אור ברסלב

אביהם של ישראל

זהירות

תורה

הרב וזקן הכפר

שח לי ראש ישיבת ''כרם ביבנה'' הרב גרינברג שליט''א:

''פעם אחת התארח הרב זצ''ל במושב במרכז הארץ לכבוד ''שבת חתן'', והרב המקומי ביקש שיקיימו את תפילת ליל-שבת בבית הכנסת המרכזי במושב ולא באולם הישיבה, כדי לזכות את כלל המתפללים.

הרב המקומי התלהב מהופעת הרב הראשון-לציון וסחף את הקהל לריקוד בפיוט ''לכה דודי'' כדוגמת חסידי קרליבך. עוצמת קדושת הרב השפיעה לטובה על רוב הקהל יראי השם שהרגישו בתפילה הזאת התעלות גדולה, אך השינוי בסדר התפילה ודרשות הרבנים לא מצאו חן בעיני אחד מזקני הכפר, שכן הוא מיהר לביתו. אדם זה דאג לבטא זאת בתנועות גוף ממורמרות ובדיבורים מיותרים שאינם הולמים כבוד תלמיד-חכם. הרב הבחין בדבר ולא הגיב מאומה.

בגמר התפילה עברו המתפללים לפני הרב לאמירת ''שבת שלום'' ולקבלת ברכה. אותו זקן כעוס לא ניגש לרב לקבל ברכה. והנה הרב זצ''ל מיוזמתו ניגש לאותו זקן, לחץ בחום את ידו ובירכו בכפל כפליים על-מנת לפייסו, שלא יהיה כעוס וממורמר כל השבת. גם כל האנשים שהיו שם עם קפידא בלב על אותו זקן שהעיר הערות מיותרות למדו מהרב מה זאת ''אהבת ישראל'' אמיתית!

(הרב מרדכי נגרי, רב העיר מעלה-אדומים)

צער של יהודי

יש לי הרבה סיפורים על הרב אליהו זצ''ל, אבל הייתי רוצה לספר דווקא סיפור אחר. הוא נראה אולי סיפור קטן מאוד, אבל בשבילי הוא סיפור גדול.

אבא שלי מאוד אוהב את הרב. פעם אחת הוא היה בכותל המערבי בזמן שהרב עבר שם ואבי התרגש מאוד. הוא מאוד רצה להתברך מהרב, אבל הוא לא הצליח. הרבה אנשים הקיפו את הרב ורצו לנשק את ידיו הקדושות, או לפחות את שיפולי גלימתו, ואבי, שהוא אדם מבוגר, לא יכול היה לגשת.

הרב עבר, ואבי הצטער על כך והרגיש צביטה בלב. והנה, מייד אחר כך הרב עצר, חזר לאחוריו, ניגש לאבי ולחץ לו את היד!

נכון, זה לא סיפור מופת כמו אלה שמספרים על הרב, אבל זה הסיפור שלי, ואני למדתי ממנו פרק בהלכות התנהגות.

(רונן ביטון)

הילדים הגיעו!

פעם הגיעו ילדים מאזור חוף השרון למסיבת בר-מצווה בכותל, ולאחריה הם היו אמורים לקבל את ברכתו של הרב זצ''ל בלשכתו שב''היכל שלמה'' בירושלים. הגענו לבית הכנסת ב''היכל שלמה'', והנה מודיעים לנו שהרב לא יוכל להגיע כי יש לו ביקור חשוב.

עליתי למשרדו של הרב וראיתי שם הרבה אנשים חשובים בחליפות מהודרות עומדים בפתח המשרד. לשאלתי מה קורה פה, השיבו כי שגריר גרמניה בישראל נמצא אצל הרב.

רק שמעתי ''גרמניה'', נכנסתי לחדרו של הרב ואמרתי לו: ''הילדים הגיעו''.

הוא אמר רק: ''הילדים קודמים!'', וסימן למזכיר שלו שצריך לסיים את הפגישה. הם סיימו במהירות את השיחה עם השגריר הגרמני ומייד ירד הרב לברך את הילדים.

(גואטה, צפת)

כוחה של מילה

בגיל שש-עשרה כבר הייתי צעד וחצי בחוץ. עזבתי את הישיבה, התפילה שלי לא היתה תפילה. לימוד תורה כבר לא היה בכלל. אם עשיתי מצוות, היה זה בחוסר חשק. לא הקשבתי להורים שלי, שהיו אכולי דאגה ממצבי. האמת היא, שלא הקשבתי לאף אחד. הרבנים והחברים כבר היו מיואשים ממני. הם לא ילדים

ידעו שגם אני הייתי מיואש מעצמי. לא האמנתי שיצא ממני משהו. כל הביקורת ששמעתי רק חיזקה את תחושת הייאוש העצמי שלי, והידרדרותי היתה בלתי נמנעת.

רק הרב אליהו זצ''ל ''קלט'' אותי. הרב אומנם לא הסכים עם מעשיי, אבל גם לא ביקר אותי. הוא הבין. יום אחד הגעתי אליו, לא זוכר אפילו למה. הוא הושיב אותי לידו וסיפר לי סיפורים שונים. הרגשתי נעים, קרוב, לא כמו עם גדול הדור, רב של רבנים, אלא כמעט כמו עם חבר.

הרב האמין בי. כשהוא הרגיש שיש אל מי לדבר הוא אמר לי מילים של אמון. מילים שהתקבלו באמון. הוא אמר לי: ''אתה עוד תהיה משהו גדול. תהיה רב גדול. תהיה המאמין הכי גדול''. והמילים הללו חדרו אל לבי ועשו את שלהן. היום אני ראש ישיבה ומנסה ליישם על התלמידים שלי את מה שלמדתי מהרב. כל הזמן המילים שלו מהדהדות באוזניי. מילים שנגעו במקום הכי רגיש שלי. הכי נכון.

על רגישות ורוח הקודש

בשיעורו של הרב זצ''ל, בשבת אחר-הצהריים, אמר הרב: ''האוכל שתי חתיכות קוגל רגילות, יש ספק אם מתחייב בנטילת ידיים ובברכת המזון''. אחד הלומדים בשיעור התחיל לומר: ''הרב, היום בבוקר...'', אך הרב הפסיקו באמצע המשפט. שוב החל האיש לומר מה שרצה לומר, ושוב הרב מפסיקו. כשניסה האיש לומר דברו בשלישית, לחש לו הרב: ''הוא מאחוריך!''.

האיש לא שם לבו לכך, והמשיך בשאלתו: ''הרב, היום בבוקר היה קידוש והגישו חתיכות של קוגל קטנות מאוד! האם גם בשתי חתיכות כאלו יש ספק של ברכת המזון?''.

מאחורי השואל ישב אותו אדם שהביא את הכיבוד בבוקר, ובעקבות השאלה הוא הרגיש קצת פגוע ולא נעים, שכן נשמע היה כאילו הגיש למתפללים חתיכות קטנות של קוגל.

או אז ראיתי את חוכמתו או את רוח קודשו של הרב, וכן את רגישותו הרבה, כיצד ידע מה רוצה אותו השואל לשאול וכיצד נתן את לבו לחשוב שזה עלול לבייש את עורך הקידוש שישב בשיעור ועלול להיפגע.

(משה שמאי)

איך מתייחסים לחולת נפש?

הרב זצ''ל, עם כל גדלותו, היה סבלן ועניו, ממש כמו הלל הזקן. היתה לי תקופה בחיים שסבלתי מדיכאון עמוק. לא יכולתי לישון בלילות מרוב דיכאון, עד שאושפזתי בבית-חולים לחולי נפש כחולת נפש.

הרבה פעמים הייתי מתקשרת לאחי, המקורב לרב, שיבקש מהרב שיתפלל עלי לרפואה. גם אני עצמי הייתי מתקשרת בערך ארבע או חמש פעמים ביום לבית הרב או ללשכתו, לבקש ממנו ברכה. תמיד היה הרב מקשיב לי ומברך אותי כבקשתי.

אחר כך התברר לי שבתקופה הזאת הרב היה מזכיר את שמי בתפילה חמש או שש פעמים ביום. בכל פעם שהיה מגיע לקברי צדיקים או לכותל המערבי היה מזכיר את שמי לרפואת הנפש.

בתקופה ההיא הייתי נותנת צדקה בצורה כפייתית. הייתי חוששת שאולי התחייבתי לתת צדקה, והייתי נותנת צדקה בלי גבול ובלי חשבון. המון פעמים צלצלתי לרב והוא היה עונה לי בסבלנות חסרת תקדים, מברך ומעודד אותי בלי סוף.

במוצאי-שבת אחד הרגשתי מאוד גרוע וצלצלתי לאחי. הוא צלצל אל הרב והרב אמר לו: ''אני מחכה לאחותך, תבוא עכשיו יחד איתה''.

הגעתי ביחד עם אחי לבית הרב, והוא בירך ועודד אותי כמעט עד חצות הלילה. יצאתי משם מעודדת ושמחה והתחלתי להרגיש יותר טוב. מאותו יום והלאה הייתי באה לבית הרב והוא תמיד היה מעודד ומברך אותי, ובכל פעם הייתי יוצאת משם יותר בריאה בנפשי. כל דקדוקי העניות שהיו לי פסקו. כל הדיכאונות פסקו גם הם. התחלתי לישון בלילות שנת ישרים בלי פחדים. נרפאתי לגמרי.

מיותר לציין כי עם עבר רפואי כזה קשה להתחתן. יום אחד הייתי באזכרה של צדיק גדול ממרוקו, הרב ויזגן זצ''ל, והרב אליהו דיבר שם בשבח הצדיק. אחרי הדרשה הרהבתי עוז ונכנסתי למקום שבו היה הרב ואמרתי לו: ''מר לי. מר לי. מר לי בלב מאוד''.

הרב שאל: ''מה קרה? למה מר לך בלב?''

אמרתי: ''לבן הארמי היה רשע גמור ורצה להרוג את יעקב אבינו עליו השלום. למה לבן הארמי, שהיה רשע כזה גדול, זכה לחתן צדיק כמו יעקב אבינו עליו השלום?''

הרב חייך, בירך אותי ואמר: ''יהי רצון שגם לך יהיה חתן צדיק כמו יעקב אבינו עליו השלום''.

מייד אחר כך הכירו לי חתן עם כל המעלות הטובות שרציתי – גם תלמיד-חכם, וגם ירא שמים ומלא אהבת השם. המידות שלו ממש נאצלות, יש לו רחמנות יוצאת מן הכלל, התחשבות בזולת ועוד תכונות רבות וטובות. אני יודעת שכל זה בזכות התפילות של הרב שלא שבות ריקם ומייד עולות לשמים.

אפרת

ילדים

סידור לשינה רצופה

ילדים מביאים הרבה שמחה להורים. אבל לפעמים הם גם לוקחים להורים את כל הכוחות ואת היכולת לשמוח. במיוחד אם הילדים לא ישנים כל הלילה, ואם זה קורה פעם אחר פעם על אחת כמה וכמה. זה מה שקרה לנו עם הבן שלנו. הוא לא היה רוצה לישון, והיה משאיר אותנו איתו ערים לילה אחרי לילה. אשתי ואני היינו עושים תורנות על-מנת שאחד מאתנו יוכל לישון לפחות כמה שעות כל לילה.

כך עברו כמה חודשים, עד שלא יכולנו להמשיך לתפקד ופנינו לרב אליהו זצ''ל. הרב אמר לנו שנקרא יחד עם הילד לפני השינה קריאת שמע שעל המיטה, מילה במילה, מתוך הסידור. כך עשינו, וכבר באותו הלילה הילד ישן שינה רצופה כל הלילה. היתה זו הפעם הראשונה, אחרי כמה חודשים, שאשתי ואני ישנו לילה שלם בלי הפרעות. מסתבר שהסגולה הזאת עובדת לא רק אצלנו. היו לנו זוג חברים עם בעיה דומה. סיפרנו להם מה שקרה אתנו והם עשו את אותו הדבר והצליחו גם כן.

אל תיטוש תורת אמך

מן המפורסמות הוא, כי דרכו של הרב זצ''ל היתה להלכה, שיש לשלב בין תורת הקבלה לבין תורת הנגלה, כי חד הם, כפי שהגר''א וה''בן איש חי'' סברו, שלדידם לא ייתכן לומר כי ישנה סתירה בין תורת הנסתר לנגלה. עם כל זאת, דעתו לא היתה נוחה מביטולי מנהגי עדות ישראל בארץ-ישראל, אשר יסודם במסורת ישראל סבא.

ביום נישואיי לרעייתי שתחיה, הרב ערך לנו חופה וקידושין והקפיד בברכת האירוסין לברך כמנהג התימנים בנוסח הרמב''ם: ''והבדילנו מן העריות'', ובחתימת הברכה: ''מקדש ישראל'' בלבד, ללא התוספת של מנהג בני ספרד ואשכנז: ''על-ידי חופה וקידושין''. הרב הסביר את עצמו מייד כי נהג כן על-פי הרמב''ם ועל-פי ה''שולחן ערוך'' שפסק כנוסח הרמב''ם, על אף שאין זה כמנהג המקובל אצלו, כדי לשמר את המסורת של העדה שלנו.

(הרב צפניה ערוסי)

איך אפשר לסרב ליתומה?

פעם חברתי שמעה שאני הולכת להתייעץ עם הרב זצ''ל וביקשה להצטרף אלי. אמרתי לה שלא נעים לי להביא אתי עוד מישהי, מה גם שלא עדכנתי את הרב, אך מאחר שהיא הפצירה בי אמרתי לה: ''בואי ואני אבקש מהרב או מהרבנית שיסכימו שתיכנסי''.

הגענו לבית הרב בזמן שקבעו לי, הרב ישב בסלון והשיחה בינינו התארכה. בינתיים חברתי חיכתה בצד. בסיום השיחה אמרתי לרב: ''הרב, סליחה, אך יש לי חברה יתומה שהצטרפה אלי ומאוד רוצה לדבר עם כבודו''.

ניסו לומר לי שהרב עמוס, אך לפתע פנה הרב ואמר: ''בחורה יתומה, נגיד לה: לא? איך אפשר לומר 'לא' ליתומה? תקראו לה''. וקיבל אותה בשלווה ובמאור פנים.

(תהילה חקשון)

במלחמה כמו במלחמה

חיילים לפני גיוס באו אל הרב זצ''ל כדי לקבל ברכה. סיפר להם הרב כי פעם היה צריך רבי שמעון בר-יוחאי להציל את עם ישראל מגזרות שגזרו עליהם הרומאים, וביקש מהקב''ה שישלח לו מלאך לעזור לו. הקב''ה שלח לו שד, את ''בן תמליון'' (מעילה יז).

נפגע רשב''י ואמר: ''וכי זה מה שמגיע לי? הרי להגר שפחת אברהם, שלח הקב''ה מלאך אחד שלוש פעמים, ולי אלוקים שולח שד?!''. לבסוף נרגע רבי שמעון ואמר: ''יבוא הנס מכל מקום'' והסכים לשליחותו של השד.

ובאמת, מדוע הקב''ה שלח לו שד ולא שלח לו מלאך? הרי הוא בוודאי הרבה יותר חשוב מהגר שפחת שרה. התשובה היא שבמלחמות עם אויבי ישראל עדיף לפעמים שיהיה שד מאשר מלאך. המלאך עושה בדיוק את מה שאומרים לו, עושה שליחותו מבלי לסטות ממנה ימין ושמאל. אבל במלחמה צריך להיות כמו שדים. לפעמים, בשביל להציל חיים אפשר לעשות דברים שהם לא בדיוק לפי ההוראות. זה יותר יעיל במלחמה.

החיילים הבינו היטב את הרמז הכלול בדבריו של הרב.

(מתוך הספר ''בשער המלך'')

בזכות הזהירות והנקיות

מעשה זה התרחש בבית הכנסת ''היכל יעקב'' של הרב זצ''ל, בליל הושענא-רבה. אני חושב שראו אותו עוד כמה אנשים חוץ ממני, כי בלילה הזה בית הכנסת הומה מאנשים. בליל הושענא-רבה היה הרב יושב רוב הלילה בבית המדרש, ועושה שתיים או שלוש הפסקות קצרות לצאת לסוכה של בית הכנסת כדי לשתות משהו. בסוכה היה שולחן ערוך ומלא בכל טוב.

זכיתי לשבת בדיוק מול המקום שבו הרב בחר לשבת לשתות. מישהו הגיש לרב כוס שתייה. הרב עמד לברך, ופתאום שמתי לב שהרב הפנה את מבטו מעל הכוס הצידה אל עבר השולחן. עקבתי אחרי מבטו של הרב וראיתי שהוא מתבונן בצלחת בוטנים מלוחים.

הוא קרא בלחש לאחד הגבאים, ולאחר חקירה קצרה הרב אמר משהו וכל הבוטנים הוסרו מהשולחן. כנראה שהבעיה היתה בכשרות של הבוטנים, והרב הבחין בכך. אני נדהמתי למראה עיניי. כיצד הרב ''הרגיש'' שמשהו על השולחן איננו בסדר?! הבנתי שאלו הן הזהירות והנקיות שה''מסילת ישרים'' מדבר עליהן, ושרק מעט מאוד יחידים זכו להשיג אותן בעוצמה שכזו!

(משה יעקב לוקסנברג, מתרגם ''קול צופיך'' לצרפתית)

תוכן העניינים

אביהם של ישראל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה