פרשת משפטים – תשפ”א
“וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ”
ראה בשו”ת חתם סופר חלק יור”ד סימן צ”ד, שהביא מעשה שאירע בפרנקפורט דמיין שקפצה תרנגולת לקלחת רותחת ובה תבשיל ומתה, ומצדד לדינא לאסור את התבשיל באכילה.
ולא מבעי לישראל, אלא אף אסור למוסרו לעכו”ם, משום שהתרנגולת לא רק במותה הפליטה טעם (נבלה), אלא גם בעודה בחיים הפליטה בו טעם – וטעם זה הן אסור כ”אבר מן החי” שאיסורו אף לבני נח.
וכעין זה פסק בשו”ת “פרי יצחק”, ש”דבר חי” מפליט טעם במגעו עם דבר רותח, כמו מגע של בשר בעלמא בדבר רותח.
לעניין זה ראה בספר עמודי אור סימן נ”ד שחולק ופוסק כי “דבר ברור הוא שכל זמן שהוא חי אינו מבליע כלל”.
והנה, “בשר אדם”, לרוב הראשונים, אסור באכילה מדאורייתא, בין אם באיסור עשה ובין אם בלאו.
לעניין זה ראה רמב”ם בפרק ב’ ממאכלות אסורות הל’ ג’ דנוקט דיש איסור “עשה” באכילת בשר אדם.
לעומת זאת, עמדת הראשונים הרא”ה והריטב”א (הובאו במגיד משנה ובמשנה למלך שם) דבשר אדם אסור באכילה באיסור “לא תעשה”.
על פניו לשיטת החת”ס והפרי יצחק המובאות לעיל דדבר חי מפליט ומבליע טעם בנוגעו בתבשיל החם.
אמור היה להיות כי אדם הנוגע בידיו בתבשיל רותח (שהיד סולדת בו ובפרט אם חם הרבה יותר) ראוי לאסור אותו התבשיל למצער כדי קליפה.
וכמו כן, אדם המכניס לפיו מאכל או משקה רותח כגון מרק, תה וקפה, הדין אמור להיות שיהיה חייב לפולטם.
ופוק חזי מאי עמא דבר.
וקשה, לשיטת החת”ס והפרי יצחק, מאי שנא :
בין: בעלי חיים כתרנגולת וכדומה, שבמגעם בחיותם עם דבר רותח מפליטים בו טעם ואוסרים אותו.
לבין: מגע של אדם חי – שבשרו אסור באיסור תורה – בדבר רותח, דנקטינן שאינו מפליט בו טעם, ומותר התבשיל.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
