אור ברסלב

אביהם של ישראל

חסידות

טהרה

עבד לעם קדוש – למען עם ישראל

כתב הרמח''ל במסילת ישרים בשער החסידות: ''אין הקב''ה אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל – גם הקב''ה מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב''ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת, והוא דבר שהטבע יעיד עליו''.

מצטער בצערם של ישראל ושמח בשמחתם

בעיני ראיתי שהרבנית שתחיה מספרת לרבנו זצ''ל על חולה שביקשו שהרב יתפלל בעדו, והתרשמתי שהחולה איננו מכר או קרוב משפחה.

הרבנית תיארה את מחלתו של אותו אדם באופן כללי, ולאחר מכן החלה לפרט את פרטי מחלתו. לפתע הבחנתי שהרב לופת את ראשו בידיו מרוב צער, ממש היה נראה בעיני כאדם שחלילה מודיעים לו על סבלו של אחד מקרוביו.

מאידך, ראיתי שכאשר הרבנית סיפרה לרב שבשעה טובה נולד בן לזוג שחיכו לילד במשך שנים, הרב כל כך שמח ובירך, כאילו נולד לו בן או נכד חדש.

תהילה

איך אפשר לסגור את הדלת?

''את לא צריכה לסגור את דלת ביתכם'', היתה אומרת שכנתה של הרבנית לרבנית שתחיה, כשנוכחה לראות באופן יום-יומי איך בבית הרב זצ''ל זה הולך וזה בא, כמעט מדי רגע. עם ישראל יוצא ונכנס, מבקש עצה, ברכה, או רק לחזות במאור פניו של הרב.

כיוון שמדובר בעם ישראל, אהוביו, לא היתה מציאות שהרב היה מסרב להיענות לאדם שהגיע אליו. מעולם לא אמר: ''לא עכשיו, השעה דוחקת, אני לא יכול, אין אפשרות''. תמיד היה מסור לעם ישראל . תמיד יכלו לבוא אליו ולמצוא אצלו ישועה.

לילה אחד, בשעה 02:00 בלילה, דפקו על דלת ביתם. ''לפתוח?'' שאלה הרבנית, ענה לה הרב: ''בטח לפתוח''.

הדלת נפתחה ולבית הרב נכנסה אישה, בוכה במר נפשה, ושטחה בפני הרב את בקשתה: ''אני צריכה לעבור ניתוח ואני לא מסכימה לעבור אותו בלי ברכה מהרב''. כמובן שהרב עודד אותה וצייד אותה בברכתו.

כשיצאה אותה אישה, אמר הרב לרבנית: ''את רואה? האם אפשר לסגור את הדלת?''

הרב ומפקד יחידת החיסול של המוסד

יש לי הרבה חברים מהצבא. לא כולם שומרים את כל תרי''ג המצוות. חלקם מהדרים במצוות כאלה וחלקם מהדרים במצוות אחרות. אחד מהם היה מפקד יחידת החיסול של המוסד, והוא הידר ''למהדרין מן המהדרין'' בכל מה שקשור להצלת יהודים על-ידי חיסול אויבים.

גדולי האויבים שבכל העולם מצאו את מותם מידו הארוכה. מי בתאונה ומי בהרעלה. מי בהצטננות ומי בפיצוץ שגרתי. בדרך כלל, הוא היה פועל בדרכים יצירתיות מאוד, יחד עם פיקודיו. חזק כמו עשרה אנשים ופיקח כמו עשרה מחשבים. אדם כזה לא היה קיים בשום מקום בספרים, אבל בהחלט קיים במציאות – ''מפקד יחידת החיסול של המוסד''.

יום אחד הוא התקשר אלי בבהילות. באתי אליו לרמת-אביב ג', בית שאי-אפשר לאכול בו דבר. אפילו מזוזה אין בו, ואני רואה אותו יושב על כיסא גלגלים. זה היה מפליא, כי זכרתי אותו כמו גיבור, ענק. פתאום אני רואה אותו והוא בקושי זז. הוא אמר לי: אין לי יותר כלום בחיים. אני הולך למות, כך אומרים לי הרופאים. הגרורות של הסרטן התפשטו בכל הגוף, אין להם מה לעשות. פניתי אליך כי אתה מכיר רבנים. אני לא ראיתי כאלה בחיים שלי. שמעתי על אחד כזה, האם אתה יכול להפגיש אותי איתו?

את מי אתה רוצה? שאלתי.

הוא הוציא פתק מהכיס וקרא: אחד, מרדכי אליהו. אמרו לי שאם אני מקבל ברכה ממנו – אני חוזר להיות בריא כמו שור. אתה מכיר אותו? אמרו לי שהוא סוף הדרך.

אמרתי לו שאני מכיר, בכל יום שישי אני מגיע לבית הרב לקבל ברכה. בוודאי מכיר. וגם מכיר את הפלאים שהרב מחולל באמצעות ברכותיו. אבל אמרתי לו שאני לא יודע איך אוכל להפגיש אותו עם הרב, כיוון שהוא אינו יכול לצאת מהבית, ואילו הרב גר בירושלים.

בכל מקרה, נסעתי ממנו היישר לבית הרב זצ''ל בירושלים וסיפרתי לרב שיש יהודי חולה, יהודי שהמדינה חייבת לו את החיים שלה. אדם שמסר את נפשו והציל הרבה יהודים. אין מבצע שיוצא לדרך בלעדיו.

הרב שמע את הדברים ומייד אמר: אם זה אדם שהציל כל כך הרבה חיים כמו שאתה מספר – מגיע לו שאגיע אליו עד הבית. הערב ב-19:00 אבוא לביתו ברמת-אביב לברך אותו. תיארתי לעצמי שהרב ביטל כמה וכמה אירועים שהיו לו באותו ערב, כנראה בגלל הזכויות של האדם הזה שהציל כל כך הרבה יהודים.

התקשרתי למפקד ואמרתי לו: הערב ב-19:00 הרב אצלך. הוא לא האמין שזה קורה לו ואמר לי, בשפתו: רציני הרב שלך, יצא גבר. ביקשתי ממנו שלא יעשה בושות, שידע שמדובר ברב ולא כך מדברים אל רב, אבל לא נראה לי שהוא כל כך הבין מה אמרתי לו. הגעתי ב-18:45 לביתו של המפקד, ומכוניתו של הרב כבר היתה שם. עלינו לביתו של המפקד והנה, שוד ושבר, אשתו לא לבושה בצניעות, בלשון המעטה. ביקשתי ממנה שתלבש חולצה, כי נמצא כאן רב גדול, אבל היא הזעיפה אלי פנים ואמרה: בבית שלי לא יגידו לי איך להתלבש.

הרב אמר לי: אל תשים לב. תתמקד בעיקר. בעלה ישב בקצה הסלון על כיסא גלגלים, והרב ניגש אליו.

– מה יש לך? שואלו הרב. – סרטן בריאות, הוא משיב

– מי אמר לך? – הרופאים.

– תגיד דבר אחד שעשית לטובת עם ישראל. – לא יכול להגיד. אסור, אלה סודות מדינה.

– אם אתה רוצה להבריא אתה חייב לספר. שומעים אותך עכשיו בשמים.

הרב ביקש מכולנו לצאת מהחדר, גם אשתו יצאה, והרב הסתגר איתו למשך שעה ארוכה. אחר כך שניהם יצאו מהחדר והפנים של הגיבור הזה שטופות בדמעות. הדיבור היה קשה לו, והוא רק אמר לי: מאיפה הבאת את הרב המדהים הזה? יש לו כוחות פלא. הוא העביר את היד שלו מעל הגוף שלי פעמיים וניקה לי את כל הגוף. הוציא את כל המחלה.

באותה שעה לא הבנתי את מה שהוא אמר, רק מיהרתי ללוות את הרב למכונית. בדרך, הרב אמר לי: כל מה שסיפרת לי עליו זה כלום. אתה בעצמך לא יודע מה האיש הזה עשה למען עם ישראל. הזכויות שלו הגנו עליו. ברוך ה'.

בתמימותי שאלתי את הרב מה הוא סיפר לו, והרב השיב: מצטער, אי-אפשר לספר. הבטחתי לו.

חזרתי אל הבחור שלי היושב על כיסא הגלגלים. הוא לא יכול היה לדבר, רק פרץ בבכי אדיר. הבנתי שקרה ביניהם משהו שאני לעולם לא אדע אותו. הוא רק אמר לי: הרב הזה הוציא לי את כל הקישקע החוצה. אבל עדיין לא הבנתי במה דברים אמורים.

בפורים הייתי בבית הרב, ושאלתי אותו מה שלום החבר שלי. הוא אמר לי: הכול בסדר, אין צורך להתקשר. אחרי כמה דקות שאלתי שוב, ושוב הרב אמר: בשביל מה להתקשר? הכול בסדר.

סקרנותי גברה והתקשרתי מבית הרב לביתו של חברי. אשתו ענתה לי, ושאלתי אותה מה קורה עם בעלה, שלפי חוות דעת הרופאים היה צריך להיות בקבר כבר לפני שבועיים.

היא סיפרה לי שבעלה חזר לפעילות במוסד. היא לא מבינה איך הפלא הזה עבד, אבל בכל מקרה הוא נמצא כעת בגרמניה והיא לא יכולה למסור יותר פרטים.

הרב ראה אותי מדבר בטלפון וכנראה הבין עם מי אני מדבר. מייד הוא אמר לי: תסגור את הטלפון.

יש דברים שהרב לא רצה שנדע.

(ישראל טויטו, אל''מ במילואים)

לבלתי יידח ממנו נדח

בשנת תשל''ט, כששערי רוסיה היו סגורים ולא כל אחד היה יכול להיכנס לשם, ובוודאי לא לצאת, עמדתי לצאת לברית-המועצות לשליחות. המדובר היה בשליחות לא פשוטה וארוכה, בת שישה שבועות, בתקופת החגים, ל''ביקור'' אצל יהודים – מסורבי עלייה, לומדי יהדות ומלמדי עברית, כשאני מחופשת לתיירת.

לשכת הקשר ששלחה אותנו אסרה עלינו לדבר עם איש על הנסיעה לפני כן. לכן כששאלו אותי איפה אהיה בחגים, עניתי לפלוני שאהיה אצל אלמוני, לאלמוני אצל ראובן, לראובן אצל שמעון וכן הלאה. אבל לטוס מבלי לקבל את ברכת הרב אליהו זצ''ל לא יכולתי, מה גם שהיו לי שאלות הלכתיות שהיה עלי לברר, כי ברור שלא יכולתי לקחת אתי לשם שום ספר או מחברת ולא יכולתי להתקשר טלפונית.

המסלול שלנו היה ארוך והוביל אותנו לערים שרק לעתים רחוקות ביותר מגיעים אליהן שליחים מישראל, והרבנים הדתיים העדיפו להישאר בערים גדולות כמו מוסקבה, לנינגרד וקיאב, שם הם גם הרגישו שכוחותיהם לא ילכו לאיבוד, וכן חשו יותר בטוחים.

עולה חדש שעלה לא מכבר מאחת הערים הנידחות שיש בה רק מיליון וחצי תושבים ו-30,000 יהודים, ביקש ממני לומר להם איך בונים מקווה. בקיץ לא היתה בעיה, ונשים נסעו שעתיים או שלוש לים או לנהר גדול, אך בחורף במינוס 20 מעלות הסיפור היה קשה יותר, ואף בלתי אפשרי, מה גם שהשלטונות אסרו על בנייה לצורך ''פולחן דתי'', ולכן לא היתה לי ברירה אלא להטריד את הרב אליהו.

תשובתו הראשונה אלי היתה: ''אלה לימודי גמרא, זה לא תפקיד של אישה''. אך כשהסברתי שיכולים לעבור חודשים רבים עד ששוב שליח יהודי יגיע לערים אלה, ושייתכן שאותו שליח יהיה יותר ממושמע ממני ובאמת לא יתייעץ עם איש לפני הנסיעה, הקדיש הרב בימים המעטים שעוד נשארו לי שעות רבות לסוגיה זו ולבסוף אף בחן ובירך אותי.

לאחר שובי, דהרתי לבית הרב על-מנת לומר ברכת הגומל. באותה העת הרב העביר את השיעור השבועי שלו, ואחרי השיעור הוא שאל בצמאון: ''מה שלום אחינו שם?'' ראיתי את האהבה הגדולה שלו לאחינו המתעוררים ליהדות ברוסיה.

(דורית לנג)

יד לאחים

יום אחד הגיע יהודי אל הרב זצ''ל וביקש ממנו שיציל את הבת שלו מהתבוללות, בעוד שבוע היא מתעתדת להתאסלם ולהתחתן עם ערבי.

הרב שאל אצל מי היא מתאסלמת, ונענה שיש קאדי אחד שעתיד לאסלם אותה. הרב ביקש לקבוע פגישה עם הקאדי הזה, ובפגישה אמר לו הרב: ''הבחורות האלה הולכות אחרי הבחורים שלכם ולוקחות להם את כל הכסף. הן מקלקלות את הבחורים הערבים הטובים''. המשיך הרב לדבר עמו על זה הדרך וכך קנה אותו בדברים. ''אני מזהיר אותך מהבנות הללו – אל תיתן להן להתאסלם. זה לטובתכם'', סיים.

למחרת, כשהגיעה הבחורה עם חברהּ הערבי על-מנת להתאסלם אצל אותו קאדי, הצביע הקאדי על הבחור הערבי שהיה איתה ושאל אותה: ''את מכירה אותו? את רוצה להתחתן איתו?'' היא השיבה ''כן''.

''הוא קנה לך מתנות?'' המשיך לשאול הקאדי, והבחורה בהתלהבות רבה עונה לו: '' כן. איזה מתנות!'' ומוציאה טבעת, שרשרת ועוד תכשיטים על-מנת להוכיח.

אמר לה אותו אדם: ''לכי מפה. את רוצה לעשוק אותו, את תקחי לו את הכסף ותזרקי אותו. אני לא מאסלם אותך ולא מחתן אתכם''.

(הרב חיים בן-שושן)

ללא משוא-פנים

בניסן תשס''ח התקיימה הכנסת ספר תורה בתרומת הנדיב רעננערט בישיבת ''נתיב אריה'' שברובע היהודי, לעילוי נשמת דודי המנוח, עמנואל מורנו הי''ד, ולעילוי נשמת הקדושים נרצחי הפיגוע ב''מרכז הרב''. על כתיבת האותיות בספרים ניצח מו''ר הרב זצ''ל ועמו יבדל''א הרב הגאון רבי יעקב שפירא שליט''א.

עת החלו בכתיבת האותיות הגיע שר הביטחון לאיזור המכובדים, בשערו שכל הנוכחים יכבדוהו בכבוד גדול לפי רום משרתו. אך מו''ר הרב אליהו זצ''ל לא הרים עיניו מן הספר ונהג בו לפי מעשיו. הרב ראה בו אחראי לשרשרת הפיגועים שבה נהרגו תלמידי ישיבת ''מרכז הרב'' וראה זלזול בטיפול בפיגוע, שכמעט גבל בפשיעה.

הרב יעקב שפירא שליט''א, שישב לשמאלו של הרב, זז עם כיסאו שמאלה על-מנת לאפשר לשר הביטחון לשבת. אך הרב אליהו ז''ל אחז בכיסא ומשכו בחוזקה אליו באומרו: ''אתה לא זז בשבילו''.

בשעת כתיבת האותיות, הרב פנה כחבר אל כל אחד מהנוכחים באומרו: ''כבודו יכתוב אות פלונית וכבודו יכתוב אות פלונית''. אך בדברו על האות שיכתוב השר, לא פנה אליו ישירות אלא רק אמר: ''אימרו לו שהוא יכתוב את האות הפלונית''.

(עוז מורנו)

ה' אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ – למען ארץ-ישראל

אבן אל-פטמה – בחברון

אחרי מלחמת ששת-הימים הגיעו החיילים למערת המכפלה בחברון. צריך לזכור, כי למרות שבמערה הזאת קבורים האבות והאימהות, לא נתנו הערבים רשות ליהודים להיכנס למערה. הם אמרו שאברהם, יצחק ויעקב שייכים רק להם. ליהודים הם נתנו רשות לעלות רק עד המדרגה השביעית.

אחרי מלחמת ששת-הימים, כששחררנו את חברון, שלח הרב ניסים את הרב אליהו לטפל במערת המכפלה ובכותל ובקבר רחל. כשהיו במערה, נכנסו לשם החיילים בפעם הראשונה אחרי הקרבות. היו שם הרבה חיילים וגדולי המפקדים של צה''ל, ביניהם יצחק רבין ובר-לב ועוזי נרקיס, שהיה אלוף פיקוד מרכז. היו שם גם כמה רבנים חשובים.

החיילים היו חלקם פצועים וחלקם רעבים והרבה מהם עייפים אחרי כמה ימים של לחימה, והם ראו שם שטיחים וישנו עליהם. פתאום יוצא השייח של המערה, ששמו ג'עברי, ומתחיל לצעוק על המפקדים ועל החיילים.

הוא אמר להם: תצאו מהמערה הזאת. אתם לא מכבדים אותה. אנחנו המוסלמים, כשבאים לכאן, רוחצים את הידיים חמש פעמים. מורידים את הנעליים ומכבדים את המערה. ואתם לא מכבדים אותה בכלל. ישנים פה ואוכלים פה, ועולים על השטיחים עם הנעליים המלוכלכות שלכם. אין לכם כבוד למקום הקדוש הזה. צאו מהמערה!!

לכאורה הוא היה צודק. כולם שתקו, חוץ מאחד.

הרב אליהו, שהבין את השפה הערבית כמו שהבינו שם כמעט כל המפקדים הבכירים, אמר לו: תקשיב יא שייח!! אתה יודע שאם יבוא משרת לפני המלך עם בגדים מלוכלכים, ויגיש לו אוכל עם מגש מלוכלך לפני כל השרים ועבדי המלך, אחת דתו להמית. אבל אם הבן של המלך, שלא היה בבית אבא ואמא הרבה שנים, ואבא שלו דאג לו ואמא שלו בכתה עליו בלילות – אם הבן הזה יבוא אחרי עשרים שנה של נדודים בלי להזמין תור, ויבוא עם בגדים קרועים ומאובקים וייכנס לאמצע ישיבת השרים ויאמר: אבא, חזרתי!! יבוא לאמא שלו ויאמר לה: הנה אני, אמא, חזרתי הביתה – אבא ואמא שלו יחבקו אותו בכל לב, עם הבגדים הקרועים והמאובקים. זה הבן שלהם.

וכאן פנה הרב לשייח ואמר לו: תקשיב, יא שייח!! אברהם זה אבא שלנו. שרה זאת אמא שלנו. אנחנו מתנהגים פה כמו בבית. אתם בני אל-פטמה, בני השפחה, בני הגר. אתם מתנהגים כמו שראוי למשרת להתנהג, ואנחנו מתנהגים כמו שראוי לבנים להתנהג.

השייח של המערה האדים כולו מבושה. גם סתמו את פיו וגם קראו לו: ''אבן אל-פטמה'' – בן השפחה. הוא נעלב, הסתובב על מקומו וחזר לחדרו בכעס גדול. אותם קצינים בכירים שהיו שם פנו לרב מייד ואמרו לו: מה עשית? אנחנו רוצים דו-קיום עם הערבים בשלום. למה הרגזת אותו? אמר להם הרב: צריך לומר להם את האמת . רק כך הם מבינים!

כך נמשך הוויכוח כמה דקות, עד שהדלת של השייח נפתחה. הוא יצא מחדרו כפוף כולו וניגש לרב ואמר לו בחנפנות: ''יא חכם, יא סידי, בבקשה. סליחה''. הרב לא פנה אליו ולא ענה לו. הוא רק פנה לאותם מפקדים בכירים ואמר להם: אתם רואים איזו שפה הם מבינים? אני גדלתי ביניהם מאז היותי ילד בעיר העתיקה בירושלים. תאמר את האמת והם יבינו.

גזירת בית-דין של מטה

היה זה בעת שמזכיר המדינה האמריקנית הנרי קיסנג'ר היה בישראל ולחץ על הממשלה לסגת מרמת-הגולן למען הסורים. כל שרי הממשלה הבינו שמדובר בסכנה גדולה עבור ישראל, כפי שהתבררה אחר כך בוגדנותם של הסורים. אבל באותה שעה זה היה טוב לאינטרסים של האמריקנים, ולכן הם לחצו בכל דרך על ישראל, דרכו.

באותה שעה היו הפגנות קשות נגד מזכיר המדינה, והוא לחץ על ישראל לאסור את המפגינים. ואכן, המשטרה אסרה מפגינים עד לסוף הביקור שלו בישראל. בין האסורים היו הרב חנן פורת והרב יאיר אוריאל, שישבו בכלא אשקלון.

בתקופה ההיא הרב אליהו זצ''ל היה אב''ד בירושלים, ובאתי אליו ואמרתי לו שיש אסורים בכלא אשקלון וצריך לבקרם. אמר לי הרב: ''תארגן רכב וניסע לבקרם''. למרות שבאותם ימים לא היה לי כסף, שכרתי רכב קטן ונסענו לאשקלון. כשהגענו לכלא, ראינו את מנהל הכלא יוצא וכולו כועס וצועק: ''אף אחד לא ייכנס יותר לאסירים הדתיים הללו, מספיק עם הביקורים''. כך הוא נתן הוראה לסוהרים לחסום את כל המבקרים שלהם, ניגש לרכבו והניע אותו.

אני נלחצתי מאוד. כל הדרך הזאת שעשינו עם הרב ועכשיו הוא לא ייכנס? רצתי אחרי המפקד ואמרתי לו: ''זה איש קדוש, אי-אפשר לעצור אותו''. המפקד יצא מהרכב, ניגש אל הרב ושאל אותו לחפצו. הרב אמר לו שהוא צריך טלפון. מייד הוא נתן לו חדר וטלפון, ומשם הרב התקשר להרה''ג יוסף שרביט שליט''א וגם לרב של העיר באר-שבע ואמר להם לבוא אל הכלא.

בינתיים נתן הרב אליהו שיעור לאסירים הכלואים, עד שהגיעו הרבנים הנ''ל. כשהגיעו אמר להם הרב: ''אנחנו שלושה, בואו נעשה בית-דין ונקבע שצריך לשחרר אותם''. ''אבל הם קיבלו צו לשבת בכלא עד סוף הביקור של קיסנג'ר'', צעק מישהו. הרב התעלם ואמר לשלושת הדיינים: ''הם נמצאים פה במסירות נפש על ארץ-ישראל, לא מגיע להם לשבת בכלא. יש להם דברים חשובים לעשות בחוץ. האם הם צריכים להיות בחוץ או בכלא?'' שלושת הרבנים פסקו פה-אחד שהם צריכים לצאת לחופשי.

למחרת, בניגוד לכל הפסקים והנחיות המשטרה וכל הבכירים, שוחררו כל העצורים לביתם לשלום.

(יגאל קוטעי, חברון)

וכי יש מקום יותר בטוח מהבית?

בשנים שבהן הערבים היו יורים וזורקים אבנים על הנוסעים בכבישים, היו רבנים שפסקו כי אסור לנסוע למערת המכפלה ולחברון. אך הרב אליהו זצ''ל לא חשש והיה נוסע למערה באופן קבוע, בחודש אלול וגם בהזדמנויות אחרות.

פעם שאל אותו מישהו: ''איך הרב נוסע לקברי אבות, למערת המכפלה? האם הרב לא חושש לפיקוח-נפש?'' אנחנו, שעמדנו לצדו של הרב, חיכינו מאוד לראות איך ישיב הרב מבלי לפגוע ברבנים האחרים שפסקו שאסור לנסוע. אבל הרב לא התבלבל והשיב: ''פה נמצאים האבות והאמהות שלנו. פה זה הבית שלנו. וכי יש מקום יותר בטוח מהבית?''

(הרב יגאל אבן-דנאן, רחובות)

לא יעבדו עלינו

הרב זצ''ל סיפר לי שכאשר היתה תוכנית של הממשלה לתת את אבו-דיס לערבים שיקימו שם את עיר הבירה שלהם, שלחו אליו שליחים ממעלה הראשונה כדי לשכנעו כמה רחוקה אבו-דיס מירושלים העתיקה. הביאו אליו מפה בקנה מידה גדול, שבה נראית אבו-דיס רחוקה מירושלים, ושפתם נטפה מי דבש כשהם אמרו: אתה רואה כמה מרחק יש בין אבו-דיס לירושלים. הרב אמר לי: נפגעתי שהם חושבים שרבנים לא מבינים במפות ובקנה מידה. זה כאב לי שרוצים לסובב אותי על האצבע שלהם, וכמובן ששלחתי את השליחים ריקם.

(חברותא של הרב, למד עמו וישב עמו בכלא)

מסבירים מעט, הרב מבין הרבה

באחת הפעמים שהלכתי לרב אליהו זצ''ל, הבעתי בפניו את רצוני לפתח את העיר כמה שיותר, ואף סיפרתי לו על כמה עמותות שהקמתי על-מנת לקדם את ירושלים עיר הקודש. הרב, כתגובה, פתח את הרמב''ם וביקש ממני לקרוא את שמונת המעלות של הנתינה. ועוד הסביר הרב, כי המעלה הגדולה ביותר של הנתינה, היא להוציא את האדם הנזקק מהצורך להזדקק לנתינה. לאו דווקא לעזור לו להתמודד עם מצבו, אלא גם ובעיקר לעזור לו לצאת מהצורך של להיות נזקק (אם באמצעות הלוואה או באמצעים אחרים). כך עיצב לי הרב את תפיסת עולמי גם באופן כללי, וגם לגבי ירושלים, באופן פרטי. מאז, הבנתי שהמטרה היא לא רק לעזור לירושלים, אלא להוציא אותה בכלל מהצורך של לקבל צדקה.

הרב תמיד הבין לעומק. מהמעט שהסברתי לו על מה אני עושה, הוא הסביר לי לעומק יותר מה אני עושה. אז הבנתי שמדובר באדם גדול ומיוחד. בכל פעם שהגעתי אליו היינו יושבים למעלה משעה, כך גם אפילו תקופה קצרה לפני שהיה חולה. לפעמים, תוך כדי שיחה, הרב היה ''זורק'' איזו אמירה שלא היתה כל כך מובנת לי, אך הרב לא היה מסביר לי אותה, ובכך נתן לי להתמודד עם זה לבדי. זה נכנס לי עמוק ללב. עם אותה אמירה הייתי הולך ימים וחודשים, ועל פיה הייתי פועל.

(ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים)

היה לא תהיה?

היתה ביקורת גדולה על הדרך של הרב בהתנתקות, שאמר: ''היה לא תהיה''. גדולי עולם אמרו שיהיה, והרב אליהו לא הסכים לשמוע.

פעם היה מקובל גדול אצל הרב חיים הכהן, ואמר לו: אנחנו יודעים שזה יהיה, ואני אמרתי לרב שגדולי עולם אומרים שיהיה, וגם הרב רואה שזה יהיה, ולמה הרב אומר הפוך?

אמר לי: מה החכמה לראות שזה יהיה? זו לא החכמה. העיקר הוא לעשות כל שביכולתנו על-מנת לבטל את הגזירה. ובאמת אם היו כולם פועלים באותו כוח של הרב אליהו – זה לא היה קורה. אבל רבים רבים, בעיקר בין הפוליטיקאים הדתיים, התייאשו מייד עם פרסום התוכנית של שרון ולא פעלו באמת על-מנת לעצור את הגירוש. ולכן זה קרה. אם היו מאמינים בזה – זה לא היה קורה.

(הרב עזרא שיינברג, ראש ישיבת אורות האר''י, צפת)

הרב ושדרות

אהבת הרב לשדרות

הרב זצ''ל אהב את הגרעינים התורניים בכל הארץ, שמפיצים תורה. אך אנחנו, חברי הגרעין התורני בשדרות, זכינו לאהבה כפולה. לרב היתה שמורה אהבה מיוחדת לאנשים שנמצאים על קו הגבול וסובלים למען עם ישראל. בתקופה ההיא, וגם לפניה ואחריה, שדרות היתה מצויה תחת מטר של קאסמים שנורו על-ידי הערבים מעבר לגבול, וחיינו היו באיום ובסכנה מתמדת.

היה זה בתקופה שבה הרב היה בביתו לאחר האשפוז הראשון, מצבו הבריאותי לא היה טוב, בקושי הוא היה יכול לדבר, ואנחנו ביקשנו רק ברכה קצרה. כשהרבנית שמעה שמדובר באנשי שדרות היא הסכימה לברכה מיוחדת לכבודנו, ברכה של חמש עד עשר דקות.

הרב לבש לכבודנו את הגלימה והופיע כשהוא יושב בכיסא גלגלים. ישבנו בסלון ביתו והוא התחיל לברך אותנו ולומר לנו דברי תורה, ואף סיפר לנו מסיפוריו המיוחדים המחודדים, שמביאים את השומע לצחוק בפה מלא. הפתיע אותנו לראות אותו במצב-רוח כל כך טוב, כשהוא יושב בכיסא הגלגלים, סובל כאבים, ואנו יודעים שהוא לא יכול לדבר אתנו יותר מעשר דקות.

אחרי עשר דקות ראינו שהרב לא עוצר וממשיך לדבר אתנו ולעבור מעניין לעניין. וכשהרבנית סימנה לו לסיים, כי הוא חייב לנוח, הוא בירך אותנו, אבל לא יכול לעצור. האהבה שראינו בעינינו באותה שעה היתה ללא גבול. שמענו אחר כך מהמשמשים של הרב כי שום קבוצה לא התקבלה אצל הרב אחרי האשפוז הראשון שלו למשך שעה ורבע, הזמן שבסופו של דבר הקדיש הרב לאנשי שדרות.

גם אני זכיתי לישועה אישית באותה הפגישה. כשהרב סיים את דברי התורה באנו אליו כולם להתברך, והעוזרים האיצו בנו לצאת כי הרב היה חייב לחזור למיטתו אחרי זמן כה רב בלי טיפול רפואי דחוף. לאשתי היתה בעיה רפואית חמורה, והיינו צריכים מאוד את ברכת הרב. ניסיתי להתקרב אל הרב לברכה, אבל כשראיתי את המהירות שבה רוצים האנשים להוביל את הרב חזרה למיטתו, חזרתי לאחורי.

מרן הרב כנראה ראה את מצוקתי, וקרא לי: ''בוא! מה הבעיה?'' סיפרתי לו בקצרה רבה, והוא בירך אותי ואת אשתי, וברוך ה' ברכתו לא שבה ריקם. זו היתה הפעם האחרונה שבה ראינו את הרב. כואב לנו מאוד יחד עם כל בית ישראל, ואולי קצת יותר, לגודל אהבתו אלינו.

(אלון דוידי, חבר מועצת העיר שדרות)

לא ימאס תפילת רבים

בתקופה הקשה של העיר שדרות, שבמהלכה נפלו כל יום קאסמים על העיר, ביקשנו מהרב זצ''ל לחבר תפילה מיוחדת עבורנו, שנוכל להפיץ אותה בכל הארץ. רצינו שבכל בתי הכנסת יתפללו בשעת פתיחת ההיכל על תושבי שדרות, כי תפילת רבים לא שבה ריקם.

הפליאה אותנו מאוד המהירות שבה הדברים קרו. את הבקשה ביקשנו בתקופה שהרב כבר היה חולה. כבר באותו היום קיבלנו את התפילה שהרב חיבר. וכשראינו את החשיבות שהרב מייחס לתפילת רבים, גם אנחנו הזדרזנו ובאותו היום הדפסנו את התפילה וחילקנו אותה ברחבי הארץ, כדי שבאותה שבת יתפללנו עלינו רבים.

ובאמת, חיינו בשדרות בניסים גלויים. לא יאומן כי יסופר. אין-ספור של ניסים גלויים קורים כאן, וממש רואים פה את יד ההשגחה. חיברנו ספר שלם עם מעשים על ניסים שבכל יום. בבחינת ''שיחו בכל נפלאותיו''.

פעם היתה הכנסת ספר תורה ברוב עם באחד מבתי הכנסת בעיר. ציבור גדול הגיע לבית הכנסת והשתתף בשמחה ובריקודים. מייד אחרי שאחרון האנשים עזב את האולם שבו נערכה הסעודה – נפל שם טיל קאסם. הפלא הוא שאף אחד לא נפגע גם בגלל שכולם עזבו את המקום דקות ספורות קודם לכן, וגם בגלל שהנשים שטפו את הרצפה, ולצורך הייבוש הן הניסו את כולם החוצה. החדר היה ריק לגמרי, והטיל נפל לתוכו וגרם רק נזק ברכוש.

כל מה שהיה בחדר עף והתרסק. רק התמונה של הרב מרדכי אליהו, שהיתה תלויה על הקיר, נשארה במקומה ולא נפלה מהמסמר הקטן שהיתה תלויה עליו. כאילו ביקש לומר לנו: אני פה בשבילכם.

(אלון דוידי, חבר מועצת העיר שדרות)

והאמת והשלום אהבו – למען עם ישראל

פגשתי אדם חרדי בהלוויה, ושאלתי אותו – מה מיוחד ברב זצ''ל? ענה לי אותו חרדי: הרב הצליח להכניס חרדיות בציונים.

פגשתי אדם דתי-לאומי, ושאלתי אותו: מה היה מיוחד כל כך ברב? ענה לי אותו איש: הרב הצליח להחדיר ציונות בחרדים.

זו היתה גדולתו של הרב, שידע להתחבר לכולם, ולתת לכל אחד ואחד את המקום שלו...

(ידידיה מאיר, עיתונאי)

קחי את התהילים שלי!

אחותי היתה צריכה לעבור ניתוח קשה מאוד בארצות-הברית. לפני הנסיעה, כשהגיעה לרב זצ''ל, אמר לה הרב: ''קחי את ספר התהילים שלי ותתפללי מתוכו, וביום חתונתך תחזירי לי אותו''.

כוונתו של הרב היתה לחזק אותה ולתת לה תחושת ביטחון, שתדע כי היא עוד תבריא ותזכה להתחתן. באמת, ברוך ה', היא זכתה לחזור מהניתוח בריאה ושלמה.

(הרב אלישיב הכהן, ראש ישיבת חדרה)

מדוע איחר הרב לחתונה?

לפני שהחלטנו להתחתן, רציתי לבוא עם אשתי לעתיד, לפגוש את סבא, הרב זצ''ל, ולקבל את ברכתו.

כשהגעתי אליו הביתה, ראיתי שהוא לבוש בבגדים חגיגיים, וממהר מאוד לצאת לחתונה. גם המזכיר שלו היה נראה לחוץ. הצטערתי על שלא אצליח לקיים את המפגש באותו הערב, אבל סבא ראה את צערי ולא ויתר. הוא ביקש שאכניס את אשתי לעתיד והתיישב עמנו. חשבתי שהוא יקדיש לנו שתי דקות, כדי לא להשיב את פנינו ריקם, ומיד ייצא, אך הרב ראה שאני לחוץ, ונשאר לשוחח אתנו בנחת, ואף הזמין את סבתא, הרבנית שתחיה, לשבת עמנו. המפגש נמשך כחצי שעה, אך לי, באותם רגעים, זה היה נראה כמו שעה ויותר...

רק כשסבא ראה שנחה דעתי, הוא הרשה לעצמו לצאת לחתונה, אליה מיהר קודם לכן.

לחתונה שלי, אגב, הרב איחר בערך בשעה. באותם רגעים חשבתי לעצמי, שאם כאשר אני הייתי זקוק לו הוא התעכב בשבילי שעה שלמה, אז כעת אני אחכה בשמחה ובסבלנות, כיוון שהוא בוודאי עוזר למישהו אחר בשעה זו...

(הרב אריאל אליהו, נכד הרב)

כואב ומכיר טובה

יום אחד, במהלך תקופת אשפוזו של הרב זצ''ל בבית החולים, הוא נזקק לעבור טיפול כואב במיוחד. טיפול כזה היה נעשה בדרך כלל בהרדמה מלאה, כדי להפחית את הכאבים, אך עקב מצבו הבריאותי של הרב שהיה לא טוב, החליטו הרופאים שלא להרדימו, וביצעו את הטיפול כשהרב ער ומרגיש, ואני לידו.

כשסיימו הרופאים את הטיפול, שאל אותי הרב היכן הרופא. הרופא, שהיה מאחוריו, ניגש אליו, לא לפני שאמר לאחות שהיתה לידו שהרב בוודאי מבקש תרופה לשיכוך כאבים ויש להכין לו את התרופה. אבל הרב לא ביקש תרופה לשיכוך כאבים, אלא ביקש להגיד לרופא שטיפל בו: תודה רבה.

(אסף אהרוני, עוזר הרב)

תוכן העניינים

אביהם של ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה