אור ברסלב
מחנה שכינה שער היראה

מחנה שכינה

שער היראה

שער היסודות

שיחות לימים נוראים, ראש השנה-יום הכיפורים

סימן א' - בגדר מהות התשובה והוידוי

אם המצוה הוא התשובה או הוידוי

א. בדרך הקדמה לשיחות ימים נוראים יש להקדים עיון בדברי הראשונים בגדר מהות הוידוי והתשובה, דהנה רבתה מבוכה להבין הענין על נכון, לדעת במה תלוי הכפרה, אם על ידי התשובה או הוידוי או שניהם כאחד. וזה יצא ראשונה דהנה זה לשון הספר החינוך (מצוה שס''ד), ''שנצטוינו להתודות לפני ה' על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהן'', עכ''ל.

ובמנחת חינוך דקדק מזה שאין עיקר המצוה לעשות תשובה אלא עיקרו הוא הוידוי, רק שהיא נעשית לכשישוב. וכן משמעות לשון הרמב''ם ז''ל הידוע רפ''א מה' תשובה עיין שם, ודלא כרבינו יונה בשערי תשובה ש''א ושאר מקומות שכתב דהתשובה עצמה מצוה היא, וכ''כ הרמב''ן בספר דברים על הפסוק דלא בשמים היא עיין שם, דהחינוך והרמב''ם ז''ל לא מנו התשובה למצוה דסבירא ליה דכל המצוה הוא הוידוי בפה.

דברי המנחת חינוך

והקשה במנחת חינוך שם, שהלא מצינו בהדיא בגמרא דלא כנ''ל, אלא דעיקר כפרת העוון נעשה על ידי הרהורי תשובה, וזה מבואר בגמרא קידושין (דף מט' וע''ע יומא פד: ברש''י ז''ל ד''ה אלא) דהאומר ''הרי את מקודשת לי ע''מ שאני צדיק גמור, אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו'', הרי מבואר דהתשובה בלב בהרהור בעלמא פועל כל הכפרה ובלא וידוי, וזה דלא כדברי החינוך.

ובאמת שלפי זה יקשה עצם הענין, למה שיתוודה האדם כלל אם כבר אם לפמה שנתבאר בגמרא כבר קיבל כפרתו על ידי הרהורי תשובה, ומה מוסיף הוידוי על התשובה.

ותירץ המנחת חינוך, די''ל דאף דגוף הכפרה נעשית על ידי תשובה מ''מ יש מצווה מיוחדת להתוודות, דבשעה שעושה תשובה חל עליו חובת וידוי. ואם אינו מתוודה ביטל מצות וידוי, דאף שנתכפרו שאר העבירות מ''מ ביטל עשה זה של הוידוי, עיין שם.

ולכאורה צריכים להבין הדברים דמ''מ עדיין קשה, דמשמע שאין ענין ודוי אלא למצוה בעלמא, ואם כן היא גופא קשיא שהרי באמת לפי זה אין זה מעקרי תשובה, אלא מצוה המוטלת עליו, וזה דלא כפשטות ההבנה שהוא מעצם דרכי התשובה, ואם כן אכתי צריך מובן במה פועל הוידוי, אם מספיק בתשובה.

דברי הרמב''ם ז''ל פ''א מה' תשובה

ב. גם עיקר הקושיא מסוגיא דקידושין לא יתיישב לכל הדיעות (כמשה''ק בעצמו ז''ל שם) דהנה הרמב''ם ז''ל בפ''א מתשובה ה''א כתב בהדיא דכפרה תלוי בוידוי דברים. וז''ל, ''כל מצוה כו' כשיעשה תשובה כו' אין מתכפר להם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים'', עכ''ל. הרי מפורש דלא כמבואר בגמרא דקידושין ויומא הנזכר לעיל דהרהור תשובה מכפר בלא וידוי פה.

אם שייך להחשב צדיק בלא כפרה

והנה מיישב המנחת חינוך דברי הרמב''ם ז''ל, דאפשר דזה שמבואר בגמרא קידושין דשמא נעשה צדיק אינו תלוי בכפרה, דהא מצינו שיש עבירות שאינם מתכפרים בתשובה, ובכן אפשר לומר דדין צדיק אינו תלוי בכפרה, ודין צדיק לחוד ודין כפרה לחוד, עיין שם. ואם כן אף שחסר לו הוידוי מ''מ נחשב כצדיק גמור מפאת הרהורי תשובה שהרהר.

ואמנם אנו צריכים להבין דבריו ז''ל, האיך יתכן לומר כן, שיהיה האדם צדיק בלא שיתכפר עונותיו, ולמה כלל לשני הדינים, תשובה ווידוי, דמ''מ אם מתכפר בוידוי אין צורך בתשובה ואם בתשובה לאיזה צורך הוידוי וידוי.

שני חלקי תשובה -מספר ''בית אלקים''

ג. והביאור נראה בעזה''י, דהנה המבי''ט ז''ל בספר בית אלקים (שער התשובה פ''א) כתב לבאר, שבחטא ישנם שני חלקים, עצם פגם החטא, שהוא המביא לעונש, על ידי הצורך לכבס וללבן נשמתו, וגם עצם זה שהמרה פי הבורא ונתרחק ממנו ומעבודתו.

והנה לפי זה מבינים אנו, שהתשובה צריך שיהיה בה כדי לתקן אלו ב' הדברים. האחד, לכפר וללבן העונות -שזה מצד עצם העונש. וגם לתקן מה שהלך נגד רצון הבוי''ת ולהתקרב אל ה' להתייצב על דרך טוב להבא-וזה מצד התשובה.

וזה הענין -שמקרב עצמו לה'- כדאי להרחיב בה, כי באמת בזה מונח עיקר ''עבודת התשובה'', ובה צריך האדם לשים עיקר עיונו ומבטו כדי לתקן את מעשיו לפני השי''ת.

ומצינו במשלי (טז' ו') ''בחסד ואמת יכופר עון וביראת ה' סור מרע'', וכתוב בביאור רבינו הגר''א זיע''א, דחסד ואמת הן גמ''ח ותורה, והם המכפרים על עונש העונות. אמנם עיקר עבודתו מכאן ולהבא הוא במה שצריך לקרב את עצמו להשי''ת יותר ויותר על ידי קנין יראת שמים בנפשו, שזהו ענין סור מרע -שלא יפול שוב בפח היצר על ידי יראת שמים. דרק על ידה שייך להתייצב על דרך טוב שלא יכשל עוד, עכת''ד. הרי מבואר שני הענינים שיש בתשובה הנזכרים, הכפרה והקורבה.

ספר שערי תשובה - מדרגות בתשובה

והנה רבינו יונה בראש ספרו ''שערי תשובה'' מנה ד' חסרונות ברעת המתאחר מן התשובה. ושני האמצעים הם שלא שמר עצמו מן החטא – רצה לומר שנעשה לו קל לחטוא, ועוד, שהחטא נעשה לו כהיתר (ואז דנים מחשבה לרעה גם כן כמעשה). וצריך להבין החילוק ביניהם, הלא חסרון דנעשה לו כהיתר הוא גם קלות לחטוא?

אמנם להנזכר לעיל מבואר הענין: דקלות החטא הוא מצד גוף העבירה, דעבירה הנעשה בקלות הרי''ז חמורה יותר ומקבל עליו עונש גדול יותר. אבל ישנו עוד ענין, והוא מה שנתייצב על דרך לא טוב ונעשה לו כהיתר, ודרך חייו של אדם זה גורם לגרור עבירה בעבירה, שזהו חסרון השני הנזכר לעיל, (ועל זה הענין נאמר דמחשבה כמעשה).

תכלית וידוי דברים ותשובה

ד. הרי נתבאר שישנם ב' חלקים בתשובה, כפרה וקורבה. והנה לפי זה אפשר לומר דדין הכפרה שבתשובה הוא דין מצד הוידוי והחרטה, שכולו על העונות שעברו, ובזה סבירא ליה להרמב''ם ז''ל שמעכב שיתודה בפיו, ובלא''ה לא יתכפר. אמנם הקירבה להקב''ה שנתייצב ע''ד טוב, זה שייך אף בהרהור וכמו שכתב החינוך.

ובזה מיושב גם הקושיא הראשונה למה לן שני הדברים, תשובה ווידוי? דלפי מה שכתבנו מבואר שפיר, דהאחד עיקרו לכפר על עוונותנו והשני כדי לוודות שמכאן ולהבא לא ניפול שוב בעומק בוץ החטא, שזהו ענין התשובה, וכמשמעה ''תשובה'' מלשון ''לשוב''. רצה לומר אל השי''ת ואל קיום תפקיד האדם בעולם.

ושייך גם להיפך, רצה לומר לשוב אל השם אפילו לפני כפרת העוונות, שהרי באמת הוא ענין פשוט, שאם האדם לא יעזוב דרכיו ומעלליו, האיך יתכפר ה' בעדו? הרי אין מה שמבטיח שלא יפול שוב. ולכן בהכרח שהאדם ישפר מעשיו, ואח''כ יבקש כפרה.

ויותר מזה חזינן, שהרי עיקר מעלת האדם בעולם נידון לפי מדרגתו של קירבה להשי''ת, וכמבואר בגמרא קידושין הנזכר לעיל, דבהרהור תשובה קלה הוא כבר נחשב לצדיק גמור, משום שבהרהור זה עוקר עצמו מדרכו הרעה, ומייצב עצמו על דרך טובה.

ואשמעינן חידוש גדול מזה, בלא כפרה יכול להחשב לצדיק, וכמבואר מדברי המנחת חינוך וכנ''ל.

מה שאמרו בקלם

ושמעתי מהמשגיח הגה''צ הרמ''ח סלומון שליט''א [בעל ''ספר מתנת חיים''] שבישיבה הקדושה דקלם היו מסבירים בדרך זה החילוק בין ספרי החסיד רבינו יונה ז''ל המדברים על עיקרי התשובה, ספר ''שערי תשובה'' וספר ''יסוד התשובה''.

דהנה מצינו חילוק בין ספר ''שערי תשובה'', לספר ''יסוד התשובה'', דספר שערי תשובה כולו מאריך לבאר דרכי התשובה, ופרטי החטאים והתשובה עליהם, אבל ספר יסוד התשובה נכתב בקיצור מופלג בלי אריכות כלל.

והסיבה לכך הוא משום שהספר ''יסוד התשובה'' בא לבאר לאדם האיך להחליט בנפשו לעזוב דרכו הרעה על ידי הרהור השתנות דרך חייו, והרי שלהתייצב על דרך טוב מספיק גם ידי החלטה פתאומית חזקה, וכמו שכתב בתחילת דבריו ''שביום שיקבל ע''ע לשוב כו' לא יעוות אפילו פסיעה אחת'' עיין שם,שולזה אין צריך אריכות דברים, אלא הוא קירבה הנעשית מיד.

אבל אחרי שנעשה צדיק גמור בחלטה זו, עוד צריך לרחוץ נפשו מטינופת החטאים. וזה תכלית הספר שערי תשובה, להורות לאדם גריעות החטא ועוצם הפגם, וממנה ילמד דרך תשובתו (וגם יתחזק מאד שיקבל על עצמו מכאן ולהבא לעמוד על הדרך הטוב).

ובישיה''ק דקלם היו נוהגים ללמוד ספר ''יסוד התשובה'' בימי עשי''ת, מטעם הנזכר לעיל, שאחרי שלמדו שערי תשובה במשך חודש אלול וראש השנה, אם עוד לא נשתנה האדם לעזוב דרכו, אז העצה בשבילו הוא ההחלטה הגמורה בלבו ברגע ההוא לשנות כל חייו, ולא לעוות אפילו פסיעה אחת.

דברי ה''ספרי זוטא''

גם נוכל ליישב לפי זה קושיית המנחת חינוך שם על דברי הספרי זוטא (במדבר ה' ה') דס''ד דמצוות וידוי שייך דוקא בארץ ישראל ולא בחו''ל. והוצרך ללימוד מקרא דגם בחו''ל יש מצווה. והקשה המנחת חינוך שהלא מפורש בתורה דענין התשובה הוא אף בחו''ל כדכתיב (דברים ל' א-ג') בכל הגוים אשר הדיחך ה' שמה כו' ושבת כו' ושב כו', וזה סותר המדרש.

אמנם הביאור הוא כנ''ל, שהמדרש מיירי דוקא לענין וידוי דהיינו ענין כפרת החטא דס''ד דכפרה שייך דוקא בא''י, אמנם קירבה דתשובה, הוא דבר ששייך אף בחו''ל והוא ענין ושבת כו' ודו''ק. (נתעוררתי להרבה מהנזכר לעיל ממה שכתב בקונטרס הגות תשובה מהרה''י הגרא''מ קוטלר שליט''א, ועיין שם שכתב לפרש מה דנקט הרמב''ם ז''ל עניני אהבה ועוה''ב בסוף הלכות תשובה, שהטעם משום שהם הם עניני קורבה להשי''ת וזה יסוד התשובה, וכנ''ל).

טעות בני אדם

והנה חזינן מכ''ז יסוד גדול, והוא: שזה טעות מה שבני אדם חושבים דעיקר התשובה הוא הכפרה, ואנשים אלו שמים עיקר עבודתם בזה, שהרי לפי מה שנתבאר נמצא דעיקר התשובה הוא באמת הקירבה להקב''ה, וכנ''ל שכן הלשון מורה ''תשובה'' מלשון שובה, רצה לומר לשוב אל השורש ולהתקרב אל השי''ת. וד''ז הוא כל כך עיקרי, עד שבמקום שאין כפרה כלל עדיין נחשב כצדיק גמור!

ביאור שיטת הרמב''ם

ה. ונתבאר דקדוק המנחת חינוך דמצות התשובה להרמב''ם ז''ל אינו מצוה מצד עצמה רק מצד הוידוי, ורבינו יונה החשיבו למצוה בפני עצמו. ובספר הגות תשובה הקשה ממה דמצינו להרמב''ם ז''ל עצמו (בכותרת שבראש הל' תשובה) שכתב ''מצו''ע אחת לשוב לפניו ולהתוודות'', הרי שכלל גם התשובה במצוה זו. ושם (פ''ב ה''ז) חייב האדם כו' עיין שם, וכן בכ''מ.

והנראה בעזה''י (ונתכוונתי בזה בעזה''י לקונ' הנ''ל) ליישב על פי דברי המנחת חינוך הנזכר לעיל, דבודאי גם הרמב''ם ז''ל מודה שישנה גם מצוה של תשובה, אולם סבירא ליה שהוידוי שהוא מצד הכפרה הוא ענין מצד עצמו, והרמב''ם ז''ל בתחילת הלכות אלו מיירי מצד הכפרה של תשובה, שהוא דוקא מצד הוידוי, אולם הקורבה שיש בתשובה לא מיירי בה הרמב''ם ז''ל עד פ''ב ה''ז, וכן בפ''י בסיום ה' תשובה [דשם מביא עניני עוה''ב ואהבתו יתברך] דזה חיוב מצד הקרובה להבוי''ת והוא גם ענין נפרד בתשובה, ואדרבה, שאין הכפרה תלוי בה כלל.

מדרגות רבות לתשובה

ו. וכבר דקדקו ממה שכתב רבינו יונה בספר שערי תשובה וז''ל ''מדרגות רבות לתשובה ולכל תשובה ימצא סליחה אבל התשובה הגמורה...'', דמוכח מזה דאף בלא כפרה גמורה שייך מציאות של תשובה, שזהו הכונה שישנן מדרגות מדרגות בקורבה להבוי''ת, אבל התשובה הגמורה לפעול הכפרה הוא דוקא בתשובה גמורה, והוא כמו שנתבאר.

דרשת רבי חיים וואלאזינעאר

גם יובן לפי זה מאמרם ז''ל ביומא ( דף פ''ו) ''גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד'', ובדרשת הגר''ח מוולאזין ז''ל פירש כוונתם ז''ל, דבאמת העבירה פוגם למעלה מאד בעולמות העליונים בסוד תנו עוז לאלקים, ה' עוז לעמו יתן, יעקב חבל נחלתו, עיין שם, ואם כן היה מסתבר שמן הצורך שהתיקון יהא שם בשורש עצמו.

אולם כבר השמיענו הרמב''ן בפירושו לספר דברים על הפסוק ד''לא בשמים היא'', דקאי על תשובה, רצה לומר שאין צורך לעלות עד לשמים כדי לעשות תשובה.

ומבאר הגר''ח ז''ל שהכונה הוא, שאין צריך לחזור לתקן השורש למעלה בשמים, דמה שפועל האדם כאן הוא מספיק לפעול התשובה הגמורה גם בשרשו העליון, אף בלא עליה למרום, עכת''ד.

ולפי דברינו נוכל לקבל קצת הבנה בזה, שהביאור הוא שאין צורך לשוב להשורש עצמו ממש, דמספיק מה שיקרב האדם את עצמו כאן ''כפתחו של מחט'' ואז הקב''ה פותח לו כפתחו של אולם, ונמצא שתיקן עד השורש. והיינו גדולתה של תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, רצה לומר שעל ידי התשובה מקרב עצמו עד השי''ת.

פחד מי שאינו שב

ז. אמנם לבל ישמע האדם ויחשוב בנפשו שלפי זה קל מאד התשובה, ובחרטה בלבו כבר תיקן הכל. לא יחשוב כן האדם, דהנה אכן זה אמת שענין התשובה הוא מטובות הבורא [וכמו שכתב רבינו יונה ריש שערי תשובה ''מן הטובות אשר הטיב כו''' וכן מבואר בפסוק ''טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך].

מכל מקום גם מצינו פסוק מפורשת ''וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כו' כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו'' וכתב ע''ז בספר משנת רבי אהרן שהכוונה הוא שהדבר נורא מאד למי שאינו עושה תשובה נכונה, דאצלו נשאר זה בגדר נורא, ועל זה הלא כתיב ''סמר מפחדך בשרי ממשפטיך יראתי''.

עומק הדין

ומבאר שם דברי הגמרא (ועד''ז מבואר בדרשות החת''ס ז''ל) ''ג' דברים מכוסין מבני אדם ואלו הם כו' ועומק הדין''. ויש להבין איזה עומק יש בדין?

וביאר לפמש''כ הרמב''ן ז''ל שיש לאדם שלשה פעמים במשך הויתו שיעמוד בדין בפני ב''ד של מעלה. א' בראש השנה, א' לאחר מיתה, וא' לעתיד לבוא. והיה אפשר להקשות למה שיעמוד בדין לעתיד לבוא, הלא כבר עמד בדין בשעת מיתתו?

אולם הביאור הוא לפמש''כ רבינו הגר''א זיע''א על מה דאיתא במסכת אבות, ''ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון''. וצ''ע מה הם שני דברים הללו, דין וחשבון. וכתב רבינו הגר''א זיע''א דדין הוא על עצם מעשה העבירה, וחשבון הוא על מה שהיה יכול לעשות גם מצוה בזמן שעשה העבירה.

ולפי זה יש להבין גם דברי הרמב''ן, שהאדם צריך לעמוד בדין פעמים נוספות, כי לפי דברי רבינו הגר''א זיע''א נמצא שהיה יכול האדם לעשות משהו עם זמנו שהיה יכול לעשות גם מצוה בזמן שעשה העבירה, ולמשל שהיה יכול להביא השפעה של תורה בעולם והיה מתקן עי''ז כל מיני קלקולים, ועתה נשאר הקלקול, וגם נולד מהקלקול עוד קלקולים עד סוף כל הדורות, לכן צריך שוב לעמוד בדין על תוצאות מעשיו של כל הדורות.

וזהו כוונת הגמרא הנזכר לעיל שעומק הדין מכוסה מבני אדם, שזהו עומק הדין מה שהשי''ת עושה חשבון עד סוף כל הדורות מה שהיה יכול לעשות הרבה מצוות בזמן שעשה עבירה, והבן. ולב מי לא יירא בשמעו עומק זה, ממש משפטיך תהום רבה, ומי זה שיכילנו.

אין כפרה בלא תשובה

וידוע גם כן פלוגתא דגמרא אם ''עיצומו של יום מכפר'' או תשובה מכפרת, וקיי''ל דדוקא בתשובה מכפר, ואם כן נמצא שבלא תשובה נשאר בלא כפרה ר''ל.

ונמצא דחסד ה' שנתן לנו תשובה תלוי אם באמת עושים תשובה ומתקרבים להקב''ה, אבל אם לא עושים נעשה היוה''כ ''נורא מאד ומי יכילנו''. [ויותר מזה יש לפחד, שמי שלא שב הוא כמסכים על העון והוי כמזיד כמבואר שם בספר במשנת רבי אהרן].

השיבנו וסלח לנו

ח. ועל פי דברינו נראה לפרש ב' הבקשות בשמונ''ע, השיבנו וסלח לנו. ולכאורה היה נראה שהם בקשות דומות – רצה לומר לזכות לתשובה, ולמה לן שניהם? אמנם באמת הענין הוא כנ''ל, דהשיבנו אבינו לתורתיך, הכונה לעצם הקורבה דזה שייך אפילו קודם לסלח לנו, וסלח לנו לכפרה. ומובן גם כן מה דהחשיבוהו לב' ברכות ולא עשו ממנו ברכה אחת.

סימן ב' - ונשלמה פרים שפתינו - בענין התפילה בעשי''ת

מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע

א. מצינו במדרש שיש שלשה תפילות שנשמעות לפני השי''ת: א) תפילה בציבור ב) תפילה ביחיד בדמעות ג) תפילה בעשי''ת.

וביאור הענין דרך משל, למי שיש לו דבר עם המלך שיכול לפעול שיושמע בקשתו אצל המלך בג' דרכים. הדרך הראשון -והוא הקשה ביותר- הוא על ידי ההשתדלות שיפעול אצל חבירו, וחבירו אצל חבירו המקורב יותר אל המלך, עד שלבסוף יגיע הדבר למלך. וזה דומה למתפלל ביחיד שהתפילה שלו צריך לעבור דרך המלאכים.

הדרך השני, והוא קל יותר, הוא מה שהמלך קובע שעות מיוחדות לקבלת קהל, דרך משל שלשה פעמים ביום, ואז יכול לבוא בעצמו לחצר המלך ולשטוח לפניו בקשתו, וזהו ענין תפילה בציבור ג''פ ביום.

והשלישת, קל מכולן, שא''צ להשתדל כלל לבוא אל המלך אלא המלך עצמו בה לפעמים לטייל בחוצות קריה, ולפניו יביאו כל ריב וכל נגע. ובעשי''ת הוא בגדר זה השלישי, שהשי''ת ממציא שכינתו בתוכנו בדרך ידידות, ורוצה שנשוב אליו לבקש כל טובתנו ממנו, אני לדודי וגו', וכמלכותא דארעא מלכותא דרקיע.

ימים מיוחדים לתפילה

הנה מבואר שיש ענין קירוב מיוחדת בתפילה שמתפללים בימים אלו. ואנו צריכים להבין טעם הדבר, דמה ענין תפילה לעשי''ת ומה סגולת ימים אלו לתפילה יותר משאר ימות השנה.

ועיין עוד מה שכתב בספר שערי תשובה (שער ב' סימן יד') דעבודת האדם בעשי''ת צריך שיהיה בעיקר בשני פנים, האחד, לעסוק בדרכי התשובה, והשני להתפלל ולשפוך שיח לפני ה' על עונותיו.

וצריכים אנו להבין השייכות תפילה לתשובה, הלא ימים אלו הם בעיקר ימים של עבודת התשובה, ותשובה הוא ענין מצד המצוות והעבירות, אבל תפילה מה ענינו לתשובה יותר משאר המצוות, הלא שב והתודה ולמה לו יותר (ובספר מתנ''ח עמוד יג' ראיתי שהביא קושיא זו בשם הר''י בר יקר רבו של הרמב''ן עיין שם).

עיקר ט''ו מן התשובה

ב. והנראה, דהנה בספר שערי תשובה כתב, ''עיקר ט''ו מן התשובה - התפילה''.

ועיין שם, דמקורו ממה שכתוב בהושע (יד' ג') ''קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו עליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו''. קחו עמכם דברים זה ענין הוידוי, אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, זה ענין התפילה כו', עיין שם.

ובביאור הדברים נראה, דהנה עיין מה שנתבאר לעיל בסימן א' בענין התשובה שישנן שני חלקים לתשובה, הכפרה והקורבה. הודיוי המכפר, והתשובה המקרבת. ולכאורה זהו ביאור ענין הפסוק ''קחו עמכם'' נגד וידוי, ו''אמרו כל תשא עון'' נגד תפילה, שהוא ענין הקורבה שבתשובה.

ולבבו יבין ושב

וההבנה בזה, דפעולת הקורבה תלויה בלב, כמבואר בפסוק ''ולבבו יבין ושב'', וכדמצינו ''וסור מרע בינה'', שיש ענין בתשובה התלויה דוקא בבינת הלב. והוא משום שהקורבה של תשובה נפעלת דוקא על ידי עבודה שבלב. והנה אמרו ז''ל איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה, הרי נמצא דלהגיע לשלימות הלב והקורבה להשי''ת, צריך דוקא תפילה.

ועיין במבי''ט בספר בית אלקים (שער התשובה פ''א) שמבאר שני החלקים האלו של התשובה, וכתב דחלק זה של הקורבה שיש בתשובה הוא דומה לקרבנות, ע''ש. ופשוט שזהו עומק כוונת רבינו יונה ''ונשלמה פרים שפתינו'', רצה לומר מה שהקרבנות היו פועלים, פועלים אנו בתפילתנו עתה היום, רצה לומר הקורבה להשי''ת.

תפילה על מזיד

ו. ועיין בפירוש תלמידי רבינו יונה למסכת ברכות (דף ג' ע''א בדפי הרי''ף) בביאור הפסוק ''ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתיך'', שכתב שהענין דבוק לפסוק שאחריו במזמור, ''כי לא תחפוץ זבח ואתנה''.

והביאור הוא, שדוד המלך ע''ה אמר על עצמו שחטא במזיד והרי על מזיד אין אדם מביא קרבן. ולכן התפלל ''ה' שפתי תפתח'' שלא יהא תשובתו אלא על ידי תפילתו להשי''ת, שהרי התפילה מועלת גם על מזיד, עיין שם. וכן בימינו לאחר חורבן ביהמ''ק, שבזמן הזה אין קרבנות ואנו בגדר ''כי לא תחפוץ זבח'' שהשי''ת אין לו חפץ בקרבנותיו, שאילו כן היה בונה לנו בהמ''ק, לכן אנו צריכים ש''נשלמה פרים שפתינו'' ובכן מקדימים תפילה זו ''ה' שפתי תפתח''.

וכן בענינינו אפשר לומר ששני אלו הטעמים הן הן הקשר תפילה לתשובה. רצה לומר מה שחטאנו במזיד, וגם מה שאין לנו קרבנות, גורמים שלא נשאר לנו דרך קורבה, אלא על ידי תפילה.

ומעתה יובן המדרש הנזכ''ל, שחשובה תפילת יחיד בימים אלו כתפילת הציבור, שהוא מחמת הקורבה שיש בימים אלו אל ה', שעי''ז מגיע אף המתפלל ביחידות לקורבה שיש בשאר הימים רק על ידי זכות הציבור. וזה יסוד נפלא!

סימן ג' - עשי''ת - בינונים תלויים ועומדים

(משא ומתן בדברי רבותינו הקדושים)

שלשה ספרים נפתחים

א. איתא במסכת ראש השנה דף ט''ז ע''ב, א''ר כרוספדאי אר''י שלשה ספרים נפתחין בראש השנה אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינונים. צדיקים כו', רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר, בינוניים תלויים ועומדים מר''ה ועד יוה''כ, זכו, נכתבים לחיים, לא זכו, נכתבין למיתה כו', עכ''ל.

ובביאור כונת הגמרא ''זכו ולא זכו'', ע' ברמב''ם (פ''ג מה' תשובה ה''ג) שכתב בזה''ל ''וכשם ששוקלין זכויות אדם ועונתיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחו''א כו', מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יוה''כ, אם עשה תשובה נחתם לחיים, ואם לאו נחתם למיתה, עכ''ל. נמצא ד''זכו'' כונתה שעשה תשובה, וכן להיפך ח''ו.

דברי העמק ברכה

והנה הקשה בספר עמק ברכה, דצ''ע למה בעינן דוקא שיעשה תשובה יותר משאר מצוות, הא בבינוני כל שעושה מצוה אחת מספיק להכריעו לכך זכות, ולמה דוקא תשובה. ומתרץ העמק ברכה שהדין דראש השנה הוא על המצות והעבירות של השנה שעברה, ולכן לא יועיל עכשיו אם יעשה איזה מצוה שזהו כבר מחשבון השנה החדשה. ולכן צריך דוקא שיעשה תשובה.

וראיתי מקשים דאם כן גם תשובה לא יועיל, שהרי הוא מחשבון השנה החדשה, והוא קושיא חזקה לכאורה. אולם מצאתי בספר ליקוטים על הרמב''ם שכבר עמדו ע''ז המפרשים, ופירשו שחיוב התשובה הוא דבר שחל תיכף בשעת עשיית העבירה, ולכן עכשיו שעושה תשובה הוא נזקף לחשבון של אתמול, כי הוא מקיים למפרע חיובו לעשות תשובה.

קושיא על העמק ברכה מלשון הרמב''ם

ומכל מקום עיקר התירוץ תמוה לכאורה, ממה שכתב הרמב''ם ז''ל אח''כ (שם ה''ד) ''ומפני ענין זה נהגו כל ישראל להרבות בצדקה ומע''ט, ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יוה''כ יתר מכל השנה'', עיין שם. הרי מבואר מדבריו ז''ל שחלק מן התשובה הוא שירבה במצוות, ולפי דברי העמק ברכה אינו מובן, מה יועילו מצוות אלו להכריע דין של השנה הקודמת, הא מצוות הללו אינם יכולים עתה להצטרף לחשבון הישן, וצ''ע.

מי שלא שב בעשי''ת

ב. ויש להקשות כמה קושיות בעיקר דברי הגמרא. האחד, בזה שנתבאר ד''לא זכה נחתם למיתה''. דלמה יתחייב מיתה, הא אם בינוני הוא, הכונה שיש לו מחצה עבירות ומחצה מצוות, ואם כן למה יענש מצד העבירות, הא יש לו גם מחצה מצוות. ועוד, שהרי ממדותיו יתברך שהוא ''רב חסד מטה כלפי חסד''.

וגם אינו מובן כל כך (כה''ק בספר הליקוטים על הרמב''ם) למה ניתן כלל עשי''ת לבינונים, והא בראש השנה עצמה למה לא נפסק דינו מטעם דרב חסד מטה כלפי חסד, שהרי זה ענין גם בראש השנה עצמה, וכבר היה הדין יכול להגמר לכל שלשת הכתות תיכף בראש השנה עצמה.

ועל כל פנים נימא דלא יענש ולא יקבל שכר, ונזקוף דינו על חשבון שנה הבאה לראות מה יעשה במשך השנה, אם יעשה יותר מצוות או עבירות. וכדכתיב ''עד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו'' וכל עוד שיש לו זמן לזכות בדין האיך נדייניה דיינא להאי דינא, הרי איש זה לא חטא יותר ממה שהטיב.

תירוץ הלחם משנה

והנה תירץ הלחם משנה, שהטעם הוא שאם לא יעשה שום מצוה או עבירה בעשי''ת, נמצא ממילא שעבר על מ''ע של תשובה, וזה בעצמו הוי חטא. ונמצא שהכריע לחובה, ע''ש.

ואמנם כל זה לא יועיל כ''א לתרץ קושיא הראשונה, למה צריך דוקא תשובה הא כל מצוה יכריעו לכף זכות. אבל אכתי תקשה קושיא השניה, שנכריע בראש השנה עצמה, שזה לא יתורץ, דהא לא הגיע עת לעשות תשובה.

ואף שמחוייב האדם לעמוד בתשובה כל ימיו, מכל מקום לא על זה איירינן הכא, שהלח''מ מיירי על חובת השעה לעשות תשובה מיוחד בימים אלו. ופשוט, שהרי חובת תשובה של כל השנה כבר הוא נכלל בחשבון של המחצה מצוות ועבירות של השנה הקודמת, ושוב לא יועיל להכריע המשקל ותבריה לגזיזיה, וע''כ שכונתו מצד החיוב בזמנים אלו.

להכריע את כל העולם

ובאמת הדבר קשה מיניה וביה ברמב''ם (פ''ג שם), דהנה בהלכה ג' שם הביא הדין דלא שב חייב מיתה, ואח''כ בהלכה ד' כתב ''לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולו כאילו חציו זכאי כו', חטא חטא אחד, הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה'' (והוא בקדושין מ' ע''ב) עיין שם.

והנה מבואר, שלא נתחייב כל העולם אלא אם כן חטא חטא אחת, אבל בלא''ה לא היה הרע יוצא מלפניו להשחית העולם (ועיין עוד מש''כ בהלכה ב', אדם שעוונותיו מרובים כו'). ולכאורה הוא דלא כמה שכתב בהלכה ג', שאם רק לא עשה מצוה חייב מיתה.

קושיית הטורי אבן

ג. והנראה בעזה''י, דהנה בספר טו''א הקשה על דברי הגמרא בראש השנה שם - דצדיקים ורשעים נחתמים לאלתר, דנסתר ממה שכתב לעיל מיניה בגמרא שם ע''א, דקתני במתניתין שם ''בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון'' ושם בגמרא, ''הכל נידונים בראש השנה וגזר דין שלהם ביוה''כ ולא בראש השנה'', ולהיפך ממה שכתב בגמרא שם ע''ב, דצדיקים ורשעים נחתמים לאלתר.

תירוץ רבינו הגר''א זיע''א (או''ח תקפ''ב)

ועיין בהגהות הגר''א לאו''ח (סו''ס תקפ''ב בדין אמירת חתמנו בראש השנה) שתירץ, שישנן שני דינים שעוברים על האדם ביום ראש השנה, שהם המדוברים כאן.

האחד, מה שבראש השנה נידונים לגבי עוה''ב, וכמו שכתבו התוספות (ראש השנה טז:) על מה דחזינן רשעים חיין ומאריכים ימים והיכן המיתה שנגזר עליהם, שתירצו דמיתה כונתו מיתת עולם דהיינו גהינום, וחיים כונתו חיי עד, רצה לומר עוה''ב, דדין זה נכתב ונחתם לצדיקים ורשעים תיכף ולבינונים ביום הכיפורים.

השנית, מה שנידונים לגבי חייהם בעוה''ז, פרנסה ובריאות וכדומה, דזה נכתב בראש השנה ולא נחתם -אף לצדיקים ורשעים- עד יוה''כ, וזהו כונת המשנה שבראש השנה כל באי עולם עוברים, דכונתו לדין עוה''ז, והם המה שני הדינים המדוברים כאן ואין סתירה בין שני הסוגיות (ועיין שם כל דבריו ואכמ''ל).

תמיה על תירוץ הטו''א

אמנם בספר טורי אבן מתרץ בקצרה, שבאמת כונת המשנה הוא דוקא לבינונים, ומה שסתם ולא פירש הוא משום דרוב בני אדם בינונים הם, והרי מתניתין ברוב בני אדם מיירי עיין שם.

ולכאורה תמוהים הדברים מה שכתב דרוב בני אדם בינונים הם, האיך שייך לומר כן, והא כמעט ולא יתכן שיהיה המשקל בשויון כל כך שיהא האדם ממש מחצה על מחצה. ואפילו יחידים כמעט לא מצינו, וכל שכן רבים כמעט שבמשך כל שנות העולם לא היה כדבר הזה משקל בשוה ממש, כי הנה בכל מצוה ומצוה פרטים על גבי פרטים, אם נעשה בכונה, ובשלימות, ובשמחה וכו', עד שכמעט ולא שייך דבר כזה כלל וכלל, ובאמת הוא פלא.

ושאלתי ד''ז לגאון אחד שליט''א, ואמר לי שגם הוא נתקשה בזה מאד האיך יתכן רוב העולם שיהיו בינונים, דבר נדיר כזה, שיהיו כל העולם דיניהם מאוזן בלא תוספת לכאן ולכאן אף כחוט השערה יותר. וציין לי שגם בריטב''א כתב כדברי הטו''א עיין שם, וצ''ע.

ועיין בשערי תשובה שער השני, שמבאר שכל אחד מישראל חייב בתשובה בימים אלו, והטעם משום שבגמרא מבואר שהגזר דין נחתם ביוה''כ, ומשמע מזה שהבין שהוא ענין השייכת לכל אחד, וצ''ע כנ''ל.

יוה''כ לרשעים

ד. וכדי לבוא על הענין, נקדים קושיה אחת פשוטה, והוא, דעצם הדין דרשעים נחתמים לאלתר, ובינונים תלויים עד יוה''כ, יל''ע מאיזה טעם לא ניתן גם לרשע זמן לשוב עד יוה''כ, והא כתיב ''כי לא אחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה'', ומדת הרחמים נותנת גם לחטאים לחזור בתשובה.

ואולם צריך לומר בפשיטות, דרשע זה דקאמר, היינו רשע כזה שלא שייך אצלו תשובה כלל, ולכן נחתם דינו לאלתר.

דברי הגרי''ז ז''ל על הרמב''ם

ודבר זה מוכח מדברי הרמב''ם ז''ל בהלכות תשובה. דהנה ז''ל הרמב''ם (פרק ג' ב-ג) כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות. מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק. ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע. מחצה למחצה בינוני. וכן המדינה אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן הרי זו צדקת. ואם היו עונותיהם מרובין הרי זו רשעה. וכן כל העולם כולו:

אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו שנאמר על רוב עונך. וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו'. וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם. ושקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם. יש זכות שהיא כנגד כמה עונות שנאמר יען נמצא בו דבר טוב. ויש עון שהוא כנגד כמה זכיות שנאמר וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות והוא היודע היאך עורכין הזכיות כנגד העונות:

והקשה מרן הגרי''ז זצוק''ל (מובא בספר אפיקי מים מהגר''מ שפירא שליט''א), איזה ראיה מביא הרמב''ם ז''ל מלשון ''כי רבה רעת'' דאזלינן בתר רוב, והא שפיל לסיפיה דקרא, ''וכל יצר מחשבות לבו -רק- רע כל היום'', הרי מבואר לא היה זה רק רוב אלא כולם רעים לגמרי, בלא שום טוב אפילו במיעוטו.

ותירץ הגרי''ז ז''ל דהא דכתיב ''וכל יצר מחשבות'' הוא רק טעם שהשם לא האריך אפים אתם, משום שידע שלא יתכן אצלם תשובה כלל (ועיין בספורנו שם שכתב גם כן הכי) אבל עדיין היתה במעשיהם מיעוט טוב, והדין נקבע על פי המעשים.

חזינן שישנן שני מיני רשעים, רשע שקיבל על עצמו לשוב, ורשע שלא קבל. וחלוק דיניהם, ורק הרשע שלא קיבל על עצמו לשוב, ואדרבה כל יצר מחשבותיו להמשיך לחטוא, הוא הרשע שמת מיד בעוונותיוח, אמנם הרשע שקיבל על עצמו לשוב מרוב חרטתו, באמת הקב''ה נותן לו עד זמן לשוב אליו, ואינו מת מיד, והוא כמש''נ.

עז פנים לא ישמע מוסר

והדבר הוא כעין מה שאמרו ז''ל ''עז פנים לגהינום'', שהקשה על זה הגאון רבי אלחנן ווסרמאן ז''ל הי''ד דהלא שייך תשובה עד יום מותו, ואם ישוב למה לא יזכה לחיי עולם הבא ככל בן ישראל.

ותירץ ז''ל, דדרך העז פנים שלא ישמע מוסר ולא יקבל תוכחה, וצדיק הוא בעיני עצמו שלא ראה לנפשו אי פעם איזה חסרון. ולכן עזותו יגרום שלא יקבל תוכחת מוסר ולא יחזור בתשובה, ובאופן שממילא ילך לגהינום. כמו כן הרשע שלא מקבל לשוב הוא רשע מסוג אחר, וההוא הוא שנחתם למיתה מיד.

הבנה חדשה בגדר בינונים

ולפי זה נצמח הבנה חדשה בגדר ''בינונים'' ו''רשעים'' המבואר בגמרא. שלפי זה נמצא דבינונים -אין הכונה שאינו רשע כלל אלא הכונה שאינו רשע שנשתרש ברשעו כל כך עד שלא יתכן אצלו תשובה, שלכזה רשע ניתן זמן סליחה וכפרה עד יוה''כ.

ונראה בעזה''י שזה מדוייק מאד בגמרא, מה שכתב רשעים גמורין כו' וצדיקים גמורין כו' דלשון גמורין מורה על התייצבות מוחלטת על דרך ההוא שלא יהיה שייך שום שינוי בעתיד, וכדמצינו בבן סורר ומורה שנהרג ע''ש סופו, שהוא מטעם זה.

אלא שעדיין צריך הדבר הסבר למה נקרא האדם הזה בשם ''בינוני'', שלפי פשטות הענין משמע שאינו רשע כלל. וצריכים אנו להבין התואר רשע הניתן לאדם הזה.

בינוני לפי משקל קל דעות

ה. וביאור הענין נראה בעזה''י, דעצם ענין זה דספר החיים וספר מתים אין זה רק ענין של שיקול העונות והמצוות, אלא הוא נידון כללי כלפי האדם, אם הוא אדם שדרך חייו שייכים יותר לספר החיים, רצה לומר שעיקר עסקו, קביעותו ומחשבתו קבועים הם בעיקרם ברוחניות ודברי קדושה, או שהוא אדם ששייך יותר לספר מתים, שהאדם הזה הוא בגדר מת מחיים, ורשעים בחייהם קרויים מתים.

וכך הוא הבנת המדובר בענין ''המשקל התלוי בקל דעות'' שכתב הרמב''ם ז''ל שם בסוף ההלכה, להכריעו לכף זכות או להיפף ח''ו, שאין עיקר דרך המשקל על ידי מספר המעשים, אלא על איכותן, אם הם מעשים שהרגילוהו ללכת בדרך הגויים עד שהגיע למצב שכבר אינו חושב על דרך היהדות וכאשר אנו רואים ד''ז לפעמים ר''ל, שהם המה מעשים אשר מכריעים את המשקל בדרך מוחלט ושעל ידם יכתב בספר מתים.

וכן הוא להיפך, ומדה טובה מרובה. אדם אשר נופל בפח היצר לפעמים, אבל עיקר דרך חייו בצדק ובמשפט, תורתו אומנתו, מתוך ירא''ש אמיתית. אם כן במשקל קל דעות יתכן שאין המעשים הרעים בכחן להכריע הכף יען אשר הוא אדם העומד על דרך הטוב, שזהו האדם ששייך ל''ספר החיים'' כי מסכת חייו הם מסכתא של אור החיים.

ואולם רוב העולם אינם בדרך מוחלט לשום צד, אלא הם אנשים משתדלים להיות טוב, וגם לפעמים לטעום מן מה שאינו טוב, ומושפעים מחדשות ועניני הרחוב שהם רחוקים מתורה עד שנהיה כעין שני דרכים לפניהם, כי לא החליטו להחזיק בחוזק בשום דרך. וזהו הבינוני שבמשקל קל דעות. (ושמעתי ת''ל שכבר מבואר במאירי ושאר מקומות ענין זה של בינונים, וכמש''נ).

מי נכתב בספר החיים

וזהו עיקר מושג של תשובה שניתן מקום ''לשוב'' להקב''ה, שחוזר וקושר עצמו בשורש הבריאה ואז ''שב'' למקורו, וכבר ביארנו ד''ז באורך במקו''א שיש ב' ענינים בתשובה כפרת העונת, ועצם הקורבה להשי''ת בדרך מוחלט בהתייצבות על דרך הטוב הוא העיקר של תשובה בימים אלו כדי להכתב בספרן של צדיקים ביוה''כ, שעל ידי זה יצא מכלל בינוני ובזכותה מקבל כפרתו.

וזה עומק כונת הרמב''ם ז''ל כאן, ד''בינונים'' הכונה מי שעוד לא נאבד לגמרי אפשרותו לחזור לשורש ולהתקשר, דאז שייך מדת הרחמים. אמנם רשע מוחלט שלא ישוב נקבע תיכף למיתה.

פוסעים על שני הסעיפים

ו. ובזה מובן היטב מאד דברי הריטב''א והשערי תשובה והטו''א שכתבו דרוב העולם בינונים, שלכאורה תמוה וכמשה''ק לעיל בדבריהם עיין שם. אמנם דלפמש''כ מובן היטב מאד שהכונה בזה הוא, דכל העולם הם במצב בינוני, שאינם מוחלטים לגמרי לצד הטוב או לצד הרע, והם בגדר פוסעים על שני הסעיפים, תמיד חוזרים מצד לצד, וזהו דבר מצוי מאד באמת שיהיה האדם ביד יצרו מתחלף מכאן לכאן, וגם רשע וצדיק יכול להקרא בינוני כל עוד שלא תפס איזה צד בהחלטיות, וזה תוכחה ומוסר גלויה מאד, וגם חיזוק גדול לשב.

עד שיעיד עליו יודע תעלומות

ומטיא משמיה דהגאון מרן הרר''ש בירנבוים (שליט''א) [זצ''ל] ביאור מה שכתב הרמב''ם ז''ל בה' תשובה שמדרגת התשובה הוא ''כשיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב בדרך זה עוד''. דלכאורה צ''ע למה צריך שיעיד עליו יודע תעלומות, נמתין לראות אם יעשה ד''ז עוד הפעם, ואם כך לא נקבל תשובתו למפרע.

ותירץ הגהנ''ל, שענין התייצבות אין כונתה שלא יעשנה עוד, אלא הכונה שמדרגת תשובתו היום יהיה מוחלט כל כך עד שלפי מצבו זה לא שייך שיעשנה עוד. שכשאדם מגיע למדרגה זו, אם ח''ו יפול עוה''פ, יהיה על כל פנים נפילה חדשה שאינה המשך מנפילה ראשונה. ונמצא שהועיל תשובתו כל כך שלע''ע לא שייך שיפול שוב כהמשך ממעשיו הראשונים. ודפח''ח.

ימי כפרה לכל ישראל

ובזה מובן מאד מה שנקבע עשי''ת ויוה''כ כימי תשובה לכל ישראל, כלשון הרמב''ם ז''ל ''והם ימי תשובה וכפרה לכל ישראל כמבואר ברמב''ם (ה''ד שם). ולכאו' אינו מובן האם מפני כמה בינונים הוצטרכו כל ישראל לעשרה ימים של תשובה גמורה.

וכן ילה''ק על מה דאיתא במדרש, תכלית ימים שנים, תכלית שנים ראש השנה, תכלית ראש השנה יו''כ תכלית יו''כ תשובה תכלית תשובה עוה''ב, עכ''ל. וכי זה לכמה בינונים נאמרה, שיתכן בזה לשון ''תכלית ראש השנה יוה''כ''.

אע''כ מבואר כדברי הטו''א ז''ל דרוב העולם בינונים, והיינו בינונים במצבם, הפכפכנים בטבעם, מתהפכים ברוחם מצד לצד. וזה כמעט בכל אחו''א. ולכן שפיר נתקן לכל ישראל ימים אלו לתשובה.

ונראה בעזה''י שמדוקדק ד''ז בגמרא מה שכתב רשעים גמורין כו' צדיקים גמורין, דלשון גמורין מיותר לכאורה, אולם נראה שהכונה כנ''ל, גמורין ומתייצבין ע''ד לא טוב עד שכבר אפשר לפסוק דינן למיתה כבר עתה, וכדמצינו בבן סורר ומורה.

תכלית עשי''ת

ז. ובזה סרו כל התמיהות שנתקשינו (באות א' - ב') בסדר תשובת הבינוני שאין לו עצה אלא בתשובה. דלפמש''כ הביאור פשוט, דמה דלא שייך שאר מצוות הוא משום שאין הדין הזה ענין של מצוות ועבירות, וכמו שנתבאר, אלא דין כללי על האדם אם ישוב להשי''ת בכל לבו וכל נפשו, או ישאר במדה הממוצעת, ומה יועיל לו להוסיף עוד כמה מצוות. דכל עוד שלא נתהפך ונתייצב על דרך טוב ממש לא שייך לדונו לחיים.

וגם מה שנתקשינו למה לא נפסוק דינו תיכף בראש השנה משום דמדותיו של הקב''ה רב חסד מטה כלפי חסד, גם זה אין לו שחר, דהא רצון הבורא בימים אלו הוא שיחזור אליו, שאין התכלית כאן ענין משפט והכרעת המשקלות כפי מספר המעשים, אלא כל הענין הוא שיחזור להשי''ת בכל לבו ויתחיל הכל מחדש לבחור בטוב בראשית דרכו בשנה הזאת, ומה שייך מטה כלפי חסד לזה.

נהגו כל בית ישראל

וזהו ביאור מה שכתב הרמב''ם ז''ל ''ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ומע''ט'' ונתקשינו הא בעינן תשובה ולא סתם מצוות. אולם להמבואר יש לומר, שאין כונת הרמב''ם ז''ל שהאדם יעשה כן כדי להוסיף זכויות ולהגדיל מספרים בלבד, אלא הטעם הוא משום שהוא מדרכי התשובה שירגיל עצמו להתייצב ע''ד טוב במעשיו ודרכיו ופעליו, וזה לא שייך בלי פעולות של הטבה וקיום התורה ומצוות.

ומה שכתב דתלוי במצוה אחת, הכונה הוא משום שודאי יגיע האדם להתייצב על דרך מסויים עד שכמעט וחסר רק איזה מצוה קלה כדי לגמור הכרעתו בעצמו, וכונת הרמב''ם ז''ל למצוה כזאת שיש בכחה להכריע ענין זה, אשר אינו מובן לערכנו איזה בכחה, וכמו שכתב בה''ב דשיקול זה תלוי בקל דעות לדעת איזה מצוה יהיה אותה מצוה שיכריע על איזה דרך מתייצב העולם, ולכן ירבה במעשים טובים, שהרי מי יודע אולי בזה יוחלט מצבו להתייצב על דרך טוב ולהכתב בספרן של צדיקים גמורים.

סימן ד' - ''לדוד ה' אורי וישעי''

תוכן העניינים

מחנה שכינה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה