ספירה שלה אלא על פיה ואם לא תאמינה בטלה מצות פו"ר ע"ש ולפי"ז קשה האיך מייתי ראי' דמהני נאמנות בע"א מכ"ג ביו"כ דילמא שא"ה משום דא"א בע"א דכל אדם ל"י באה"מ כתיב ומוכרחין אנחנו לנאמנותו משא"כ בשאר דוכתי מנ"ל דמהימן ע"א (וע' בתוס' בכורות כ' ע"א ד"ה ואבע"א דגם בדאוריי' יש לחלק בין אפשר ללא אפשר) והנלפענ"ד בישוב קושיא זו דהנה הקשו המפורשים מ"פ לאביי דס"ל דבעינן שיהי' עתה בידו מכ"ג ביו"כ וע"כ כונתו כיון דבכ"ג א"ר דפיגל אפי' לאחר שגמר כל ההזיות דשוב אין בידו לפגל עתה וא"כ הא קיי"ל כמ"ד מערבין לקרנות וא"א להזות במזבח הפנימי אם לא שמערב דם פר ושעיר יחד וא"כ הפר הא בא משלו ויצרך להביא פר אחר נימא מתוך שנאמן על שלו נאמן על השעיר ג"כ כדא' בסמוך גבי ס"ת מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת ומנ"ל לדייק מכאן דעא"נ אפי' בדבר שאינו עתה בידו והארכתי בחי' בישוב קושיא זו בכמה אנפין.
וכעת נראה דהנה באמת קשה לפמ"ש הרמב"ן בפ' האשה רבה על קושי' התוס' דהא בנדה הוי אתחזק איסורא ותי' משום דנאמנת לגבי עצמה דאינה חשודה לקלקל א"ע נאמנת גם לגבי בעל וכ"כ הפנ"י בריש גיטין ביתר ביאור ולפי"ז מאי ראי' מייתי מכ"ג ביו"כ דילמא שא"ה כיון דנאמן לגבי עצמו שיקריב אח"כ קרבנות אחרים ויחלל יו"כ שלא לצורך ואינו חשיד לקלקל עצמו לכך נאמן נמי לגבי אחרים.
אמנם נראה דפירכת הש"ס בס"ד הוא כיון דבקרא כתיב דמהני פיגול בכל הקרבנות בכל ענין א"כ אם הכ"ג אומר אחר הזי' על הכפורת בלפול"פ או לאחר ההזי' על הפרוכת שבהיכל שפיגל דבחצי מתיר עכ"פ פסול מה"ת איכא ונמצא בהכ"ג פסול טומאה וכיוצא באופן שלא ישמש עוד ונתמנה אחר תחתיו היכי מהימן הכ"ג שעבר לומר שנתפגל הרי בזה שוב ל"ש סברת הרמב"ן דלא יקלקל עצמו כיון דאיהו לא יעבוד עוד ומיושב עפי"ז גם הקושיא הנ"ל דנימא מתוך כו' אף דמבואר בתוס' מגילה ט' ע"ב בשם הירושלמי דבנתמנה אחר תחתיו הפר בא מכ"ג שעבר (וע' בס' מים חיים מבעל פר"ח על הרמב"ם בפ"א מעבויה"כ שכ' שאם אירע פסול בכ"ג קודם הקרבת הפר הי' בא מזה שמשמש תחתיו) מ"מ כיון דבאמת פירכת הש"ס היא באם אומר שפיגל קודם ההזי' על מזבח הפנימי שעדיין לא נתערב דם הפר והשעיר ביחד ואי דא"כ הוי בידו לפגל בהזיות של המזבח הפנימי ז"א דהא נמצא בו פסול ולא יעבוד עוד ומיושב ממילא להצעה זו הקושיא ע"ד השיטה מקובצת הנ"ל דנימא שא"ה דלא משכחת פיגול בע"א ולהאמור נכון דהא באמת בסתם פיגול שפיר מהימן מטעם בידו היכא דעדיין לא הזה על המזבח הפנימי או לאחר שגמר כל ההזיות שפיר מהימן מטעם מתוך כו' כנ"ל ורק היכי שנמצא פסול בכ"ג פריך דלא יועיל אז דיבורו שאומר שפיגל כנ"ל ודחי דבאמת ל"מ בכי האי גוונא רק היכי דחזיני' דרך פשפש: והנה יש להביא סמוכין לד' הרמב"ן הנ"ל דמשום דאינו חשוד לקלקל א"ע נאמן אפי' באתחזיק איסורא מדברי הש"ס בכורות ל"ז ע"א אר"י א"ר נאמן הכהן לומר זה נתן לי ישראל במומו מ"ט כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי אר"א אף אנן נמי תנינא נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה ובע"מ הוא מ"ט לאו משום דאמרינן כל מילתא דעבידא לגלויי כו' התם הוא דקדשים בחוץ לא אכיל כו' ולכאורה קשה אי נימא מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי א"כ היכי נאמן הכהן הלא כיון דידעינן שהוא בכור הא אתחזיק איסורא ואין עא"נ באתחזיק איסורא ע' בר"ש פ"ב דנגעים אע"כ כיון דלא מקלקל נפשי' לאכול קדשים בחוץ לכך הי' ס"ד דמהימן אפי' נגד חזקת איסור אפי' בלאו הסברא דעבידא לאגלויי ויהי' מזה ג"כ ראי' למ"ש הנוב"י בתשו' דבמילתא דעבידא לגלויי מהימן ע"א אפי' באתחזיק איסורא דהרי קודם דמשני התם הוא דקדשים בחוץ לא אכיל הי' סובר הש"ס דמהימן מטעם מדעל"ג ואף שהוא להוציא מחזקת איסור אמנם לפענ"ד צ"ע מדברי התוס' עירובין נ"ט ע"א שהקשו בהא דקתני במשנה אפי' עבד ואפי' שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת והקשו התוס' דהא אפי' ע"א אינו נאמן דבפ"ב דכתובות מוקי הא דאלו נאמנין להעיד בגודלן כו' ביש גדול עמו משמע דגדול בפ"ע לא מהימן ותי'דה"נ איירי בגדול עמו.
וע"כ הא דע"א א"נ בתחומין כיון דל"ה בידו כמ"ש התוס' שם בדיבור שאח"ז גבי אשה וע"כ דהתוס' ס"ל דתחומין הוי אתחזיק איסורא כמו שהובא בספר יד דוד בחי' שם מדהקשו התוס' התם משחיטה וניקור וחלה דהוי אתחזיק איסורא ולד' הנוב"י הנ"ל קשה דהרי הא דעד כאן תחום שבת הוי ג"כ מילתא דעבידא לגלויי ע"י מדידה ונאמן ע"א אפי' היכא דאתחזיק איסורא ויל"ע בזה וע' בר"ה כ"ב ע"ב בא אחד בסוף העולם ואמר קדשו ב"ד את החודש נאמן ובט"א שם תמה איך נאמן על תשרי באומר מעובר הא רוב אין אלול מעובר ובמקום חזקה אין עא"נ מכ"ש במקום רוב ולד' הנוב"י א"ש דהא מבואר שם בגמ' דלכך א' נאמן מטעם כ"מ דעבידא לאגלויי לא משקרי בה אינשי וא"כ שפיר נאמן אף במקום חזקה וה"ה במקום רוב: נחזור לנ"ד למה שכתבנו למעלה דכיון דההוא שוחט הוא חשוד לעבור על החרם לא מהימן על בדיקת הריאה שיש כמה טריפיות שהם מדרבנן והחשוד על החמור חשוד על הקל ואף שכ' הרמב"ן בתשו' המיוחסות סי' ק"ע דכיון דלא קיי"ל כר"מ דמומר לר"א הוי מומר לכה"ת כולה ה"ה מחמור על קל נמי לא חשיד והביא ראי' מדחזינן דמומר לערלות כשר לשחיטה.
הנה כבר הובאו דברי הרמב"ן אלו בב"י סי' קי"ט וכ' לפרש דבריו דהא דחשוד על החמור חשוד על הקל דוקא בששניהם מין איסור א' כגון ששניהם בדבר מאכל אבל החשוד על איסור שאינו בדבר מאכל לא חשיד על איסור שהוא באכילה אף שקל ממנו בעונש ע"ש וע' בת"ח חולין ד' שכ' שם דלכך ל"ה הסייעתא דמביא שם מחמצן של ע"ע מותר מיד מפני שהן מחליפין סייעתא מעלייתא משום דאינם חשודין לא"ד דנהי דרגילין לעבור בב"י וב"י שאין מבערין חמץ מכל מקום אין חשודין לאכול חמץ שעעה"פ דאיסור ע"י אכילה חמיר ולכן אמרינן דמחליפין כיון דלא נחשדו בכך ע"ש ועם זה אני מבין דברי הש"ך ביו"ד סי' רכ"ח ס"ק כ"ו שתי' קושי' הב"ח להפוסקים דאם התירו נדר של איסור אפי' בדיעבד אינו מותר א"כ מ"פ הש"ס בבכורות גבי כהן הנושא נשים בעבירה נודר ועובד יורד ומגרש למ"ד א"צ לפרט את הנדר ניחוש דילמא אזיל לגבי חכם ושרא לי' והא בנדר של איסור ל"מ התרה ותי' דההיא דנודר ועובד היינו שנודר הנאה ממיני פירות אם לא יגרש את אשתו הפסולה ובזה מהני התרה ע"ש ותמהו עליו דאכתי מנ"ל להש"ס להקשות דילמא אזיל לגבי חכם ושרי לי' דילמא מיירי שנודר הנאה מאשתו הפסולה ובזה ל"מ התרה.
ונראה דהנה א"ז הח"צ בתשו' סי' ל"א הביא קושי' בשם הגאון ר"י מליסא ז"ל על הא דנודר ועובד הרי קיי"ל ביו"ד סי' ב' דמומר לאכול נבילות אפי' נשבע שביפה שחט אינו נאמן משום דמושבע מה"ס והוי חשוד לא"ד א"כ ה"נ הא חשוד הוא לישא אשה פסולה והאיך מהימנינן לי' על הנדר הא חשוד על השבועה חשוד ג"כ על נדרים דנדר הא קיל משבועה ע"ש אמנם עפי"ד הרמב"ן הנ"ל ניחא דאם חשוד על דבר שאינו מאכל אינו חשוד על מאכל איסור אפי' מחמור לקל וא"כ י"ל דמדירין אותו ממיני פירות אם לא יגרשה וא"כ אף שחשוד הוא על איסור דנשים פסולות מ"מ אינו חשוד לאכול דבר שאסור לו וא"כ לפי"ז פריך הש"ס שפיר ודילמא אזיל לגבי חכם ושרי לי' כיון דע"כ מיירי שמדירין אותו ממיני פירות דאל"ה הוי חשוד לא"ד וא"כ בכה"ג שפיר מהני התרה ובחידושי אמרתי ליישב עפי"ד הרמב"ן הנ"ל מה שהקשה א"ז הגאון מליסא ז"ל בסדר הגדה ש"פ שלו בשם אביו הגאון ז"ל בש"ס פסחים כ"ט האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל מאן י"א רנבה"ק כו' והקשה לפי"מ דפירש"י שם דמיירי שהזיד בחמץ האיך חייב קרבן מעילה הא ל"ה שב מידיעתו כיון שהזיד בחמץ שאיסורו איסור כרת כ"ש שחשוד לדבר הקל לאיסור מעילה ונראה דהנה הצל"ח שם הקשה דהרי באמת פריך הש"ס בכתובות ל' גבי זר שאכל תרומה הא מדאגבי' קניא מתחייב בנפשי' ל"ה עד דאכיל לי' ומשני כגון שתחב לי' חבירו לתוך פיו א"כ בחמץ של הקדש ליכא לאוקמי בתחב לי' חבירו דא"כ חבירו מעל ושוב ל"ש אצלו מעילה א"כ נימא מדאגבי' מעל ובישוב זה נראה דהנה באמת הקשו המפורשים האיך חל איסור חמץ על איסור הקדש דקודם פסח נאסר עליו לאוכלו מטעם הקדש דהא פירש"י שם דאתיא כר"ש ור"ש ל"ל כולל ותי' דהו"ל איסור מוסיף משום דחייב עליו בב"י לכך חל ג"כ לענין אכילה ולפי"ז הא בכתובות שם אמרינן בגונב חלבו של חבירו ואכלו דלכך ל"ה הגבהה צורך אכילה דאי בעי גחין ואכיל והיינו דהחיוב כרת יכול להיות בלתי החיוב תשלומין וא"כ הכא אע"ג דמדאגבי' מעל חיוב כרת שבא אח"כ פוטרו התשלומין כיון דהגבהה צורך אכילה והכא ל"ל דא"ב גחין ואכיל והי' יכול להיות החיוב כרת בלי החיוב תשלומין דהא אי לא אגבהי' לא הי' עובר בב"י דאתה רואה של גבוה וא"כ לא הי' איסור מוסיף וא"כ לא הי' איסור חמץ חל כלל על איסור הקדש וא"ח כרת על אכילתו וכיון דלא הי' יכול להיות החיוב כרת דאכילת חמץ בלתי ההגבהה שפיר אמרינן קלבד"מ ולת"ק חייב מעילה על שעת ההגבהה ולק"מ קושי' הצל"ח וממילא ל"ק נמי קושי' א"ז הגאון הנ"ל דאף דהוא מזיד באכילת חמץ מ"מ ל"א כיון דחשוד על אכילת חמץ חשוד נמי על איסור מעילה דקיל מיני' והוי אינו שב מידיעתו כיון דאיסור חמץ הוא באכילה ואיסור מעילה הוא על ההגבהה ואין שניהם בענין א' ובכה"ג ל"א דהחשוד על החמור חשוד על הקל ממנו כד' הרמב"ן הנ"ל:
ובפשיטות י"ל בישוב הקושיא הלזו עפי"ד הרא"ש בבכורות פ' כל פסוהמ"ק שכתב בענין החשוד על החמור חשוד על הקל דדבר זה לא תליא בעונש רק במה שהבריות נזהרין בו ביותר וע' בתוס' סוטה ז ע"א ד"ה א"ל ק"ו ופרכוה שכ' וז"ל ולכך הוצרכו לפירכא אחריתא דאשכחן בדוכתי סגיאין דחמירי להו לאינשי עבירה קלה ומסתפי מינה טפי מעבירה חמורה כגון בפ"ק דכתובות דחמירא להו אבילות דל"ה אלא מדרבנן מנדה שהיא בכרת ובפ' הניזקין באתרי' דר"י חמירא להו שביעית דליכא אלא לאו משבת שהיא בסקילה כו' ע"ש וא"כ לפי"ז י"ל דאף דהוא חשוד על אכילת חמץ מ"מ לא חשוד שימעול בהקדש דבדילי אינשי מיני' וחמיר יותר בעיני הבריות והכי מצינו בתוס' חולין ק"א ע"ב שהקשו דאמאי בהזיד בשבת ושגג ביוה"כ חייב לר"ע הא אינו שב מידיעתו דמזיד הוא על השבת דחמיר דבסקילה ותי' דאפ"ה חמיר להו לאינשי יוה"כ לפי שהוא יום כפרה ומחילה הרי דגם לענין אינו שב מידיעתו תליא במאי דחמירי להו לאינשי ושעפי"ז אמרתי להסיר קושי' הרי"ט אלגזי בפ"ד דבכורות שהקשה ע"ד הרמב"ן הנ"ל שכ' דאף מחמור לקל אינו חשוד כ"ז שאין שניהם במין א' מהא דא' רבא בע"ז ס"ט ע"ה זונה נכרית וישראל מסובין אצלה חמרא שרי נהי דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דיי"נ לא תקיף להו דמשמע הא בלא"ה הוי חמרא אסור משום דחשוד על החמור חשוד על הקל והא אין שניהם במין א' ולפענ"ד כונת הרמב"ן הוא דכל שאין שניהם במין א' ל"א החשוד לזה חשוד לזה כיון דעיקר תלוי במה שנזהר ביותר אולי לזה תקיף יצרי' ואינו נזהר בו כ"כ ולהעבירה הקלה לא תקיף יצרי' כ"כ ונזהר בה בשלמא כששניהם במין א' אמרינן מסתמא אי חשוד על החמור חשוד על הקל ממנו משא"כ כשאין שניהם במין א' תליא במה שנזהר ובדיל ביותר ולכך שפיר קא' רבא שם דלכך חמרא שרי משום דתקיף להו יצרא דעבירה ואין נזהרין ממנה משא"כ יצרא דיי"נ לא תקיף להו ולכך החשוד לזה אינו חשוד לזה משום דבשני מיני איסורים תליא במה שנזהר בו ביותר כנ"ל וא"כ הכל הולך אל מקום א' ואין כאן קושיא כלל: המורם מכ"ז דל"ק הרמב"ן דאפי' החשוד על החמור אינו חשוד על הקל רק כשאין שני האיסורים במין א' אבל כששניהם במין א' כגון במאכל איסור שפיר אמרינן דהחשוד על החמור חשוד על הקל ואפי' בשוין כמבואר בפוסקים וא"כ בנ"ד כיון דבשר שחיטת השו"ב הלז אסור עכ"פ מצד תקנת הקהל ולפי"ד א"ז החוו"ד שם ובתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' ט"ו הוי השחיטה נבילה מטעם אי עביד לא מהני ע"ש ומסתמא השוחט אוכל ג"כ מהבשר הזה א"כ הוא חשוד על אכילת נבילה וחשוד על השחיטה אפי' לא הי' מורגל בעבירה זו ועכ"פ על בדיקת הריאה ודאי לא מהימן כנ"ל וע' בש"ך סי' קי"ט סק"א שכ' דלכך סתם המחבר סי' ס"ה וכ' דבטבח שוחט בעינן דוקא שהוא מוחזק בכשרות כיון דדיני שחיטה מרובין ובקל יכול לעשות שהיי' או דרסה או שאר פסולין ואם לא הוחזק בכשרות אסור לאכול משחיטתו ואף דבשוחט לאחרים אינו חשוד דקיי"ל כרשב"ג בבכורות ל"ה דהחשוד על הדבר מעיד בשל אחרים דאין אדם חוטא ולא לו כדפשיט הש"ס ביומא ע"ח ע"א ובתוס' שם מביא בשם ר"ח דהלכתא כוותי' (וע' בד"מ סי' א' ס"ק י"ב שכ"כ בדעת הרמב"ם אולם דעת הר"ח שהוב' בב"י שם אינו כן) ופסק הכי הרמב"ם ספי"א מה' עדות ומפי"ב מה' מעשר.
אולם הראב"ד ז"ל חולק וס"ל דאין הלכה כרשב"ג רק בבכורות וע' ברי"ט אלגזי ה' בכורות שהאריך שם ורוצה לחלק דזהו דוקא בחשדא כללית כמו ההיא דכהנים דחשידי להטיל מום בבכור כהן אנו חושדין אותו בכך אף שלא הוחזק בבירור דעבר ודוקא בזה הלכה כרשב"ג דנאמן בשל אחרים אבל בהוחזק לעבירה זו שכבר עבר עלי' לא וכן מביא בשם הרשב"א בתשו' שרוצה לחלק כן ואם כי לא העלה הכי במסקנא וגם שהרמב"ם פ"ב ממעשר ה' י"ז לא פסק כן מ"מ בשו"ב זמנינו שעל הרוב נוטלים מכשירות יותר מטריפות אף שהפוסקים נוטים להקל בזה מ"מ נוגע קצת מיהא הוי לענין דבעינן עכ"פ שיהא מוחזק בכשרות וע' בפר"ח יו"ד סי' קי"ט ובפמ"ג סי' ב' סק"כ וע' בתשו' ב"א חיו"ד סי' ב' שכ' שם דגם בשוחט לאחרים איכא חשד חימוד ממון שאם יארע פסול באופן שיצטרך לשלם לבעל הבהמה לא יגיד לו ע"ש שהאריך בענינים אלו גם לפי המבואר במכתב כ"ת שכבר חלפו ג' שנים שהשוחט הלז עסק בעניני מסחר ולא שימש כלל בעסק שו"ב בודאי אם נספח אל כהונה הלזו מחדש צריך ליטול קבלה מרב מומחה וכתב הודאה משו"ב מובהק ובלא"ה שחיטתו אסורה כמבואר בשמ"ח סי' א' סכ"ד דבמדינות אלו שאין שוחטין בלי קבלה אעפ"י שהוא מומחה ומוחזק שחיטתו אסורה וכ' התב"ש שם שהוא מחרמות רבותינו הקודמים שבסוף תשו' מהר"ם מר"ב ע"ש גם הלא מבואר בתשו' בר"א חיו"ד סי' י"ט דאם הרב גזר על השוחט שלא ישחוט ועבר ושחט הדרא לדינא דש"ס בטבח דלא סר סכיני' קמי חכם ורק למי שנטל קבלה מחלו חכמים על כבודם שלא להראות בכל פעם לחכם אבל לזה שגזרו עליו שלא לשחוט הדר לדינא דש"ס ובעובדא דידן אחרי אשר מעכ"ת הזהירו בעים רוחו לבל ירים ידו לזבוח זבח להזמינו לבא לפני הב"ד והתריז כנגדו ולא בא מעבירין אותו וע' בנוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' מ"ח שאסר בנידן כזה גם הכלים משחיטת השו"ב וכמה גדולים דברי הריטב"א בשם מורו ז"ל שפי' הא דחולין י"ח ע"א ההוא טבחא דלא סר סכינו קמי' דרבא בר חיננא שמתי' ועברי' ואכריז אבשרי'דטריפה הוא ופירש"י ז"ל דפליג אהא דלעיל בנמצא סכינו יפה משמתינן לי' ולא מעברינן לי' והריטב"א כ' בשם מורו דרבא ב"ח לא פליג אהא ורק שהחמיר בדינו להעבירו לפי שנודע לו שעשה דרך מרד ומסיים שם ושמעינן מיני' שאם ראה חכם להחמיר בדינו של טבח הרשות בידו ע"ש הרי דס"ל דרבא ב"ח עברי' כדין וכהלכה לפי שעשה דרך מרד אז הרשות ביד החכם להעבירו אפי' בנמצא סכינו יפה ובפרט כפי שנזכר במכתב כ"ת שנמצא סכינו פגום לאח"ש הלא דינו מבואר בש"ס ובש"ע דמעברינן לי' ומכריזין אבשרי' דטריפה היא וע' בתשו' אבקת רוכל סי' ר"ח שהובא שם תשו' מהר"ש פוקי שהאריך לאסור הבשר והכלים למפרע וע' בתשו' הרשב"ש סי' רנ"ב מכל הלין טעמי שחיטת השו"ב הלז אסורה כנבילה ואוכלי מבשר זבחו עונם ישאו ותקותי רעננה כי האנשים המחזיקים בידו אם יראת ה' על פניהם אחרי ראותם הדברים האלה הנאמרים באמת עפ"י דתוה"ק ישיבו ידם מבלע ומהשחית את נפשם במרק פיגולים דברי הכותב לכבוד ה' ותורתו: