שו"ת הר"י בשמים· רבי אריה ליבש הלוי הורוויץ
סימן ט
להרב הנ"ל בענין הנ"ל: מכתבו הגיעני כו' הנה מ"ש להסיר דחיית המ"ל בפ"א ממו"מ שדחה קושי' הר"י אלפנדרי מד' התוס' בזבחים כ"ו די"ל דהתוס' קושטא דמילתא נקטי וכ' רו"מ דהא התוס' בזבחים ע"ט שם כ' דהגזירה היא דילמא יבא להכשיר אף אם יהי' בפסול כדי לבטל הכשר ולא כרש"י שכ' דילמא אתא לאכשורי בעיני' דהא לאוקימתא דר"פ עכצ"ל כן וא"כ האיך תי' התוס' משום דגוזרין גזירה במקדש דע"כ דנכשיר אפי' היכי דיצא חלק גדול מן הבהמה שיהי' רוב נגד הכשר והא בכאן בא לעולם ע"י תערובת ואף שיהי' רוב מן הפסול לא יתבטל הכשר וא"כ ליכא גזירה א"ו יהי' מוכח כדברי מהר"י אלפנדרי דזה לא מיקרי בא לעולם ע"י תערובת עכ"ד.
הנה לפענ"ד דחיי' זו חוזרת ונראה דשפיר גזרינן אטו אם יהי' חלק גדול מדם הפסול דאז יהי' אסור לזרקו על המזבח מפני שאסור להעלות דם פסול על המזבח בשלמא אם הפסול הוא המועט או אפי' הם מע"מ שרי לזרוק לשום מים עם הכשר כיון דיש בילה משא"כ כשיהי' חלק גדול מדם הפסול ומדם כשר רק מעט שפיר יהי' אסור לזורקו מפני שאסור להעלותו על המזבח ועוד האי הכרח שכ' התוס' שם דצריך לפרש דגזרינן אטו רוב ולא אטו בעיני' מאוקימתא דר"פ דמוקי דפליגי אם דם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש אינו מוכרח כ"כ דהנה הקשו התוס' שם היכי גזרינן אטו אם יהי' רוב הרי אכתי אין דם מבטל דם ולהאמור י"ל גם קושיא זו] וכ' בש"מ על מס' זבחים הנקרא מזבח כפרה לתרץ דלר"י איכא נמי ל"פ הכי דכיון דדם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש איכא למיגזר אטו דם התמצית בעיני' דמיחלף בי' כיון שהוא מרובה אבל אם לא הי' מצוי ליכא למיגזר כלל דהא לא מיחלף בי' ומה"ט אפי' במיעוט איכא למגזר דגזרינן מיעוט אטו רוב ורובו אטו בעיני' וכולה חדא גזירה היא ומאן דל"ל דר"י א"צ לגזור אלא אטו רוב עכ"ל א"כ מפורש יוצא מדבריו דשפיר גזרינן מיעוט אטו רוב וברוב אינו אסור משום דהמיעוט הכשר מתבטל דהא לר"י אין דם מבטל דם רק משום דרוב מיחלף בבעיני' וא"כ ה"נ בדם יוצא אף שבא לעולם ע"י תערובת איכא למיגזר אטו רוב וברוב לא יהי' אסור משום דהכשר מתבטל רק משום דאתי למיחלף בדם יוצא בעין וכולה חדא גזירה הוא וא"ש ד' המלמ"ל הנ"ל וממיל' אזדא גם קושיא שני' שהביא כ"ת במכתבו כמובן והנה ע"ד הקושיא בתוס' פסחים צ"ח ע"א שכ' דמשכחת דיחוי מעיקרו בקדוה"ג כגון שקיבל הדם מצואר הבהמה לתוך כלי שיש בו מים והקשיתי הא הוי חציצה וכ' מעלתו שכבר העיר בזה תוספי הרא"ש הובא בשעה"מ ה' ק"פ.
הנה ע"ד התוס' באמת י"ל דל"ק עפי"דהש"ס יומא נ"ח ע"א בהא דבעי רמב"ח מר"ח הניח סיב בתוך המזרק וקיבל בו את הדם מהו מבשא"מ חוצץ א"ד כיון דמחלחל לא חייץ א"ל תנינא זולף והולך עד שמגיע לספוג ודחי שאני מייא דקלישי ופירש"י ויוצאות מכל עבריו ונכנסות בינו לבין הכלי אבל דם עב הוא ע"ש ולפי"ז י"ל דה"נ כיון דהמים קלישי והדם עב אין מיא דקלישי חוצצין מפני הדם שהוא עב ליכנס בשולי הכלי ולכך ל"ה חציצה.
והעירני לזה ידידי הרב מו"ה בנציון לנדא ני' מו"ץ דפה. אמנם במשנה דף ע"ח בנתערב בדם פסולין דקתני אם לא נמלך ונתן כשר שפיר קשה דהוי חציצה דהא ע"כ מיירי שנתקבל הדם כשר מצואר הבהמה לתוך הכלי שיש בו דם פסולין דאל"ה הא נדחה וכמ"ש בתשו' הקודמת וא"כ הוי חציצה ואי דמב"מ אינו חוצץ ז"א דהא סתמא קתני נתערב בדם פסולין ומיירי בכ"ע אפי' בשאינו מינו [ע' בב"י סי' צ"ח בשם האגור דשור ואיל ועז ג' מינים הם] וא"כ הא מבשא"מ חוצץ.
[ועי' בתוס' סוכה ל"ז ע"א דבמידי דלאו אורחי' גם במב"מ חוצץ אולם נראה דלפי"מ דקיי"ל בר"ה י"ג ע"ב דבלח בלח יש בילה וא"כ כיון דיש בילה נבלל הכל ונעשה כגוף א' ע' במ"ל סוף ה' מעשר וע"כ ל"ה חציצה אך אכתי קשה להנך מ"ד דס"ל בזבחים פ"א דלר"א אין בילה דם בדם ע"ש א"כ קשה הרי הא דקתני אם לא נמלך ונתן כשר קאי על פלוגתת ר"א ורבנן וכיון דע"כ מיירי בנתקבל הדם מעיקרו לתוך דם פסולין ע"כ ר"א פליג בכה"ג ומכשיר ושפיר קשה הא הוי חציצה וע"כ נראה מזה ראי' לד' הרמב"ם פ"ב מפסוהמ"ק ה' כ"ג שמבואר בדברים דהא דאם לא נמלך ונתן כשר אינו רק בנתערב בדם התמצית ולא בנתערב בדם פסולין ע"ש וכ"נ באמת מהמשנה בדף ע"ט ע"ב דברישא בנתערב בדם במ"מ לא קא' אם לא נמלך ונתן כשר רק בסיפ' גבי דם חטאת שנתערבה בדם עולה ובזה ל"ק דנימא דפסול מטעם דיחוי כמו שכתוב בתשו' הקודמת ויהי' מזה סתירה למ"ש א"ז הגאון ז"ל ביו"ד סימן ק"א שהבין דהא דאם לא נמלך ונתן כשר קאי גם כן בנתערב בדם פסולין ולכך הקשה מברייתא דפסחים פ"ח דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן כו' ע"ש ולדברינו אזדא קושייתו כמובן.
[ולכאורה צל"ע לפ"ז דא"כ מ"פ בש"ס לרב זביד לערבינהו ולתנינהו דילמא לא עריב להו משום דחלוקין בדיניהם לענין לא נמלך אולם לק"מ דלאוקימתא דרב זביד באמת ליכא חילוק בין דם התמצית לדם פסולין ורק הרמב"ם פסק לחלק ביניהם למאי דאיתותב ר"ז ומסקינן כאוקימתא דר"פ אמנם לכאורה אכתי תקשי לפי"ד אמאי בדם התמצית אם לא נמלך ונתן כשר הא נדחה כיון דלכתחלה ישפך לאמה וליכא לאוקמי בדיחוי מעיקרו כיון דלאוקימתא דר"פ דפליגי אי דם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש ע"כ פליגי בדם התמצית של אותה בהמה וא"כ הדם הקילוח יורד לכלי קודם שירד הדם התמצית שהוא שותת אחר מיתת הבהמה.
אמנם באמת בדם התמצית ל"ק כלל קושיא דדיחוי דהא דקא' רבא השתא דאמור רבנן לא ליקרב אי אקריב לא מרצה זה אינו אלא בתערובת פסולין שאסורין למזבח ואם עלו ירדו כגון ברובע ונרבע וכיון דאמרי רבנן שגם התערובת אינה קרובה לכך ל"מ אפי' בדיעבד מטעם דיחוי משא"כ בהנך שאין אסורין למזבח ואם עלו לא ירדו ל"ש לומר שנדחה כיון דגם בעיני' אם עלו לא ירדו וא"כ ה"נ הא דם התמצית בעין אינו אסור למזבח רק שאינו מרצה מטעם גזה"כ שאינו מכפר אלא דם הנפש וא"כ ל"ש דיחוי בהתערובת.
והנה לכאורה הי' נלפענ"ד ראי' למ"ש למעלה דמים אינן חוצצין בפני הדם כיון דמים קלישי ודם סמיך אפי' אי נימא דגם בלח אין בילה מהא דא' בסוטה ט"ז ע"ב גבי דם צפור של מצורע דכתי' וטבל אותם בדם הצפור וגו' יכול בדם ולא במים ת"ל מים אי מים יכול במים ולא בדם ת"ל בדם הא כיצד מביא מים שדם צפור ניכר בהן וכמה רביעית והקשו בתוס' שם מהא דא' דהקומץ רבה לר"י דיליף דמב"מ ל"ב ממאי דכתי' ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה משל שעיר אלמא דמב"מ ל"ב ורבנן אמרי עולין א"מ זא"ז והא הכא הוי מבא"מ והדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפ"ה כתי' בדם ותי' כיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין ע"כ.
ולכאורה קשה הא נהי דלענין ביטול ל"ב הדם במים משום שניכר הא עכ"פ המים חוצץ בין אדם להכלי בשלמא גבי דם פר ושעיר הוי מב"מ [ע' נוב"י מהד"ק חא"ח סי' א' שהקשה גבי ס"ת דס"ל לר"י בגיטין נ"ד מעביר קולמס ומקדשו הרי הדיו הראשון חוצץ בין הכתב הב' לקלף ובעי' שיכתוב על הקלף ותי' דמב"מ אינו חוצץ ע"ש].
ועוד כיון שדמו של פר מרובין הן יורדין עד לשולי הכלי ואינו חוצץ דם השעיר בעדו ע' לח"מ פ"א מפסוהמ"ק ה' כ"א. [ומיושב בזה קושי' הת"י ביומא נ"ז ע"ב דאמאי קתני עירה דם הפר לתוך דם השעיר ולא איפכא וגם האמור י"ל דדוקא נקט הכי לפי שדם הפר מרובין יורדין לשולי הכלי ואינו חוצץ אפי' למ"ד דגם מב"מ חוצץ] משא"כ הכא דם במים הא הוי מבשא"מ והדם פחות מהמים שפיר קשה הא ההזאה צריכה להיות מדם שבכ"ש והא הוי המים חציצה וקיי"ל בזבחים כ"ה ע"ב דהיכי דהוי אויר שאין סופו לנוח אין אויר הכלי מקדשו ותקשי מזה למ"ד לח בלח אין בילה אעכצ"ל כיון דדם סמיך ומים קלישי לכן יורד הדם עד לשולי הכלי ונתקדש שפיר הדם בכ"ש: אמנם אחר העיון אין מזה ראי' עפי"ד התוס' בקידושין ל"ו ע"ב ד"ה מכניס שהקשו היכי אמרינן מכניס כהן ידו תחת יד הבעלים ומניף הא הוי חציצה כדא' במנחות צ"ד גבי אין תנופה בשותפים דהיכי ליעבדי כו' ואי מנח חד מן השותפים ידו תחת יד חבירו א"כ הוי חציצה אלמא דבכה"ג הוי חציצה ותי' דה"ט דל"ה חציצה דכהן שמניח ידו ת"י הבעלים כיון דגזה"כ הוא דבעי כהן ובעלים ומצות התורה כך הוא אבל גבי שותפים אין גזה"כ שיהיו שניהם מניפין ע"ש ולפי"ז מיושב שפיר קושייתינו הנ"ל דלכך ל"ה המים חציצה בין הדם להכלי כיון דכתבה התורה בדם ומים א"כ ע"כ מצות התורה כך היא ול"ש חציצה וז"ב.
ולפי"ז מיושב מה דקשה לכאורה בש"ס חולין קל"ה ע"א דהובא שם בריית' דתניא כיפה של צמר היתה מונחת בראש כ"ג ועלי' ציץ נתון לקיים מה שנא' ושמת אותו על פתיל תכלת ע"ש וקשה מהא דא' בזבחים י"ט ע"א גבי בג"כ דכתי' ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו וכן מצינו בכ"ד דהיכי דכתי' על בעי' שלא יהי' חציצה וא"כ הא בציץ כתי' והי' על מצח אהרן א"כ בעי' שלא יהי' חציצה וא"כ הא הכיפה של צמר חוצצת בין מצחו לציץ.
ולהאמור נכון דכיון דמצות התורה כך היא כדדריש מדכתי' ושמת אותו על פתיל תכלת לכך ל"ה חציצה: והנה ראיתי במכתב כ"ת שכ' בשם הטה"ק דבנתערב בפסולין שאם עלו לא ירדו ל"ש לומר רואין כאלו הם מים דמה מהני מאי שנותן אותם לשם מים מאחר שהמזבח יקדשם בע"כ ופלפל עפי"ז.
הנה דבריו תמוהין לי דהא עיקר הפלוגתא דרואין הוא בנתנין למטה שנתערבו בנתנין למעלה וא' בש"ס זבחים כ"ו ע"ב דמתכפר אפי' שלא במקומו דכתי' ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים וכל מקומות המזבח שוין לענין כפרה רק דהבשר נפסל אם נתנו שלא במקומו ואפ"ה ס"ל לר"א שם דאמרינן רואין התחתונים למעלה כאלו הם מים ובאמת גם ברע"ב וברמב"ם מפורש ג"כ הפי' בדם פסולין שנשחטו חוץ לזמנן או חוץ למקומן כפירש"י והני אם עלו לא ירדו ודרך אגב ראיתי שם בס' טה"ק שדקדק באוקימתא דר"פ שם בזבחים ע"ט ע"ב דמוקי דפליגי ת"ק ור"א אי דם התמצית מצוי לרבות על דם הנפש האיך אפשר לומר דפליגי במציאות.
והנלפענ"ד ליישב עפי"ד הש"ס בכריתות כ"ב ע"א שמובא שם פלוגתת ר"י ור"ל דלר"י הוי דם הנפש רק דם הקילוח אבל ב' דמים האחרונים היינו דם השותת אחר הקילוח ודם שיוצא לאחר מיתה שגם הוא שותת וכן ב' דמים הראשונים שהוא השחור השותת והאדום השותת הוא ג"כ כדם התמצית ע' פירש"י שם והכי קיי"ל כר"י ולר"ל השותת האדום הקילוח ושאחר הוא ג"כ דם הנפש רק הטיפה המשחרת ודם היוצא לאחר מיתה הוא בכלל דם התמצית ע"ש דקא' דפליגי בזה תנאי ולפי"ז ס"ל לר"פ דבפלוגתא זו פליגי ג"כ ת"ק ור"א דת"ק ס"ל כר"י דרק דם הקילוח הוא דם הנפש שראוי לכפרה וארבע מיני דמים האחרים הם בכלל דם התמצית וא"כ שכיח שירבה דם הפסול על דם הכשר ולכך גזרינן שפיר דילמא אתי לאכשורי כשיהי' הדם הפסול הרוב דכולם בכלל דם התמצית הן כמבואר ברש"י בכריתות שם משא"כ ס"ל כר"ל דגם דם שקודם הקילוח ושאחר הקילוח ג"כ בכלל דם הנפש ודם הפסול אינו רק טיפה המשחרת ודם שותת שיוצא לאח"מ (והא דמייתי שם ברייתא איזהו דם הנפש כ"ז שמקלח דברי ר"א שם הוא ר' אלעזר דהוא ר"א בן שמוע מדפליג שם עם ר"ש שהי' חבירו ששניהם הי' תלמידי ר"ע כדאי' יבמות ס"ב ע"ב וכאן הוא ר"א בן הורקנוס].
וא"כ לא שכיח שירבה דם הפסול על הכשר כיון דמועט הוא ולכך לא גזרינן וא"כ לא פליגי בענין מציאות והוא דבר נכון ומתקבל בס"ד: עוד ראיתי בס' טה"ק שם שהקשה בהא דקא' דפליגי אי שכיח שירבה הדם התמצית על דם הנפש הא אפי' לא שכיח אמאי מכשיר ר"א הא מודה בדם פסולין דגזרינן דילמא אתי להכשיר אפי' כשהפסול רבה א"כ מ"ט פליג בדם התמצית הא גם בדם שנתערב במים לא שרינן לעיל כ"א כשנפלו מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים אמרי' קמא קמא בטיל א"כ בדם התמצית נהי דל"ש שיהי' רבה על דם הנפש מ"מ מה"ת לא יגזור דילמא אתי לאכשורי אפי' בנפל דם הנפש לתוך דם התמצית דאז קמא קמא בטיל שהרי איסור זה דקמא קמא בטיל אינו רק מפני שהפסול נקרא רוב נגד הכשר ומאחר שר"א מודה דחיישינן בדם פסולין דילמא אתי למטעי ולאכשורי כשהפסול מרובה בדם התמצית נמי יש לגזור גזירה זו ממש עכ"ק.
ואני תמה על תמיהתו דהא התוס' בחולין פ"ז ובכ"ד הקשו דאמאי ל"א חוזר וניעור אח"כ כשמתרבה הדם ומראה דם ניכר בו ותי' דאע"ג דאמרי' בעלמא חוזר וניעור מ"מ גבי קדשים כיון שנדחה אינו חוזר ונראה וא"כ הא לעיל ע"ד ע"א אמרינן אהא דפריך על ר"א דקסבר אם קרב ראש של א' מהן יקרבו כל הראשין הא כיון דלכתחלה אסור לו להקריב נדחה כדקא' רבא כל דלכתחלה לא ליקרב אי אקריב לא מרצה ומשני דר"א ס"ל כחנן המצרי דסובר גבי ב' שעירים שאם מת המשתלח אפי' דם שעיר הפנימי בכוס מביא חבירו ומזויג לו והיינו דאפי' בשחוטין ל"ל דיחוי ע"ש וא"כ ליכא קושיא לר"א דיגזור אטו היכא דיפול דם הנפש לתוך דם התמצית דקמא קמא בטיל דהא לדידי' שפיר איכא למימר חוזר וניעור דהא דם הנפש רבה על דם התמצית א"כ אמרינן שפיר דחוזר וניעור ולדידי' אזדא תי' התוס' משום דיחוי דהא איהו ל"ל דיחוי כנ"ל יותר אין עתי אתי להאריך וה' שנותיו יאריך כנפשו ונפש הדור"ש באהבה:סי' י לק' סקאליט.
בעזהש"י אור ליום כ"ט לירח תמוז תרל"ז לפ"ק סערעט. רב ברכות יחולו עלי ראש כבוד ש"ב הרבני המופלג ירא ה' בנש"ק מו"ה זאב הורוויץ נ"י בהרב המאוה"ג מוהר"א ז"ל האבד"ק זלאזין.
מכתבו הגיעני והנני לתשובתו בדבר אשר דרש ממני נידון עובדא דאיקלע באתרי' בש"ק העבר בשני לוים שהיו להם יא"צ בש"ק העבר בקריאת סיום הספר וא' מהם הי' שקנוי לו עליית אחרון מכל שבתות השנה מקנת כספו רק שרצה ביום יא"צ של אביו לעלות לוי והטילו גורל ביניהם מי מהם יעלה לוי ועלה הגורל על האיש ששייך לו אחרון בכל השנה אח"כ שם אל לבו ונזכר שהיום הוא סיום הספר וחביב יותר עליית אחרון מעליית לוי והי' בטעות כי אלו הי' נזכר מתחלה שהיום הוא סיום הספר לא הי' מתרצה בגורל כי בלא"ה שייך לו אחרון בכל השנה ונפל ספק בין חכמי ק' אם יוכל לחזור בו או לא וביקש מעמדי להודיעהו חוו"ד בזה: הנה באמת דעת הרא"ש הובא בח"מ סי' קע"ג דגורל אינו קונה רק מברר החלקים ומהני רק לענין אם החזיק א' מהם בחלקו שלא יוכלו לחזור אבל לא כ"ז שלא החזיק אף א' מהם.
אמנם אפי' למ"ד דגורל הוי קנין נלפענ"ד דבנ"ד ל"מ דהא בש"ס ב"ב ק"ו ע"ב ילפינן דגורל קונה מתחלת א"י שהי' בגורל ופריך אי מה להלן בקלפי ואו"ת אף כאן בקלפי ואו"ת ומשני ר"א בההוא הנאה דקא צייתו להדדי גמרי ומקנו להדדי ופרשב"ם מתוך שנשמעין זל"ז לחלוק בגורל כדי שיטול כ"א חלקו בפ"ע ואין חפצים עוד בשותפות אינם רוצים שיהי' עוד עיכוב בדבר וגמרי ומקנו להדדי ע"ש והתינח באחין או שותפין שחלקו שבלא הטלת גורל הא תוכל להתקיים השותפות שיהי' בו יד שניהן בשוה ולכן כשמסכימים על הגורל הא אינו אלא מרצונם וחפץ לבבם ושייך שפיר למימר מתוך שנשמעין זל"ז גמרי ומקנו להדדי משא"כ בנ"ד הא הגורל אינו מצד הסכמתם ובע"כ הם מוכרחים להטיל גורל כמבואר במג"א סי' רפ"ב דבשני חיובים בשוה צריכין להטיל גורל שיעלה זה או זה א"כ ל"ש בכה"ג למימר בההוא הנאה כו' וא"כ אין לומר שיעשה גורל כזה קנין שלא יוכלו לחזור דבנידן כזה לא נוכל למילף מתחלת א"י שהי' בקלפי ואו"ת ובההוא הנאה כו' ל"ש כאן כנ"ל וא"כ פשיטא דבכה"ג אין הגורל עושה קנין [וזהו היפוך ממ"ש בשו"ת זכרון יוסף סי' א'] ומכ"ש בנ"ד שהי' בטעות ששכח שהיום הוא סיום הספר ועליית אחרון חביבה יותר והר"ז דומה להא דא' ב"ב קל"ו וקמ"ו הרי שהלך בנו למדה"י ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה בידוע שאם הי' יודע שבנו קיים לא הי' כותב והכי מצינו בכתובות צ"ז ע"א בההוא בצורתא דהוי בנהרדעי זבנינהו כ"ע לאפדנייהו לסוף אתו חיטי א"ל ר"נ דינא הוא דהדרי אפדני למרייהו ומצינו ג"כ בב"מ ל"ה ע"א לענין שומא בטעות בענין ההוא גברא דאפקיד כנפי גבי חברי' א"ל הב לי כנפי א"ל לא ידענא היכי אותבינהו אתא לקמי' דר"נ א"ל כל לא ידענא פשיעותא הוא כו' אזל ר"נ אגבי' לאפדני' מיני' לסוף אשתכח כנפי ואייקור אר"נ הדרא כנפי למרייהו והדרא אפדנא למרה ומסיק משום דהוי שומא בטעות וע' בגיטין י"ד ע"א גבי הנהו גינאי דעביד חושבנא בהדי הדדי כו' א"כ קנין בטעות הוא וכל קנין בטעות חוזר והה"נ אטו מי קא חוזר מהגורל אלא כמו בהנהו גינאי אמרינן שם אטו האי מי קא' לא יהבינא דלית לך גבאי קא' וה"נ בנ"ד לית לך גבאי קא' כיון דעליית אחרון שייך לי ומעיקרא לא הוינא מעייל בהטלת גורל כשהייתי נזכר שהיום הוא סיום הספר וע' ברמב"ם פ"ו מסנהדרין הלכה ה' שכ' וז"ל דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בע"ד כדי שלא ישבע ואח"כ נודע לו שאין עליו שבועה אעפ"י שקנו מידו על הפשרה אינו כלום שלא קבל כו' אלא כדי שיפטר משבועה שחייבו בה הטועה וכל קנין בטעות חוזר ע"ש וע' בב"י ח"מ סי' י"ב ובש"ך סי' כ"ה וסי' מ' סק"א וכמו דקנין בטעות חוזר ה"ה דגורל בטעות ג"כ ל"מ כדא' ב"ב ק"ו שם בשני אחין שחלקו עפ"י גורל ובא להן אח ממדה"י וכן אם בא בע"ח ונטל חלקו של א' מהן קיי"ל כרב שם דס"ל בטלה מחלוקת וכת' הרשב"ם שם דנהי דנפל גורל לא' מהן קנו כולן הנ"מ היכי דחלקו כראוי אבל הכא דכ"א נטל יותר מחלקו חלוקה בטעות הוא והדרא ע"ש וכ"מ מדברי הש"ס קידושין מ"ב ע"א אר"נ א"ש יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם ב"ד מעמידין להם אפטרופס ובוררין להן חלק יפה ואם הגדילו יכולין למחות ור"נ דידי' אמר אם הגדילו א"י למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה ופריך ומי אית לי' לר"נ מה כח ב"ד יפה והתנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל כו' ואר"נ הלכה כדברי חכמים ל"ק הא דטעו הא דלא טעו ע"ש והרי התם כ' התוס' בד"ה ובוררין דהאי ובוררין להם חלק יפה היינו ע"י גורל דוכי טריחותא להטיל גורלות וכ"כ בגיטין ל"ד ע"א ואפ"ה דוקא בלא טעו אבל בטעו הגורל בטל ויכולין למחות וע"כ משום דגורל בטעות חוזר וא"כ בנ"ד נמי הוי גורל בטעות ואם אמנם ראיתי מובא בשם שו"ת חות יאיר סי' ס"א שכ' דבהטלת גורל השגחה עליונה דבוקה בו להוציא לאור אמיתתו ובאמת מתבאר כן מדברי הש"ס סנהדרין י"ז ע"א שבשעה שא"ל הקב"ה למשה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אמר משה כיצד אעשה אברור ששה מכל שבט נמצאו ב' יתירים כו' מה עשה בורר ו' ו' והביא ע"ב פתקין על ע' כתב זקן וב' הניח חלק בללן ונתן בקלפי א"ל באו וטלו פתקיכם כל מי שעלה בידו זקן אמר כבר קידשו שמים מי שעלה בידו חלק אמר המקום לא חפץ בך אני מה אעשה לך ע"ש הרי דמשרע"ה בנה יסוד ע"ז האיך יעלה הגורל לענין מינוי הסנהדרין וכל מי שעלה עליו הגורל זקן אמר כבר קידשך שמים הרי שההשגחה העליונה דבוקה בגורל אמנם זהו רק כשנעשה כהוגן בלי שום טעות אבל בנ"ד הא נעשה בטעות דאלו הי' נזכר שהיום סיום הספר לא הי' מסכים על הגורל דהא שייך לו עליית אחרון מכבר ול"ש בזה גורל דנימא שאם עלה עליו הגורל לעלות לוי שתהי' כן עפ"י ההשגחה העליונה דהא הטלת גורל ל"ש אלא לברר הספק וע"ז אם יעלה זה שקנוי לו עליית אחרון מכבר היום לאחרון הא לא הי' ספק כלל ובכה"ג אין הגורל עושה שום פעולה כלל כדמצינו בסנהדרין מ"ג ע"ב בשעה שאמר הקב"ה ליהושע חטא ישראל אמר לפניו רבש"ע מי חטא א"ל וכי דילטור אני לך הפל גורלות הלך והפיל גורלות ונפל הגורל על עכן א"ל יהושע בגורל אתה בא עלי אתה ואלעזר הכהן שני גדולי הדור אתם אם אני מפיל עליכם גורל על א' מכם הוא נופל א"ל בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורלות שעתידה א"י שתתחלק בגורל שנא' אך בגורל יחלק את הארץ וכ' התוס' וז"ל אע"ג דבחלוקת הארץ הוי או"ת ע"כ ונראה לפענ"ד דכונתם דלק"מ דבגורל שנעשה בלי טעות השגחה עליונה דבוקה בו כמ"ש החו"י הנ"ל רק מה דפריך לי' מיהושע ואלעזר שהי' ב' גדולי הדור ואם נפיל גורל יפול על א' מהם מגורל כזה לא איכפת לן כיון דגורל ל"ש אלא לברר הספק ועליהם שלא נכנסו תחת גדר הספק הטלת גורל לא מעלה ולא מוריד אבל גורל שנעשה לברר הספק בלי טעות השגחה עליונה תדבק בו להוציא לאור אמתתו כמו גורל של חלוקת א"י אף שהי' באו"ת וע' במהרש"א בח"א שם:
שוב מצאתי הדבר מפורש בשו"ת משאת בנימין סי' ז' דהיכי דעפ"י הדין לא הי' צריכין לגורל ורק מפני שלא ידעו הדין הטילו גורל אין בגורל זה ממש והוי גורל בטעות ויכולין לחזור ע"ש וע' ב"ב קכ"ב ע"א לענין חלוקת א"י ולא נתחלקה אלא לכספים שנא' בין רב למעט למאי אי לימא לשופרא וסניא אטו בשופטני עסקינן אלא לקרובה ורחוקה ופי' הרשב"ם וז"ל הקרקעות הי' חולקין בשוה מי שלוקח מן הכחוש נוטל יותר עד כדמי היפה אבל מי שעולה לו בגורלו בקרוב לירושלים מעלה מעות למי שעלה בגורלו ברחוק מירושלים שהרחוק גרוע הוא מפני ב' דברים א' מפני שרחוק מביהמ"ק וא' מפני שקרוב הוא לארץ העמים כו' ובשו"ת חת"ס חא"ח סי' כ"ט נתקשה בדבריו הא בשעת חלוקת הארץ לא נודע מקום מקדש ולא הר המורי' איה הוא עד עפ"י נביא בימי דוד הע"ה כמ"ש בתוס' ע"ז מ"ה ע"א ד"ה כ"מ כו' וכ' דבשעת חלוקה היו דנים לפי רוחקא וקורבא דשילה ומ"מ אחר ד' מאות שנה כשנבנה ביהמ"ק בירושלים היו צריכים להעלות בדמים הקרובים ואנשי ירושלים עצמם להרחוקים ע"ש ולכאורה קשה אמאי לא יוכלו אנשי ירושלים והקרובים לה לומר להרחוקים מזלינו גרם שעלה כך הגורל דהרי בגורל נחלקה הארץ ועכצ"ל כיון דאח"כ נתגלה ע"י הנבואה שזה מקום המקדש למפרע ואגמ"ל שהיתה החלוקה בטעות וגורל בטעות חוזר ונהי דהחלוקה היתה ג"כ ע"י או"ת מ"מ לענין ההעלאה י"ל דהוי גורל בטעות.
וע' בטיב גיטין בחי' לגיטין ל"ד שהביא בשם מפרשי תורה דהאו"ת הי' רק על חלקי השבטים אבל בכל שבט החלוקות לבית אבות הי' עפ"י גורל כשאר חלוקות ע"ש. ומדי עיוני בזה נתקשיתי בתוס' בכורות נ"ב ע"ב שהקשו האיך מצאנו ידינו ורגלינו בביהמ"ד דקיי"ל האחין שחלקו לקוחות הן וגם ק"פ לאו כקה"ג דמי א"כ לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון ותי' דרק ר"י הוא דס"ל דמחזירין זל"ז ביובל אבל שאר אמוראי אע"ג דס"ל לקוחות הן אין מחזירין זל"ז ביובל משום דילפינן כל חלוקת ירושה מחלוקת יהושע דירושה הי' להם מאבותיהם ואפ"ה מודה בה ר"י דלא חזרה ביובל כדקא' חד בר חד עד יהושע בן נון ולא למעלה דסבר' הוא דלא חזרה כיון שחלקו עפ"י נביאים ואו"ת ע"ש ולכאורה קשה האיך נוכל למילף כל חלוקת ירושה מחלוקת יהושע לענין שלא תחזור ביובל הא באמת פריך הש"ס ב"ב הנ"ל לענין קנין גורל אי מה להלן באו"ת כו' ומשני בההוא הנאה דקא צייתו להדדי כו' והתינח לענין גוף הקנין שיהי' חל משא"כ לענין שלא תחזור ביובל היכי ילפינן הא בזה תהדר קושי' הש"ס לדוכתה אי מה להלן באו"ת כו' והכא ל"ש לשנויי בההוא הנאה דקא צייתו להדדי גמרי ומקני להדדי דהא לענין חזרת יובל ל"מ מאי דגמרי ומקני דהא אפי' מכירה גמורה חוזרת ביובל וצ"ע ואין פנאי לעיין.
עכ"פ בגוף הדין הדבר ברור דהוי גורל בטעות וחוזר. דברי ש"ב דור"ש באהבה:סי' יא בעזהש"י יום א' זיין מרחשוון שנת תרע"ב לפ"ק סטריא שלום רב לכבוד דודי יד"נ הרב הגאון המפורסים כש"ת מוה' יעקב תאומים.
ני' אבד"ק טארניגראד יצ"ו במדינת פולין מכתבו הטהור הגיעני וענותו תרבני לדרוש מאתי ולשחר פני לתת לו מענה על הקושיא שהציע לפני ועד כה לא הרשני הזמן להשתעשע עמו בפלפולא דאורייתא עתה פניתי מעט מהמון טרדותי להשיב לו מפני כבודו כי רב הוא ואשר ישים אלקים בפי אותו אשמור לדבר ואען ואומר בעזרתו יתעלה: ע"ד קושייתו ביומא ע"ג ע"ב ר"פ יוה"כ אסור באכילה ובשתי' כו' ובגמ' פריך אסור ענוש כרת הוא א"ר אילא ואיתימ' ר' ירמי' לא נצרכא אלא לח"ש הניחא למ"ד ח"ש אסור מה"ת אלא למ"ד ח"ש מותר מה"ת מא"ל דאתמר ח"ש ר"י אמר אסור מה"ת ר"ל אמר מותר מה"ת הניחא לר"י אלא לר"ל מא"ל כו' והקשה מעכ"ת הלא מאן סתמי' למתניתין רבי והרי בשבועות י"ג ע"ב מסקינין דלרבי דס"ל יוה"כ מכפר על שאינן שבין לא משכחת כרת דיומא לדידי' אלא באכל סמוך לשקיעת החמה דלא הו"ל שהות לכפורי וא"כ ע"כ גם במתניתין קאי סמוך לשקה"ח דליכא שהות לכפורי לי' וא"כ ל"ש לאסור ח"ש דאינו אסור אלא משום דחזי לאצטרופי ובסוף היום הא לא חזי לאצטרופי כמ"ש בנוב"י מהד"ת חא"ח סי' נ"ג דבאיסור התלוי בזמן כמו חמב"פ אם אכל ח"ש בסוף יום שביעי ש"פ ששוב אין פנאי לאכול יותר לא חזי לאצטרופי ואינו אסור ח"ש עכ"ק: הנה לכאורה יש לחזק קושייתו מדברי הש"ס יומא פ"ה ע"ב במשנה מיתה ויוה"כ מכפרין עם התשובה וקא' בגמ' נימא דלא כרבי דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשו' בין לא עשה תשו' יה"כ מכפר חוץ כו' אפי' תימא רבי תשו' בעי' יה"כ יה"כ ל"ב תשו' הרי דמהדר הש"ס לאוקמי סתמא דמתניתין שם כרבי א"כ גם ההיא סתמא בודאי אתיא כרבי וקשה שפיד קושי' כת"ר.
אולם נראה דהנה דבר זה אי אסור ח"ש באיסור התלוי בזמן בסוף הזמן דל"ש חזי לאצטרופי י"ל דתליא בהספק שנסתפק הפמ"ג ביו"ד בפתיחתו לה' בב"ח וכן בא"ח סי' תמ"ב במש"ז סק"ה אי הפירוש דחזי לאצטרופי הוא דילמ' יאכל כזית בכא"פ ויסבור שהוא יותר מכא"פ א"ד הפירוש דחזי לאצטרופי כפשוטו דראוי עתה להצטרף עם ח"ז אחר ויהי' שיעור שלם ע"ש ואי נימ' כהצד הב' ליתא לסברת הנוב"י הנ"ל.
ונלפענ"ד דענין זה תלוי בפלוגת' דתנאי במשנה כריתות י"ב ע"ב כמה ישהא האוכלין כאלו אוכל קליות דברי ר"מ וחכ"א עד שישהא מתוע"ס כדי אכילת פרס חייב ומסקינן בגמ' שם דר"מ לחומר' קא' כאלו אוכל קליות אחת אחת בסמוך זו לזו בההוא משערינן שאם אכל כחצי זית והפסיק ולאחר אותה שעה אכל ח"ז אחר אף אם שהה מתוע"ס יותר מכא"פ מצטרפין ואפי' אי הוי ההוא שיעור' כולו יומא ע"ש ולפי"ז לדברי ר"מ ליכא למימר דאסור ח"ש משום דחזי לאצטרופי ודילמ' יטעה דזהו שייך אם השיעור הוא רק בכא"פ אבל לר"מ דמשערינן כאילו אוכל קליות בההוא שיעור' הא ליכא למיחש דיטעי בי' אינשי וע"כ לדידי' אסור ח"ש משום דחזי לאצטרופי בשעת מעשה ויהי' שיעור שלם כהצד הב' של ספיקת הפמ"ג הנ"ל וא"כ לדידי' הא אפי' באיסור התלוי בזמן בסוף הזמן ג"כ אסור ח"ש וא"כ לפי"ז שפיר קא' הש"ס הכא לא נצרכא אלא לח"ש ואי דלרבי ע"כ מיירי בסוף היום וליכא למימר חזי לאצטרופי ז"א דהא סתם מתניתין ר"מ הוא ולדברי ר"מ הא ע"כ חזי לאצטרופי בשעת מעשה כנ"ל וא"כ אסור ח"ש גם בסוף היום והבן.
אמנם באמת קושייתו דמר בלא"ה לק"מ עפי"ד הש"ס כריתות ח"י ע"ב כי מכפר יוה"כ על כולא שיעור' על פלגא דשיעור' לא מכפר א"כ כי מוקי למתניתין לענין ח"ש שפיר יכול לאוקמי באמצע היום ועל ח"ש הא אין יוה"כ מכפר. ואף דאיכא בכריתות שם תרי שינויי על הא דפריך שם ממתניתין דצירף את המעילה לזמן מרובה ואמאי הא כיפר עלי' יה"כ ושינויא קמא הוא דכי מכפר יה"כ על איסורא אממונ' לא מכפר ולההיא שינויא מכפר יה"כ גם על ח"ש אפי' לרבי אמנם נראה דאפי' לההיא שינויא דיו"כ מכפר על ח"ש מ"מ אינו מכפר אפי' לרבי כי אם על השבים אבל לא לשאינם שבים והוא עפי"ד התוס' ישנים ביומא פ"ה ע"ב שכ' שם דאפי' לרבי אין יה"כ מכפר כפרה גמורה כי אם לשבים ול"מ יה"כ לכפר גם לשאינם שבים כי אם למעט מכרת אבל איסורא נשאר דכפרה גמורה בלא תשובה ליכא דאל"כ למה חרב הבית בשביל עונותינו כיון שיו"כ מכפר חוץ מג' דברים ע"ש ולפי"ז בח"ש אין כפרה דיו"כ בלא תשובה אין על מה לחול כיון דעכ"פ איסור' נשאר ובח"ש בלא"ה ליכא אלא איסור' בעלמ' וא"כ בודאי אין חל כפרת יוה"כ בלא תשובה כי אם על שיעור שלם וא"כ שפיר מוקי הש"ס בח"ש אף באמצע היום גם לרבי [ותדע לך דהרי אמרי' ביומא ע"ט ע"א דככותבת הוא יותר מכביצה ואמרי' שם ד"פ ע"א דאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת וא"כ יוה"כ דשיעורו בככותבת ע"כ א"א לאוכלו בפעם א' וא"כ אפי' בסמוך לשקה"ח א"א לאשכוחי כרת דיומא לר' כיון דע"כ בשני פעמים אוכלו וא"כ מכפר יוה"כ באמצע וע"כ דלשאינם שבים אין יו"כ מכפר על ח"ש גם לרבי.
אולם י"ל דאין מזה ראי' דאפשר לומר דלענין כרת דיומא גלי רחמנ' דאין יו"כ מכפר באמצע על ח"ש דאפי' לההיא שינויא דיו"כ מכפר על ח"ש הוא דוקא באיסור דלאו דיומא. ושעפי"ז אמרתי ליישב קושי' התוס' בכריתות ח"י ע"ב דקא' אילו אכל כזית חלב שחרית וכזית חלב במנחה דאמאי ל"ק אכילת היתר ולהאמור יהי' נכון דמכרת דיומא לא הי' אפשר לה"ר דאין ס' ידיעת יוה"כ מחלקת דבכרת דיומא הא א"א בע"א כיון דשיעורו בככותבת וע"כ אוכלו בב' פעמים ולא משכחת בע"א וע"כ גלי קרא ולהכי פריך מאכל כזית חלב דל"ה כרת דיומא אך באמת הא ליתא עפי"ד המרדכי הובא במג"א סי' תע"ה סק"ד דהא דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים הוא דוקא כשהוא שלם וכשהוא מרוסק הוא יותר מג' זיתים ע"ש] ונלפענ"ד לה"ר לדברי הת"י הנ"ל ממשנה דכריתות ע"ב יש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והי' נותר מן המוקדשין ביה"כ רמ"א אף אם הי' שבת והוציאו חייב וקשה לכאורה הרי קיי"ל השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אין שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו פי' היכי דאינו מתחרט אחר הידיעה אפי' אי הי' מזיד בכה"ג אינו מביא קרבן על שגגתו ע' שבועות כ"ו ע"ב נשבע על ככר ומסתכן עלי' מהו כו' תנינא השב מידיעתו כו' וא"כ הרי מבואר בכריתות כ"ו ע"א דעל מזיד ולא אתרו בי' יה"כ מכפר ולהכי אינו מכפר על חייבי חטאות ודאין משום דמיחייב ממון לגבוה ובתשלומי ממון ל"ש כפרה ע"ש וא"כ אפי' אי הי' מזיד לא הי' מתחרט כעת כיון דכבר כיפר עלי' יה"כ וא"כ בכה"ג הא אינו מביא קרבן על שגגתו וע"כ דגם לרבי דמכפר על שאינם שבין מ"מ ל"ה כפרה גמורה והוי שב מידיעתו: אמנם הא קשיא לי לכאורה להנך מ"ד בכריתות שם דסברי ידיעת ספק מחלקות לחטאות ויוה"כ הוי כידעת ספק וקשה ממשנה דכריתות הנ"ל דקאר"מ אם הי' שבת והוציאו חייב.
והרי היכי דהי' ידיעה בין העקירה לההנחה בודאי ליכא חיובא כו' בשבת ק"ה ע"א במעביר ב' אמות בשוגג וב' אמות במזיד וב' אמות בשוגג והכא כיון דבין העקירה לההנחה איכא כפרת יוה"כ הו"ל כידיעת ספק דמחלקת כדא' שם כאן שנה רבי ידיעת ספק מחלקת לחטאות ואפי' לר"ג דאמר בשבת שם אין ידיעה לח"ש הא כ' במק"ח מא"ז הגאון מליסא ז"ל בסופו בחי' על כריתות מאביו הגאון ז"ל דביה"כ כיון דאיכפר לי' לגמרי גם ר"ג מודה דבכה"ג יש ידיעה לח"ש ע"ש ואי דמיירי באופן דליכא שהות בין העקירה להנחה כגון שהוא עומד ברה"ר וגחין ואכיל מרה"י שהעקירה וההנחה באין ברגע א' ובגמ' בסוגי' שם משמע דבעי' שהות קצת שתחול בכפרת יה"כ ע' כריתות י"ט ע"ב.
ז"א דהא בעירובין ד"ו ע"ב אמרי' ירושלים אלמלא דלתותי' נעולות בלילה חייבין עלי' משום רה"ר ומבואר התם דליכא דין רה"ר בירושלים ורק לאחר שנפרצו בה פרצות קא' בעירובין ק"א דיש לה דין רה"ר ע' תוס' פסחים ס"ו ע"א ד"ה תוחב וא"כ ליכא למימר שהוציא חלב המוקדשין רק מהעזרה ולחוץ כיון דירושלים קודם שנפרצו בה פרצות ל"ה רק כרמלית וליכא חיוב חטאת דהוצאה וא"כ דמיירי שהוציאו חוץ לחומת ירושלים א"כ איכא שהות בין העקירה לההנחה [וכבר הוכחתי במק"א דמיירי ע"כ שלקחו מהעזרה דל"ה מקודם איסור יוצא] ושפיר קשה נימא ס' ידיעה דיה"כ מחלקת.
וע' רש"י שבת ד"ג דעקירה בלא הנחה אינו אלא איסו' דרבנן ובמ"ל פח"י מה' שבת פלפל בזה וע' בשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' קכ"א מ"ש שם לענין אי בעקירה והנחה שייך חזי לאצטרופי והביא שם מדברי התוס' בשבת קי"ז ע"א בהא דמשני דשקיל לי' בברזי ע"ש] ואמאי יתחייב חטאת על ההוצאה: והנה לכאורה חשבתי לתרץ קושי' זו ע"ד החידוד עפי"ד התוס' בשבועות י"ג ע"א ד"ה דעבד סמוך לשקה"ח דבאמת שאר קרבנות אין מכפרין על עבירות שאחר הקרבתן אפי' בו ביום כדא' בשבועות ח' נ"מ לטומאה שאירעה בין זל"ז ומ"מ ביו"כ לא אפשר לאוקמי שעבר לאחר שילוח השעיר משום דשאני שעיר המשתלח דכתי' בי' כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם משמע דכל היום מכפר ע"ש.
והנה בשבועות י"ד ע"א אמרינן דלכך כהנים לא מיכפרי בשעיר דלא קחסרי בי' ממונא וכתי' אשר לעם וכ' התוס' לא מיבעי' למ"ד שאין הכהנים מצווין לשקול דודאי לא אתי מדידהו אלא אפי' למ"ד שמצווין לשקול והשעיר בא מתרומת הלשכה מ"מ אם חסרו מעות הלשכה ובאו לגבות לצורך שעיר אין גובין משלהן ע"ש והנה הרי"ף בפ"ג דיבמות מביא בשם רבותיו שפי' המשנה דיש אוכל כו' דמיירי בקטן שהביא ב' שערות ביו"כ דהוי איסור ב"א וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כריתות שם ולפי"ז הא קיי"ל בפ"א דשקלים דקטנים ששקלו אין מקבלין מידם א"כ בשעיר יו"כ זה שנעשה גדול בו הא לא קחסר ממונא בי' ולא מיכפר בי' משום דכתיב אשר לעם ובעי' דאית לי' חלק בו ושעיר המשתלח הא איתקש לשעיר הפנימי כמבואר בגמ' שבועות שם וא"כ לית לי' כפרה בשעיר המשתלח וע"כ אינו מכפר עליו כ"א יו"כ עצמו ויו"כ גופי' הא אינו מכפר עד שתחשך כמבואר בתוס' שבועות הנ"ל בשם התוספתא וא"כ לא כיפר עדיין בין העקירה לההנחה ושפיר חייב חטאת משום הוצאה.
אמנם לקושטא דמילתא תי' זה ליתא דהרי"ף שם דחה פירוש זה של רבותיו וגם מגוף דברי הש"ס יבמות ל"ד ע"א נדחה פי' זה דא"כ היכי מוכיח הש"ס שם דר"מ אית לי' איסור כולל ואיסור מוסיף דילמא לית לי' רק איסור ב"א ומיירי שלא הביא שתי שערות עד אחר שחלו עליו כל האיסורין וכולם חלו בהבאת ב' שערות בב"א.
ע"כ אחזה אשית לבי לתרץ באופן אחר דהנה באמת הקשו התוס' בכריתות י"ד ע"א ובכ"ד מאי סברת ר"מ דקתני אם הי' שבת והוציאו חייב מה שייך זה לענין אכילה ותי' משום דבליעתו היינו הנחתו כהא דמוציא דיו כדי לכתוב ב' אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זהו הנחתן ע"ש ולכאורה קשה דהתינח אי נימא מהלך לאו כעומד דמי ליכא הנחה קודם הבליעה אבל אי נימא מהלך כעומד דמי הא הויא ההנחה קודם הבליעה וע' בירושלמי דמסתפק שם אי אתיא המשנה אליבא דמ"ד מהלך כעומד דמי ונראה דאתיא גם למ"ד מהלך כעומד דמי ואפ"ה אינו חייב כי אם לאחר הבליעה דהנה באמת הקשה בשו"ת מהר"ם מינץ בשם חכם א' דהא קיי"ל בשבת ע"ה ע"ב דבהוצאה אינו חייב כי אם היכי דכשר להצניעו ומצניעין כמוהו וקא' בגמ' לאפוקי עצי אשרה דא"ה נינהו ואין מצניעין כמוהו א"ח על הוצאתן וא"כ היכי מחויב על הוצאת נותר ופיגול.
אולם י"ל עפי"ד הש"ס שבת ק"ב ע"א דפריך על המשנה ריש אוכל כו' והא אין דרך הוצאה בכך אלא כיון דקמיכוין מחשבתו משוי לי' מקום ופירש"י שצריך לאוכלה בהליכתו ואחשבה להוצאה זו בפיו ע"ש וה"נ י"ל לענין זה דכיון דהוציאו בפיו לאוכלו אחשבה וחייב משום הוצאה אמנם אכתי קשה דהרי באמת צריך להבין לפי"ד התוס' בקידושין נ"ה ע"א דבהגבהה בלחוד מועל א"כ בא חיוב קרבן אשם מעילות עוד בשעת ההגבהה ואינו ענין לאכילה [ודוחק לאוקמי בכסבור שהוא שלו כיון דסתמא קתני] ועכצ"ל דמיירי שתחב לו חבירו לתוך פיו כענין דמוקי בש"ס כתובות ד"ל ע"ב וקיי"ל בשבת ד"ג ע"א בהטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ חייב דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי וא"כ לפי"ז הא מבואר בשבת ע"ה שם דאם אינו כשר להצניעו והוכשר לזה והצניעו א"ח על הוצאתו אלא המצניע בלבד ולא אחר דלא כרשב"א שם ע"ש דע"ו ע"א בגמ'.
וא"כ הכא כיון דע"כ מיירי שתחב לו חבירו לתוך פיו והאיך מיחייב איהו אח"כ על הוצאתו ועכצ"ל כיון דמצי למיהדר ולא אהדרי' ובלעו א"כ הוכשר לו בבליעתו ולכך מיחייב שפיר על ההוצאה וא"כ גם למ"ד מהלך כעומד דמי ע"כ א"ח על ההוצא' רק בשעת הבליעה דאז אחשבי' בבליעתו ושע"כ גם בפחות מכגרוגרת מיחייב על הוצא' דכיון דחשיב כזית לענין נותר ופיגול חשיב נמי לענין הוצאה דעד כאן ל"א בשבת צ"א ע"ב דשהל"ח ולחה"פ שיעורן בכגרוגרת אלא משום דאין באין כא' דמדאפקי' חוץ לחומת העזרה איפסל לי' ביוצ' אשבת לא מיחייב עד דמפיק לי' לרה"ר אבל הכא הלא באין כא' בשעת הבליעה.
והרי באמת הקשה הרשב"א בחי' בשבת שם גבי זרק כזית תרומה לבית טמא כו' נהי דמצטרף לענין טומאה מ"מ איך יתחייב עליו משום שבת בפחות מכשיעור הרי בעינן עקירה והנחה בדבר חשוב ונהי דהנחה בדבר חשוב מיקרי כיון שמצרף לענין טומאה מ"מ הא בשעת עקירה ל"ה דבר חשוב ותי' דלאח"כ כשההנח' היא בדבר חשוב מיקרי העקירה נמי למפרע בדבר חשוב כיון דהעקירה צורך הנחה היא עייש"ה ולפי זה הא מבואר בשבת ק"ב ע"א דאפי' לרבנן דאמרי יש ידיעה לח"ש היינו היכי דבידו לחזור אבל היכי דאין בידו לחזור כגון בזורק כ"ע מודו דאין ידיעה לח"ש ע"ש ולפי"ז י"ל הכי ג"כ לענין ס' ידיעות דכפרת יו"כ דאף בס"ד דאמרינן הכי גם בח"ש זהו דוקא היכי דבידו שלא להשלימו אבל היכי דאין בידו לא ולפי"ז הכא הרי בשעת העקירה עדיין לא נתברר החיוב דהא באמת אינו כשר להצניעו וג"כ הוא פחות מכשיעור ורק לאחר שבלעו מתחייב למפרע גם על העקירה וא"כ לאחר שבלעו שוב א"א למיהדר ולא שייך לומר דלמפרע כיפר יו"כ על העקירה משום דלאחר שהתחיל החיוב הא אין בידו לחזור והוי כמו בזורק דלכ"ע אין ידיעה לח"ש וה"ה דאין ס' ידיעת יוה"כ מחלקת וא"ש ודוק.
והנה בהשקפה הראשונה הי' נראה לכאורה לתרץ הקושי' הנ"ל דנימא ס' ידיעות יו"כ מחלקת עפי"מ דקיי"ל בשבת ס"ט ע"א כר"י דשגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו הוי' שגגה לענין קרבן וא"כ י"ל דהמשנה דכריתות מיירי שהזיד בלאו דהוצאה ושגג בכרת שבו ואינו שב על זדונו של הלאו וא"כ הא יו"כ אינו מכפר על שאינם שבים ואפי' לר' דאמר יו"כ מכפר גם על שאינם שבים הא קא' רבא בשבועות י"ג ומודה רבי בכרת דיומ' והכא הא מסיק הש"ס ריש עירוב' והוצאה ליו"כ וה"ק ר"מ אם הי' שבת והוציאו חייב אף משום שבת וא"כ הוי כרת דיומא ואין יו"כ מכפר וא"כ אינה מחלקת.
אולם אחר העיון א"א לומר הכי דהרי כ' התוס' בשבת שם ד"ה כגון ששגג כו' דלרבי דנפק' לי' מגז"ש דעלי' מודה ר"י דבעי' שישגוג בלאו וכרת דהא כתיב לאו בההוא קרא ואשה אל אחותה לא תקח וגו' ע"ש וא"כ לרבי גופי' דס"ל ספק ידיעות מחלקת. א"א לאוקמי שהזיד בלאו דא"כ לא הי' מיחייב חטאת על הוצאה: ונלפענ"ד בישוב הקושיא הנ"ל באופן אחר עפי"מ דנראה לתרץ הקושיא הנ"ל הא מדאגבהי' מעל ואינו מן השם דאכילה וי"ל דהא קיי"ל דבקדושת הגוף יש מועל אחר מועל וא"כ איכא גם בשעת אכילה אשם מעילות ואי דא"כ מאי קמ"ל בזה י"ל דאתא לאפוקי מדרנבה"ק דבפסחים כ"ט ע"א באוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל וקא' מאן י"א רנבה"ק דס"ל כרת פוטר מתשלומין וא"כ הוא ג"כ הכא דחייבי כריתות שוגגין פוטר מתשלומין ואם אין קרן אין חומש ואשם ולא יתחייב אשם מעילות על האכילה וקמ"ל לאפוקי מדרנבה"ק.
אמנם לכאורה עדיין קשה דהרי לרבי דס"ל הזיד במעילה במיתה ואביי הא ס"ל בכתובות פא"נ דאליב' דרנבה"ק גם מיתה בי"ש פוטרת מן התשלומין וא"כ נימא כיון דגלי רחמנ' במעילה דחייבי מיתה בי"ש שוגגין אינו פוטר מתשלומין ה"ה דחייבי כריתות שוגגין אינו פוטר מתשלומין והדרק"ל מאי קמ"ל בחיוב דאשם מעילות שבשעת אכילה.
וכן הקשו באמת התוס' בפסחים שם ג"כ וע"כ כתירוצם שם דלא אתיא כרבי וה"ה במשנה זו לא אתיא אליב' דרבי וא"כ ממיל' אזדא קושייתינו הנ"ל דשפיר קאר"מ אם הי' שבת והוציאו חייב כיון דהא דס' ידיעות מחלקת קא' בכריתות שם שהוא רק אליב' דרבי ומשנה זו ע"כ בלא"ה לא אתיא כרבי.
ועפי"ז תתיישב ג"כ קושי' הגרו"ו שהוב' בצל"ח פסחים כ"ט על הא דקאר"מ אם הי' שבת והוציאו חייב דא"כ אמאי חייב אשם מעילות נימא דחייבי מיתות שוגגין דהוצאה בשבת יפטרנו מן התשלומין ואם אין קרן אין חומש ואשם. ולהאמור מיושב שפיר דהא באמת ל"ש קלבד"מ כיון דמעילה חייב בשו"פ אע"ג דלית בי' כזית כדקיי"ל בפסחים ל"ג וחיוב דהוצאה אינו עד כגרוגרת ואינן באין כא'.
[ולראב"א דאמר בכריתות שם באכילה א' קמיירי היינו למאן דתני ה' חטאות] אלא דאכתי קשה לרבי דס"ל מעילה בכזית ונהי דהוצאה בכ"מ כגרוגרת מ"מ הכא יתחייב שפיר בכזית כדא' בש"ס שבת הנ"ל לענין זרק כזית תרומה לבית טמא וה"נ באין כא' בשעת בליעה ואמרי' ג"כ מיגו כו' והדרק"ל דהויין שניהם בכזית ובאין כא' אבל לדברינו דמשנה זו ע"כ בלא"ה לא אתיא כרבי א"כ ל"ק כלל: אמנם אי קשיא הא קשיא מש"ס ר"ה ד"ל ע"א איכא דמתני להא דר"ה אהא דכתי' ביה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע אר"ה ועם ב"ד מאי ועם ב"ד בזמן ב"ד לאפוקי שלא בזמן ב"ד דלא כו' אתמר נמי אר"ח בר גמדא א"ר יוסי בן שאול אמר רבי אין תוקעין אלא כ"ז שב"ד יושבין וקשה דהרי ודאי דטעמא דשלא בזמן ב"ד דלא הוא משום גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר דהכי נמי א' התם בר"ה שחל להיות בשבת דבירושלים הי' תוקעין כ"ז שב"ד יושבין משום דאימת ב"ד עליהן ול"ח לשמא יעבירנו וע' בשו"ת שאגת ארי' סי' ע'.
והכא שפיר קשה דאמאי חיישינן לרבי ביו"כ שמא יעבירנו ד"א ברה"ר הרי לרבי גופי' דס"ל ס' ידיעות מחלקת וכפרת יו"כ הוי כספק ידיעות והכא ע"כ ל"ח שמא יעבירנו סמוך לשקה"ח כיון דהחשש הוא שילך אצל בקי ללמוד התקיעות וע"כ יעבירנו באמצע היום כדי שיהי' לו פנאי לתקוע וא"כ שפיר קשה דנימא ס' ידיעות מחלקת והוי כמעביר ב' אמות בשוגג ונודע לו ואח"כ העביר עוד ב' אמות דא"ח חטאת והיכי דליכא רק איסור דרבנן הא כ' התוס' במגילה ד' ע"ב ד"ה ויעבירנה דאין לגזור שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ע"ש: וכן קשיא לי בש"ס יבמות ל"ג ע"ב זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה כו' אראב"י בשחיטת פרו של כ"ג וכדברי האומר שחיטת פרו של כ"ג בזר פסולה א"ה מאי איריא זר אפי' כהן הדיוט נמי וקשה מ"פ דילמא ס"ל כמ"ד במכות כ"ב אין חילוק מלאכות ליו"ט וה"ה דאין חילוק מלאכות ליו"כ ע' טורי אבן מגילה ז ע"ב ולפי"ז הא באמת בשוחט בשבת איכא שני חיובים לרב בשבת ע"ה משום צובע ומשום נטילת נשמה ורק דאנן לא קיי"ל כרב בהא משום דרב ס"ל יש צביעה באוכלין ואנן קיי"ל אין צביעה באוכלין כמ"ש א"ז הח"צ בתשו' סי' צ"ב ע"ש ולפי"ז הא באמת הקשה המ"ל בפי"א מה' שבת ל"ל קרא דתקריב אפי' בשבת הא במליחת בשר ליכא איסור דאוריית' דאין עיבוד באוכלין ותי' דקרבן מוסף שבת כולו כליל ול"ה אוכל ע"ש וא"כ הא הפר של כ"ג הי' נשרף ואיכא בי' ג"כ חיוב דצביעה וא"כ דילמא אשמעינן דהא דחייב משום שבת ומשום זרות היינו דחייב משום שבת ר"ל כל החיוב שיש בו משום צובע ומשום נטילת נשמה דכיון דפר כ"ג נשרף ול"ה אוכל ואיכא ג"כ חיוב צביעה ואי דאין חילוק מלאכות ליו"כ ואפי' עשה כמה מלאכות בהעלם א' א"ח אלא א' ז"א דהא בר קפרא ור' חייא אליבא דרבי פליגי וכיון דחיוב דצביעה הוא בתחלת שחיטה וחיוב דנ"נ הוא בסוף השחיטה א"כ לרבי הא ס' ידיעת דיה"כ מחלקת והוי כמו בב' העלמות ושפיר איכא שני החיובים דשבת [והא דקא' התם צובע במאי ניחא לי' כו' היינו למאן דס"ל משאצל"ג פטור אבל למ"ד משאצל"ג חייב אפי' היכי דל"ש ניחא לי' דליתווס ביה"ש דמא כו' ג"כ חייב משום צובע] ולפי"ז דילמא להכי קתני זר דכיון דזרים יש להם כפרה בשעיר המשתלח וכיון דשעיר המשתלח דמרובה כפרתו מכפר כל היום לכך שייך לומר דכפרת יוה"כ מחלקת ואיכא שפיר כל חיובי דשבת משא"כ אי הוי תני כהן הדיוט ל"ה עליו כל החיוב דשבת רק חיוב חטאת א' משום דאין חילוק מלאכות ליו"כ ואי דכפרת יו"כ מחלקת ז"א דהתינח ישראלים אבל כהנים הא אין להם כפרה בשעיר המשתלח רק בדם הפר וא"כ כ"ז שלא נשחט הפר ולא נזרק דמו אין להם כפרה עדיין וליכא לחיובי משום שבת רק חטאת א' ולהכי לא קתני כה"ד ששימש כי היכי דיוכל למינקט כל חיובי דשבת והיא קושיא מושכלת וצ"ע:
והנה בעיקר קושי' הגר"וו הנ"ל נלפענ"ד דל"ש לומר דחיוב מיתת שוגגין יפטרנו מתשלומין כיון דבאמת גוף החטא דשוגג הא מכפר עלי' יו"כ ורק מחטאת אינו פטור כיון דאממונא לא מכפר כדברי הש"ס כריתות הנ"ל וכיון דגוף החטא דחייבי מיתות שוגגין מכפר עלי' יוה"כ לכך ל"ש לפוטרו מתשלומין דל"ה שתי רשעיות כדמצינו במכות י"ג ע"ב חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה ב"ד שלמעלה מוחלין להן ופירש"י לפי שיכול לפטור עצמו מעונש כרת ע"י תשובה ל"הב' רשעיות ועד כאן לא קדחי בגמ' שם אלא משום דהשתא מיהא עדיין לא עבדי תשובה ע"ש משא"כ יו"כ כיון דלרבי מכפר אפי' לשאינם שבים שפיר י"ל דל"ה ב' רשעיות וה"ז דומה למ"ש באס"ז כתובות ד"ל שהקשה שם בהא דפריך אי לא מצי לאהדורי אנוס הוא וז"ל וא"ת והא הו"ל חייבי מיתות שוגגין וד"א דפטירי י"ל חייבי מיתות שוגגין פטירי אבל חייבי מיתות אנוסין וד"א מיחייב כו' ע"ש והיינו דכעת הוא אנוס וליכא עליו שום עונש אע"ג דאלו אתרו בי' הי' חייב מיתה אינו פטור מתשלומין וה"נ אע"ג דאלו אתרו בי' והי' מיחייב מיתה הא לא הי' יו"כ פוטרו מ"מ עכשיו שהוא שוגג מכפר עלי' ול"ה ב' רשעיות דיהי' פטור עי"ז מתשלומין והבן.
ומדי עוסקי בההיא ענינא אמרתי לתרץ קושי' התוס' בב"ק דף ע"א ע"א ד"ה בטובח ע"י אחר וז"ל וא"ת ולרבה דא' בפא"נ דלר"מ חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמקטל משלם היכי הוי משני מתניתין דאי כר"מ אפי' טובח בשבת נמי ובמהרש"א שם כ' וז"ל דליכא לאוקמי מתניתין טבח ביה"כ משלם דו"ה ככ"ע ובטובח ע"י אחר דא"כ אפי' טובח בשבת נמי דהא ת"ק דמתניתין ס"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה אבל מדברי הרי"ף נראה דמתניתין טבח ביה"כ משלם דו"ה מוקמינן לה בטובח ע"י אחר וכ"כ הרא"ש וכל הסוגיא דשמעתין אינה מוכחת כן וצ"ע עכ"ל ונלפענ"ד לבאר הסוגיא כד' הרי"ף והרא"ש הנ"ל ויהי' מיושב גם קושי' התוס' אליב' דרבה דאיהו שפיר מוקי המשנה דטבח ביוה"כ חייב בטובח ע"י אחר ואי דא"כ בשבת נמי חייב י"ל עפי"ד פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בפ"ק דחולין שכ' דמשיתחיל לשחוט ועושה חבורה הוי מומר ולחד שינוי' בתוס' חולין י"ד ע"א מחלל שבת בפרהסי' אפי' בפעם א' חשיב מומר וכן הביא בטור וב"י יו"ד סי' י"א דכן הוא דעת הרמב"ם ע"ש ולפי"ז הא מבואר במשנה בחולין פ' או"ב דהיכי דהפסול הוא בגוף השחיטה גם ר"מ מודה דשחיטה שאינה ראוי ל"ש שחיטה ע' בפנ"י ולפי"ז י"ל דלכך בשבת פטור אף בטובח ע"י אחר משום דמתחלת שחטה נעשה מומר כששוחט בפרהסי' והוי שחיטת מומר דלכ"ע ל"ש שחיטה כנ"ל משא"כ בטבח ביוה"כ שפיר חייב כיון דמיירי בלא אתרו בי' ולא נעשה מומר בתחלת השחיטה כיון דכיפר עלי' יוה"כ ואתי' כרבי דס"ל יוה"כ מכפר אף לשאינם שבים ולכך שפיר חייב בטבח ע"י אחר ביה"כ בדו"ה והבן: והנה ראיתי באחרונים שהבינו דהא דקא' בש"ס כריתות הנ"ל דיה"כ אינו מכפר אפלג' דשיעור' דזהו דוקא לר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת ואינו רק איסור דרבנן לכך אינו חשוב שתחול עלי' כפרת יה"כ משא"כ לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת מכפר יוה"כ גם אפלגא דשיעור' ולפי"ז נלפענ"ד לבאר דברי רש"י ז"ל בש"ס יומא הנ"ל בהא דקא' לא נצרכ' אלא לחצי שיעור וז"ל כגון פחות מכותבת הגסה כו' וכי לא שלים שיעור' כרת ליכא איסור' איכ'.
ח"ש כלומר פחות מכשיעור אסור מה"ת לקמן בשמעת' דריש לי' מכל חלב ודברי רש"י ז"ל הללו לכאורה הם תמוהים דלמה דייק לפרש ח"ש בפחות מכותבת הא ח"ש הוי אפי' כ"ש ועוד למה הביא הדרש דכל חלב תיתי מהי תיתי. ונלפענ"ד דהנה התוס' בסוגיין ד"ה כיון הקשו ל"ל לר"י לומר מעיקרא הטעם משום דחזי לאצטרופי כיון דאית לי' דרשא דכל חלב ותי' דאי לאו טעמא דחזי לאצטרופי ל"ה דריש קרא דכל חלב לח"ש והו"א עיקר קרא לכוי אצטריך וח"ש דרבנן ואסמכוה אקרא אבל השתא דאיכ' טעמא דחזי לאצטרופי סברא היא דדרשה גמורה היא לח"ש והנה מבואר בשו"ת א"ז הח"צ סי' פ"ו דסברא דחזי לאצטרופי ל"מ רק מכח אחשבי' שעושה דבר שמראה בו שמחשבו ולהכי באיסורין דל"ש בהו אחשבי' לא חזי לאצטרופי ע"ש.
ולכאורה הדברים צריכין תבלין דאכתי כיון דאיכא סברא דאחשבי' ל"ל לטעם דחזי לאצטרופי ונראה עפי"ד הר"ן פ"ק דקדושין דל"ש סברא דלדידי שוה לי רק היכי דשוה פרוטה בשום מקום לכך אף דכאן אינו שוה פרוטה מהני לדידי שוה לי משא"כ היכי שבשום מקום אינו שו"פ ל"מ סברת לדידי שוה לי דל"מ לשוי' מאינו ממון ממון ע"ש וע' ב"ש סי' ל"א.
ולפ"ז י"ל דזהו טעמו של ר"י דהוכרח לומר הטעם דחזי לאצטרופי דמטעם סברת אחשבי' שמחשיבו לגבי דידי' לא הי' מהני כיון דל"מ סברא זו להחשיבו לגבי דידי' רק אי בשום מקום הי' אכילה משא"כ פחות מכזית דל"ה אכילה בשום מקום ל"מ חשיבתו ולכך אצטריך להטעם דחזי לאצטרופי וע"כ מהני ג"כ חשיבותו ולפי"ז ביה"כ אפי' לר"י דח"ש אסור מה"ת ג"כ מי ניחא הא ל"ש חזי לאצטרופי כיון דלר"י הא יוה"כ מכפר אפלג' דשיעורא ותקשי מתניתין לרבי דס"ל יה"כ מכפר גם לשאינם שבים הא לא משכחת שיאסר ח"ש.
אמנם הדבר נכון דהתינח בפחות מכזית דלא חשיב אכילה בשום מקום ול"מ סברת אחשבה בלחוד כנ"ל ע"כ מוכרחין לבא להסברא דחזי לאצטרופי ומש"ה פירש"י דהכא מיירי בח"ש שהוא רק פחות מכותבת אבל כזית איכא וא"כ כיון דכזית הוי' אכילה חשובה בשאר איסורין מהני שפיר הסברא דאחשבה בלחוד ובלאו טעמא דחזי לאצטרופי ג"כ אסור וזהו שפירש"י לקמן דריש לה מכל חלב פי' שעיקר האיסור אינו מטעם חזי לאצטרופי ול"ב טעמא דחזי לאצטרופי רק כדי להעמיד דרשא דכל חלב על ח"ש כסברת התוס' הנ"ל והיכי דאיכא סברא בלא"ה ל"צ טעמא דחזי לאצטרופי ודוק.
יותר עתי אין אתי להאריך אפס במה שהקשינו למעלה במשנה דיש אוכל כו' נימא מדאגבי' מעל דע דל"ק אליבא דר"מ דס"ל בקידושין נ"ד ע"ב דאין חיוב קרבן מעילה אלא באכילה בלבד ע"ש וא"כ לר"מ א"ח קרבן מעילה על הגבהה ובזה הנני ב"א דור"ש באהבה: