אור ברסלב

חפץ חיים על ספרא· רבי ישראל מאיר הכהן מראדין

צו

ויקרא דבורא דחובה

פרק א

פסקה א

א אלא זירוז מיד ולדורות. זירוז שיהא מהיר וזריז בדבר ונוהג מיד ונוהג לדורות. זירוז דכתיב "צו את יהושע וחזקהו ואמצהו". מיד ולדורות דכתיב (במדבר, טו) "מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם" [(קידושין כט, א)]

חסרון כיס. דכתיב "על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו" שיש כאן חסרון ממון בספוק עצים:

פסקה ב

ב מתוך שנאמר. (שמות, כט):

כל הנוגע במזבח. אפילו פסולין יקדש ולא ירד

ודברים שאינם ראויים. כגון שאור ודבש ואיל וצבי וחולין [רש"י סנהדרין לד:]:

תלמוד לומר כבשים. סמיך ליה "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים וגומר":

פסקה ג

ג ת"ל עולה. בההוא פרשתא נמי כתיב עולת תמיד

מה עולה וכולי. ואיכא בין רבי עקיבא לר' יוסי הגלילי עולת העוף פסולה. דלר' יוסי הגלילי דמייתי מכבשים - כבשים או שאר בהמה אין, עולת העוף לא. ולרבי עקיבא דמייתי מעולה אפילו עולת העוף לא ירד (זבחים פג, ב):

פסקה ד

ד ר"י אומר וכולי. רבן גמליאל ור' יהושע דרשי לה להא מילתא מ"היא העולה על מוקדה על המזבח" - משמע היא העולה על המזבח - בהוויתה תהא על המזבח, בין כשרה בין פסולה מ"מ בראויה למזבח – יצא דבר שאין ראוי למזבח. מיהו מר דריש לה מ"על מוקדה" ומר דריש ליה מ"על המזבח". ואיכא בינייהו דם ונסכים פסולין שהן ראויין למזבח ואינן ראויין לאישים כדמפרש ואזיל:

פסקה ז

ז זאת היא העולה. הרי אלו ג' מיעוטים וממעטינן להנך תלת. ובגמרא אמרינן דלהכי ממעטינן לאלו ולא מרבינין להו מ"זאת תורת העולה" כשאר פסולין משום דהנך יש להו הכשר במקום אחר כדתניא מפני מה אמרו לן בדם כשר? שהרי לן כשר בבשר [שלמים]. יוצא? שהרי יוצא כשר בבמה. טמא? הואיל והותר בצבור וכולי. ומסתברא דמריבויא מרבינן מאי דאית ליה הכשרא בדוכתא אחריתא והמיעוט לאלו השלשה דלית להו הכשר בשום מקום:

שנשפך דמה. צ"ל "מנין לנשפך דמה וכו' חוץ לקלעים והלן והיוצא וכולי" - כן צריך לומר [הגר"א]. וכן איתא בגמרא:

והנשפך. מיותר [הגר"א]. וטעמו דכבר חשבו מקודם:

והניתנים למטה. מחוט הסקרא כגון עולה ושלמים:

והניתנים למעלה. כגון חטאת:

פסקה ח

ח והמוקצה. לעכו"ם לעבדה:

ת"ל זאת היא העולה הרי אלו מיעוטים. הנה מלשון זה משמע דיש על זה ג' מיעוטים. ובאמת לר' שמעון אין צריך לזה רק מיעוט אחד וממעט לכולם מטעם שלא היה פסולן בקודש. וכן בגמרא איתא "תלמוד לומר זאת ומה ראית וכולי". וכן הגיה הגר"א:

שהיה פסולן בקדש. אחר שבאו לעזרה. מה שאין כן כל אלו נפסלו מקודם שבאו לעזרה:

פסקה ט

ט שתמצא לומר. כמו נמצאת אומר:

שרבי עקיבא אומר. צריך לומר "שרבי שמעון אומר":

חוץ מבעל מום שבעוף כשר. ור"ל לכך אפילו בבהמה אם עלה לא ירד. והאי דפוסל למעלה בבעל מום מיירי במחוסר אבר שגם בעוף פסול, והכא מיירי בדוקין שבעין או שאר מום שאין מחוסר אבר שכשר בעוף. והגם דזה איתא בגמרא דלכולי עלמא אין להכשיר ??? בדוקין שבעין – מכל מקום קשה דהוה ליה לגמרא להוכיח דבר זה מן ברייתא זו. וע"כ יותר נכון כגירסת הגר"א - "וכל שאין פסולו בקודש אין הקודש מקבלו. רבי עקיבא מכשיר בבעל מום מפני שכשר בעוף":

דוחה היה אבא בעלי מומין. היינו כלאחר יד אבל בידים לא. ופליג אתנא קמא דאמר מורידין בעלי מומין מע"ג המזבח [גמרא]

פסקה י

י הזבח פסול והנסכים כשרין. מאחר שהנסכים באין בגלל זבח נפסלו עמו ונתבטלה קדושתן:

תלמוד לומר אל המזבח לא יעלו וגו'. על שאור ודבש קאמר דאם העלה מהם לכבש לוקה דכתיב "ואל המזבח לא יעלו" - זה הכבש שעולין בו למזבח. ומדלענין מלקות כבש כמזבח - לענין קידוש נמי כבש כמזבח, ואם עלו למזבח המזבח מקבלן. [הראב"ד והוא ממנחות דף נז:]. וגירסת הגר"א "תלמוד לומר את המזבח" [והוא מזבחים דף פז.] וטעמו דיותר טוב ללמוד מקרא דמיירי לענין קדוש גופא. ופירש"י "ומשחת את המזבח" לרבות את הכבש

פסקה יב

יב כלי הלח. קערות ומזרקות לדם וליין ולשמן:

מדות היבש. שתי מדות של יבש היו שם - עשרון וחצי עשרון. עשרון למדידת כל המנחות וחצי עשרון לחצות בו מנחת חביתי כהן גדול, מחציתה בבקר ומחציתה בערב:

ואין כלי הלח וכו'. עיין בזבחים (דף פח.) בגמרא:

אלא בקודש. בעזרה:

שיהא נותנן מבוא השמש. שמצוה לכתחלה [אם לא הקריבן ביום] ליתנן תיכף אחר שקיעת החמה ויהיו על מוקד של המזבח כל הלילה:

דברים שהם ראוים ליקרב בלילה. כגון אברים ופדרים של העולה ופדרים של שאר קרבנות:

דברים שהם ראוים ליקרב ביום. כגון הקומץ וכולי דנפקא לן מביום צוותו דכל הקרבנות אין קרבין אלא ביום ולא יצא מאותו הכלל אלא איברים של עולה וחלבים של שאר קרבנות:

והעצים. כגון שאחד התנדב קרבן עצים:

ומנחת נסכים. שבאין עם הזבח דהזבח קדשן והרי הם כמוהו דדוקא ביום. לאפוקי בנסכים הבאים בפני עצמן דקרבין אף בלילה (תמורה יד, ב):

שמעלן מבוא השמש. בגמרא פריך והא אמרת דרכו ליקרב ביום?. ומשני לא תימא מבוא השמש אלא עם בוא השמש, דהיינו רגע אחת קודם שקיעה שימשול בו האור ומיד קולטו המזבח שלא יפסל בלינה:

ת"ל זאת תורת העולה. ריבה כל הלילה אכן אלו צריך ליתנן קודם שקיעה:

פסקה יד

יד או אינו וכו'. פירוש, שאין כאן מצוה לכתחלה שמניחן אחר השקיעה כדי שיהיו מונחין כל הלילה על המזבח אלא שיהיו יכולים להעלות אותן מן הרצפה למזבח כל הלילה ולא מיפסלי אלא אם נשארו עד שעלה עמוד השחר:

כשהוא אומר לא ילין חלב חגי עד בקר. דמשמע עד בקר לא ילין - הא כל הלילה ילין:

זה הוא האמור לימד וכו'. ר"ל הלא הכתוב הזה אמר ולימד לנו שיהיו מעלים וכולי. והגר"א כתב דתיבות "זה הוא האמור" מיותר:

פסקה טו

טו הא מה אני מקיים כל הלילה. היינו הכתוב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה:

מה תלמוד לומר עד הבקר. דכל הלילה משמע גם כן עד בקר

לתרומת הדשן. דכתיב בתריה "והרים את הדשן" וגילה לנו הכתוב שכל הלילה עד הבקר כשר לתרומת הדשן ומשום הכי אמרינן ביומא (דף כ.) דזמנין דמקדמינן ליה קודם חצות דהיינו ברגלים:

פסקה טז

טז לאש המזבח הפנימי. גחלים של קטורת שהם על המזבח הזהב:

אלא ממזבח החצון. ולא יביא מן ההדיוט כמו שמביאין למזבח החצון אם כבתה האש שלו:

ת"ל אש המזבח וגו'. דהאי "המזבח" יתירא הוא דביה קיימינן. אלא לרמז בו דאש של המזבח הפנימי תוקד בו ומניה ילפינן ביומא (דף לג.) דהיו עושין מערכה בכוון בשביל זה על מזבח החצון:

אש מחתה. היינו הגחלים שמביא לפני ולפנים להקטיר עליהן הקטורת ביום הכפורים ואש של מנורה להדליק בהיכל בכל יום:

תן אש במזבח הפנימי. דכתיב "יקטירנה" ואין הקטרה בלא אש:

ממזבח חוצה להם. והוא מזבח הפנימי הסמוך למנורה וחוצה לה שהוא משוך קצת לצד פתח ושולחן ומנורה לפנים הימנו כדמוכח ביומא (דף לג:):

ת"ל אש תמיד תוקד וגו'. יתירא שכבר כתיב "מוקדה" ברישא. אלא ללמד אש שנאמר בה "תמיד" (והוא של מנורה שנאמר בה "להעלות נר תמיד") אף היא מעל המזבח החצון תוקד:

מה להלן בסמוך לו. דהיינו ממזח החצון שהוא סמוך לפנימי:

אף כאן. שהוא נוטל גחלים למחתה להכניס לפני ולפנים יטול ממזבח הפנימי שהוא סמוך לו ולא ממזבח החצון שהוא רחוק ממנו:

הוי אומר זה מזבח החצון. פירוש: איזה מזבח שיש לחלק בו מה ממנו לפני ה' שהוזקק הכתוב לומר "מלפני השם" הוי אומר זה מזבח החצון ויטול ממנו מצד מערבי דאילו הפנימי כולו לפני ה' הוא שעומד בהיכל:

ואין כולו להשם. צ"ל "ואין כולו לפני השם" [הגר"א כלשון הגמרא]:

פרק ב

פסקה א

א כמדתו. של הכהן. שלא יחסר ושלא יותיר:

בד שיהו של בוץ וכו'. לאו ממשמעותא ד-'בד' נפקא לן כולהו אלא הכי קאמר - בגדים שנאמר בהן 'בד' צריכין שיהיו של בוץ וצריכין שיהו חדשים וצריכים שיהיו כפולים ושלא ילבש עמהן בגדים אחרים (של קודש או של חול). יש מהן למצוה ויש מהן לעכב, כדמפרש בזבחים (דף יח.) וביומא (דף עא:), עיי"ש:

שיהו חדשים. דבעינן שיהא ל"כבוד ולתפארת":

שיהו כפולים. חוטין כפול ששה:

שלא ילבש עמהן בגדים אחרים. יתור בגדים. ד-'בד' הוא כמו 'לבדו' ומשמע לבדו ילבש:

בגדי פשתן. דמשמע דלא יוסיף עוד של בוץ עמהן:

לא ילבש עמהן בגדי קדש אבל וכולי. דמשמע דמין דידיה קממעט:

ת"ל ומכנסי בד וגו'. הגר"א גריס "תלמוד לומר בד" [וכדבריו איתא בזבחים בדף יח ע"ב] ור"ל ד-'בד' משמע שלא יוסיף דבר עמהן כלל. ויותר נראה דדרש התורת כהנים הוא מדכתיב הכא שני פעמים "בד" ובפרשה אחרי כתיב שם ד' פעמים "בד" – "כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד וגומר" – הרי ששה. ומהני מרבה כל אלו. וכן משמע קצת בראב"ד דכתב מדכתיב "בד" יתירא דרשינן לכל הני. ואחר כך מצאתי בתורת כהנים גופא להלן בפרשה אחרי על הפסוק "כתונת בד קדש ילבש" כעין דברי. [ודע דמה שכתב שם ומה תלמוד לומר ד' פעמים הוא כמו 'דבר אחר'. וכן מוכח בפסיקתא זוטרתי]:

להביא את המצנפת וכו'. קסבר דהרמת הדשן עבודה היא ובעיא ד' בגדים:

ר' דוסא אומר להביא וכו'. סבירא ליה דהרמה לאו עבודה היא ואין צריך ד' בגדים. ור' יוחנן סבירא ליה [ביומא דף כג:] דסברת ר' דוסא דלא צריך קרא לריבויא דודאי עבודה היא אלא האי "ילבש" יתירא להביא שהכהן הדיוט יכול ללבוש לעבודתו הארבעה בגדי בד שלבשן הכהן הגדול ביום הכפורים, דגמרינן "ילבש" "ילבש" מהתם דכתיב בפרשה אחרי "כתונת בד קדש ילבש" ובהנהו בגדים מיירי הכא:

וכי אבנטו וכו'. והלא של כהן הגדול ביום הכפורים של בוץ לבדו כדכתיב "ובאבנט בד יחגור" ואבנט של כהן הדיוט של כלאים – תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר:

ד"א. צריך לומר "ועוד" [הגר"א ופשוט]:

קדושה חמורה. כהן גדול בפנים:

אפילו הם שחקין. ומאי דאמרינן לעיל בד שיהיו חדשים היינו למצוה (זבחים יח, ב):

פסקה ב

ב ממשמע שנאמר בד שומעני ד' כלים. אר' יהודא קאי; דאין צריך 'ילבש' לרבות עוד שני כלים דמגופיה דקרא מוכח. דכיון שנאמר בהן 'בד' שומע אני כל הד' בגדים שנאמר בפרשה אחרי "ולבש את בגדי הבד" והתם הלא היו כל הד' בגדים:

אם כן למה נאמר מדו בד. פירוש, אם כן למה פרט הכתוב "מדו בד" [ומכנסי בד] - יכתוב "ולבש בגדי בד" ויכלול בזה כל הארבע בגדים. ועל זה משני ד-"מדו" לאורויי שיהא כמדתו, ו"מכנסי בד" כבסמוך:

פסקה ג

ג ולא רטייה על בשרו. שהיא חוצצת:

להלן. בפרשה אחרי:

ומכנסי בד יהיו על בשרו. משמע יהיו כבר קודם הכתונת. וכן בהרמת הדשן צריך להיות כן. וילבש לא דריש ר"ש. ואפשר דסבירא ליה לרבות שחקים וכנ"ל:

פסקה ד

ד יכול עצים ת"ל עולה. פירוש, יכול אפר העצים בלבד - תלמוד לומר "עולה" שאף מן העולה היה מרים [הראב"ד]. והקרבן אהרן פירש שהיה נזהר שלא ליטול מאפר העצים אלא מן גחלים של העולה בלבד:

יכול אברי עולה. היינו אפילו לא נשרפו לגמרי בכלל 'דשן' הם:

תלמוד לומר אשר תאכל האש. לומר שלא ירים אותם עד שיתעכלו ותאכלם האש:

מן המאוכלות הפנימיות. שאותם בודאי נתאכלו לגמרי:

ושמו בנחת. מדלא כתיב "והשליך" כמו במוראה ונוצה:

ושמו כולו. מדלא כתיב "ושם" – אלמא צריך שישים את כולו אצל המזבח:

ושמו שלא יפזר. פירוש, צוברו במקום אחד ולא יתננו בשנים או שלשה מקומות מדכתיב "ושמו" - משמע כולו כאחד:

ומחזירם למערכה ת"ל אשר תאכל האש את העולה על המזבח. כלומר אפילו עיכולי עולה אתה מחזיר על המזבח:

שפקעו מעל המזבח. לארץ. ואשמועינן דאפילו הכי יחזיר מדכתיב "אשר תאכל האש את העולה על המזבח" קרי לה עולה אחר אכילת האש:

קודם לחצות יחזיר וכולי. בגמרא פריך אי דאית בהו ממש (שלא נתאכלו) אפילו לאחר חצות נמי יחזיר, ואי דלית בהו ממש (שנתאכלו לגמרי) אפילו קודם לחצות נמי לא יחזיר? ומשני בשרירי. ופירש"י אברים קשים שנתקשו מחמת האש. ששלטה האש בכולן ונשרפו אלא שלא נעשו פחם, וכעצים יבשים הם מתוכן. ובהם אמר דקודם חצות לא חשיבי כמעוכלין וצריך להחזירן ולאחר חצות חשיבי כמעוכלין ולא יחזיר. ויליף שם בזבחים (דף פו.) זה מקרא:

ומועלין בהן. דעדיין לא נעשית מצותן:

פסקה ו

ו יכול במצות יוה"כ וכו'. כלומר יכול שמטיל עליו חובה לשנות בגדיו בין תרומת הדשן להוצאתו אם בא להוציא את הדשן לאחר הרמה מיד כדרך שהוא חובה על כהן גדול בחמש עבודות שביום הכפורים שמשנה בגדיו בכל העבודות בין זו לזו – ראשונה בבגדי זהב, שניה בבגדי לבן, וכן כולם. והכא שהוא כהן הדיוט סלקא דעתך ישנה מבגדי קודש שהרים בהן הדשן ויפשוט אותם וילבש בגדי חול ויוציא את הדשן:

ת"ל בגדיו בגדים. "ופשט את בגדיו ולבד בגדים אחרים":

מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט. כן צריך לומר:

מה בגדים שפושט הראוים למלאכתן. דהיינו בגדי קודש, אף בגדים שלובש הראוים למלאכתן דהיינו בגדי קודש:

והגר"א גריס "מה בגדים שפושט בגדי קודש אף בגדים שלובש בגדי קודש" כלשון הגמרא:

פחותים מהם. ובפרק ב' דיומא (דף כג.) מפרש כדתנא דבי ר' ישמעאל בגדים שבישל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו - פירוש: לפי שנתעשנו ונתלכלכו בבישול הקדרה. אף כאן לענין הוצאת הדשן אין כבוד לשרת בהן שירות אחר:

ר"א אומר אחרים והוציא וכו'. [הגר"א וכן הוא בגמרא] סבירא ליה דהאי אחרים קאי אדלבתריה - אהוצאה - וללמד שכשר בהן כהנים אחרים המרוחקין משאר עבודות. דסבירא ליה דהוצאה לאו עבודה היא ולא בעי בגדי כהונה:

פסקה ז

ז להצתת האש וכו'. היינו קיסמין דקין להצית בהן אור מערכה גדולה. ואין לו להציתם על הרצפה ולהעלותם על המזבח כשהן דולקים:

מערכה אחת לקיום האש. שאם אין אש של מערכה גדולה מתגבר - מוסיף עליו מזה:

ת"ל והאש וכו'. והצתה בראש המזבח נפקא ליה לר' יוסי מקרא אחרינא. עיין (יומא מה, א):

פסקה ח

ח ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. בשני גזרי עצים מוקי לה הגמרא (יומא לג, א); שלאחר סידור המערכה גדולה היו מביאין ונותנין שם שני גזרי עצים:

ונאמר בתמיד בבקר. "את הכבש אחד תעשה בבקר" (במדבר כח, ד):

איזה מהן יקדים. אם גזרי עצים ולאחר כן ישחוט התמיד או למפרע:

יקדים דבר שנאמר בו בבקר בבקר. דהיינו שני גזירין; דמשמע בקרו של בקר, שצריך השכמה יותר:

ונאמר בקטרת בבקר בבקר. דכתיב "בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה" (שמות, ל):

עצים מכשירים הקטרת. ובגמרא פריך והא אמרת שני גזרי עצים למערכה גדולה אזלי ובהנהו לא מקטרא קטרת אלא יש לה מערכה אחרת בפני עצמה? ומשני - שום עצים. היינו דאף על גב דהני לאו לקטרת אזלי - שמם עצים ועצים מכשירי קטרת הם:

פסקה ט

ט ונאמר בנרות בבקר בבקר. היינו בהטבת נרות דכתיב "והקטיר וגו' בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה" והאי 'בבקר בבקר' קאי אקטרת וקאי אהטבת נרות

סמכו ענין לקטורת. כלומר עשאו יסוד וענין לקטרת באמרו "בהטיבו את הנרות יקטירנה" דמשמע דקטרת בא על הטבת הנרות ואם כן הטבת הנרות קודם:

ובגמרא קאמר בקיצור "אמר קרא בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה":

מנין למערכה גדולה שתקבל את כל העולות. פירוש: אף על פי שרבינו מערכה אחת על מזבח החיצון מדכתיב "היא העולה על מוקדה" ואמרו חז"ל (יומא לג, א) דזו היא המערכה גדולה – מנין שיהיו כל העולות, בין עולת מוספין בין עולת נדבה, קריבה על גבי עולה של תמיד?

ת"ל עליה העולה. כן צריך לומר. פירוש: סתם קאמר ומשמע דעל כל העולות:

ומנין לאימורי חטאת וכו'. שיקריבו כולם על המערכה גדולה:

ואימורי ק"ק. של שלמי עצרת:

ת"ל עליה חלבי השלמים. והוא הדין של שאר קרבנות:

מנין הקומץ והלבונה וכו'. שגם הם יהיו נקטרין עליה:

ת"ל "והקטיר. ...עליה" - כל הקטרות יהיו עליה. [ומאי דכתיב לבסוף "השלמים" ידוע מה שאמרו שהוא לשון השלמה - עליה השלם כל הקרבנות]:

יכול אף הקטורת תהא עליה. פירוש: אש שהיה בכל יום מכניס ממזבח העולה לפנימי להקטרת קטורת - יכול יהא נוטלו גם כן מן המערכה זו:

ת"ל ובער עליה וערך עליה וכו'. הרבה נוסחאות יש בברייתא זו, ועמלו עליה המפרשים מאוד. וגירסת הגר"א הוא כך: "תלמוד לומר וערך עליה העולה והקטיר עליה - עשה הבערה אחת למערכה ועשה הבערה אחת לקטורת". ומִשְני פעמים "עליה" קדריש. ובאמת כדבריו איתא בירושלמי דיומא (פ"ד ה"ו) בענין מנין המערכות - "וערך עליה העולה" - זו מערכה גדולה, "והקטיר עליה" - זו קטורת. (היינו מערכה שניה של קטורת). והביאו הגר"א באדרת אליהו שלו:

פסקה י

י עליה העולה. אמרינן בגמרא (פסחים נח, ב) דהדיוק הוא מדכתיב "העולה" - משמע העולה המיוחדת, והיא התמיד:

ת"ל עליה שלמים. ואמר רבא בגמרא דהוא לשון השלמה - עליה השלם כל הקרבנות כולן, ופירוש הכתוב: והקטיר עליה חלבי השלמים – אותן החלבים שבהן יהיה נשלם כל ההקטרות, ולא תעזוב דבר מהם לאחר תמיד של בין הערבים:

וכתב הקרבן אהרן דלפיכך הוציא הכתוב מפשוטו, דהוקשה לו ה"א ד-"השלמים", דשלמים לא נזכרו כאן עד שיאמר "השלמים" דמשמע השלמים הנזכרים?! ולזה אמר דאין 'שלמים' כפשוטו אלא מלשון השלמה:

תמיד אף בשבת. שעושים מערכה לתמידין ומוספין:

תמיד אפילו בטומאה. פירוש: אף בזמן שהתמיד קרב בטומאה אברים כמו כן יקרבו בטומאה והכהנים הטמאים כמו כן יסדרו המערכה להקטירם עליה:

פסכתר. כלי גדולה של נחושת היא ששמה כך:

אף בשעת מסעות. כן צריך לומר [הגר"א]. והכא איתא בירושלמי סוף פרק טרף בקלפי ובילקוט כאן:

מדשנין אותה. מסירין האש מעל המזבח ונותנין אותה בכלי עד שעת חניתן:

ולשון "אף" קשה. ויש לומר משום דר' יהודא קאמר "אף" - אמר הוא גם כן בלשון "אף" [ר"ש]:

שנאמר ודשנו את המזבח. שהיו מסירים אף הדשן. ובירושלמי איתא ומה מקיים ר"י ודשנו את המזבח? דרוי - כההיא "ואכל ושבע ודשן" – כלומר שהיה שבע ממה שעליו, שהאש היה מכוסה עליו פסכתר:

פסקה יא

יא ושלש ביום הכפורים. שמוסיפין מערכה בשביל גחלי אש שנוטל במחתה:

וכל הך ברייתא דריש להו מקראי ביומא (דף מה.):

פרשה ב

פסקה א

א זאת תורת המנחה לבית עולמים. כלומר תורה אחת נוהגת לבית עולמים כמו במשכן:

זאת אינה נוהגת בבמה. היינו דממעט במה מ"וזאת" והיא דעת ר' יהודה בזבחים פרק בתרא. ובגמרא שם (דף קיט:) קאמר המיעוט זבחים ולא מנחות, עיי"ש:

לכל המנחות שיהו טעונות שמן ולבונה. היינו אפילו מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שהוא כליל:

פסקה ב

ב וכי מנין יצאו?. ומה צריך לרבויי:

פסקה ג

ג אמר ר"ע מה מצינו. היינו כשם שמצינו שלא חלק הכתוב וכולי:

ללתיתין. צריך לומר "ללא תתן" [הגר"א וכן איתא בילקוט ובפירוש הר"ש]. כלומר בשניהם נאמר "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה" כי לא מצינו שחילק ביניהם. ועוד שתלה הכתוב בחטאת שנאמר "כי חטאת הוא" ומשמע בין של כהן ובין של ישראל:

לא נחלוק. ר"ל דין הוא גם כן שלא נחלוק בין מנחת נדבה של ישראל לשל כהן לתתן. כצ"ל. היינו למצות נתינה של שמן ולבונה דשניהם צריכין לזה ול"ל הדרש של "תורת" לזה:

וכי מאי ראיה לאו להן. אם השוה אותם הכתוב ל'לא יתן' - ששניהם שוים דנקרא חוטא, כיצד נשוה אותם ל'הן' לומר מאותה הטענה גם במנחת נדבה שיהיו שניהם שוין במצות נתינת שמן?

ת"ל תורת המנחה. כלומר לכך צריך קרא:

פסקה ד

תוכן העניינים

חפץ חיים על ספרא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה