אור ברסלב
פתבג המלך דברי פתיחה

פתבג המלך

דברי פתיחה

עם ישראל, בני אל חי, אשר מאז היותם עם ומיום שנתנה להם תורה מסיני אמונים הם על הפרישה מהטומאה, וכבר משנים עברו רובם ככולם מתרחקים מהדברים אשר אינם כשרים הואיל וכשרות היא אחד מיסודות תורתינו הקדושה, ככתוב בתורה (ויקרא יא, מג מד) אל תשקצו את נפשתיכם בכל השרץ השרץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, כי אני יהוה אלהיכם והתקדשתם והייתם. קדשים כי קדוש אני ולא תטמאו את נפשתיכם בכל השרץ הרמש על הארץ. ע''כ. וכך אמרו בספרא (שמיני יב, ג), שאם אתם מטמאים בם, סופכם לטמא בם. ע''ש. וביאר בספר מסילת ישרים (פרק יא פרטי הנקיות בד''ה והמדרגה השלישית) כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו, והוא מה שאמרו בש''ס (יומא לט.), ונטמתם בם, אל תקרי ונטמתם, אלא ונטמתם, שהעברה מטמטמת לבו של אדם, שמסלקת ממנו הדעה האמיתית ורוח השכל שהקדוש ברוך הוא נותן לחסידים, כמו שאמר הכתוב (משלי ב, ו), ''כי יהוה יתן חכמה''. והנה הוא נשאר בהמי וחומרי, משקע בגסות העולם הזה, והמאכלות האסורות יתרות בזה על כל האיסורין, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו. ע''ש.

וגדולה מזו כתב הרמב''ן באגרת הקודש שלו (פ''ד ד''ה והנני מוסר) שמלבד שהמאכלות האסורות משפיעות על האדם עצמו, הם גם משפיעות על הבנים של האדם וזו לשונו שם: דע כי בהיות הדבר כמו שאנו אומרים, סמך השם יתברך בתורתו הקדושה פרשת אשה כי תזריע למאכלות אסורות ואמר (ויקרא יא, מז) להבדיל בין הטמא ובין הטהר ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, וסמיך ליה אשה כי תזריע, וסמך מצד אחר פרשת נגעים. ואלו הג' פרשיות לסודות נפלאים. ופרשה כי תזריע באמצע להודיע שאם יבדל אדם מן המאכלות הרעים הויין לו בנים הגונים קדושים וטהורים, ואם לאו הרי נגעים מתחדשים עליהם מצד טפת הזרע שהיתה מאותן מאכלות האסורות והמשוקצות. ועל ידי כן בא להודיעך כי צריך האדם לקדש עצמו גם במאכלות הגונות סמוך לתשמיש כדי שיהיה מזרע נקי וטהור ובינוני בין צפון לדרום כמו שאמרנו. והנה הודענוך כי כפי המזון יהיה הדם הנולד, וכפי הדם יהיה הזרע, וכפי הזרע יהיה הולד הנולד ממנו. וכבר ידעת מה שאמרנו שלא יולד מן הסוס נשר ולא מן החטה עדשים, וכן נאמר כי לא יולד מן הזרע העכור והרע כי אם דם משוקץ ונתעב כאומרו (תהלים נח) זרו רשעים מרחם. ע''כ.

וחכמינו ז''ל אסרו עלינו דברים נוספים כגון: פת גויים, בישולי גויים, יין נסך, חלב עכו''ם ועוד, שכיון שהם ז''ל ראו שאילו הדברים יוכלו להביאנו לידי חותנות עם הגויים, (או שמא יאכילנו דבר טמא) לכן אסרום, כדאיתא בגמרא ע''ז (לה:) כיעו''ש. וידוע שעוון חיתון עם הגויים חמור הוא עד מאוד כדאיתא במלאכי (פרק ב יא, יב) בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם כי חלל יהודה קדש יהוה אשר אהב ובעל בת אל נכר, יכרת יהוה לאיש אשר יעשנה ער וענה מאהלי יעקב ומגיש מנחה ליהוה צבאות. ע''כ. וכתב הרמב''ם (פרק יב מאכ''א הלכה ו-ז) וז''ל: הנה למדת שהבועל כותית כאילו נתחתן לעכו''ם שנאמר ובעל בת אל נכר ונקרא מחלל קדש ה'. עכ''ל. וכיון שלימדונו בילקוט שמעוני (שמואל א רמז קל), אמר רבי יוחנן גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים, וכתב הרמב''ם (הלכות דעות פ''ו ה''א) שדרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר (משלי פרק יג פסוק כ) הולך את חכמים יחכם ורעה כסילים ירוע, ואומר אשרי: האיש וגו', וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך. ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר (איכה פרק ג פסוק כח) ישב בדד וידם, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר (ירמיהו פרק ט פסוק א) מי יתנני במדבר מלון ארחים. ע''ש. לכן ראו חכמים שזו אחת הדרכים להבדיל את עם ישראל משאר אומות העולם, ומאז ועד עתה עם ישראל בני אל חי פרושים מפתיהם, מבישוליהם ומיינם שאחר שחז''ל אסרום אף הם חשובים כמאכלות אסורות וכמבואר בדברי הרשב''א בתורת הבית הארוך (דף צה ע''ג).

וכיון שהמאכלות האסורות מכניסות טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו כאשר נתבאר, לכן החמירו בני ישראל שגם בדברים שאין בהם איסור גמור אלא רק נדנוד איסור, מושכים את ידיהם ממנו וברוב ככל הדברים אשר תלויים ועומדים על חומת הכשרות הם מחמירים בכדי לקיים את ההלכה בתכלית ההידור, ואף בדברים שנחלקו בהם הפוסקים פשט המנהג להחמיר ואפילו אם מרן ז''ל פסק כדעת המתירים באותו הדין, כאשר עיני המעיין תחזינה בספרי רבותינו זצ''ל ואשר עדנה בחיים, וגם אצל רוב ככל מורה ההוראה פשט המנהג כן שבכל דבר שקשור בדיני כשרות והמסתעף מורים הם להחמיר באותו הדין, וטעמם ונימוקם עימם דהואיל והמאכלות האסורות מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו, לכן יש להחמיר בזה ולנהוג איסור בדבר, וסמך לזה תמצא בדברי הכה''ח (חאו''ח סימן קנ''ח ס''ק כה) שכתב וז''ל: ועיין בשער הגלגולים הקדמה כ''ב שכתב דכשמעלין את האדם במעלות כפי ערך המעלה שמעלין אותו צריך שיזדכך יותר אפילו בדקדוקי מצות כחוט השערה ובכל מדריגה ומדריגה שעולה צריך מירוק מחדש יעו''ש. וא''כ כ''ש בדבר הזה צריך ליזהר דקודם כל עושים חשבון עם האדם אם קיים הדינים הכתובים בש''ע כמ''ש לעיל סימן ה אות ה' יעו''ש. ועל כן יש חסידים נזהרין לילך אחר דברי המחמיר אע''ג דלפום דינא הוא מותר והוא מפני שבשעת העליות מדקדקים עמהם כחוט השערה כנזכר. וכל איש כפי גבורתו. וכל אשר נשמתו זכה ביותר תאוה נפשו לעשות חומרות וחסידות ביותר וכל אשר אין נשמתו מתוקנת כל כך תאוה נפשו לילך אחר הקולות וסימניך בתר עניא אזלא עניותא ובזה יוכל האדם להבחין את עצמו כמ''ש בעלי המוסר ודוק. עכ''ל הכה''ח שם.

ועם שאני עפר ואיני כדאי כלל וכלל, וידעתי אפיסות ערכי ממש, מכל מקום אמת אגיד ולא אכחד שלפענ''ד דבריהם נכונים רק בדברים שאסורים מן הדין וכגון בהמות טמאות וכיוצא בזה או אפילו פת ובישולל גויים שלפל ההלכה הם אסורים באכילה ואין בהם מחלוקת בפוסקים שכל אלה חשובים כמאכלות אסורות ממש ומכניסות טומאה בליבו של האדם אבל בדברים שנחלקו בהם הפוסקים ומרן ז''ל התירם או שלפי כללי ההוראה הם מותרים באכילה (כמו בישולי גויים או חלב עכו''ם בזמנינו, עיין להלן), הדבר ברור שאין להחשיבם כמאכלות אסורות כלל ועיקר, כי אם מעיקר הדין מותר הדבר על מה ולמה יש לאוסרו והרי הורישונו רבותינו ז''ל כללים ישרים וברורים ועל פיו יסעו ועל פיו יחנו ואם על פי הכללים הנ''ל הדבר מותר, הדבר ברור שאין מקום להחשיבו כאיסור ממש, וכן מדוייק מלשון הרמב''ן שהבאתי בריש אמיר שהאדם צריך להיבדל ''מן המאכלות הרעים'', ובודאי דברים שמותרים מן הדין הגם שיש בהם מחלוקת בפוסקים אינם קרויים מאכלות הרעים דהוי כמוציא לעז על המתירים, ואילו מנהגם של ישראל היה בתורת חומרא בלבד והיינו ממידת חסידות, החרשתי, אבל מה נעשה שעינינו הרואות שהם נוהגים כן מן הדין הגמור ואף הרבנים מורים כן ואף מפרסמים פסקי הלכה שונים ועל פי רוב הם אוסרים כל דבר, מה גם שבהרבה מהדברים שנהגו בהם איסור המעיין במקור הדין יראה שכנראה שנהגו כן מפני חוסר ידיעת כללי ההלכה או מפני שנרתעו מלהכריע באותו הדין ולכן החמירו כולם בדבר וכמו שפירש''י במסכת ביצה (ב: ד''ה כח) שכח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולים להחמיר, ואפילו בדבר המותר כיעו''ש. אבל כיון שלימדנו רש''י שם, ש''טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר'', והיינו שהמתיר חותר וחוקר להביא ראיות לדבריו ועפ''ז מתיר הדבר על פי כללי ההלכה, ולמדנו מדבריו שמי שמחמיר בכל דבר מחמת הספק, אין זו הנהגה נכונה, וכיון שלימדנו רש''י ז''ל שטוב להשמיענו כח דבר המתיר, הנה לקיים רצון צדיק חפצתי שאין מסרבים לגדול, כי חדשות אני מגיד שהמעיין בספרי שר התורה עמוד ההוראה, רבן של כל בני הגולה, גאון עוזינו ונזר תפארתינו, ומאור עינינו הראשון לציון הגאון מרן רבינו עובדיה יוסף נר''ו עיניו יחזו עפעפיו יבחנו שהוא נר''ו לא שמיעא ליה כלומר לא ס''ל כמנהג ההמון הנ''ל אלא הרב נר''ו סבירא ליה כמו שכתבתי בעניותין שאף בדיני כשרות וכל כיוצא בזה הולכים לפי כללי ההוראה שאם הדבר מותר מעיקר הדין יש לדונו ככל איסורים שמעיקר הדין יש להתירו והמחמיר ''לעצמו'' תבוא עליו הברכה ובודאי שאינו מכניס טומאה בליבו של האדם ובתוך דבריו תראה שכן דעת עוד רבים ומכובדים מרבותינו האחרונים זצ''ל, ועתה אראך בס''ד כמה דוגמאות מאלפות לזה.

וזה יצא ראשונה, עיין לו בשו''ת יבי''א ח''ז (חיו''ד סימן ז) ששם נשאל אודות קפה ארליסתאן העשויה כמו נס קפה, שמערבים בה חומר אסור שנעשה מאבק נבלה וטרפה ומבהמה טמאה, ומסתמא יש בקפה יותר מששים לבטלו, וגם נתברר שאין בקפה שום טעם איסור כלל. והרב השואל העלה בכחא דהיתרא כיון שלא נרגש בקפה טעם איסור כלל, ושאל לחוות דעת מרן הראש''ל בזה, והגאון הנ''ל השיב להתיר לקנותו לכתחילה ולית דין צריך בשש דכיון שהקניה מן הגוי נחשבת כדיעבד ומותר לכתחילה לקנות מן הגוי ואין בזה מבטל איסור לכתחילה כדברי מרן הב''י בסו''ס צ''ז וגם האבקה נעשית כעפרא בעלמא ואינה ראויה לאכילה כלל ובטרם שנתערבה בקפה, בטלה מתורת איסור, ולכן אין לחוש בזה כלל וכמ''ש הרמ''א בהגה (סימן פז סעיף י) והסכימו כל האחרונים לדבריו, ושאין לחוש לכליהם מפני דקי''ל סתם כלים לאו בני יומן נינהו וכמ''ש מרן בש''ע (סימן קכב סעיף ו). הרי שלך לפניך שמרן הראש''ל התיר לקנותו לכתחילה ובלא שום פקפוק אע''פ שבכל אחד מהטעמים שהביא יש חולקים שהרי הרדב''ז ח''ג (סימן תקמ''ז) ס''ל שאסור לקנות מגוי תערובת איסור שבטלה בששים דהו''ל מבטל איסור לכתחילה והסכימו לדבריו כמה אחרונים וכמ''ש מרן הראש''ל בתחילת התשובה שם, וכן במ''ש דסתם כלים לאו בני יומן נינהו לאו מילתא פסיקתא היא כמבואר שם באות ב', וכן מ''ש שהאביקה עפרא בעלמא ובטלה מתורת איסור, הנה הגאון נודע ביהודה קמא (סימן כו) ס''ל שזהו דוקא בעור קיבה של היתר שלא חל עליה שם איסור כלל, משא''כ בעור קיבת נבלה וטרפה שחל עליה מקודם שם איסור והביאו שם באות ה', ואפילו הכי התיר מרן הראש''ל הקפה הנ''ל אף לכתחילה וסיים ''ולית דין צריך בשש''.

ואשר על ידו השנ'י, נמצא בתשובתו שנדפסה בשו''ת יבי''א ח''ח (חיו''ד סימן יא) ששם דן אודות כשרות הג'לאטין בהלכה ושם עמד וימודד אר'ש בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים בהאי עניינא, עילן שם עוצם חריפותו ובקיאותו המדהימה בהאי עניינא, אשר תקצר היריעה מהכיל וקצר המצע מהשתרע, אך לסיכום הדברים הביא שם שהסכמת רוב ככל האחרונים שעצמות של חיות טמאות או נבלות וטרפות או דגים טמאים או תולעים וכל כיוצא בזה שמייבשים אותם מותרים לאכילה שאין בהם שום טעם לאסור ואף מותר להעמיד בהם ודלא כמ''ש הנודע ביהודה (שם) לחלק שזהו דוקא בעור קיבה של היתר שלא חל עליה שם איסור כלל, משא''כ בעור קיבת נבלה וטרפה שחל עליה מקודם שם איסור כיעו''ש. וגם בשו''ת תפילה למשה להגר''מ הלוי זצ''ל (ח''ג סימן ד) האריך מאוד בפתגמא דנא והתיר הדבר והוסיף שאע''פ שלדעת הרא''ש הרמב''ם ומרן ז''ל אסור לאכול איסור שנפסל אפילו ממאכל כלב מפני שכשאוכלו מחשיבו לאוכל, מכל מקום בנדון שלנו שאינו אוכל הג'לטין בפני עצמו אלא בתערובת מאכל שראוי לאכילה בודאי דעתו על המאכל הראוי ולא על הג'לטין ולא שייך לומר שמחשיב את הג'לטין לאוכל, ולכן מותר לאוכלו מן הדין ואף מותר לייצרו ואינו נחשב שמבטל איסור לכתחילה ע''ש. ועל פי היסוד הנ''ל התיר הראש''ל הגר''ש משה עמאר נר''ו שרוולים לנקניקיות המיוצרים מחומרים המופקים מעורות של בהמות נבלות וטרפות, שעוברים תהליך כימי שגורם לשינויים גדולים באותם עורות וכמבואר בספרו שו''ת בארה של מרים (סימן יח).

ואל השלישי ל'ו בא, בשו''ת יבי''א ח''א (חיו''ד סימן ז) ששם נשאל אודות דגים שנפלו לתוך תבשיל של בשר, אם בטלים בששים או לא, והעלה שם שבטל בששים שאע''פ שהרמ''א והמהרי''ל ס''ל להחמיר בזה וכ''פ הט''ז ומהר''ח פלאג'י בשו''ת נשמת כל חי, מכל מקום העיקר לדינא להקל בזה כדברי הש''ך, הפר''ת, הפרי תואר ועוד יעוש''ב. ושם בסימן ח' התיר אף להוסיף ולהרבות על תבשיל הבשר, עד שיהיה ששים כנגד הדגים שנפלו לתוכו אף על פי שבשו''ת מהרש''ק ובשו''ת אבני צדק (חיו''ד סימן מט) העלו לאסור להוסיף ולבטלו בששים. ע''ש.

ואת רב'ע, בשו''ת יבי''א ח''ו (חיו''ד סימן כד) ששם נשאל הרב נר''ו אודות ענבים הנמכרים בשוק, אם יש לחוש בהם מצד ההלכה שמא פירות ערלה הם, עד שתתברר כשרותם ע''פ תעודה מרב מוסמך, או יש להתיר לקנותם ולאוכלם ללא בירור כנ''ל, ושם האריך במאי דקי''ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, אם יש בנ''ד גדר קבוע והעלה שהעיקר כדעת הפוסקים דס''ל דלא חשיב כקבוע ואזלינן בתר רובא, ושם בד''ה בן מין דין, הביא דעת כמה גדולי אחרונים שבזמן הזה אף בארץ ישראל ספק ערלה לקולא, ושם בד''ה נוסף, צירף עוד ספק שהרבה מן הפירות מובאים משטחים שלא נתקדשו בקדושת א''י לענין מצות התלויות בארץ, ואע''פ שיש חולקים בכל ספק וספק, מכל מקום בהצטרפות כל הספיקות הנ''ל העלה להקל לקנות מהפירות הנ''ל ללא כל בירור על מקום מוצאם. ע''ש. הא קמן שאע''פ שגם בזה רבו גם רבו מחלוקות הפוסקים, מכל מקום התיר הרב נר''ו אכילתם ללא שום ברור אף שמקור איסורם הינו מן התורה.

וחמשיתו יוסף עליו, בשו''ת יבי''א ח''ט (חיו''ד סימן ד) ששם דן אם מותר לגרום נ''ט בר נ''ט אף לכתחילה או לא, וכתב שם שכיון שנראה מדברי מרן ז''ל בבדק הבית (סימן צה) שמתיר אף לכתחילה ושכן דעת הרבה פוסקים, העיקר כמותם ודלא כדברי החולקים דס''ל שלדעת מרן ז''ל נ''ט מותר רק בדיעבד. וע''ע בשו''ת שמע שלמה ח''ב (חיו''ד סימן ה) שגם כן העלה להתיר נ''ט בר נ''ט אף לכתחילה. וכהנה תמצא רבות ותן לחכם ויחכם עוד.

אתה הראת לדעת כי מה שכתבנו לעיל בס''ד הן הם דברים נכונים ומיוסדים על פי דברי רבותינו האחרונים, שמה שאמרו שהמאכלות האסורות מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו, הני מילי בדברים שאין בהם הכרעה ברורה או שאירע איזה ספק בדבר ואין הכרעה לפי כללי ההוראה אם הוא מותר אבל בדברים שלפי כללי ההוראה המסורים בידינו הם מותרים באכילה הדבר ברור שאינם מכניסים טומאה בלבו ובנפשו של אדם ואין אף אחד אינו רשאי לנהוג בהם איסור אלא רק להחמיר בהם מתורת חסידות, דמה שנא איסורי מאכלות משאר איסורים, וכמו שאנו מתירים על פי כללי ההלכה איזה דבר ביום השבת שעונשו בסקילה ומתירים אשה לבעלה שעונשו בכרת, הוא הדין והוא הטעם שיש להתיר לאכול דבר מאכל זה או אחר אם לפי כללי ההלכה ברור לנו שיש להתירו שאין לחכם אלא מה שעיניו רואות ומכאן תשובה מוצאת למורי ההוראה ''היראים'' שמורים ברבים להחמיר ואומרים שמי שלא מורה חומרות לרבים אינו מורה הוראה אלא רק רב של בעלי בתלם ח''ו, ולא זו הדרך ולא זו העיר וכבר אמרו חכמים כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר כמ''ש התוספות ע''ז (סוע''א) בשם הירושלמי. וכ''כ הש''ך יו''ד (סימן רמב בקיצור הנהגת הוראת איסור והיתר סעיף ט), שאסור לאסור את המותר אפילו בשל עכו''ם, ואפילו במקום שאין הפסד, כי על הרוב מחמת שנאסר יש בו צד קולא במקום אחר, והוי חומרא דאתי לידי קולא. ע''ש. ועל כיוצא בזה אמר רבינו ניסים בוידוי הגדול של יום הכפורים ''מה שהתרת אסרתי'', ומכ''ש שאין להורות איסור לרבים, וכמ''ש מרן החיד''א במחב''ר (סימן תס''ז סק''ה) שאף שכל אחד מחמיר לעצמו בהלכות פסח כאשר תאווה נפשו, את צנועים חכמה להחמיר בביתו ובחומותיו וכל מה שיוכל להתחמק מלגלות מסתורין לבני אדם, ''ואם הגיע להוראה יורה ע''פ הדין דוקא''. ע''ש. ועיין בתשובת הרא''ש (כלל ב' סימן י''ז) דעל האוסר להביא ראיה ברורה וחזקה שהתורה חסה על ממונם של ישראל ובב''ח יו''ד (סימן קפ''ז) כתב אדם חשוב רשאי להחמיר על עצמו בלבד אבל לא ניתן להיכתב בספר להורות לאחרים בלי ראיות תלמודיות וכבר אמרו בביצה (כא.) מה נעשה לבית אביך (בית אביו של ר''ג) שהיו מחמירים על עצמן ומקילים לכל ישראל. ע''ש. וכן כתב הגאון רבינו מצליח מאזוז הי''ד בשו''ת איש מצליח ח''א (כרך א' חאו''ח סימן לז) שלהמון העם יש להורות תמיד כפשט ההלכה וכדעת מרן, ולא להוסיף להם חומרות, דלפעמים אתי לידי קולא ותקלה כיעו''ש. ומינה לנ''ד.

וכיסוד הלז מבואר נמי ממה שכתבו התוספות (ע''ז לח:) דהיינו טעמא דסתם כלים אינם בני יומן, משום דאיכא ספק ספיקא, ספק נשתמשו בו היום או אתמול, ואפילו נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו בדבר שהוא פוגם בעין, או בדבר שאינו נותן טעם. ע''כ. וכן כתב הר''ן שם. ובאיסור והיתר (כלל לג דין י). וכן כתב בשו''ת הריב''ש (סימן כח). ובשו''ת הרשב''ץ ח''א (סימן פט). ע''ש. ומבואר מדבריהם שבמקום שיש ספק ספיקא, יש להקל בדבר אף לכתחילה, והיינו טעמא דכיון שלפי הכלל שהורישו לנו רבותינו נ''ע שבכל מקום שיש ספק ספיקא יש להקל, מישרא שרי, א''כ ה''ה בנ''ד. וכיו''ב כתבו כמה אחרונים להתיר לאכול אצל אחד מבני משפחתו בשר מבלי לחקור אם הוא חלק או לא וכדעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו, מפני שיש בזה ספק ספיקא שמא הבשר חלק ושמא הלכה כדעת המתירים, וקבצם כעמיר גורנה בשו''ת יבי''א ח''ה (חיו''ד סימן ג) והסכים להם כיעו''ש. וע''ע בשו''ת תפילה למשה ח''ג (סימן יז אות ח) שהתיר במקום צורך להשתמש בכלים שבישלו בהם בשר כשר לא חלק אפילו אם עדיין לא עברו עשרים מארבע שעות מבישול הבשר, מפני שיש בזה ספק ספיקא שמא כדעת המתירים את הבשר ואת''ל שהלכה כדעת האוסרים מ''מ שמא יהיה ששים פעם בתבשיל כנגד טעם הבשר הבלוע בכלים כיעו''ש. וע''ע להפר''ח (סימן פד ס''ק ל''ג) שכתב שבירושלים ת''ו מצויים תולעים רבים במים שבבורות, ורבים טועים בהמה שקונים פת פלטר גוי, שהדבר ידוע שלשו אותו במים שיש בהם תולעים בלי סינון, דאהך מנקיותא לא קפדי, ויש לחוש שפירשו בדלי או בדופני הכלי שהם מונחים שם. ע''כ. ובזבחי צדק (סימן קי''ב ס''ק י''ד) כתב שאנשי מעשה מחמירים בזה כדעת הפר''ח עש''ב. והעיר עליו מרן הראש''ל נר''ו בספר הליכות עולם ח''ז (עמוד צד צו) דלא קשיא מידי דהו''ל ס''ס להקל, שמא לא פירשו ושמא נימוחו בעת הלישה והאפיה עיין שם באורך. וכן ראיתי להראש''ל הגר''ש עמאר נר''ו בשו''ת בארה של מרים (סימן יז) שדבר ה' זו הלכה העלה שהלחם שנאפה במאפיה שאין בה השגחה מיוחדת על ניפוי הקמח, מכל מקום מותר לאכול מאותו הלחם שיש כמה וכמה ספיקות להקל בזה דידוע שהקמח מגיע מהטחנה כשהוא מנופה היטב ואפילו את''ל דבזמן ששוהה עד שלשים אותו לפעמים נוצרים בו עוד תולעים אחרים, מכל מקום הרי הם חוזרים ומנפים את הקמח לפני הלישה, וגם את''ל שמא לא ניפו טוב, מכל מקום יש עוד ספק דשמא ע''י הלישה והעריכה נחתכו אותם תולעים ובטל מהן דין בריה, ועוד יש לצרף דעת הפר''ח דבקמח המונח בכד או שאר כלים יש להתיר בהפסד מרובה אפילו ביש תולעים ודאי. ע''ש. וע''ע בשו''ת יבי''א ח''ח (חיו''ד סימן ג) שהתיר אפרוחים שיש חשש שנדרסו על ידי נמיה מטעם ספק ספיקא. ע''ש. ושם בסימן ד' התיר בשר שנתבשל בלא מליחה מטעם ספק ספיקא עש''ב ומבואר כאמור.

ואף בחלב עכו''ם שפשטה ההוראה בזמנינו שאסור לאוכלו כלל וכלל ומחשיבים אותו כאיסור ממש, ובפרט אצל החרדים לדבר ה', ואף על פי שאמת ונכון הדבר שחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אסור בשתיה וכמבואר להדיא בגמרא ע''ז (לה:) וכ''פ בשלחן ערוך (סימן קטו סעיף א), מכל מקום הנה השו''ג (שם סק''ח) ס''ל שאם אין דבר טמא בעדרו לדעת מרן ז''ל יש להקל בדבר, ואף על פי שאין הלכה כמותו ולכן גם כשאין בעדר במה טמאה הדין כן וכמ''ש הרשב''א בתורת הבית הארוך (ב''ג שער ו' צ:) והיה טעמו שכל דבר שנאסר במשנת אין מעמידין נאסר במנין, וכל שנאסר במנין אפילו שבטל הטעם לא בטל התקנה. והביאו מרן הב''י (סימן קט''ז), ופסק כדבריו בש''ע (שם) כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. וכן הסכמת האחרונים וכמ''ש בכה''ח (סופר, ס''ק יב), מכל מקום הנה בשו''ת הרדב''ז (סימן עה) כתב שחלב גוי לא נאסר במנין אלא משום חשש תערובת חלב טמא, ולפ''ז במקומות שאין חלב טמא מצוי או שהוא יותר יקר מחלב טהור, מותר לקנות חלב מגוי אף כשאין ישראל רואהו, וכ''כ הפר''ח (סימן קטו סק''ו) ''ושכן נוהג בעצמו להקל''. ע''ש. וכ''כ הפרי תואר (סק''א) שבמקומותינו מותר לקנות מגוי חלב אף שאין ישראל רואהו, ואפילו יש בהמה טמאה בעדרו, משום שחלב בהמה טמאה נמכר בדמים ישרים לשריהם ולגדוליהם, ובודאי שלא יערבנו בחלב טהור. ע''ש. וכן כתב בשו''ת הרשב''ש (סימן תקנ''ד). גם המהר''ש דוראן בשו''ת חוט המשולש שבסוף שו''ת התשב''ץ (הטור הראשון סימן ל''ב) כתב סברא זו, והוסיף עוד לאידך גיסא, שחלב טמא מאוס הוא בעיניהם, וגנאי לחלוב בהמה טמאה. ע''ש. וכן כתב בשו''ת זכור לאברהם אביגדור (חלק יורה דעה סימן ד'). ע''ש. והגאון רבי דוד פארדו בספר מזמור לדוד (דף ק''ט סוע''ב) הביא דברי הפרי תאר והפרי חדש, וכתב, שלכאורה אף על פי שאין הגוי מערב חלב טמא לכתחילה מפני שהוא יותר ביוקר, מכל מקום לפעמים נשאר בכד משיורי חלב טמא, שבודאי אינם מקפידים על זה, ומתערב עם חלב טהור. אולם הרשב''א בתורת הבית (שער ו') כתב, שחלב טמא מאוס בעיניהם, ולפי זה מסתברא דאמנקיותא קפדי ושוטפים הכלי בין זה לזה. ע''ש. ועיין למרן החיד''א בשיורי ברכה (סימן קט''ו) ואכמ''ל. וכן דעת עוד כמה אחרונים וכמ''ש בכה''ח (שם ס''ק טז), וע''ע בכל זה בשו''ת יחו''ד ח''ד (סימן מב), ובספר תורת היולדת (פ''ח הערה ה') הביא עוד סברא להקל בשם החזו''א שיש פיקוח הממשלה על החלב שלא יערבו חלב טמא והם צפויים לעונש על הזיוף, יש מקום לומר דהוי כשפחות החולבות דמירתתי וכיושב בצד העדר ושהוא עומד הוא רואה. ע''ש. וכן התיר הגאון ר' משה פיינשטיין בשו''ת אגרות משה (חיו''ד ח''א סימן מז) שבחלב שאסרו רק בחלבו עכו''ם ואין ישראל רואהו יש להתיר גם בישראל יודעין ידיעה ברורה דהוי כראיה. וזה שאם יערבו יענשו ויצטרכו לסגור העסק שלהם שהוא הרווחה של כמה אלפים והממשלה משגחת עליהם הוא ודאי ידיעה ברורה שהיא כראיה שלא היה בכלל איסורם. וזה הוא גם לכו''ע דאין טעם לחלוק בזה ולכן הרוצה לסמוך ולהקל יש לו טעם גדול ורשאי וכמו שמקילין בזה הרוב בנ''א שומרי תורה וגם הרבה רבנים וח''ו לומר שעושים שלא כדין. אבל מ''מ לבעלי נפש מן הראוי להחמיר ואין בזה משום יוהרא וכך אני נוהג להחמיר לעצמי ''אבל מי שרוצה להקל הוא עושה כדינא ואין להחשיבו כמזלזל באיסורים''. עכ''ד.

ומעתה אף על פי שנתבאר שכל סברא וסברא לבדה אינה נכונה להלכה הן מפני שאין דעת מרן ז''ל כן והן מפני שאין הסכמת האחרונים כן, מכל מקום כשנצרף את כל הספיקות יחדיו הו''ל ספק ספיקא להקל, שמא כדעת הפוסקים דס''ל שאם אין דבר טמא בעדרו אין איסור חלב עכו''ם ואת''ל שאין הלכה כמותם שמא הלכה כדעת הפוסקים דס''ל שעיר שאין מצוי כלל חלב טמא אין איסור חלב עכו''ם ואת''ל שאין הלכה כמותם שמא הלכה כדעת הפוסקים דס''ל שכיון שהחלב של הגמל או החמור נמכר בדמים יקרים א''כ אין לחוש שמא יערב הגוי חלב טמא ואת''ל שאין הלכה כמותם שמא כדעת הפוסקים דס''ל שבארצות שיש חוק האוסר לערב סוגי חלב זה בזה, לא גזרו על חלב עכו''ם. ואף את''ל שכבר פשט ההוראה להחמיר בזה וכמ''ש הברכ''י בשיו''ב (סק''א), מכל מקום כבר כתב הכה''ח (ס''ק טו) שדברי מרן החיד''א אמורים במקום שיש מנהג אבל במקום שכבר נהגו להקל אין למחות בידם, והמעיין בדברי הכה''ח שם ישר יחזה פנימו שכתב כן רק למ''ד שעיר שאין מצוי בה חלב טמא כלל, ואם נצרף כל הסברות הנ''ל הדבר ברור שיש להקל ללא שום פקפוק. ואין לומר דכיון דקי''ל בטל הטעם לא בטלה התקנה א''כ ה''ה בנ''ד שאין להתיר חלב עכו''ם מטעם שאין לחוש שמא יערב הגוי חלב טמא, דזה אינו, דמלבד שיש לומר שבכהאי גוונא לא גזרו חז''ל כלל. עוד בה, שכבר כתב הרא''ש בתשובה (כלל ב' סימן ח) שכל שידוע הטעם של הגזירה, כשבטל הטעם בטל האיסור ממילא. ע''ש.

ואחר שהודיע אותנו האלקים כל זאת שיש לנו ארבע סברות להקל בחלב עכו''ם ושכמה מרבותינו האחרונים ז''ל העידו בגודלם שהם נוהגים בעצמם להקל, לא זכיתי להבין מה כל החרדה להחמיר כל כך בחלב עכו''ם ובפרט במקום שאין מנהג בזה, ואילו היו אומרים כן רק בחלב עכו''ם, החרשתי, אבל נעשה שאף ''באבקת'' חלב עכו''ם נוהגים כן עד שכמעט מחשיבים אותו כאיסור גמור, והם לא ידעו כי האבקה הנ''ל לא היתה בכלל הגזירה, כי גזרו על החלב של הגויים ולא על תערובת אבקה ואם נצרף לזה דעת כל הפוסקים הנ''ל שסוברים שאף בחלב ממש יש להתיר, הדבר ברור שבאבקת חלב עכו''ם כמעט שאין מקום להחמיר, בפרט שבזה אין מנהג להחמיר. וכן כתב הגאון הגר''צ פרנק זצ''ל בשו''ת הר צבי (חיו''ד סימן ק''ג) ששם נשאל ע''ד אבקת חלב תוצרת אמריקה, והשיב באריכות להיתרא, ובתוך דבריו כתב לומר ג''כ בדרך האמורה, והוא דאבקת חלב איננה בכלל הגזירה לא בחלב ולא בגבינה, ולא נאסרה במנין, ולכן מכיון שתנאי הבית חרושת מפורסם שנעשה דוקא מחלב פרה ולא ממין אחר, מותר זה, ובפרט שיש עונש על המזייף, ''לכן אין מקום לאסור את המותר ולעשות גזירות מעצמנו, והוא עדיף מהחמאה, ולכן יש לומר דבאבקת חלב כו''ע מודים דמותרת היא לאכילה'' יעו''ש באריכות דבריו, וכן שם בסימן שלאחריו הניף ידו שנית לחזק ולהעמיד את דבר היתרו ויסודותיו כיעו''ש.

וכן העלה בשו''ת ציץ אליעזר חלק ט''ז (סימן כה) ששם נתבקש ממרן הראש''ל רבינו עובדיה יוסף נר''ו לכתוב חוות דעתו על השאלה ששאול נשאל מאת הרבנות דק''ק ציריך על דבר אם ישנה אפשרות לייבא מוצר שוקולדה משוויצריה לשם מכירה בישראל וזאת אחר שבדקו את ייצור השוקולדה, הן מבחינת אופן היצור (קווי היצור) והן מבחינת התוכן של השוקולדה, והתברר כי כל המוצרים מהם מיוצרת השוקולדה עליה מדובר הם כשרים למהדרין ללא כל פקפוק וחשש, וגם החומרים המעמידים (אמולסיפייר) הם כולם מחומרים צמחיים ללא שום חשש כלל של ערבוב שומן או איזה יסודות אחרים מן החי, ברם קיימת בעיה אחת והיא החלב המסופק עבור השוקולדות הנ''ל שהם אבקת חלב עכו''ם, אלא שכאשר יצאו למחלבות המייצרות אבקת חלב עבור השוקולדה הנ''ל (מחלבה אחת) והתברר ללא פקפוק וללא כל חשש מאיזה שהיא בחינה, כי הכל מיוצר מחלב פרות טהורות ללא שום תוספת איזה שהיא מפני שבשוויצריה קיים איסור חמור מטעם הממשלה של תוספת איזו שהיא (מחוץ לחלב) לאבקת החלב, וגם החלב בא מפרות ואך ורק מפרות. מעבדות משוכללות ביותר בודקות את הרכב החלב ויסודותיו, וכל סטיה מהתקן הממשלתי שפירושו חלב פרות טהור, אין להעלותו על דעת כלל. קיימים גם עונשים חמורים מטעם הממשלה אם בבדיקת החלב (שהיא כאמור מוחלטת באמצעות המעבדות) מתברר שיש עודף של השפעת חומרי הדברה וכו', דבר שאין הוא נוגע לנושא הכשרות, ואנו מציינים רק אותו על מנת להראות חומרת הפיקוח הממשלתי, ושאלו האם אפשר לייבא השוקולד או לא ואחר שפלפל בזה סיים בזה''ל: הרי לנו בית אב לדברי האמורים מדברי הגאון המופלג הנ''ל, ודון איפוא מינה גם לנידוננו וכנז''ל, ובהדגשה, דבנידוננו הא עדיף אפילו מהאמור בשו''ת לבוש מרדכי, באשר שבנידוננו הא מלבד האבקת חלב הרי מעורבים במוצרי השוקולדה עוד חומרים אחרים כשרים בתכלית ההידור והמה צמחיים ללא שום חשש כלל של עירבוב שומן או איזה יסודות אחרים מן החי (ככתוב במכתב הרבנות מציריך) ועל סוג כזה בודאי לא דיברו חז''ל, ולא היה זה בודאי אם כן בכלל גזירת הדבר שבמנין (אפילו למאן דס''ל שגזירת החלב של עכו''ם נחשבת לגזירת דבר שבמנין) וכו' לאור כל הנ''ל, אני מסכם את דברי, ואכפול לומר, שלענ''ד אפשר להתיר ליבא השוקולדות הנידונות, ואין לחשוש לחלב המסופק בו בצורה של אבקת חלב, ואשר ככתוב במכתב שאלתם של הרבנות מציריך נתונים המה שם יחד עם עוד מוצרים כולל גם חומרים המעמידים הכשרים בתכלית ההידור, ולתת עליהם חותמת של הכשר. עכ''ל. וכיו''ב כתב בשו''ת זקן אהרון וולקין ח''ב (סימן מד) שיש להתיר אבקת חלב אפילו לגדולים, משום דחשש דבר טמא לא שייך בבית חרושת גדול כזה, ובפרט שדבר טמא אינו מצוי בינינו, ומשום דבר שנאסר במנין נמי אין לאסור, דכיון שנעשה לאבקה, פנים חדשות באו לכאן, ואינו בכלל הגזירה. ע''ש. וגם בשו''ת ישיב משה ח''א (סימן רט) ובשו''ת דבר יהושוע (חיו''ד סימן יז) העלה להקל בפשיטות באבקת חלב מהטעמים הנ''ל. וע''ע בכל זה בספר הנפלא ילקוט יוסף (איסור והיתר כרך ב' סימן פא הלכה יד) ותרווה צמאונך.

אתה הראת לדעת שאבקת חלב עכו''ם מותרת לאכילה בלא שום פקפוק שלדעת כל הפוסקים היא אינה היתה בכלל הגזירה ובצירוף כל הספיקות שכתבנו לעיל יש להקל בדבר אף לכתחילה, ואם היו נוהגים כן בתורת מנהג או ממדת חסידות בלבד מה טוב ומה נעים אבל נעשה שרבים וכן שלמים בדורינו נוהגים בזה כאיסור ממש ולא פעם ראיתי שכאשר באים לאכול או לקנות דבר מאכל זה או אחר, ומודיעים להם שהדבר עשוי מאבקת חלב עכו''ם, מיד הם מושכים ידיהם ומעקמים את פניהם ואף מתבטאים בלשון חריפה שאסור לאוכלו זאת ויש שאמרו שאותם שמשווקים דברים כאלה בחנויות או שנותנים להם הכשר עבירה היא בידם וגורמים לאנשים מכשול, ה' יסלח להם.

וכוס התימה תגדל בדיני בישולי גויים, כי הנה אע''פ שאמרו חז''ל שאסור לאכול מבישוליהם כמבואר בגמרא ע''ז (לה.) ובש''ע (סימן קיג סעיף א), ולדעת מרן ז''ל אפילו אם הדליק הישראל את האש אין זה מועיל להתיר אלא לגבי פת אבל בבישולי גוים אין זה מועיל אלא רק הנחת התבשיל במקום שראוי להתבשל שם וכמו שנתבאר להלן בספר בפרק ב' הערה 11, מכל מקום במקום שהגוי מבשל בבית ישראל או במסעדה ובתי מלון וכיוצא בזה כמו שמצוי בזמנינו, יש להקל בהדלקת האש ללא שום פקפוק שיש בזה הרבה ספיקות להקל, דשמא הלכה כדעת הסוברים שמועיל הדלקת האש אף בישולי גויים ואת''ל שאין הלכה כמותם שמא הלכה כדעת הראב''ד שסובר שאין איסור בישולי גויים כשמבשל הגוי בבית ישראל ואת''ל שאין הלכה כמותו שמא הלכה כדעת הרשב''א דס''ל שבגויים שכירים אין איסור בישולי גויים ואת''ל שאין הלכה כמותו שמא הלכה כדעת הרא''ה דס''ל שאיסור בישולי גוים נאמר דוקא בדבר שנתבשל אצל גוי בעל הבית, אבל כל שבשלו גוי שהוא פלטר לצורך מכירתו לאחרים, אין בו משום בישולי גוים, ואת''ל שאין הלכה כמותו שמא הלכה כדעת המחנה אפרים דס''ל דכיון ששכיר דינו כיד בעל הבית א''כ אין איסור בישולי גויים בגוי שכיר דבכהאי גוונא חשיב בישול ישראל ואת''ל שאין הלכה כמותם שמא הלכה כדעת הסוברים שאיסור בישולי גויים שייך בגוי שעובד ע''ז אבל בגויים המצולים בזמנינו שאינם עובדים ע''ז אין איסור בישולי גויים, ואם בישל הגוי דבר שעשוי לקינוח סעודה בזה יש לצרף סברת הרדב''ז והפר''ח דס''ל שכל דבר שאינו עשוי ללפת את הפת אלא לקינוח סעודה אין בו איסור בישולי גויים, ומאחר דידוע לרבנן ולתלמידהון שהיתר ספק ספיקא הוי מדין רוב הרי שבבישולי גויים אית לן רובא דרובא להתירא בפרט באסור דרבנן. וכן מבואר היטב מדברי הרב תורות אמת (סימן קמב) שאחר שצידד בתחילה שכשאינם עובדי עבודה זרה מותר לאכול מבישוליהם לגמרי סיים בזה''ל: אך מדברי כל הפוסקים נראה שאין חילוק בזה בין עובדי עבודה זרה לישמעאלים. וכן המנהג פשוט. ומכל מקום כל הקולות שנמצאו בפוסקים, אף על פי שיש חולקים, בארצותינו הלך אחר המיקל, כגון המחלוקת של רבינו אברהם ורבינו תם בבישל הגוי בבית ישראל בארצותינו יש להקל. כן נראה לי. עכ''ל. הרי שלך לפניך שהתיר הדבר מטעם ספק ספיקא, ומכל שכן שיש להקל אחר שאנו מצאנו ראינו בס''ד שיש עוד הרבה ספיקות להקל. וכדברינו מצאתי מפורש בשו''ת יחו''ד ח''ה (סימן נד) שדבר ה' זו הלכה העלה שהספרדים ובני עדות המזרח יש להם על מה שיסמוכו להתארח ולאכול בבתי מלון ובמסעדות הכשרים על ידי השגחת הרבנות המקומית, אף על פי שהטבח שמבשל התבשילים הוא גוי, כיון שישראל הוא המשגיח על הכשרות מדליק בעצמו את האש של תנורי הבישול והאפיה ויש בזה ספק ספיקא להקל, וסיים הרב נר''ו ''והמחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה''. ע''כ. הרי שלך לפניך שהתיר הדבר מטעם ספק ספיקא ורק המחמיר ''לעצמו'' תע''ב.

וכל הספיקות הנ''ל שכתבנו מדובר בסתם מאכלים אבל אם טיגן הגוי סופגניות, בזה יש לצרף גם דעת ר''ת שהובא בב''י (סימן שכט) שעיסה שבלילתה עבה שטיגנוה חייבת בחלה, ולפ''ז אפשר לומר דכיון שלדעתם ז''ל ברכתם בורא המוציא וברכת המזון יש ליתן לסופגניות דין מאפה שהרי כלל גדול בידינו שדברי מאפה שעשויים מבלילה עבה שמברכים עליהם בורא מיני מזונות גם הם בכלל פת, אף שאין מברכים עליהם המוציא, הואיל ואילו קבע סעודתו עליהם היה מברך עליהם המוציא נחשבים ונכללים בענין פת של גוים, ואע''פ שמרן ז''ל פסק כדעת רבינו שמשון, מכל מקום כיון שלדעת הרב גנת ורדים הפרח שושן והפרישה גם לדעת ר''ש שמברכים עליהם מזונות, אם קבע סעודתו עליו מברך המוציא וברכת המזון וכ''ד המג''א והא''ר כמבואר בשו''ת יחו''ד ח''ה (סימן נג), א''כ הו''ל ס''ס להקל, שמא כדעת ר''ת שחייבת בחלה וממילא דינא כפת ואת''ל כדעת הר''ש ורוב הפוסקים שמא כדעת האומרים שאם קבע עליהם סעודה מברך המוציא וברכת המזון. וכן כתב בשו''ת יחו''ד הנ''ל שיש ליתן לסופגניות דין מאפה מהטעמים הנ''ל. וע''ע בספרו הליכות עולם (ח''ז עמוד קיב ועמוד קלא) ובשו''ת יבי''א ח''ט (חיו''ד סימן ז) ובח''י (חיו''ד בסימן ח) שהתיר בנידונו שם על פי חלק מהספקות הנ''ל. ואין לומר דכיון דקי''ל בטל הטעם לא בטלה התקנה א''כ ה''ה בנ''ד שאין להתיר בישולי גויים מטעם שאין לחוש לחתנות, דזה אינו, דמלבד שיש לומר שבכהאי גוונא לא גזרו חז''ל כלל. עוד בה, שכבר כתב הרא''ש בתשובה (כלל ב' סימן ח) שכל שידוע הטעם של הגזירה, כשבטל הטעם בטל האיסור ממילא. ע''ש.

ברם דא עקא שלמרות כל האמור לעיל מילתא בטעמא, גם במקומות שאין לחוש לאיסור בישולי גויים וכאמור, רובם ככולם מחשיבים את האוכל שם כאיסור גמור וצווחים וצועקים שאסור לאכול במקומות שנוהגים שהישראל ידליק את האש בלבד מפני שזהו היפך דעת מרן ז''ל שקבלנו הוראותיו שהוא ז''ל פסק שלא מועיל הדלקת האש אלא לגבי פת אבל בבישולי גויים אין זה מועיל אלא רק הנחת התבשיל במקום שראוי להתבשל שם וכמו שנתבאר לעיל, אולם לפי מה שבארנו לעיל בס''ד שיש ששה ספיקות להקל ושכן התירו כמה פוסקים בנידונם, מי שם פה לאדם לומר שהמאכל אסור באכילה משום בישולי גויים אתמהה ! ואם היו נוהגים כן בתורת חסידות או בתורת חומרא, החרשתי, אבל הם נוהגים כן מן הדין הגמור, עד שיש שהרהיבו עוז ואמרו שהכלים שבישלו שם צריכים הגעלה וכמ''ש מרן ז''ל בשולחנו הטהור (סימן קיג סעיף טז) שכלים שבישל בהם הגוי דברים שיש הם בישולי גויים צריכים הגעלה, והדבר ברור שאין דבריהם נכונים כלל ועיקר שהרי כלל גדול בידינו שגוי שבישל דבר שנחלקו בו הפוסקים אם יש בו משום בישולי גויים או לא, אין הכלים צריכים הכשר, אפילו שלענין הלכה אנו פוסקים כדעת הפוסקים שיש בו בישולי גויים וכמו שלימדנו להועיל מרן בב''י (חיו''ד סימן סד) בשם ספר האגודה (חולין סימן פט) שבערפור''ט נוהגים לאסור בחלב הדבוק לכרס, ובשאר קהלות נוהגים להתיר אמנם אלו אין נמנעין מכלים של אלו ומבישוליהם אך הכרס אין אוכלים בבואם לקהילות אלו. עכ''ל. וכ''כ הרמ''א (חיו''ד סימן סד סעיף ט) שחלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה אסור, ובכל מקום שנוהגין בו איסור דינו כשאר חלב לבטל בששים אבל אין אנו אוסרים כלים של בני ריינוס, הואיל ונוהגים בו היתר. ע''כ. ומלבד כל זה יש בזה ספק ספיקא להקל שהרי לדעת הרא''ה בבדק הבית (ב''ג ש''ז דף צד.) כלים שבלעו מבישולי גויים אינם צריכים הכשר כלל, וא''כ הו''ל ספק ספיקא שמא כדעת הרא''ה דס''ל שכלים שבישל בהם הגוי אין צריכים הכשר ואת''ל שאין הלכה כמותו שמא הלכה כדעת הפוסקים דס''ל שמועיל הדלקת אף בבישולי גויים ומכ''ש שיש להקל בזה אחר שראינו שיש לצרף כל הספיקות שהבאנו לעיל, וכן מצאתי להרבה אחרונים שכתבו כן בנידונם, כי הנה רבותינו הראשונים ז''ל נחלקו אודות המבשל לחולה בשבת, כי הנה הרא''ה (בדק הבית ב''ג ש''ז צד.) כתב, שהואיל והשבת הוא זמן שאסור לישראל לבשל, לא אסרו בו חכמים בישול עכו''ם כלל, והתבשיל מותר אף במוצ''ש, וכל שכן שהכלים מותרים בלא הגעלה. אבל הרשב''א במשמרת הבית חלק עליו, שבמוצ''ש אסור התבשיל אף לחולה עצמו, ואף הכלים אסורים. וכן דעת הר''ן בתשובה (סימן ה). וכתב בערך השלחן (סימן קיג ס''ק כד) שיש לסמוך בזה על הרא''ה להקל, כיון שיש פוסקים שסוברים דבלא''ה א''צ הכשר מפני שאין לאיסור זה עיקר מן התורה. וכן פסק בזבחי צדק (סימן קיג ס''ק סה) ושכן המנהג במדינת בבל שאין מכשירים הכלים שבישל בהם הגוי בשבת לצורך חולה. וכן פסק הגאון רבי אלישע דנגור, אב''ד בגדאד, בספר גדולות אלישע (סימן שכח ס''ק לד). וכן פסק בחכמת אדם (כלל סו דין יב) שיש להתיר הכלים בלי הגעלה, לאחר מעת לעת. ע''ש. וכן פסקו בשו''ת פרי השדה ח''ג (סו''ס קצה) ובשו''ת התעוררות תשובה ח''ב (סימן לב) וכן פסק בפשיטות בשו''ת מעט מים (סימן כז). ע''ש. והביאם מרן הראש''ל נר''ו בספר הליכות עולם ח''ז (פרשת חוקת הלכה ט) והסכים להם. ומבואר מדבריהם שבמקום שיש ספק ספיקא אין לאסור הכלים, ומכ''ש שיש עוד כמה ספיקות בזה וכמו שנתבאר לעיל.

ומעתה יראה איש נבון וחכם שאותם אנשים שאינם אוכלים במקומות שנוהגים שהישראל ידליק את האש בלבד ומחשיבים את מאכליהם וכליהם כאיסור גמור וצווחים וצועקים שלש בזה איסור בישולי גויים אף על שיודעים שלדעת הרבה פוסקים אין בזה איסור כלל ועיקר, אחה''ר אין דבריהם נכונים, ובשלמא אותם שנוהגים איסור בדיני ערלה, חלב עכו''ם, ג'לטין, חומרים שנעשים מאבק נבלה וטרפה ומבהמה טמאה או עירוב בשר ודגים אפילו שמצד הדין הם מותרים, ניחא, שהרי אע''פ שמצד הדין הם מותרים, מכל מקום כיון הם דברים שהתורה אסרם והם אסורים מצד עצמם ולא מטעם גזרה, א''כ בזה אכן יש לחוש שאולי הם מכניסים טומאה ממש בלבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת ממנו, אבל בישולי גויים שהמאכל אינו אסור מצד עצמו שהרי הוא כשר ללא ספק אלא חז''ל אסרו לנו לאכול מבישוליהם בכדי שנתרחק מהם ולא נתערב עמהם, שמא יבואו על ידי זה להתחתן עימם, בזה מה יש לחוש לטומאה שתיכנס בליבו של האדם, בפרט שכבר נתבאר לעיל שיש בזה עוד ששה ספיקות להקל ובודאי שאין בזה הדבר אפילו שום נדנוד של איסור, שהרי לדעת רוב ככל רבותינו האחרונים ז''ל היתר ספק ספיקא הוא מדין רוב, ופירוש הדבר, שהואיל ויש לנו שני ספקות להתיר הרי ישנם שני צדדים להתיר וצד אחד לאסור, וכיון שכל הצדדים שקולים בעינינו, לכן יש לנו למעשה שלש אפשריות שוות ביניהן, שתים להקל ואחת להחמיר, ותולים שנעשה הדבר באחת משתי האפשריות המתירות מפני שהן רוב כנגד אפשרות האיסור, וכל דפריש מרובא פריש, וא''כ במקום שיש לנו כמה ספיקות יוצא איפוא שיש להקל בדבר אף לכתחילה וללא שום פקפוק. וכן הראני מרן ראש הישיבה הגאון האדיר רבינו מאיר מאזוז נר''ו כי בשו''ת משכנות הרועים (מערכת ק' אות ל') ובשו''ת ישיב משה (שתרוג ח''א סי' פ''ו) כתבו שבמקום דאיכא ג' ספיקות לכו''ע יש להקל אף לכתחילה, ע''ש.

ומעתה הדבר ברור שאף מגידי השיעורים ומורה ההוראות שומא עליהם להסביר ולהורות להמון העם הצמא לדבר ה' זו הלכה שהמאכלים הנ''ל כשרים ומותרים באכילה ורק מפני שיש בזה מחלוקת בפוסקים המחמיר לעצמו תבוא עליו הברכה אבל להורות איסור בדבר או ח''ו לומר שאסור לאוכלם בודאי שאינם רשאים וכמו שכבר בארנו לעיל בשם מרן החיד''א והגאון איש מצליח שאסור להורות ברבים על מותר שהוא אסור אלא יש להורות תמיד כפשט ההלכה, ולא להוסיף להם חומרות, דלפעמים אתי לידי קולא ותקלה, ורק מי דירצה להחמיר לעצמו יחמיר. וכן מבואר מדברי מרן הראש''ל נר''ו בשו''ת יחו''ד ח''ה הנ''ל שהעלה שהספרדים ובני עדות המזרח יש להם על מה שיסמוכו להתארח ולאכול בבתי מלון ובמסעדות הכשרים על ידי השגחת הרבנות המקומית, אף על פי שהטבח שמבשל התבשילים הוא גוי, כיון שישראל הוא המשגיח על הכשרות מדליק בעצמו את האש של תנורי הבישול והאפיה ויש בזה ספק ספיקא להקל, וסיים הרב נר''ו ''והמחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה''. ע''כ. וזאת כתב אע''פ שבהשגחת בית יוסף אשר בראשותו לא סומכים על ההיתר הנ''ל, אלא ודאי כדאמרן, דהואיל והשגחה מהודרת פירושה שעושים אליבא דכו''ע ולכתחילה לא סומכים על ספיקות וכיוצא בזה, ממילא ההנהגה בזה היא שלא לתת חותמת מהדרין בדברים שנחלקו בו הפוסקים אבל בדיעבד שכבר עשו הדבר ונתנו עליו חותמת ''כשר'' כיון שלפי כללי הפסיקה העיקר כדעת המתירים, הדבר ברור שהמון העם רשאים לקנותם ללא שום פקפוק אלא שהמחמיר לעצמו תבוא עליו הברכה.

ואם לחשך אדם לומר שאמת נכון הדבר שדברים שנחלקו בהם הפוסקים ולפי הכללים המסורים בידינו העיקר להלכה כדעת המתירים, מותרים הם מעיקר הדין, מכל מקום הואיל ויש לפנינו את אותם המאכלים גם בהכשרים מהודרים שאין בהם שום פקפוק אם כן שומה עלינו להחמיר בזה ולא לסמוך על הדברים שיש בהם מחלוקת בפוסקים דלמה יניח ההיתר ויאכל האיסור. והנה מלבד שברוב ככל הפעמים אין הטעמים והמחירים שווים ופעמים יש טורח בדבר. עוד בה, שמדברי מרן ז''ל בסוף סימן צ''ז מבואר היפך סברא זו שכתב שם בזה''ל: כתב האגור, נשאל מהר''י מולין על פת שנאפית עם צלי של נכרים בדיעבד, והשיב, רוב הפוסקים פסקו דריחא לאו מילתא היא בתנורים שלנו. ואם יש פת אחרת דעתי נוטה דחשיב כמו לכתחלה, ולמה יניח ההיתר ויאכל האיסור, אבל אם יש דוחק למצוא פת אחרת יש לסמוך על המתירים. עכ''ל האגור. ואין דבריו נראים בעיני, דבדיעבד מותר גמור הוא, ואפילו יש פת אחרת לפניו מותר לו לאכול מפת זו. עכ''ל מרן. הרי שלך לפניך שכיון שהעיקר להלכה כדעת הפוסקים דס''ל דריחא לאו מילתא, מותרת הפת באכילה אפילו שיש לפניו פת אחרת שלכל הדעות מותרת באכילה ואין זה חשיב שביק התירא ואכיל איסורא ומינה לנ''ד. ומלבד כל זה הנה כבר ידוע לרבנן ותלמידהון דעבדינן ספק ספיקא אפילו לכתחילה ואפילו כששני הספיקות נגד מרן ז''ל כמ''ש בס''ד בספר מבא השלחן (ח''א פרק יט כלל א), קחנו משם. וא''כ הדבר ברור כשיש לפנינו דבר שהותר על פי ספק ספיקא מותר לאוכלו אף לכתחילה.

ומכל מקום שמענה ואתה דע לך שאין כוונתנו בכל זה להשגחות המהודרות למיניהם שאינם סומכים על ספיקות אלא בכל דבר רוצים לצאת אליבא דכו''ע, אדרבא יישר חילם לאורייתא שנלחמים להעמיד חומת הכשרות בארץ ובעולם, וכן דואגים לאותם יראי ה' אשר רוצים לדקדק במצות בכל דבר ודבר, אלא דברינו אמורים להמון העם שכבר יש לפניהם ממתקים, שוקולדים ומשקאות למיניהם שאינם בהכשרים מהודרים אלא בהכשר הרבנות מפני שיש בהם ג'לאטין אבקת חלב נכרי או מסעדות שאין שיש להם הכשר של רבנים אשכנזים שסומכים בבישולי גויים על הדלקת האש בלבד כידוע, שרשאים לאכול ללא שום פקפוק ורק מי שרוצה להחמיר לעצמו בתורת חסידות תבוא עליו הברכה, וכבר האריך בזה מו''ר ועט''ר הגר''ח רבי נר''ו בספרו הנפלא עבד לעבדי ה' (קי קיב) ע''ש ותראה דברי אמת.

אולם לעומת זאת עינינו הרואות שאותם האנשים שמחמירים בדברים הנ''ל בצורה נחרצת, חלקם מקילים בדברים אחרים וכמו איסור לשון הרע החמור ומדברים לשון הרע ורכילות על כל מי שאינו נראה להם או שאיננו כפוף לשיטתם וזאת למרות שעל עוון הזה כתב רשב''י בזוהר הקדוש (פרשת בשלח ח''ג דף קסא), ''על כולא מחיל קודשא בריך הוא בר מין לישנא בישא''. ע''ש. וידוע שיש לדקדק בדברי רשב''י הקדוש ממש כסתר תורה וכמ''ש בספר סור רע ועשה טוב (מזידיטשוב דף ה. ד''ה אמנם), וכיו''ב כתב הגאון מהרצ''א מדינוב ז''ל בהוספותיו (שם אות יו''ד) שדברי הזוהר הקדוש יש מקום לדרשו בפנמיות לפנמיות, ברמזים, בראשי תיבות וסופי תיבות כמו בספר תורה. ע''ש. ומעתה מ''ש רשב''י ''בר מין'' כוונתו ז''ל רק לעוון הנ''ל ותו לא מידי. וגם בספר מנורת המאור (נר ב' כלל ד ח''א) האריך בגודל ענין זה ושם (בפרק שלישי) כתב וז''ל: כמה גדול כוחה של לשון הרע שאפילו יהא מספרו תלמיד חכם אין תורתו מגינה עליו ואם אמרו שאין עבירה מרבה תורה, דוקא בעבירה מקרית, אבל לא במי שמורגל בה וכל שכן בלשון הרע שהוא סיבה שממיתה בני אדם. עכ''ל. ובעוון לשון הרע החמור נחרב בית המקדש השני כידוע. וע''ע בילקוט שמעוני (פרשת כי תצא סימן תתקל''ג) דאיתא התם, ''אמר הקב''ה מכל הצרות הבאות עליכם אני יכול להציל אתכם חוץ מלשון הרע, משל לעשיר שהיה אוהב בן כפרי, הלך לשאול בשלומו והיה שם כלב שוטה שנושך את הבריות, אמר אותו עשיר לאוהבו, בני, אם אתה חייב לאדם אני פורע לך ואל תיחבא ממנו, אבל אם ראית כלב שוטה ממנו התחבא, שאם נושכך איני יכול לעזור לך''. עכ''ל.

צא וראה מה שכתב בזוהר הקדוש (פרשת פקודי ח''ב רס''ד ע''ב והובא בספר שמירת הלשון עמוד 235) שבעבור עוון לשון הרע השטן מעורר קטרוג גדול על עם ישראל וזה גורם למיתה ולחורבן גדול בעולם והא לך לשונו לשון הזהב: יש רוח אחת שעומדת על כל אותם מדברי לשון הרע שכאשר מתעוררים בני אדם בלשון הרע או אדם אחד שמתעורר בלשון הרע אז מתעוררת אותה הרוח הרעה הטמאה שלמעלה, הנקראת סכסוכא, והיא שורה על אותה התעוררות של לשון הרע שפתחו בה בני אדם והיא עולה למעלה וגורמת בזו ההתעוררות של לשון הרע מוות וחרב והרג בעולם, אוי לאותם שמעוררים לאותו צד רע ולא שומרים פיהם ולשונם ולא חוששים על זה, ולא יודעים כי בהתעוררות של למטה תלויה ההתעוררות שלמעלה בין לטוב בין לרע כו', וכולם מקטרגים לעורר לאותו נחש הגדול, שיהא מקטרג על העולם והכל בשביל אותה התעוררות של לשון הרע כאשר נמצאת ההתעוררות שלו למטה עכ''ל. ישמע חכם ויוסף לקח. ואחר ראות הדברים האלה פעם ופעמיים לא זכיתי להבין על מה ועל מי סומכים אותם האנשים שמהדרים בכשרויות בצורה נחרצת אף בדברים המותרים ומאידך מקילים באיסור לשון הרע החמור שעל כל דיבור ודיבור עובר האדם על עשרות איסורי תורה כמבואר בפתיחה לספר חפץ חיים וע''ע במה שכתב ידי''ן הרב ניצן ראובן נר''ו בירחון וקנה לך חבר (אב תשס''א חוברת ז' סימן ע) עיין שם ותרווה צמאונך.

וכן בעוונותינו הרבים מצאנו ראינו שאותם האנשים שמהדרים בכשרויות בצורה נחרצת ומחמירים אף בדברים המותרים חלקם לא מקפידים בתכלית ההידור בכבוד תלמידי חכמים על אף שהוא עוון חמור שאין לו מתירים ואין עליו מחילה, והם אינם משגיחים בדברי רז''ל שמאד החמירו בענין זה אשר בגללו חרבה ירושלים, (שבת קיט:). ואם ראית ת''ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שבודאי עשה תשובה, (ברכות יט). והמבזה ת''ח נקרא אפיקורס, או מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ואין לו חלק לעוה''ב, (סנהדרין צט:), ושנים עשר אלף זוגות תלמידים של ר' עקיבא כולם מתו מפסח עד פרוס עצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סב:) תסמר שערות אנוש. וכ''כ הרמב''ם בהלכות תלמוד תורה (פרק ו הלכה יא), ''עוון גדול הוא לבזות את החכמים או לשנאותן, לא חרבה ירושלים עד שבזו תלמידי חכמים וכו' וכל המבזה תלמיד חכם אין לו חלק לעולם הבא והרי הוא בכלל דבר ה' ביזה''. עכ''ל. והביאו להלכה בשלחן ערוך סימן רמ''ג.

וכבר האריך בזה מרן הראש''ל נר''ו בשו''ת יבי''א ח''א (חיו''ד סימן יח אות יא) שכתב וז''ל: וכ''ש בדור היתום הזה דאחסור דרי הולך וחסור ויחנו בחסרות, וכבוד התורה ירד פלאים, ובפרט ע''י המפלגות אשר כל חלקה טובה הכאיבו, וכל רב שהוצרך להצטרף לאיזה מפלגה מאיזה אונס וכדומה, קנאים פוגעים בו, ויעפרו בעפר לעומתו. והסתר יסתירו פניהם מתורתו וחכמתו, וכאילו קטיל קני באגמא הוא, ובעוה''ר הותרה הרצועה לבזות ת''ח, וזה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, ולא השגיחו בדברי רז''ל שמאד החמירו בעון זה, אשר בגללו חרבה ירושלים, (שבת קיט:). ואם ראית ת''ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שבודאי עשה תשובה, (ברכות יט.). והמבזה ת''ח נקרא אפיקורס או מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ואין לו חלק לעוה''ב, (סנהדרין צט:). ושנים עשר אלף זוגות תלמידים של ר' עקיבא כולם מתו מפסח עד פרוס עצרת, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה (יבמות סב:). תסמר שערות אנוש. וידעתי בני ידעתי, כי הם מחלקים בזה, בדברים הדברים, טלאי ע''ג טלאי, ומעיילי פילא בקופא דמחטא, כדי להורות היתר לעצמם, ומכה ישנה היא זו. וכמ''ש בשו''ת מהרי''ל (סימן קצד). והביאותיו לעיל (סימן יא אות יב). ותלי''ת דברתי בזה בדרשותי לפני החברים המקשיבים לקולי (אשר נתפתו לקבל לשה''ר על גדולי הדור, מאיזה חכמים בעיניהם, אשר הרשו לעצמם להרבות בדברי בלע, לפני ההמון ועמי הארץ בדברים שאסור לשומען, וכ''ש להעלותם על הכתב). ונומתי להם כי לא חילק ולא בילק ידענא, באיסור חמור זה, דתבר גזיזי, וב''ה דברים שיצאו מן הלב נכנסו ללב, ושמעו אלי. השי''ת יחזירנו בתשובה שלמה. אמן. עכ''ל. ישמע חכם ויוסף לקח. וע''ע בכל זה בספר עבד לעבדי ה' למו''ר ועט''ר הגר''ח רבי נר''ו.

וכן בדיני קדושה וצניעות וריחוק מן העריות אע''פ שחומרתן גדולה וגדול עוונם מנשוא וכמו שכבר הזהירה התורה (ויקרא ית, ו), איש איש אל כל שאר בשרו ''לא תקרבו'' לגלות ערוה אני יהוה. ע''כ. וחומרתו גדולה עד כדי. שאסור לרמוז לאשה בידיו או ברגליו או לקרוץ בעיניו וכן אסור לשחוק עמה, ואסור להביט ביופיה או לראות שערה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונים או תכשיטים של אשה שהוא מכיר אותה אסור, וכמו כן אסור להריח בבשמים המיוחדים לאשה וכן אסור להלך אחוריה או לשבת אחריה באוטובוס, וכן אסור לשאול בשלומה או לשוחח עמה יתר על המידה, ואעפ''כ בזה הפרוץ עומד על המרובה ובזה לא מקפידים כחוט השערה כמו שמקפידים בכשרות המאכלים, ואף נשותיהם אינם מקפידות במידת הצניעות כחוט השערה ויוצאת מקושטות ובריח בושם נודף ובפאות שונות ומשונות אשר לא שערום אבותינו וכן ידיהם אינם מכוסות כל צורכו ואין בגדיהם רחבים אלא הדוקים וצרים עדי כדי שמבליטות את צורת הגוף רח''ל, ואם יש אירוע משפחתי הן ''מחמירות על עצמם'' ללבוש תכשיטים למיניהם, וזאת אע''פ שלא ניתנו תכשיטים לאישה אלא כדי שתתקשט ותתנאה בהם בתוך ביתה בפני בעלה אבל לא בפני אנשים זרים ואף נוהגות ללכת לרופאים אפילו כשלא נחוץ הדבר.

וכבר כתב הגאון ר' יצחק רצאבי נר''ו בספר שלחן ערוך המקוצר (קדושה ת''ו עמוד ער''ה רע''ו) שנחוץ לעורר את האנשים שיקפידו על נשותיהם, ולהחריד לבבם לפקוד דרכיהן שלא ינצלו הרופאים לרעה גדולה את ההיתר שנתנו הפוסקים שיש בזה מכשלות רבות, וכהנה וכהנה יותר מהנה, דברים מכוערים שאין ראוי לכתבם, וגם מה שנכתב הוא מתוך ההכרח לפקוח עיניים עוורות, ומדוע בדברים האלה אינן מקפידות להדר ולצאת לדעת כל הפוסקים ואף בעליהן מעלימים עין מאילו הדברים והעיקר אצלם שלא להכניס דברים ''טמאים'' לפה, אבל על הקדושה והצניעות אינם מקפידים כאילו היה למותר, ומתירים האסור ואוסרים את המותר. ואם רוצים להיות חסידים אשר מושכים את ידיהם מכל דבר שיש בו נדנוד איסור, שיעשו כן בכל דבר ודבר ולא רק במה שנראה להם. וכהנה וכהנה תמצא עוד רבות, אולם מכיון שדברינו אמורים למחפשי האמת בלבד, לא ראיתי צורך להאריך עוד בדוגמאות כי במה שהבאנו הדברים ברורים, ועד כאן העזתי ואולי יתוקן על ידי זה ענין ואני את נפשי הצלתי, ויהי רצון שנזכה כולנו לחזור בתשובה אכי''ר.

עוד רגע אדבר אודות מה שנוהגים רבים וכן שלמים להחמיר בהלכות נדה, והן אמת שהלכות נדה חמורות הן וכמו שאמרו חז''ל (סוף פרק ג' דאבות) קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות. ופירש''י, פתחי נדה הלכות וסתות הן הן גופי תורה, כלומר, אל יהיו קלות בעיניך אלא שים לבך עליהן, כי חמורות הן יותר מדאי, ויש בהן עומק גדול. מכל מקום כבר כתב בשו''ת אדמת קודש ח''ב (חיו''ד סימן ד) הביאו בספר טה''ב (בהקדמה עמוד ט) בזה''ל: הנה חסרון ידיעה שמיה חסרון בדורנו זה שלא הורגלנו להיות ידינו מלוכלכות בשפיר ובשליא ובדמים וכתמים, והנשים מחמירות על עצמן, שאפילו במראה לבן וירוק שהוא טהור מן הדין, הן מטמאות את עצמן, ''ועל ידי כך ממעטות את הדמות ומעכבות את המשיח'' (עיין יבמות סג: ונדה יג:) מה שאין כן רבני אשכנז שהרגילו את עצמם להורות בדינים אלו וכו'. ע''ש. והוסיף בטה''ב שם, שבאמת החומרא בזה באה לידי קולא, שמלבד מה שגורמות לבעליהן על ידי פרישתן מהם הרהורי עבירה הקשים מעבירה, ולפעמים גם להשחתת זרע לבטלה, וכמ''ש בשו''ת מעט מים (סימן עט) ועוד אחרונים, ועוד שהן מברכות על טבילתן ברכה לבטלה כיון שהן טהורות בלאו הכי. ע''ש. וכיו''ב כתב הגאון רבי כלפון משה הכהן אב''ד ג'רבה (תוניס) בספר ברית משה (בקונטרס ברית אבות ריש פרק ד' דאבות, עמוד כג), שעינינו הרואות בדור יתום זה שהנשים שאינן מוצאות תלמיד חכם מורה הוראה להורות להן בהלכות נדה, שואלות נשים זקנות, בהלכות אלו שהן כהררים התלויים בשערה, ועושות על פיהן, תסמר שערות אנוש בהעלותו על לבבו דבר זה, ''כי החומרות מביאות לידי הרהורי עבירה והשחתת זרע לבטלה, והקולות יותר ויותר רעות הנה, שפוגעות באיסור ממש וכו' ''. ע''ש. וע''ע בטה''ב (ח''א משמרת הטהרה עמוד שע''ג) מה שהאריך בזה.

והנני להוסיף בס''ד דמלבד שיש לחוש להרהורי עבירה השחתת זרע או ברכות לבטלה. עוד בה, שהמחמירים על עצמן בלא הכרח מונעים מעצמם מצוות פריה ורביה וכדאיתא בש''ס (עירובין סג:), אמר רבי אבא בר פפא לא נענש יהושע אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה שנאמר (יהושע פרק ה' פסוק יד) ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא וגו', וכתיב, ויאמר. לא כי אני שר צבא יהוה עתה באתי וגו', אמר לו אמש ביטלתם תמיד של בין. הערבים ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה על איזה מהן באת אמר לו עתה באתי, מיד וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק (יהושע פרק ח פסוק יג), ואמר רבי יוחנן מלמד שהלך בעומקה של הלכה וגמירי דכל זמן שארון ושכינה שרויים שלא במקומן אסורים בתשמיש המטה. ע''כ.

ומעתה דעת לנבון נקל שיש להפליא הפלא ופלא על אותם שנוהגים חומרות על גבי חומרות בהלכות נדה ועל ידי זה מונעים פריה ורביה מישראל וגורמים לעוד מכשילות רבים וכנ''ל, ולא זו הדרך ולא זו העיר, וכבר האריך בכל הדינים האלה באורך וברוחב מרן הראש''ל רבינו עובדיה יוסף נר''ו בספרו טהרת הבית אשר בכל דין ודין אסף כעמיר גורנה כל דברי הראשונים והאחרונים כיד ה' הטובה עליו ופסק בכחא דהיתרא להקל בהרבה דברים שנהגו בהם איסור, ודבריו קילורין לעינים, כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים ואין בודקים מן המזבח ומעלה, ואמנם אף על פי כן רבים ממורי הוראה ''היראים'' לא פוסקים על פי ספר טהרת הבית ומורים חומרות להמון העם אשר הם לא ידעו בין ימינם לשמאלם, ויש שאמרו שאסור ללמוד בספר טה''ב מפני שיש בו הרבה קולות, עפרא לפומייהו שזהו עוון פלילי של לשון הרע, ואף ראיתי לכמה ממחברי זמנינו הי''ו שכתבו חיבורים בהלכות נדה ליקוטי בתר ליקוטי ולא פעם כותבים איזה הלכה בספריהם, ובמקורות להלכה כותבים ''כך הורו גדולי הוראה'' או ''כך פשטה ההוראה בזמנינו'', וזאת אחרי שבאותו הדין האריך הרחיב מרן הראש''ל נר''ו בספרו טה''ב והביא כל דברי הפוסקים ודחאם מכל וכל, ולא כך דרכה של תורה ולכל הפחות היה להם להביא דבריו ולכתוב מדוע אין לסמוך על דבריו.

וזכורני שלפני זמן זמנים כאשר הגיע מעשה לידינו אודות אשה שראתה כתם יותר מכגריס על בגד לבן מיד אחר שטבלה שדינה כטמאה, והורינו לה שפוסקת בטהרה ליום המחרת, ותמנה שבעה נקיים ותטבול, ואינה צריכה להמתין ארבעה ימים קודם ספירת שבעה נקיים, והתגלגל המעשה לידי חכם אחד והורה לה להמתין חמשה ימים קודם ספירת שבעה נקיים וכדברי הרמ''א בסימן קצ''ו (סעיף יא), ונומיתי לו שהרי מקור דברי הרמ''א הוא מדברי תרומת הדשן, והנה מרן ז''ל הביאו בב''י (שם) וכתב עליו בזה''ל: וכל דברים אלו חומרות יתירות הן ואין להם סמך בגמרא לגבי הדין ולפיכך לא נהגו העולם בכל מקומותינו אלא להמתין ארבעה ימים ולהתחיל לספור מיום חמישי ואילך ודוקא אם שימשה אבל אם לא שימשה אינה ממתנת כלל ואם שימשה יום או יומיים קודם ראייתה משלמת עליהם ארבעה ימים מיום שימושה ובחמישי לשימושה מתחלת לספור. עכ''ל. וכ''פ בש''ע (שם). וא''כ מדוע פסק היפך דברי מרן ז''ל שסובר, שאם לא שימשה אינה ממתנת כלל, ואמר לי מפני שכן פסק רבינו יוסף חיים בשו''ת רב פעלים ח''ב (חיו''ד סימן יז) ובספר בא''ח (פרשת צו אות טז), ונומיתי שמלבד שזהו היפך דעת מרן ז''ל שקבלנו הוראותיו. עוד בה, דהנה כבר האריך בזה מרן הראש''ל נר''ו בספר טהרת הבית ח''ב (עמוד תד-תה) ושם הביא שרוב האחרונים הסכימו עם פסק מרן ז''ל, והשיב לנו החכם הנ''ל שהוא אין לו אלא דברי הבא''ח ותו לא מידי, וכששאלתי פשר הדבר השיבני שכך דעתו וזהו. וכאן הבן שואל, וכי כך היא דרכה של תורה, וכהנה רבות דוגמאות ואין הפנאי מסכים כעת.

ואם יטען הטוען שאכן אמת נכון הדבר שכל הדברים הנ''ל מותרים מעיקר הדין, מכל מקום יחמיר אני בכל דבר ודבר ותו לא מידי, הנה ידוע הדבר ומפורסם הענין שלא כל אחד ואחד יכול להחמיר בכל דבר ורק יחידי סגולה שרידי ה' מצליחים לעמוד בכל החומרות הנ''ל כי אין הלכה שאין בה מחלוקת ובפרט לפי מצב דורינו אשר ירד מאה מעלות אחורנית וירדה חולשה לעולם, וגם ידוע שאין אדם יכול ליזהר בכל המצוות בפרטיהם ובדקדוקיהם אלא רק במצוה אחת או שנים וכמ''ש הנועם אלימלך בפירושו על התורה (פרשת בשלח ד''ה ועתה) על מה שאמר ה' למשה ואתה הרם את מטך ונטה את ידך וכו' וז''ל: נראה לפרש בהקדים הפסוק (שמות ד, ב) ויאמר אליו יהוה מה זה בידך ויאמר מטה וכו', דאיתא בגמרא ששאל אחד לחבירו במה אביך זהירן טפי, ולכאורה מה שאלה זאת הלא צריך אדם ליזהר בכל המצות לקיימם בכל פרטיהם ודקדוקים רק כשאדם נזהר במצוה אחת לעשותה בכל פרטיה ודקדוקיה התלוים בה זה הוא מסייעו לו שהשם יתברך יהיה בעזרו לקיים כל המצות וכו', וזהו דשאל אביך במה זהיר טפי וזהו ויאמר אליו ה' מזה בידך פירוש איזה מצוה אתה מחזיק בידך ליזהר בה טפי, ויאמר מטה פירוש שאני נזהר במדת הכנעה ושפלות מאוד. עכ''ל. ומבואר כאמור.

ושו''ר למו''ר ועט''ר הגר''ח רבי נר''ו בספרו אנשי קודש (מהדו''ב עמוד קכ''ז) וז''ל שם: ונראה שבהלכות צניעות וקדושה יש להחמיר הרבה יותר מכשרות במאכלים כי בהלכות כשרות יש הרבה היתרים המבוססים וברורים בהלכה כמו בכשרות עופות שעשו להם זריקות או כשרות הג'לטין, וכן חלב עכו''ם, וכן תמצית יין שרף הנקרא קרימו טרטר שהתיר האיש מצליח זיע''א על סמך דברי מרן הבית יוסף בשם הראשונים, עיין שם. וכן ספקות וספקי ספיקות שעשה מרן שליט''א ביחו''ד להתיר לפעמים חששות של בישולי גויים אבל בהלכות צניעות גם אם יש מקום להקל, צריך להחמיר. עכ''ד. והוא ממש כדברינו בס''ד. וכבר רמז לזה מו''ר ועט''ר הנ''ל בדברי ברכה לספרנו הנוכחי.

המורם מכל האמור, שהדרך הנכונה שיבור לו האדם היא, שבכל דבר אשר קשור לצניעות, קדושה, לשון הרע ורכילות, כבוד חכמים, בין אדם לחבירו, כבוד איש לאשתו, גאוה, כעס ושאר מידות רעות יש להחמיר בהם עד הקצה האחרון וישתדל לקיימם בתכלית ההידור שאין מי שמתיר בהם ועוונם גדול מנשוא וכמ''ש כיו''ב הרמב''ם בפרק א' מהלכות דעות (הלכה ה) שמי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות. ע''ש. וזה בודאי עדיף מאשר להחמיר בכשרות עופות שעשו להם זריקות או כשרות הג'לטין, חלב עכו''ם או בישולי גויים שיש בהם הרבה היתרים המבוססים וברורים בהלכה וכאשר בארנו לעיל, ומי שבכל זאת רוצה להחמיר בדבר, יעשה זאת בתורת חסידות בלבד ואף מורי הוראה יורו להמון העם את עיקר הדין בלבד ויאמרו שהמחמיר בזה על עצמו תבוא עליו הברכה.

ואני תפילה לאל נורא עלילה, שיתקבלו דברינו הנ''ל ברעוא בבי מדרשא קדם רבנן ותלמידהון, ועל ידי זה יזכה עמך להיות נושעים ונגאלים ומהרה לבית מקדשך יהיו עולים אמן כן יהי רצון.

הכו''ח ביום ט''ז לחודש אדר ב' יה''ל שנת התשס''ה

הצב''י משה פרזיס

מח''ס מבא השלחן ועוד

עיה''ק חולון ת''ו

תוכן העניינים

פתבג המלך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה