אור ברסלב

מנחת נתנאל· רבי יעקב נתנאל ווייל

יבמות

מגילה

דף ב.

בתוס' ד"ה וכי מפני שסמכו וא"ת דילמא הכא דלא דריש סמוכין משום ג"ש וכו' והקשה אדומ"ר הלא דברי הש"ס עולה יפה דלא כמו שהבינו תוס' דההכחה היא דאי דרשינן סמוכין למה למילף מכשפה מאוב וידעוני אלא דכוונת הגמרא היא דאי ס"ל לר"י סמוכין א"כ ל"ל דמיהם בם גבי בהמה הא איכא למילף מסמוכין דמכשפה ומכשפה נלמוד מאוב וידעוני כמו שדרש ר"י אלא וודאי דלא דריש ר"י סמוכין והיא ק' עצומה וצ"ע. ואפשר ללמוד סוגי מדברי התוס' דס"ל דגזירה שוה עדיפא מדבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד וא"כ דברי התוס' עולה כהוגן וק"ל:

בתוס' ד"ה דא"כ לכתבי' גבי עריות וכו' עד אי נמי כיון שהלמד נכתב במקומו לא חשוב מוכח ר"ל דהלמד היא מכשפה והיא נכתב במקומו וקשה נמי ע"ד שכתבתי לעיל דלפי האמת לר"י קשה ל"ל דמיהם בם גבי בהמה דבסקילה הא ידעינן מדסמיך למכשפה והיכא דמוכח דריש ר"י סמוכין ולפ"ז הבהמה יהי' הלמד ולא נכתוב במקומה גבי עריות אלא דמוכת למדרש סמוכין. ולפי מה שכתבתי נ"ל ביושב קושית אדומ"ר עדיין הקושיא הזה במקומה עומדת וצ"ע לפע"ד:

דף ד.

בתוס' ד"ה ורבנן מנ"ל המ"ל דלא סברו כר"י ולא בעי שיהי' מוכח או מופנה ולפי מ"ש לעיל ביושב קושיית תוס' ד"ה טעמא דכתב וכו' יש לפרש באופן נכון דה"ק תינח לתנא דבי ר' ישמעאל ר"ל לרבנן קשה מה פריך עלי' ל"ל דילמא איצטרך עלי' להורות דבעלמא דחי' וא"ל כמו שתרצתי לעיל דא"כ למה לי סמוכין דכלאים דהא אפי' ל"ת שיש בה כרת נדחה מפני עשה וכ"ש ל"ת גרידא דאיכא למימר באמת לא נכתוב מפני הסמוכין לדרש רק לגופי וכ"ת דמופנה ה"מ לתרץ לתנא דבי ר"י אלא לרבנן לאו מופנה לידרש סמוכין וא"כ איכא למימר דאתי עלי' למדרש דבעלמא דחי עשה ל"ת ודו"ק:

בגמ' ואכתי אצטריך וכו' יש להקשות אכתי תיתי מראשו וכ"ת דהיא לאו שאינו שוה בכל תיתי באם אין ענין דנילף מזקנו. וי"ל דיש לצדד דלאו גבי זקן כהן היא קיל מלאו דלא תקיפו פאת ראשכם כך משמע בנזיר. וא"כ וודאי אצטריך ראשו לגופו ואי אפשר למיגמר מיני' דלאו שאינו שוה בכל היא. אך תירץ זה אינו מספיק דא"כ קשה מאי דאמר בשמעתין איכא למיפרך מה לנזיר ומצורע שכן ישנו בשאלה הא איכא למילף באם אין ענין מזקנו דלא לכתוב ותיתי בק"ו מראשו דנדחה הלאו דהיא בישראל לכ"ש לאו דכהן א"ו באם אין ענין ע"כ הצרכנו לתרץ באופן אחר דאי לא כתיב ראשו לא הוי ידעינן כהן מצורע וזקנו הוי מוקמינן במסתבר במצורע ישראל לכך צריך ראשו במצורע ישראל ואתי' זקנו לכהן מצורע וכה"ג לקמן ודו"ק: בגמרא דאלת"ה וכו' ברמב"ם פ"ו דין ט"ו מהל' נזירות כתב וז"ל מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חליטו אינו עולים לו כמו שבארנו והרי אינו קדוש בהם ובטיל הקדושה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת שהיא תער לא יעבור ולפיכך בא עשה של תגלחת הצרעת ודוחה אותו עכ"ל א"כ לפי דברי הרמב"ם איך אמור כאן דאלת"ה נילף מנזיר דעשה דותה ל"ת ועשה הא לדברי הרמב"ם לא נדחי אלא ל"ת וגם תמוה למה לי' לפרש מדעתו תורה חדשה ולמה לא כתב הטעם דישנו בשאלה וכבר השיב הראב"ד בזה וצ"ע:

דף ה.

וע"ב בתוס' ד"ה כשטבל ולא מל כ"ע לא פליגי וא"ת ור"י אדמודה לי' אדוי' לפלוגי עלי' ולפלוגי דנקט טבל דמודה ר"א ולא נקט מילתא דפליגי בה וכו' עכ"ל ולי נראה לתרץ קושיית ע"פ מה שהקשה הרשב"א בחידושו על האי דקאמר דא"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה אימא בהזיה וניחא לי דהא ר"י ס"ל דאין הזאה בלא טבילה ועדיין קשה לר"א טבילה באמהות מנ"ל אימא בכניסתן תחת כנפי השכינה היתה בהזיה דהיא לא ס"ל הך סברא דאין הזי' בלא טבילה וצ"ל דלר"א בלא"ה לק"מ דהא בפ' ארבעה מחוסרי כפרה נפקא לן מקרא דמקבלין גרים בזמן הזה וזה אי אפשר לומר דווקא זכרים ולא נקיבות וא"כ הזיה בזמן הזה ליכא וא"כ במה יכנסו אלא ש"מ שהנשים נכנסין תחת כנפי השכינה בטבילה ולא בהזי' אבל ר"י שקאמר בהדיא שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו ע"ז צריך הרשב"א לתרץ דלר"י כולה מילתא יליף מאמהות דהיא ס"ל דאין הזי' בלא טבילה ולפ"ז אין מקום לקושיתם אם ר"י נקיט טבל דמודה בי' ד"א מ"מ ממה דקאמר ולא מטעמי' אלא שכן מצינו באמהות שטבלו ולא מלו ש"מ דס"ל דאין הזי' בלא טבילה ממילא נשמע מדפליג על ר"א בהא דמל ולא טבל לא הוי גר דאבותינו הי' להם מילה וטבילה כיון דאין הזי' בלא טבילה ודו"ק היטב. אלא ע"ז יש לפקפק דמ"מ ה"ל לר"י לחלוק על ר"א במל ולא טבל דלא הוי גר ואנא ידענא דטעמי' דר"י דבאבות נמי טבילה וכיון דאין הזי' בלא טבילה אבל לפי מה שאבאר דעת הרמב"ם בסמוך לק"מ דאי הוי פליג ר"י במל ולא טבל לא משתמע מיני דסבר לי' דאין הזי' בלא טבילה אלא דמשו"ה מצריך ר"י מילה וטבילה דגבי אבות טבילה הי' מדכתיב וכבסו שמלותם ודו"ק:

ברמב"ם פי' י"ג מהלכות אסורי ביאה דין א' בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן וכו' ודין ג' וטבילה היתה במדבר קודם מתן תורה שנאמר וקדשתם היום ומחר וכיבסו שמלותם וכו' וכן לדורות ודברי רבינו תמוהים דביבמות דף מ"ו ע"ב כך הי' ס"ד דהש"ס ופריך ודילמא נקיות בעלמא ומסיק לבסוף מדכתיב ויקח משה את הדם ויזרוק על העם וגמירי דאין הזי' בלא טבילה והאיך הניח מסקנת הגמ' ותפס הס"ד וגם אם נדחוק נפשך לומר כיון דמסיק דאין הזי' בלא טבילה והזי' אשכחן דהוי בסיני ולא מצינו טבילה שצוה ד' עליו אלא ש"מ בקבלת התורה הי' אזהרת וכבסו שמלותם משום טומאה ומכח ק"ו שהגוף עצמו צריך טבילה או נאמר מדמעט קרא תושב ושכיר גבי פסח על גר שמל ולא טבל ביבמות דף ע"ו ש"מ דאינו גר עד שימול ויטבול וע"כ טבילה היתה בסיני ולא אשכחן שצוה ד' עליו אלא ש"מ שצוה להם וכיבסו שמלותם משום טומאה וסמך השם ע"ז שיקחו מזה ק"ו על טבילת גופם. חדא דבהלכות פרה פ' י"א וי"ב מוכח דלא ס"ל לרבינו אין הזי' בלא טבילה גם קרא דתושב ושכיר מצריך הרמב"ם בפ"ז מהלכות טומאה לג"ש דערל אסור בתרומה דיליף תושב ושכיר מפסח כדרשת ר"א בריש הערל ועוד בר מן דין ובר מן דין כמו שלא מצינו שצוה ד' על הזי' אלא עשי' ש"מ שצוה ה' שבהזי' יכנסו לברית כ"כ נאמר שאמר ד' למשה שיכנסו ישראל לברית בטבילה ואנחנו נדע זאת לדורות מדהזה משה רבינו על ישראל ואין הזאה בלא טבילה ש"מ שהי' להם לישראל בקבלת התורה ג"כ טבילה אבל כיבוס בגדים עדיין אנו אומרים שלא הי' אזהרת ה' עליהם כי אם לנקיות בעלמא ולמה הניח רבינו העיקר ומחבב הטפל: ונראה בזה דמצינו במכילתא והובא ברמב"ן פ' יתרו אין כיבוס בגדים במה שאין טעון טבילה ע"כ וכן פסק רבינו בפרק א' מהלכות מקואות כ"מ שנאמר בתורה רחיצת בשר או כיבוס בגדים מן הטומאה איני אלא טבילת כל הגוף במקוה ומזה נראה שלמד רבינו טבילה הי' במדבר קודם מתן תורה שנאמר וכבסו שמלותם וסמיך רבינו על זה הכלל בהל' מקוואות שכ"מ שנאמר כיבוס בגדים אינו אלא טבילת כל הגוף שאין כיבוס בגדים במה שאין טעון טבילה וזה פשוט. וא"ת א"כ ה"ל לתלמודא לומר נמי הכי לר"י שס"ל דבאבות טבילה הוי מדכתיב וכבסו שמלותם אין כיבוס בגדים במה שאין טעון טבילה וע"כ צ"ל דתלמודא דידן לא ס"ל הך דרשא ואיך תופס דרשת המכילתא נגד הש"ס ונ"ל דלעולם תלמודא דידן נמי ס"ל דאין כיבוס בגדים במה שאין טעון טבילה אלא דלר"י אי אפשר לומר הכי דא"כ תקשי לך לר"י טבילה באמהות מנ"ל וע"כ צ"ל סברא היא במה נכנסו תחת כנפי השכינה קשה אימא בהזי' וצ"ל כמו שתרצתי ובחידושי הרשב"א דאין הזי' בלא טבילה וא"כ בלאו הכי מוכרחין לומר דס"ל לר"י דאין הזאה בלא טבילה גבי טבילה באמהות משו"ה הניח התלמודא טעם זה לר"י טבילה באבותינו הי' משום דאין הזי' בלא טבילה. אבל באמת נוכל לומר טעם זה לר"י דמילף שהי' טבילה באבות מדכתיב וכבסו שמלותם ואין כיבוס בגדים במה שאין טעון טבילה ודוק:

סליק מס' יבמות:

דף מו.

ד"ה מת הוא דאינו גט משום וכו' עד נתני חלה וכ"ש מת עיין מהרש"א מה שכתב די"ל דאיכא לאוקמי במעכשיו דאין זה גט לאחר מיתה ע"ש וכוונתו דה"א דהא דקתני מכאן אם לא באתי עד י"ב חודש דהוי כמעכשיו דזמנו של שטר מוכיח עליו וק"ל:

בגמרא דילמא לאפוקי מדרבותינו ומקשין העולם לאפוקי רבותינו ידעינן מסיפא דתני מעכשיו אם לא באתי מכאן דהוי גט משמע הא מכאן בלא מעכשיו לא הוי גט וי"ל דהמקשן דפריך מסיפא עדיפא לי' להקשות מדתני' בהדיא ובתר דמשני ניחא לי' דלא תיפול קמי יבם א"כ אף דאמרינן יש אונס מ"מ במת כיון דלא ניחא לי' דתיפול קמי יבם אמרינן אין אונם ואי לא תני רישא לאפוקי מדרבותינו לא הוי ידעינן הך סברא אלא דה"א במת נמי יש אונס אלא דמוקמינן מעכשיו דהוי גט בהותנה בפירוש שלא יבטל הגט שום אונס וליכא למימר דהוי משנה יתירא דהא תני כבר מעכשיו אם מת דהוי גט כמו שכתב הרא"ה בחידושיו לאו משנה יתירא היא דצריך לאפוקי מדרבותינו ומהתם לא הוי שמעינן כ"א בתנאי מיתה ולא במחיים משו"ה תני רישא דסיפא לאפוקי וא"כ הסיפא משנה יתירא אלא ע"כ איירי בלא אתני ולאשמועינן אע"ג דחלה יש אונס במת אין אונס מהני טעמא דלא ניחא לי' דתיפול קמי יבם ודוק:

תוכן העניינים

מנחת נתנאל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה