ראה משנ”ב בס’ תקפ”ה ס”ק ה’ דפסק לגבי מי שנסתפק אם שמע קול שופר בראש השנה.
דביום הראשון, תוקע ואינו מברך דספק דאורייתא לחומרא (ולגבי הברכה ספק ברכות להקל).
וביום השני, שמצוות תקיעת שופר היא מדברי סופרים אין צריך לתקוע, דספק דרבנן לקולא.
והנה, ראה ב”שער הציון” בס’ תקפ”ח ס”ק י’, דמי ששהה מחמת אונס בין התקיעות, בין ביום הראשון ובין ביום השני – חייב לחזור ולתקוע היות והפוסקים נחלקו בעניין זה וספק דאורייתא לחומרא.
זאת למרות, שאין חולק על כך שמצוות “שופר” ביום השני היא מדרבנן מכל מקום יש להחמיר ביום השני מהטעם ששני ימי ראש השנה כחד יומא דמיא.
לעניין זה ראה עוד שו”ע בסימן תקפ”ט, לעניין טומטום שתקע, שפסק כי אינו יכול להוציא זכר, ואף את מינו אינו יכול להוציא, היות ויש ספק שמא הוא נקבה וחברו זכר.
וראה במשנ”ב שם בס”ק ו’, דפסק כי דין זה יפה הן ליום הראשון והן ליום השני של ר”ה, ולא אמרינן בכגון דא “ספק דרבנן לקולא” היות ושני ימים דל ר”ה כחדא יומא חשבינן.
ויקשה, מאי שנא:
בין: מי שמסתפק אם שמע קול שופר ביום השני, דנקטינן לגביה כללא של “ספק דרבנן לקולא” ופטור מלחזור ולתקוע בשופר.
לבין: מי ששמע תקיעה ספק כשרה ביום השני, כתקיעת טומטום, דחייב לחזור ולתקוע היות ושני ימים של ר”ה חשבינן כחדא יומא.
ולבין: מי שהה בין התקיעות באונס, דגם לגביו לא אמרינן ספק דרבנן לקולא, וחייב לחזור ולתקוע היות ושני ימי ר”ה הוי כחד יומא.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
