שער היסודות
בעזרת השי''ת ויתעלה - חודש ניסן
סימן א' - הפתח הראשון בעבודת השם
שיכיר האדם ערך עצמו
אלו הם דבריו הקדושים והנוראים של רבינו יונה ז''ל בפתח ספרו ''שערי העבודה'' (נדפס לראשונה מכתב יד בשנת תשכ''ז לפ''ק) וזלה''ק:
''הפתח הראשון הוא, שידע האדם העובד ערך עצמו, ויכיר מעלתו ומעלת אבותיו, וגדולתם וחשיבותם וחבתם אצל הבורא יתברך. וישתדל ויתחזק תמיד להעמיד עצמו במעלה ההיא ולהתנהג בה תמיד, בכל יום ויום יוסיף אומץ לקנות מעלות ומדות אשר יתקרב בהם לבוראו וידבק אליו. ואם היה ראשיתו מצער, אחריתו ישגא מאוד. ויעשה אשר לא יבשו אבותיו מדרכיו וממעשיו כפי כחו והשגת ידו. ויצא לו מזה כי כאשר יתאוה תאוה ויעלה בלבבו גאוה לעשות דבר שאינו הגון, יבוש מעצמו ויבוש מאותיו, וישיב לנפשו ויאמר אדם גדול וחשוב כמוני היום שיש בי כמה מעלות טובות רמות ונשאות, ושאני בן גדולים בן מלכי קדם, איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים ולאבותי כל הימים.
ואם חלילה וחס לא יכיר מעלת ומעלת אבותיו, נקל יהיה בעיניו ללכת בדרכיו הפריצים להגלות נגלות כאחד הנבלים למלאת תאותו בחיקו. כאשר אמר המשל, כל מי שאינו מתבייש מנפשו אין לנפשו ערך בעיניו, על כן האיש העובד ישתדל תמיד להשיג ערכו וערך הצדיקים והחסידים, ומעלתם חשיבותם וחבתם לפני השם יתברך ודבקותם, ויבין וישכיל וידע כי יוכל להשיג מעלתם וחשיבותם, כאשר יעבוד כמותם כל ימי חייו ועתותיו ושעותיו ורגעיו כפי כחו והשגתו. כמו שנאמר כי קרוב אליך הדבר מאוד בפך ובלבבך לעשותו, כי האל יתברך אינו מבקש מבני אדם כי אם לפי כחם כאשר יתבאר בע''ה וגם האבות ז''ל לא עבדוהו כי אם לפי כחם והשגתם, עכ''ל.
יסוד היסודות
תקופת יציאת מצרים הוא תקופת חיזוק האמונה, אשר זהו יסוד ושורש לכל עבודת האדם בכל משך השנה. אבל לפני שמתחיל בעבודה, צריך האדם להאמין גם בכח עצמו, עד היכן יכול הוא להגיע ומהו גודל כחותיו ומעלותיו, עד אין תכלית. והרי חז''ל אמרו, ''אל אמונה'' שהאמין בעולמו ובראו, ע''כ, שהרי זה גם כן אמונה, להאמין בעצמו.
וביאור עומק כונתם ז''ל, כי כן הוא דרך האדם לפי ראות עיניו שאין שום דרך לגוף האדם להשיג איזה מדרגה בעבודה רוחנית, ובאמת זה הוא דרך פיתוי היצר, להגביל השגות האדם לשים גבול לעבודת השי''ת, אבל הבורא יתברך ''מאמין'' בעולמו, שיודע שביכולתנו להביא הבריאה על תכליתה, שהרי ברא אותנו ויודע גבול יכלתינו האמיתית, האיך ביכולת האדם להביא הבריאה על תיקונה.
יותר מעונש הגהינום
וכבר שמענו תוכחת רבינו אור ישראל מסלנט זצוק''ל, שהיה אומר, שיותר גרוע הוא מי שאינו מכיר מעלותיו, ממי שמכיר חסרונותיו. כי בהכרת החסרון בלבד נשבר לב האדם בקרבו באומרו מה אני ומה אני ספון כלי רק מלא רמה ותולעה, ואפילו אם יעבוד לתקן מדותיו הגרועות, עדיין לכלל עשה טוב לא הגיע, אבל מי שמכיר כחו ויכלתו יודע שאין שיעור לגבול יכולת האדם עד שמי השמים.
ומטי משמיה דהגר''א ז''ל שהיה אומר על עונש הגהינום, שיותר מכל הצער, ויותר מכל האש של הגהינום, יותר מכל זה הוא הצער שיש להאדם מיד שיצא נשמתו שמעבירים אותו על פני העולם ומראים אותו מה היה יכול לעשות, ועד היכן היה יכול להגיע. שאין שיעור לצער הזה השם ירחם, כאשר האדם רואה מה שהיה יכול להיות, ולמה היה יכול להגיע, ועכשיו כבר אין לו היכולת להגיע לזה עוד.
עוד מעט ל''ג בעומר
והנה אנו מתקרבים ובאים לימי הספירה, אשר הם ימי עליה והתבוננות לקראת מתן תורה, אשר הוא תכלית כל הבריאה כולה, ותכלית כל יציר נוצר, לעמול ולעבוד על דברי התורה בכל עת ורגע אשר בידו. ומצינו שהדבר הראשון שרוצה ה' מאתנו הוא מה שתבע הקב''ה מתלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה לזה.
והרי יש לשאול, הלא תלמידי ר''ע כולם צדיקים היו בתכלית למעלה מהשגתינו ואיך נגזר על תנאים קדושי עליון עונש כזה, והאיך יכשלו בדבר כזה עד שנגזר עליהם כלייה.
אביזרייהו דרציחה
והנה איתא בגמרא סנהדרין דף צ''ט, מכאן אמר רבי אליעזר המודעי המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמלבין פני חבירו ברבים אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא.
וקשה להבין גודל העונש על דברים האלו, שהרי אפילו על עבירות חמורות יש חלק לעוה''ב, כגון רציחה, שאפילו שהוא חייב מיתה, מכל מקום יש לו חלק לעולם הבא, ואילו מלבין פני חבירו ברבים שהוא רק משום אבזרייהו דרציחה, דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חוורא, אבל לרציחה ממש לא הגיע, אם כן האיך אפשר שיהיה עונשו יותר חמור מרציחה עצמה.
יסוד הבריאה
אבל הביאור מובא בשם המשגיח הגר''י קירזנער זצ''ל (בספר מעוז לתם) שהיה מבאר הענין על פי מה דאיתא בפסוק ''ובהיכלו כולו אומר כבוד''. שאינו מובן מה הוא הכבוד שיש בהיכל ה', וכי הוא צריך לכבוד המדומה שלנו.
אלא ביאור הענין הוא, ש''כבוד'' כונתה חשיבות לדבר שאין זה ענין לכבוד מדומה, אלא כך ברא הקב''ה לבריאתו, כדי להפיק תועלת מאיזה דבר חייב האדם לכבד אותו הדבר, שעל ידי שהאדם מכבד משהו בזה הוא מראה חשיבותו של אותו דבר ובזה זוכה לתועלת ממנה. ולהיפך, מי שמבזה דבר, לא יזכה לתועלת ממנה. וזמש''כ ''ובהיכלו כולו אומר כבוד'' רצה לומר שהכל הולך לפי הכבוד שבני האדם נותנים לדבר ההוא.
וכבר מצינו באדוננו דוד המלך ע''ה (מלאכים א' א') ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו . אמרו רבותינו (ברכות ס''ב ב) כל המבזה בגדים, אינו נהנה מהם לסוף, לפי שקרע את כנף המעיל לשאול. שזהו יסוד הענין לדעת להעריך נכון כל דבר, ואם אינו עושה כן אינו שייך לאותו דבר.
להוציא חבירו מתוך הבריאה
ובכן מי שמלבין פני חבירו ברבים, הרי על ידי שמבזה אותו ברבים, הוא מפרסם לכל שאין לאדם הזה מה למכור, שאין לו חשיבות כלל ואין בו צורך, ובכן בזה הוא מונע מהאדם הזה השייכות להשפיע על הבריאה, וגוזל ממנו את תכליתו בבריאה. שבזה שמשפילו מיד נפסק כח ההשפעה של זה האדם, וכאילו הוציא אותו מתוך הבריאה.
ובכן זהו טעם גודל העונש עד שאין לו חלק לעוה''ב. כי כל מה שברא הבורא יתברך זה העולם הוא לתכלית שיכבדו כל נברא וכל האמצעים שיביאו זה העולם לתכלית שהוא לקדש שמו בעולם. ואילו האדם הזה שמבזה חבירו, ואינו מבין כלל כל מכוון הבריאה, ונמצא בתוך ד' אמות של עצמו, אין לזה האדם שום קשר עם הבריאה, ולכן אין לו חלק לעוה''ב.
פגם במסורת התורה
וזהו גם כן הטעם מה שנענשו תלמידי ר''ע על שלא נהגו כבוד זה לזה, דודאי שאין הפגם הזה לפי ערכנו כלל וכלל, אלא פגיעה דק מן הדק, ומ''מ היה עליהם תביעה משום שהם היו מוסרי התורה לדור דור, והתורה שהם ילמדו, זה התורה שיעבור לדורות הבאים עד דורי דורות, ובכן אם אך יש איזה פגם קטן, במשך הדורות יתהפך לפגם יותר גדול. ולגודל מדרגתם גזר חכמתו יתברך להענישם. וכדיבואר עוד:
טעות בני ישי
דהנה המשגיח הגה''ר יחזקאל לעווענשטיין זצ''ל היה מבאר דבר זה (העתק מתוך שיחותיו בכת''י מאת הגאון הצדיק הרב משה פיבובוז שליט''א) על פי מה דאיתא בנביא שבא שמואל למשוח את בן ישי (שמואל א' ט''ז):
''וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ...וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ...וַיֹּאמֶר אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יראה ללבב...וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן...וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא...וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו''.
מדברי הנביא מבואר שהאחים לא עלו על דעתם כלל שיהיה דוד המלך האדם שיבחר בו השם למלך על ישראל, כי אפילו לא הביאו אותו לעמוד יחד עם שאר הבנים של ישי לראות אם יבחר בו שמואל, ואפילו לא ראו בו ענין שוה לשאר הבנים. ונוכל רק לתאר גודל ההתפעלות כאשר אמר ה' לשמואל למשוח אותו למלך על ישראל. על שהיה להם טעות כל חייהם על אחיהם דוד, שלא כבדו אותו לנכון, ולא התייחסו אליו נכון.
זעקת המשגיח הגר''י לעווענשטיין ז''ל
אבל עם כל זה מצינו כשלחמו ישראל נגד הפלישתים, והיה גלית מחרף ומגדף מערכות אלקים, שהגיע דוד המלך בשליחות אביו (שם פרק י''ז) וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת (ממערות) מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד...וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז...וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ.
ודברי אליאב אינם מובנים כלל, הלא הוא עצמו היה עומד שם בשעה שהגיע שמואל למשוח את דוד, ויודע הסוד שבאמת דוד הוא המלך על ישראל, ואם כן איך זה שכעס על דוד לאמר לו כל הדברים האלו, איך לא השפיע עליו כל המעמד הנורא שהיה בשעה ההוא.
וזעק המשגיח ז''ל, ''מכאן רואים שהכל הולך אחר הנקודה הראשונה!'' שאם נכנס בלב האדם טעות בתחילת דרכו בקודש קשה אחר כך מאד לעוקרו. כי אליאב ושאר האחים היה להם טעות כל החיים, וחשבו שדהע''ה הוא ממש כלום, ואין שם מה לראות, ובכן אפילו לאחר שעמדו שם במעמד הנורא היה קשה מאד להוציא את הטעות מתוך ללבם, ולכן אליאב עדיין בטעותו עמד.
אל תעשו כמעשיהם
''והיה העולם שמם עד שבא ר''ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להן ואלו הן ר''מ ורבי יהודה ור' יוסי ור''ש ור''א בן שמוע (יבמות ס''ב) כי בביאתו לימד אותם ואמר להם ''בני אל תעשו כמעשיהם'', רצה לומר תקחו מוסר ממה שאירע לכל כ''ד אלף תלמידי שלימדתי בילדותי, מה קרא להם ועל מה נענשו אם יהיה פגם עכשיו בלימוד התורה, יקשה מאד מאד לעקרו אח''כ, דשבשתא כיון דעל על, וזה מה שלימד אותם ר''ע שהכל הולך אחר הנקודה הראשונה.
ומצינו בחז''ל (בראשית רבה פרשה ס''א אות ג') ''עמדו ומילאו כל ארץ ישראל תורה'', ואיתא בזוהר שהיה זה מחמת שקיימו בעצמם מצוות ''ואהבת לרעך כמוך'' שזכו להבין סוד מעלת כל אחד מישראל וחלקו בתורה, והבינו כי הכבוד האמיתית לתורה ולומדיה היא מה שיבטיח קיום התורה בעולם לעולם. ועם הכבוד והערך הנכון לחבירו ולעצמו, יכולים אפילו חמשה תלמידים בלבד להבטיח קיום התורה לדורות.
שלום עליכם לעצמו
ובמדה זה ממש, צריך האדם לכבד את עצמו שלא יעבור בתוך העולם סתם בלא מחשבה מה הוא ומי הוא, ולאן הוא בעצמו יכול להגיע, כי מה שהוא יכול לעשות אין שום אחד יכול לעשות, וה''קל אמונה'' שהאמין בו, אין אמונה כזה כלל אצל אחר, שהשי''ת יודע שרק הוא יכול לעשות מה שהוא יכול לעשות.
ובלשונו המתוק היה אומר המשגיח דלייקוואוד הגה''צ הרב נתן וואכטפויגל זצ''ל, שאם תעשה חשבון מתי אומר אדם ''שלום עליכם'' לחבירו, אפילו נאמר רק שלש פעמים בחודש בקידוש לבנה. ואם תכפיל זה בשנה, ותכפיל משך כל שנותיו י''ב פעמים בשנה, כמה יוצא שאמר לחבירו שלום עליכם. אולי מאתים חמשים פעמים בחייו. אבל אם אמר פעם אחת ''שלום עליכם'' לעצמו. האם מכיר שגם הוא נברא, וגם הוא יכול להגיע למשהו.
אל תאמר נער אנכי
''בטרם אצורך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך...ואמר אהה ה' אלקים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי...ויאמר ה' אלי אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר..ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע''.צריך להבין השק''ו בין ה' לירמיהו הנביא, מהו התשובה של ''נער אנכי'' ומה ענה לו השי''ת ''אל תאמר נער אנכי''.
אבל הביאור הוא כנ''ל שהאדם חושב כי הוא נער ואין לו כח לעשות כלום, לכן באה תשובת השי''ת לאדם ''אל תאמר נער אנכי'' כי בכח האדם לזכות למדרגות גבוהות מאד עד קרוב למדרגות הראשונים אילו רק ידע כח עצמו (ס' לקט רשימות).
ירמיהו הנביא יודע היה שיסוד נבואה הוא לפי הבנת הנביא, (וכמבואר בשם המהרי''ל דיסקין ז''ל הו''ד בספר אבי עזרי ה' יסודי התורה) שכל הנביאים התנבאו כפי צחות נשמתם והבנתם, ואח''כ על ידי אמירת הנבואה משפיע הנבואה בבריאה, וירמיהו ידע שהוא נביא על חורבן הבית והגלות, ובכן פחד לנבא, כי אמר ''נער אנכי'' כי ירא אני אולי טעיתי בהבנת הנבואה ונמצאתי מחריב את העולם לקוצר הבנתי. לזה השיבו הבורא, אל תאמר נער אנכי! ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע, כי באמת אתה ראוי לכך ולך היכולת להיות נביא.
אבל האדם אומר לעצמו, מה לי ולמדרגות הגדולות, הגם שאול בנביאים, ואינו יודע אשר טמון בקרבו היכולת להשיג הכל. לכן כאשר האדם מתחיל שנה בעבודת השם, ראוי לו לדעת סודות הללו, שהכל הולך אחר הנקודה הראשונה, וידע איך לכבד עצמו וחביריו במדה הנכונה כדי להוציא הכח אל הפועל ולא יאמר נער אנכי, ואז יזכה שתורתו ישתמר לדורי דורות, בגדר ''עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה''.
סימן ב' - שיחה לשבת הגדול - ''ראש אמנה''
עתך עת דודים
איתא בהגדש''פ ''ותבואי בעדי עדיים'', וביאורו כמבואר במכילתא פ' בא הובא בפרש''י (פי''ב פ''ו) ''ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות, היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים, הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בני ולא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, שנאמר ואת ערום ועריה כו', ולפי שהיו שטופים בעכומ''ז אמר להם (בפסוק כא') משכו וקחו לכם משכו ידיכם מעבו''ז וקחו לכם צאן של מצוה, עכ''ל.
ולכאורה אינו מובן האיך נתיישב הקושיא, למה הוצרכו להקדים לקיחתו ד' ימים. ועוצ''ע מה הכונה שאין להם מצות, הא בזכות ד' דברים יצאו ממצרים שלא שינו שמם כו' [ע' בכלי יקר מה שתירץ בזה] ובאמת שקו' זו מקשה במכילתא עצמו שם, וצ''ע תירוצן.
כדאי הוא האמונה
והנראה בזה בעזה''י דחדא לחברתא מתרץ, שבאמת היה בידם מצות, אבל חיפש הקב''ה דוקא אותם המצוות שהם גורמים לגאולה. וביאה''ד, דהנה כלל ישראל הגיעו בסוף שעבודם למצב של אומה שלימה ס' ריבוי נפשות, והעיד הפסוק עליהם שבאו בעדי עדיים, דהיינו שכבר הגיע זמן הגאולה.
אבל מצינו שכדי לזכות ליציאת מצרים והנסים על הים היו צריכים להתחזק באמונה בה'. וזה מבו' כמה פעמים במדרש ובפסוקים וכמש''כ במדרש דבר אל בנ''י ויסעו כדאי הוא האמונה שהאמינו בי, וכלשון רש''י שם (פי''ד פט''ו) כדאי זכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי כו' וזמש''כ ויאמינו בה' ומשה עבדו. הרי דיסוד יצי''מ תלוי בענין האמונה בהקב''ה.
לחזור לשורש
והטעם נראה בעזה''י שמאחר שיסוד האומה תלוי בחזרה למעלת אבותם, וכמש''נ ברמב''ן בהקדמה לס' שמות, וכן משמע בר''מ סופ''א דעבו''ז, אם כן השייכות להאבות בא דוקא בחזרה למדרגתם של האבות -רצה לומר להאמונה שהשרישו האבות בעולם ובזרעם, ולזה הוצטרכו למצוה זאת דוקא כדי לגמור זכות גאולתם. ובכן זמש''כ רש''י ''כדאי זכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי''.
וע' ברמב''ן סו''פ בא שהאריך בגדלות האמונה שזכו ישראל על ידי ראיית המכות במצרים שנקבע בלבם ענין שכר ועונש. ועכ''פ חזינן שהכל למקום אחד יהלך שיהיו עם ה' אלה בכל דרכיהם נאמנים לה' ולתורתו דזה היה כל מעלת האבות וממילא כל מעלת הבנים.
דרשה ששייך דוקא בשבת
ולכן בחר הקב''ה דוקא במצות אלו שהם באים לקבוע האמונה בלבנו, דקרבן פסח ומילה הם עדות בחוש על מציאות הבורא ואמונתנו בו, וכמש''נ בדרישה או''ח סי' ת''ל בטעם קביעות שבת הגדול למה נקבע דוקא בשבת דתמיד אנו מחשבים לפי יום בחודש ולא לפי יום בשבת דיום השבוע מתחלף משנה לשנה.
שכתב בדרישה וז''ל ''משום שידוע שבזמן שצוה משה לישראל על לקיחת ק''פ דרש להם טעמו וסודו ובפרט שעי''ז מנעו מע''ג שעבדו במצרים כמו שדרשו רז''ל על משכו וקחו כו' ואותה דרשה שייך דוקא בשבת שהוא יום המנוחה, וגם יום השבת הוא המוכן ומזומן ללמוד בו שיש לו סגולה מצד יתרון הנפש כו', עכ''ל.
כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן
ומלבד עיקר דבריו ז''ל בנוגע שבת, חזינן מזה דעיקר מצות לקיחת ק''פ תכליתו היה לדרוש להם ולגלות להם טעמו וסודו ועי''ז גופא חל המשכו ידיכם מעבו''ז, ונמצא דיסוד ק''פ הוא הפקעת הכפירה והשרשת האמונה בלבות ישראל.
וע''ע במהרש''א פסחים קטז: בביאור מתני' דכל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. שהקשה, דמאי שנא משאר מצוות שמספיק לברך עליהם ולמה כאן צריך לפרש על שם איזה כונה נעשים.
ותירץ שם וז''ל, ''אבל טעם הענין מפורש ברפ''ק דזבחים, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים חוץ מן הפסח והחטאת וטעם הענין מפורש שם, דלפי פגמם וריחוקם מן הקדושה בעי טפי קירוב לקדושה, דהיינו זביחה לשמה כו' ע''ש, פסח ע''ש שפחס שכבר היו ישראל במצרים תחת ממשלת קליפות הטומאה לעבוד ע''ז, כמש''כ איש שקוצי עיניו השליכו, ובזביחת הפסח ומאכילת הצאן שהיא תועבת מצרים באו לקרב אל השכינה כו' ע''ש היטב כל דבריו הנפלאים.
לנתק הקשר לגויים
ונמצא שיסוד ענין הקרבן פסח ומעלת שבת הגדול הוא זה שע''י הפסח נפקע שייכותם לעבו''ז ונתקרבו לשכינה, ובכן נמצא דמצוות אלו אינם מצוות בעלמא, אלא הם המה הקובעים קשר בין ישראל לאביהם שבשמים.
ובכן דוקא עי''ז היה שייך היציאה ממצרים, בגדר ''תוך אמוני עם סגולה בואי כלה'' ובזה מובן טעם הד' ימים ומובן השק''ו במכילתא, דטעם ד' ימים אלו הם הם עיקר העיקרים בקביעות מעלת ישראל, והוא יסוד לכל ה''משכו וקחו''. כי על ידי מעשיהם עם הקרבן פסח נשתרש בלבבם האמונה, והרי האמונה יסוד וסוד הכל. ומובן ממילא למה דוקא בפסח דמצרים הוצטרכו ד' ימים ולא בפסח דורות, כיון דאז היה זה נוגע ליצירת האומה ויסוד הגאולה, משא''כ לדורות א''צ לזה.
והודיעם דרך עבודתו
ועפ''ד נוכל להבין כונת הרמב''ם (סוף פ''א מה' עבו''ז) וז''ל ''כיון שנתנבא משרע''ה ובחר ה' בישראל לנחלה, הכתירן במצוות והודיעם דרך עבודתו, ומה יהיה משפט עבו''ז וכל הטועים אחריה, עכ''ל. וצ''ע מה שנקט הרמב''ם ז''ל ''שהודיעם מצות עבו''ז'', דפשוט שיש כונה בזה מלבד מה שהרמב''ם עוסק בענינים אלו, דודאי כל הקדמת הרמב''ם בפ''א שם הוא שסו''ס יגיע לזה שישראל קבלו מצוות ע''ז ומשפטיו.
ואפשר שהביאור כנ''ל דכל הקדמת הרמב''ם ז''ל שהתחיל במעלת אאע''ה והאבות, שנתבאר שם בארוכה, וכמש''נ ברמב''ן, דלא נגמרה הגאולה עד שחזרו ישראל למעלת האבות והיה סוד אלוק עלי אהליהם, שהם הם גם יסוד דברי הרמב''ם, מובן סיום דבריו דנצטוו במצות ע''ז וכל הטועים אחריה, מאחר שבזה המצוה כלולה יסוד כל האומה, והיא העיקר שהכל תלוי בו, שהוא הקובע השם ישראל עליהם וכמש''נ דזה היתה עצם זכותם לגאולה.
וידעתם כי אני ה'
והנה בעל ההגדה מאריך מאד במספר הנסים שנעשו במצרים ועל הים, ואנו צריכים להבין תכלית אריכות זאת. ובאמת כל הנסים במצרים שבאו בתוך כל מכה ומכה נסים אין מספר. וקצת יל''ע שהרי להוציאם ממצרים היה מספיק בכמה נסים, ולמה כל הנסים בכל פרטיהם.
ואפשר שהטעם בזה, משום דמצינו שתכלית המכות היה בכפליים א' לעונש לפרעה, והשני למען תספר...וידעתם כי אני ה'. וכמבואר בפסוק. רצה לומר להוכיח מהניסים מציאות הבורא, ולקבוע בלבנו האמונה שהוא משגיח על כל דבר, כקטון כגדול. וכמו שנתבאר בפרש''י והמדרשים איך שראו כל דבר מדה כנגד מדה. ובים סוף ראו שכל אחד מהמצריים קיבל ממש כרשעתו. צללו כעופרת, קש כו', ולא נפל דבר ארצה, והכל בא בחשבון (ע' ס' לקט רשימות בזה).
והיה זה לתועלת האמונה הפלא ופלא. כי יציאת מצרים היתה הזמן שבחר הבורא, יען היותו זמן ריקום האומה הקדושה [כדאיתא ביחזקאל ט''ז], להודיע השגחתו בעולם. ולכן מצינו בזה בהרבה מקומות בתורה ובתפילה, שזכר יציאת מצרים. וכן בדיבור הראשון אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, משום דע''י יציאת מצרים ידעו למפרע על בריאת העולם, ונמצא שזה עיקר המקור לאמונת ישראל, ואין בכל הנסים של כל הדורות גדולה ממנו. וכיון שהכל תלוי באמונה לכן אנו מאריכים לספר בפרטיות כל חלקי הנס, וכל המרבה בזה משובח.
ראש אמנה
והענין מושרש עמוק יותר, דהנה ידוע ששעבוד ישראל במצרים התחיל משאלת אאע''ה ''במה אדע'' ויש לתמוה על גודל העונש לטעות כזה, אשר לכאורה נראה כטעות קטנה בעינינו. אמנם הענין, שהרי כל מעלת אאע''ה היה באמונתו, וכמש''נ ברמב''ם שם, וא''כ מה ששאל ''במה אדע'' היה פגם בעצם יסוד האמונה באופן כל שהוא.
והרי אברהם אבינו ע''ה נקרא ''ראש אמנה'' [על הפסוק תשורי מראש אמנה] רצה לומר שממנו נברא אומה שמאמין בה', ואפשר שמטעם זה החשיבה הקב''ה לזה כפגם אשר צריך כפרה גדולה, משום שזה הדבר פגם בעצם שורש האומה שהוא עצמו שתל וככל שיעברו הדורות עוד יתגדל הפגם יותר ויותר, שהרי זהו מהות עם ישראל, והיא מעלתן על כל העמים, שיש להם אמונה בבורא עולם.
ובכן נמצא שלא נגמרה מלאכת אאע''ה בתכלית האמונה עד לאחר השעבוד,לכן הוצרכנו לחזור על הכל ולעבור בכור הברזל לראות יד ה' בחוש עד שזכינו למדרגת האמונה יותר ממה שהיה מקודם.
וידוע מש''כ בטור, שכל אחד משלש הרגלים מרמזים לאחד מן האבות, ופסח מרמז לאאע''ה, ולמש''נ מובן מאד, שהרי זה היתה יסוד כל יציאת מצרים, להחזירנו לדרגת האמונה, ולהתדבק במדת האמונה של אאע''ה, ראש אמנה. וזהו עבודת התחלת השנה, להתחזק באמונה.
יסודות אמונה ועבודת ה' לפי סדר הגדה של פסח
א. מתחילה עע''ז היו אבותינו
שעבוד הגוף ושעבוד הנפש
מתחילה עע''ז היו אבותינו. וביאר הגר''א ז''ל שהיו שני עניני גלות. גלות הנפש, וגלות הגוף (כן מבו' במס''י פ''ב, בבה''ל פ' בא, ובמהרש''א פסחים קטז:) ובעל ההגדה מפרש תחלה גלות הנפש ואח''כ גלות הגוף, לכן מתחיל מתחילה עובדי ע''ז שמדבר על גלות הנפש.
ועיין ברמב''ם (פ''ז ה''ד) ''וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים...ומסיים בדת האמת...והבדלנו מן התועים וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים, וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשה לנו ובחירותינו, עכ''ל.
וממה שמחלקם הרמב''ם לשני חלקים, וגם על השני כתב לשון ''וכן'' משמע כנ''ל שיש חלקים לסיפור יצי''מ שהם נגד שני חלקי השעבוד, וכמו שביאר הרמב''ם '' שהבדילנו מן הטועים, ואח''כ מה שעשה פרעה והישועה ממנו. הרי מבו' שני הענינים הנזכרים בגר''א.
ואולם מדקדוק לשון הרמב''ם משמע דענין גלות הגוף לא היה דוקא במצרים, אלא התחיל מתרח, ודלא כמשמעות הגר''א ז''ל שמדובר במצרים. וצ''ע באמת, דא''כ להרמב''ם ז''ל שהתחיל מקודם איזה שייכות יש בזה לחג הפסח.
וקרבנו לייחודו
והנה לשון בעל ההגדה הוא ''שקרבנו המקום לעבודתו'' אבל הרמב''ם ז''ל שינה הלשון וכתב ''וקרבנו לייחודו''. ויש להבן טעם השינוי. ואפשר לומר בעזה''י, שבאמת חד ענין הוא. דהנה ענין וקרבנו לעבודתו המוזכר בהגדה, מכוון למה שכתוב ''תעבדון אלקים על ההר הזה'' רצה לומר מה שיעבדו את השם אחר יציאתם, ומצינו במפרשים שעבודה הזאת יש לה ענין לייחוד השם.
ונקדים מש''כ הרמב''ן בהקדמתו לס' שמות שזה באמת חלק מעצם יצי''מ עצמה, מה שנגמרה ענין יצי''מ במתן תורה והמשכן, עיי''ש. ויש להבין, דבשלמא מ''ת מובן לנו, שהרי זה חזינן מקרא דתעבדון, אבל זה שהמשכן הוא סוף ענין יצי''מ, אינו מובן מה ענין המשכן ליצי''מ.
אבל ביאה''ד כמש''נ ברמב''ן עצמו בפרשת תרומה, שהמשכן היה המקום בה נמשכה מעמד הר סיני לכל הדורות, ושם נשאר לנו מקום שרואים בברירות מתן תורה בפועל [וכדאי להזכיר דברי הבעל הטורים הנפלאים בפסוק ''ופניהם איש אל אחיו, שכתב ''כשני חבירים נושאים ונותנים זה בזה בהלכה'', וזה דבר נורא למתבונן שכל ענין המשכן וכל כליו עם כל הקדושה וטהרה הויא רק דוגמא לשני חבירים נו''נ זב''ז בהלכה].
גילוי יחודו
וביאה''ד מה שהמשכן היה כעין המשך למתן תורה, הוא משום שמעמד הר סיני לא היתה בה רק נתינת התורה לחוד, שגם היה תכליתה גילוי אחדותו וייחודו יתברך בכל העולם. וכמבואר בנפה''ח ביאור ענין ''רואים את הקולות'' שהיו רואים את הנשמע, ושומעים את הנראה.
ר''ל שנתגלה אצלם, שאצל הקב''ה אין שום גבולים, והכל תלוי ברצונו יתברך, והוא מקור חיותם בכל רגע ורגע. ועיין בבית הלוי פ' בראשית, שעצם יסוד זה כבר הכירו ביצי''מ. ובמשכן הרי נעשו ניסים תמידים כסדרן, והיא היתה ה''קיתון אחד'' [לשון המדרש פרשת תרומה, שהמשכן היה המקום שבה השרה ה' שכינתו] שבה ראו בורא עולם.
תורה ועבודה
והנה כשלומד האדם תורה אז הוא בגדר בן למקום, וכמש''כ השיבנו ''אבינו'' לתורתיך. משא''כ כשעוסק בעבודה של תורה הוא בגדר עבד, וזמש''כ וקרבנו ''מלכנו'' לעבודתיך.
וביאור ב' התוארים נראה בעזה''י, דהנה האדם מורכב משני חלקים, גוף ונפש. ומצד הנפש הוא חלק אלוק ממעל ממש, ולכן הוא בגדר בן, משא''כ מצד הגוף כל מציאותו הוא היפך הקדושה, כי עפריות החומריות גס, ומושך אותו ממנו ית', ולכן דוקא ע''י כפייה ממש שייך העבודה. ולכן נקרא עבודה. דתלוי במלך ועבדות. ונמצא דיסוד העבודה הוא מכיוון הגוף, והתורה מכיוון הנפש.
האש הגדולה
ולכן בשעת מ''ת נתגלה שני הענינים הללו מ''ת וגילוי ייחודו, כמבואר בזהר, ש''האין עוד מלבדו'' היה האש הגדולה [ועיין תוס' מס' שבת פ''ח] וכן במשכן מקום התורה שם עשו דוקא עבודה, ולא ישבו ולמדו תורה, שהביאור הוא כי תכלית התורה להפוך הגוף לכלי טהור לקבל שפע אלוקי. שהאדם משתמש בתורה שלמד כדי להפוך חומריותו.
ומצינו בספר משך חכמה לבאר דברי חז''ל ''כל הלומד תורה ואינו מקיימה מוטב שנהפכה שלייתו על פניו'', משום שהשליה הוא חלק המסמל לגוף, שצריך להפוך הגוף לרוחני, אבל הלומד ואינו מקיים, שכבר למד תורה ע''י המלאך ומה יוסיף בעבודתו אחר שכבר נולד, ואינו חפץ לקיים מצותיה, א''כ בזמן לידתו מוטב שנהפוך עליו שלייתו, ר''ל גופו, שאדם זה אין לו צורך בנשמה כי גופו ישאר גוף חומר עכור.
סיפור עם בעל הקצה''ח
וזמש''כ הפסוק ''ולרשע אמר מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך ואתה שנאת מוסר'' דמוסר ענינו שמיישר עצמו ומהפך תולדות הגוף לצורה, ולכן לרשע שבין כך אינו מעוניין במוסר א''כ גם חקי ובריתי מה להם עלי פיך הלא בין כך לא תרצה בהם.
חזינן מכל זה דבמקום נתינת התורה ובמקום המשך מתן תורה שם דוקא בעינן לעבודה, ומי שאומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין בו כי התורה בלא נותן התורה אינו כלום וזהו הקיתון אחד של המשכן.
ומסופר על בעל הקצות החשן ז''ל אשר פעם נכנס תלמידו לחדרו וראה איך שלפני לימודו הוא בוכה בדמעות שליש וצועק על עצמו שוב ושוב פסוק הנ''ל ''ולרשע אמר מה לך לספר חוקי''. והוא מבהיל על הרעיון עד היכן דקדקו חכמי ישראל לתבוע מעצמם תיקון המידות להיות כלי מוכן לקבל אור התורה בנפש. ואין פלא שמרוב צדקתם זכו שהספרים הקדושים שלהם יתקבלו בישראל.
ועכשיו קרבנו המקום
והנה בעל ההגדה מזכיר תמיד שם ''המקום'', כמו ברוך המקום ברוך הוא, ועכשיו קרבנו המקום, ובפירוש שיח יצחק (לסידור הגר''א) מבאר הטעם כי המקום כונתה שהקב''ה הוא ''מקומו של עולם''. ועיין היטב בנפש החיים שע''ג שיש בזה סודות נעלמות, ועכ''פ הביאור הפשוט בזה הוא שיסוד מקום הוא תכלית ההכרה שהקב''ה א''א מלבדו ממש ואין שום מציאות זולתו,
וא''כ זה היה ענין מעמד ה''ס לגלות ד''ז, ולכן כתב ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו וכמש''כ הרמב''ם ''לייחודו'' דילפינן מזה יסוד גדול, שהעבודה להפוך הגוף בא מתולדת ההכרה באחדותו ית' על ידי ההכרה שגם עצם החומר תלוי גם כן בו ית', ואין שום מציאות מבלעדי אלקים ואין צור כאלקינו. וזה תכלית לימוה''ת להכיר גודל עוצם רוממותו ית' ואיך הוא פועל הכל ולכן במקום התורה שם דוקא יגדל ערך העבודה. וכבר הובא כ''פ דברי המשגיח הגה''צ רב יחזקאל לווענשטיין ז''ל שהיה אומר כי עיקר חילוק בנ''א בהשגתם בבורא כמה חי אצלו מציאות הבורא, וכפי ההשגה כן הוא ערך העבודה (וע' אות יא').
כמעט קט היה העיקר
ובזה נוכל להבין שיטת הרמב''ם למה מתחיל מתרח ומה זה מענין השעבוד, שבאמת זה כל ענין ע''ז שעשו מסך מבדיל בין השגחתו ית' לעולם וכאילו שייך להפיק תועלת מאמצי נגד רצונו ית' וללכת נגד תכלית כל בריאת העולם.
וע' בר''מ ריש ה' עבו''ז פ''א ''והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב שהשיג גדלות הבורא ממעשיו בבריאה כו' ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה' עד שארכו הימים לישראל במצרים וחזרו ללמוד ממעשיהם ולעבוד ע''ז כמותם חוץ משבט לוי כו' וכמעט קט היה והעיקר ששתל אברהם נעקר כו' ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה עשה משה רבינו ורבן של כל הנביאים ושלחו כיון שנתנבא משרע''ה ובחר ה' בישראל לנחלה הכתירן במצות והודיעם דרך עבודתו עכ''ל.
הרי בהדיא דיסוד שעבוד הנפש שהיה במצרים נולד כהמשך מטעות תרח והגויים, שכמעט חזרנו למצב של תרח קודם אברהם, רק שהצילנו הקב''ה והודענו ''דרך עבודתו'' (כלשון הרמב''ם) ע''י התעבדון אלקים על ההר הזה, שהיתה תיקון הגוף והנפש עפ''י התורה וזהו המתחיל בגנות ומסיים בשבח שמנה הרמב''ם ז''ל מעיקרי הסיפור שבלילה זו.
ב. תכבד העבודה
הרי אנו ובנינו
עבדים היינו לפרעה במצריים. צ''ע למה מתחילים עיקר הסיפור בזה שהיינו עבדים. ועוצ''ע מש''כ בסוף ואילו לא הוציא הקב''ה...הרי אנו, וכמו שמקשים העולם האיך יתכן שלא יקרא איזה מקרא בעולם ויצאו לחירות, והא הרבה הם המעשים במשך שנות העולם שיצאו עבדים לחירות וא''כ למה לא ינצלו גם ישראל מעבודתם. ועוד יותר תמוה דהא מבו' בגמ' סנהדרין באורך איך שיצאו בני אפרים קודם לכן בטעותם בחשבון הקץ, וא''כ מוכח ששייך היה להמלט.
אמנם צריך לומר בזה כמבואר בספרים, דעיקר הכונה כאן לאו על שעבוד הגופני אלא על השעבוד הרוחני, דאף שהיה יתכן לבסוף איזה גאולה גופנית מ''מ היו כבר נשקעים בשער הנ' דטומאה, ולכן הרי אנו ובני בנינו עדיין משועבדים היינו הכונה שעבוד לצד הרע והיה חוזר הכל לכמו שהיה מקום לאאע''ה ר''ל וכמש''נ לעיל מהרמב''ם (וע' לעיל מהגר''א שהיו כאן ב' שעבודים ששעבדום במצרים).
ריבוי הנסים
והנה בבית הלוי בדרשות דרוש ו' מביא כמה ראיות ברורות, שאף השעבוד הגופני היתה כל מטרתה להעביר ישראל על דתם מתוך טירוף הדעת וקושי השיעבוד. ובזה מיישב למה הוצרך הקב''ה לכ''כ הרבה נסים, והא אם להוציאם מקושי השעבוד היה מספיק כמה נסים בלבד [ונוכל להוסיף שאם מצד עונש מצרים מדה כנגד מדה היה שייך זה אחר שכבר יצאו ממצרים ולמה להם לישראל להשאר ולראות כל הנסים].
אלא ודאי, דאדרבה, שהיתה כל תכלית ריבוי הנסים עבור ישראל. והטעם מכיון שהשריש בהם פרעה ועמו כל הטומאה ונכנס ללבן, רצה הקב''ה להרבות הנסים מאד כדי להשריש גודל האמונה עד שיחזרו לדרגתם של אמונה הראשונה. ולכן מתחילים בעבדים, לדעת שכל תכלית הריבוי והמרבה משובח של הלילה הזה הגדולה כולו הולך ומכוון לתכלית אחד, להוציא את האדם ממצב של עבדים עד להגאולה והחירות, כי באמת כל אדם בכל יום נמצא במצב של עבדות, עבדות לגשמיות העוה''ז, עבדות לבריות, עבדות לכל דבר, ולכן תכלית הלילה הזאת לשבור העבדות העולמית ולהיות עבד להשם יתברך.
תכבד העבודה
והנה במס''י בשער הזהירות מבאר כונת פרעה במה שאמר ''תכבד העבודה'' שהוא משל לתחבולת יצר האדם להעסיק מחשבתו ומעשיו במיני מפריעים ומלאכות כדי לסלק ממנו היישוב הדעת מלהתבונן במעשיו אם ישרים הם או מקולקלים.
וזה לשונו שם ''ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לבות בני האדם עד שלא ישאר להם ריוח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים, כי יודע הוא שאלולי היו שמים לבם כמעט קט על דרכיהם, ודאי שמיד היו מתחילים להנחם ממעשיהם, והיתה החרטה הולכת ומתגברת בהם עד שהיו עוזבים החטא לגמרי. והרי זו מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה) תכבד העבודה על האנשים וגו', שהיה מתכוין שלא להניח להם ריוח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו, אלא היה משתדל להפריע לבם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת כן היא עצת היצר הרע ממש על בני האדם, כי איש מלחמה הוא ומלמד בערמימות, ואי אפשר למלט ממנו אלא בחכמה רבה והשקפה גדולה''.
ונמצא כנ''ל דכל אדם הוא תמיד במצב של תכבד העבודה עבדות אחד גדול בכל משך חייו והאופן להנצל מזה הוא להתבונן תמיד במעשי ה' ונפלאותיו, ולתקן דרכיו, והוא תכלית לילה זו. ובזה נוכל להבין מש''כ בפסוק בא אל פרעה כי אני...למען שתי אותותי אלה...ולמען תספר, ר''ל שיש בזה שני כונות אחד לעונש מצרים והשנית לתועלת בני ישראל, שהוא להשריש האמונה ולצאת לחירות מעבדות.
חילוק פרעה ובלעם
וכמו שפרעה הוא היצר הרע כך מצינו בבלעם שהוא היצר הרע, וכל מי שיש בו שלשה דברים מתלמידיו של בלעם הרשע הוא. אבל יש חילוק ביניהם באופן הרע. כי מצינו שבלעם הכיר במציאות הבורא מאד, שהגיע למדרגה הכי גדולה בנבואה, אבל מ''מ היה רשע שפל בתכלית השפלות, דאף שידע שאלקיהם של אלו שונא זימה, חיפש דוקא להכשילם בכך. אבל בפרעה מצינו עיקר רשעותו במה שהכביד לבו מלהכיר במציאות הבורא. וחפש לתלות כל הנפלאות בסיבות וכישוף.
והחילוק הוא כנ''ל, כי באמת כל מי שמתבונן בבריאה אפילו רשע כבלעם יודע שיש בורא ויש מנהיג, והוא בעל הבירה, אבל זה רק יתכן אם יעצור ויתבונן מה מתרחש. אבל כל עוד שהוא במצב של ''תכבד העבודה'' ותולה הכל בסיבות ודומיהם, יגיע לכבידות הלב. ואפילו יעמוד האמת לנגדו בפנים לא יכיר אותו היותו כ''כ טרוד עם עצמו.
טעות אמעריקא
וכבר אמרו על אנשי מדינת אמעריקא, מהו שורש טעותם ומה מונע אותם מעשיית תשובה, שהוא משום ש''באמעריקא אין סתירות''. בן ישיבה מורגל לחשוב שאם יש סתירה בין שני גמרות הוא צריך למצוא התירוץ כדי ליישבן אהדדי. אבל באמעריקא אם יש סתירה זה לא נורא, אתה יכול לדעת מה עליך לעשות, ובפועל לעשות להיפך, והכל שמח, שאצלנו אין סתירות. אין הסתירה מעיק ומחייב כלום.
אבל הטעות הוא משום שאין להם זמן קט להתבונן על דרכיהם לגודל טרדותם בכל רגע ורגע בלי הרף. ובאמת זה הגיע גם לתוך אהלי התורה. אנו יכולים לשמוע שיחת מוסר, ואפילו לבכות בשעת השיחה, ועדיין אין זה עושה רושם. ודאי שבפנימיות לבנו אנו רוצים להשתנות, ואפילו מחפשים לכמה דקות מה לשנות, אבל אח''כ הכל חוזר לתוהו ובוהו, אין סתירה ממשית לדרך חיינו. תכבד העבודה.
ויש מסורה מהגר''א ז''ל שהחטא של הדור שלפני ביאת המשיח, יהיה חטא ה''שטחיות'', רצה לומר שיהיה הכל נעשה בדרך ובהבנה שטחית בלי עומק ופנימיות, ואמר שאף שיש בזה מעלה שגם הרע לא יעשה רושם על האדם, היותו טרוד מאד, מכל מקום הרי גם הטוב לא יהיה טוב אמיתית אלא שטחית. וזהו ממש מצבנו כיום למתבונן וד''ל.
אזכרה נגינתי בלילה
ומצינו בספר בית הלוי (פ' בא) שמבאר ג''כ כנ''ל דהרי אנו ובני בנינו כו' שהכונה לשעבוד הרוחני, שאם לא נגאלו אז היו נשקעים בנ' שער טומאה כידוע בשם האריז''ל (והו''ד האריז''ל באוה''ח פ' משפטים).
ובספר בית הלוי דרוש ד' מביא פלוגתא במדרשים אם באמת נשלם ארבע מאות שנה שאמר ה' לאברהם אע''ה או שנגאלו באמצע (ובפ' בא מביא לשון המדרש ע''ש) וכתב שהטעם שנגאלו באמצע הזמן היא גופא משום שלא ישקעו בשער הנ' דטומאה [וביאר לפ''ז דברי הרמ''א או''ח סי' תע''ג ביאור המנהג לאכול ביצים בלילה זו].
ושם מבאר לפ''ז מזמור תהילים ע''ז ''אזכרה אלהים ואהמיה אשיחה ותתעטף רוחי סלה: אחזת שמרות עיני נפעמתי ולא אדבר: חשבתי ימים מקדם שנות עולמים: אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי: הלעולמים יזנח אדני ולא יסיף לרצות עוד: האפס לנצח חסדו גמר אמר לדר ודר: השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו סלה: ואמר חלותי היא שנות ימין עליון'': שדרשו ז''ל, ''אזכרה נגינתי בלילה, מזכרת אני שירה ששרתי לפניך בלילה של מלכיות, לילו של פרעה, לילו של גדעון, לילו של סנחרב כו', ע''כ.
וכתב הבית הלוי שכונת המדרש הוא, דכיון שנגאלו באמצע הזמן אז דומה גאולה זו ללילה כיון שבאו אח''כ עוד צרות, משא''כ גאולה העתידה שאין אחריה שום צער דומה ליום, וזה מה שמנחם המשורר את עצמו. שמתחילה ''אשיחה ותתעטף רוחי'' ולא יכול לדבר מרוב הצער, אבל אחר שנזכר ''נגינתו בלילה'' ר''ל שנזכר שעוד לא נתקיים ההבטחה של ''ואחרי כן יצאו'' ועוד יבוא היום הגדול גאולה אחרונה הבא אחרי כל ה''לילות'' של כל הד' גלויות, לכן שוב התנחם כי נאמן הבורא לקיים בריתו אתנו, [ובזה ביאר הפסוק בישעיה כ''א, שומר מה מלילה...אמר שומר אתא בוקר.
כל השירות לשון נקבה
ועל דרך זה מבואר בהדיא בתוספות במסכת פסחים (דף קטז: ד''ה ונאמר לפניו שירה חדשה) דהכי תניא במכילתא, כל השירות לשון נקבה חוץ משירה דלעתיד דלשון זכר, כלומר להנקבה יש לה צער לידה, אף כל הנסים יש אחריהם צער חוץ מלעתיד שאין אחריה צער, וכן יסד הפייט בזולת (שביעי ואחרון ש''פ), אי פתרוס שירות אל לשון נקבה מיוסדים, כי תשועתם כיולדה...תוקף שיר אחרון כזכרים לא יולדים, שירו לה' שיר חדש, עכ''ל. ובזה מובן הנחמה דנאמר לפניו שירה חדשה כיון שיש עדיין הבטחה שלעתיד יסתלק מעלינו כל הצרות והרעות.
ג. עת דודים
מ''ט שערי טומאה
בביה''ל פ' בא בא''ד שם כתב וז''ל ''ואם היו שם עוד היה נשקעים כל כך בטומאה עד שלא היה נשאר בלבם שום רושם קדושה...ושוב לא היה להם ייחוס לאבותינו, ולא היה מקום להבטחת כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ואחרי כן יצאו...דההבטחה הרי היה לגלות זרעו של אברהם ולא למי שאינו נקרא זרעו'', עכ''ל.
ולכאורה הדברים תמוהים שא''כ מה מועיל כלל כריתת ברית עם אברהם אע''ה אם שייך להפטר מחיוב קיום הברית בתחבולה אחרת, ולומר שאין זה זרעו של אאע''ה. ונמצא שלא שוה הברית כלום. וע''ע בר''מ ריש ה' עכו''ם כדברי הבה''ל שכמעט קט היה העיקר ששתל אאע''ה הרי שהיה בזה חזרה למצב של קודם אברהם, וע' אות ב'.
למה לא קיים אאע''ה ברית עד שנצטוה
אמנם ביאה''ד דהנה ידוע קו' העולם שאם אאע''ה קיים כל התורה א''כ למה לא קיים ברית מילה עד שנצטוה. ומתרץ הגרי''ז ז''ל שיסוד ענין ''ברית'' הוא הסכמה בין שני שותפים, ואינו שייך להתקיים על ידי אדם אחד בלבד, ובכן עד שבא הקב''ה לצוות לו, לא היה אאע''ה יכול למול בינו לבין עצמו שלא יהיה זה בגדר ''ברית''. שבעצם מצות מילה נכלל ברית על קיום התורה, וא''כ בלא שני השותפים לא יתכן לקיים חלק הברית שבמילה. ודוקא לאחר שבא הציווי על ידי הקב''ה היה יתכן להחשב קיום ברית.
וא''כ גם כאן, אם ישראל יתערבו במצריים יאבדו שם ''ישראל'', ושוב אין כאן השני שותפים לקיים הברית, וליכא ע''ז חפצא דשם ''ברית'' אם נשאר רק שותף אחד וא''ש קצת.
קושיא עצומה
אלא שאם כן באמת קשה להבין מה ראה הקב''ה לגאלם קודם שנשקעו בשער הנ' דטומאה, ואיזה זכות ראה הקב''ה בהם להציל, [ובפרט לדברי הבה''ל המבואר באות שלפני זה עפ''י המדרש, שגאלם באמצע הזמן מה טעם שעשה כן] והא לפי מש''נ אין זה חלק מעצם הברית שכרת עם אאע''ה, שיצילם לפני שנאבד שם ישראל מאתנו, כי עיקר הברית היתה רק אם ישאר עלינו שם ישראל, אבל לעזור לנו בזה ליכא שום הבטחה, ואם למה עזר לנו השי''ת להציל אותנו שישאר עלינו שם ישראל אם זה לא היתה חלק מההבטחה, וזה קושיא חזקה. ונראה בעזה''י, שבזה טמון עיקר חשוב בענין יציאת מצרים, אשר ממנה אנו יכולים להבין גודל הקשר שיש לנו עם הקב''ה, כדיבואר.
קול דודי הנה זה בא
ונקדים בזה לשון הרמב''ם סופ''א מה' עכו''ם, וז''ל ''וכמעט קט היה העיקר הזה ששתל אאע''ה וחוזרין בני יעקב לטעות העולם ותעיותן ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לא''א עשה משרע''ה רבן של כל הנביאים ושלחו, עכ''ל. ויש להבין מה שהוסיף הרמב''ם עוד טעם לגאולה מלבד השבועה שנשבע לאברהם, שכתב שהיה ג''כ ענין בגאולה זו ''מאהבת ה' אותנו''.
ובכן נראה שהרמב''ם מגלה לנו בזה עצם הטעם שגאלם קודם שנשקעו בשער הנ' של טומאה, שהטעם הוא דמלבד הברית שכרת עם אאע''ה יש להקב''ה אהבה מיוחדת אלינו, ולא רצה לראות באבדינו חלילה, ולכן גאלנו קודם הזמן, וממילא נתקיים ג''כ השבועה לאאע''ה כיון שעודנו נחשבים בני אברהם. ונמצא שגורם קיום השבועה היה האהבת ה' המיוחד לעמו ישראל, וזה יסוד גדול מאד עיקר ופינה בחג הזה.
ובביה''ל (פ' בא) מהביא שיסוד הגאולה קודם הזמן מקורו מן המדרש ''קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים, מדלג על הקיצים'' וכמש''נ שם. ויש להבין דברי חז''ל מה ענין מדלג על הקיצים ל''דודי'' שבהמשך הפסוק, שהוא לשון אהבת ה' לישראל. אבל להנ''ל מובן מאד, שהרי נמצא דכל עצם יסוד הגאולה בא מצד האהבה של הקב''ה לנו שזהו ה''קול דודי'' שבא ומדלג על כל הקיצים והחשבונות. ומצינו בהמשך ההגדה הרבה לשונות של אהבת הקב''ה לישראל, והוא מטעם הנ''ל.
כדאי הוא האמונה
ואפשר בזה להבין השק''ו במדרש דאיתא שבשעת קרי''ס טענו שרי המצריים הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה וענה להם הקב''ה שבנ''י עבדו ע''ז מתוך האונס. ולכאורה צ''ע מהו טענת המצריים הא הקב''ה הבטיח לאאע''ה שיגאלם ממצריים.
אולם לפי מה שנתבאר מובן מאד שהרי הם טענו שהללו עע''ז כמו המצריים וא''כ שוב אין חילוק ביניהם לבין המצריים, ששותף לקיום הברית ליכא שהללו עבדו עבודה זרה כמו המצריים, וע''ז ענה הקב''ה דמכיון שהללו עבדו מתוך אונס לא ירדו לגמרי לטומאת מצרים, ועדיין נשאר קצת השותף לקיום הברית, כי עדיין נשאר איזה ניצוץ מעבודת אאע''ה בעולם ע''י אמונת בניו, ועוד לא נשקעו לגמרי בתוך השער הנ', ומגיע להם להגאל.
וכן מצינו במכילתא ''דבר אל בנ''י ויסעו, כדאי הוא האמונה שהאמינו בי שאקרע להם הים'' ואפשר שהכונה כמו שנתבאר, שנשאר עדיין ניצוץ ישראלית בפנימיותם.
היה רבי מתיא בן חרש אומר
ואיתא עוד ''ואת ערום ועריה -ערום מן המצות'', ובביאור הריטב''א להגדה של פסח שם, הביא לשון המכילתא (פ' בא פ' ה') ''היה רבי מתיא בן חרש אומר, הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עת דודים, הגיעה השעה שנשבע הקב''ה לאאע''ה שהוא גואל את בניו, ולא היה להם מצות כדי שיגאלו...מהו שדים נכונו, זה משה ואהרן...ושערך צמח, שהגיע קץ הגאולה, נתן להם הקב''ה שני מצות, מצות פסח ומצות מילה כדי שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, עכ''ל.
וצריך הבנה, למה לנו זכותים כדי להגאל והלא נשבע הקב''ה לאברהם אע''ה ואחרי כן יצאו ועליו לקיים הבטחתו, אלא הטעם הוא משום שכלל ישראל כמעט נתבטלו בגויים כמבואר וא''כ נתבטל השותף להברית, אבל מכיון שזה היה ''עת דודים'' ר''ל זמן של אהבה הקב''ה לישראל [וכדלהלן שגם זה רמוז בברית] חיפש הקב''ה אופן לזכותן במצות להעמידם כשותפים לקיום הברית, להראות חיבתו אלינו.
להמציא שותף לקיום הברית
והטעם לזה נראה, דהנה כל הטעם שזכה אאע''ה למצות ברית מילה הוא משום שהכיר את בוראו ופירסם שמו של הקב''ה בעולם, ואח''כ זכה לברית, ונמצא לפ''ז שאאע''ה הוא זה שבאמת המציא לעצמו השותף לקיום הברית שהברית צריך שני שותפים כמש''נ, ולכן מדה כנגד מדה אף הקב''ה בשעה שישראל כמעט ונאבדו כדכתיב ''ואת ערום ועריה'' ודרשו ז''ל אר''נ בלא דעת (והובא בהקדמת ר' נסים גאון להש''ס ריש מס' ברכות) שנאבדה הכרתם בבורא, מכל מקום חס הקב''ה עליהם והשתדל שישאר שותף לקיים בריתו ממש במדה שהמציא אאע''ה שותף לקיום הברית, כי אף שאין זה חלק מעצם הברית מ''מ הוא גם כלול במעמד הברית בדרך מדה כנגד מדה, והוא סיבת האהבה הנראית ממנו ית' אלינו.
שיודעים לסבול אוהבן
אבל באמת היא גופא קשיא, מה טעם האהבה שאהב לישראל כל כך והא אם יחזרו כמעט לטעות אנוש א''כ שוב אין כאן זרע אברהם לומר שיבחר השי''ת בהם משאר האומות להמציא לעצמו שותף לקיום הברית, והא כמו כן היה יכול להמציא אומה אחרת. ומצאתי את שאהבה נפשי בעזה''י בפירוש שיח יצחק (לסידור הגר''א) עה''פ ''זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו'' והיינו דישראל נקראים בחירי ה' וכפסוק הנ''ל בך בחר ה'...להיות לו לעם סגולה, והקשה ע''ז כקושיא הנ''ל, שאם אין כאן זכות א''כ אהבה למה.
והביא מה שכתוב בספר דברים (פ''ט ה') ''לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם כי ברשעת הגוים האלה, ושם בפ''ז, כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבעה אשר נשבע לאבתיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים''.