ועיקר השמחה הגדולה, מכל השמחות שבעולם, היא השמחה בו יתברך, כמו שנאמר- “ובו ישמח ליבנו”. אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו הקדושה וזיכנו למצוות קדושו”ת ויקרות ולחיי העולם הבא. וכל אדם באשר הוא, כאשר הוא דבק בזאת התכלית ומחפש ומבקש את יעודו בחיים ואת השם יתברך מכל מקום שהוא, הרי הוא זוכה לשמחה אמיתית ושלמה, כמו שנאמר- “ישמח לב מבקשי השם”.
וכך כותב רבי נתן מברסלב, בספרו ‘ליקוטי הלכות’: ש”אפילו הפחות שבפחותים שבישראל יזכה למה שיזכה, עין לא ראתה. ועל-כן צריך האדם לשמוח בכל מעשה טוב שעשה ובכל מצוה או לימוד אמיתי שלמד, שרק זה מה שיישאר ממנו מהעולם הזה. ואין קץ לשכר ולהטבה, שיזכה לעתיד לבוא, ועל-כן ראוי לכל בר ישראל לשמוח בזה כל ימי חייו.
כי העיקר מה שאין האנשים שמחים בחלקם, הוא מחמת ששמים לנגד עיניהם ואת כל תקוותם, רק בענייני העולם הזה, שהוא כלה ונפסד ומלא ביגון ואנחה, ואם כן, מהיכן ישאבו שמחה, שהרי רוב ימי האדם מלאים כעס ומכאובים. על כן עיקר השמחה נובעת מהחיבור לאמת ולתכלית”. ומוסיף רבי נתן, שעל האדם לשאוב שמחה מהעתיד לבוא, כלומר שישמח על מה שהשם יתברך עתיד לעשו”ת עימנו לעתיד, בעולם הבא והנצחי, כמו שנאמר “ישמחו השמיים ותגל הארץ” שלעתיד תגדל השמחה מאוד מאוד.
וזה עיקר הכוונה בעשיית כל המצוות, להמשיך בחינת השמחה של מצווה, מהעולם הבא לעולם הזה, שנתגבר לזכור בכל עת, את התכלית האמיתית והנצחית, שאז לא יישאר מן האדם ולא מתאוותיו והבלי כספו וזהבו שום דבר, כי אם נקודת המצוות, שזכה לסגל בחייו. ועל-כן כשבא לעשו”ת איזה מצווה, צריך להתגבר ולעשותה בשמחה עצומה עד אין-סוף, כי רק זה כל חיותו וקיומו לנצח.
ואפילו אם עשה מה שעשה, אף על פי כן ישמח ביותר, כי אדרבא, הוא צריך לשמוח, שגם הוא, בעצם שפלותו וגריעותו, זוכה לעשו”ת את מצוות המלך, כי רק זה מה שיישאר ממנו – לנצח!
וכך כותב הרב קוק, בספרו ‘אורות התורה’: “השמחה, שהתורה משמחת את האדם, באה מרוב האורה שבאותיות התורה, שהם מלאים חיים של עונג אלוקי, והם ממלאים אור חיים ושמחת עדנים את הנשמה במילואה. ויותר ממה שהשמחה נובעת מעצמיותם של האותיות, שכבר נקלטים הם בנשמה, הרי היא נובעת מהחיים הרוחניים האדירים, שהם הולכים ומשתפכים ממעינות העליונים, שהם הרבה יותר נשגבים מהאותיות, שנקלטו בנשמה הניכרת. ואור השמחה העלומה שלהם היא גדולה, וממולאה נחת ועונג נפלא, אשר כל חפצים לא ישוו בה”.
ואת עיקר שלמות השמחה משיגים הצדיקים, והם ממשיכים את השמחה עלינו, וכל שמחתם של הצדיקים הוא ע”י קטנות ושפלות וענווה דוקא, כי העובדי כוכבים ומזלות והכרוכים אחר העולם הזה, כל שמחתם היא רק ע”י גאווה וגדלות, דהיינו כשמשיגים איזה עשירות או כבוד וגדולה, הם מתנשאים ושמחים בזה, ושמחתם מעורבת תמיד בהוללות.
אך באמת בעסקי עולם הזה אין שום שמחה כלל, ועל-כן נקראת כל שמחתם ‘שחוק הכסיל’, שהיא עצבות ומרה שחורה, כמו שכתוב: “כי אחרית שמחה תוגה”. כי זה ידוע שאין שום אדם ממלא תאוותו בעושרו או בגדלותו- “כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו” וכל מה שיש לו יותר, חסר לו יותר, ובפרט שמוכרח למות ולא במותו ייקח הכל.
אבל שמחת הצדיקים, שהיא שמחת ישראל, היא ע”י קטנות דוקא, שהם קטנים בעיניהם כל כך, שכל מה שמקבלים מהשם יתברך, הם שמחים בו. ואפילו כשיש להם ייסורים ועניות ח”ו, הם שמחים בייסורים, ומכל שכן כשמשפיע להם השם יתברך איזו טובה, הם מקבלים זאת בשמחה גדולה ואינם מתגאים להתאוות בכל פעם ליותר, רק הם שמחים בחלקם, כי יודעים הם, שגם זה המעט, הוא חסד חינם מאיתו יתברך.
וכל שמחתם היא שמחה נצחית, שממשיכים על עצמם שמחת המצוות ושמחת השם יתברך, שזו השמחה היא שמחה אמיתית הקיימת לנצח.
