השם יתברך ברא את כל הבריאה בשביל הניצחון דקדושה, כי זה ידוע שהכל נברא בשביל האדם ועיקר מעלת האדם על הכל, אפילו על המלאכים, היא מחמת שהוא בעל בחירה, ועיקר הבחירה הוא בחינת ניצחון, כי זה עיקר מעלת הבחירה, מה שיש מתנגד שרוצה למנעו מדרך החיים האמיתיים שהם התאוות והמדות רעות המונעים ומסיתים אותו ורוצים להטותו מדרך האמת, והוא מתגבר כנגדם לנצח אותם, שעל ידי זה שגבה מעלתו וזוכה למה שזוכה אם יזכה לעמוד בניצחון מלחמה זאת, ועל כן ברא השם יתברך את כל הבריאה מפעולות משונות מאוד וכולם כמנצחים זה את זה, אבל עיקר קיומם כשהניצחון הוא ברצון הבורא יתברך שהטביע בהם הניצחון במזג השווה באופן שיתקיימו על ידי הניצחון במזג השווה, אבל תיכף כשאחד מהיסודות עובר הגבול ומנצח יותר מדאי אזי נחרב הדבר ומזה באים כל החולאים כידוע.
כי עיקר החיות הוא כשהד’ יסודות מתנהגים במזג השווה, כי כל הבריאה כולה מלאה ניצחונות והכל נברא מד’ יסודות שהם אש רוח מים עפר, שכנגדם הם דומם צומח חי ומדבר, וכולם הם הפכיים זה לזה, כי זה קר וזה לח, זה חם וזה יבש וכו’, אבל עיקר קיום הבריאה הוא דוקא על ידי הרכבתם יחד במזג השווה, כי כל הדברים שבעולם מורכבים מארבע יסודות, וכל אחד מהיסודות מתגבר בכוחו לבלי להתבטל לגמרי נגד חבירו ומבלי להתגבר יותר מדאי, כגון יסוד האש שבחי, צריך להתגבר ולנצח שלא יתבטל נגד יסוד המים שבחי כדי שלא יתגבר החי וימות, אבל חלילה לו להתגבר יותר מדאי, כי אז גם כן יתבטל הבעל חי וימות מריבוי החמימות, וכן בשאר הדברים ובכל הד’ יסודות, כי השם יתברך ברא את כל הבריאה בשביל הניצחון דקדושה.
והכל הוא רמז לאדם שהכל נברא בשבילו, שידע שצריך להתגבר בניצחון גדול כל ימי חייו, אבל הניצחון צריך להיות באמת לאמיתה בשביל השם יתברך, ובשביל קיום העולם שעומד על התורה ועבודה, שלא יהיה לו ח”ו ניצחון של שקר בשביל כבוד ותאוות עולם הזה, שזה הניצחון הוא הריסת העולם ח”ו.
על כן אפילו מי שנראה לו שכוונתו אל האמת, שרוצה בניצחון בשביל לגמור איזה מצוה או דבר שבקדושה, אף על פי שבזה צריכים להיות חזק מאוד, עדיין צריך להסתכל היטב שלא יגיע חורבן והריסה ח”ו על ידי זה, כי שנואה המחלוקת וגדול השלום, על כן צריכים להשתדל למעט במחלוקת בכל מה שאפשר, אף על פי שנדמה לו שחולק לשם שמים, מכל שכן וכל שכן שצריך להסתכל על עצמו אם כוונתו לשמים, כי הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות, ועל כן כשאוהב את חברו וחביב עליו זה יקר מאוד מאוד וכל התורה תלויה בזה כמו שכתוב “ואהבת לרעך כמוך” ואמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה.
כי כל בני האדם משונים בדעותיהם זה מזה כמו שאמרו רז”ל, והכל מחמת הבחינה הנ”ל, שהשם יתברך ברא הכל בשינויים רבים לאין קץ וכל אחד דעתו משונה מחבירו, כי כל המידות והדעות של כל אדם הוא כפי התגברות היסודות שבו שמהם כל המידות כמובא, שמי שמתגבר בו ביותר יסוד זה הוא חזק באותה המידה ודעתו נוטה לזה וחבירו להיפך וכו’, ובקדושה מי שכוונתו אל האמת צריך בוודאי להיות חזק מאוד בדעתו ובמידותיו הטובים שבחר לו, ובדרך הישר שבחר לו אך לבלי להניח את עצמו להתנצח ח”ו משום אדם, כי צריכים להיות עז כנמר בעבודתו יתברך כידוע, אבל אף על פי כן צריך שלא יהיה הנצחון יותר מדאי, שלא יהיה שונא לחבירו בשביל שאינו מתנהג בדרכו ויתנהג עם חבירו במזג השווה, דהיינו שאף על פי שצריך להיות חזק מאוד בדרכו הטובה אף על פי כן יסתכל על חבירו גם כן בעין טובה וישתדל למצוא בחבירו גם כן איזה טוב באופן שיהיה לו אהבה עם חבירו.
ואז יכול לקבל רמזים טובים לעבודתו יתברך מכל אדם שבעולם שיפגע בו בבחינת “מכל מלמדי השכלתי וכו'” כי אינו מתיירא שחבירו ח”ו ידיחו מן האמת שבליבו חלילה, כי הוא חזק בדעתו ובדרכו הטובה מאוד כראוי, ואף על פי שחבירו אינו הולך בדרכו הוא אוהב אותו, כי אולי הוא צריך ללכת באותה הדרך שבחר לו, כי אולי לפי שורש נשמתו הוא צריך ללכת בדרך זו.
ואפילו אם רואה שחבירו אינו הולך בדרך הישר, אף על פי כן הוא דן אותו לכף זכות ומשתדל למצוא בו גם כן איזה נקודה טובה, כאשר הזהירנו רבינו על זה מאוד בדבריו הקדושים בכמה מקומות, ואם אפשר לו לדבר עם חבירו באמת ובתמימות בלי ניצחון של שקר, להטות חבירו אל האמת להשיבו לדרך הישר, מה טוב ומה נעים, ואם לא אף על פי כן אינו שונא אותו, אדרבא אוהב אותו גם כן כי משתדל למצוא בו גם כן נקודות טובות כדי שיוכל להתמזג עמו ולאהוב אותו.
וזה עיקר קיום העולם, כי בהכרח שיהיה ניצחון ושינוי דיעות כי אין שני בני אדם שווים, אבל צריך שיהיה ביניהם התמזגות והכרעה לטובה שלא יתנו אחיזה ח”ו לרע עין שמכיל שכחה ח”ו. כי האדם צריך שבכל מה שרואה בעיניו להזכיר את עצמו בהשם יתברך ע”י הרמזים שהשם יתברך מרמז לו בכל דבר, ובפרט כשרואה את חבירו ויכול לדבר עמו בפירוש מהתכלית, כי בכל עת שפוגעים באיזה אדם ובפרט בחבירו החביב עליו צריך תיכף להזכיר את עצמו בתכלית עולם הבא, כי מהאדם יכולים להבין ולשמוע ביותר רמזים שהם בחינת הזיכרון הנ”ל, כי מכל הדברים שבעולם יכולים לשמוע ולהבין רמזים להתקרב אליו יתברך, אבל מבחר כל הבריאה הוא האדם שגדרו חי וממנו יכולים להבין רמזים יותר מכולם, כי בו רואים גדולת הבורא יתברך יותר מכולם וגם יש בו דעה ודיבור ויכולים לדבר עמו ולשמוע ממנו רמזים ב’איתגליא’ וב’אתכסיא’ ביותר מכולם.
אבל לעומת זה יש חסרון באדם יותר מכולם, כי מחמת שהאדם הוא בעל בחירה ובעל ניצחון ביותר, יכול להיות להיפך ח”ו, שהוא או חבירו יטה דעתו מן האמת מחמת נצחונו הרע שאינו יכול לסבול האמת, כי הניצחון אינו סובל את האמת כנ”ל, על כן מי שהוא בר דעת וחפץ באמת צריך להשכיל על דרכיו כשפוגע עם האדם שיראה להינצל מזה, והעיקר הוא האמת, שיהיה חזק באמת בתכלית ואף על פי כן ימצא גם בחבירו נקודות טובות ויאהב אותו, ואז יכול לשמוע ולהבין רמזים מכל אדם שבעולם.