רבי נתן מבאר עניין זה היטב, בליקוטי הלכות, אורח חיים א’, הלכות ברכת השחר ג’, סעיף ה’ וזה לשונו: “צריך האדם לידע ולהאמין שנפשו בשרשה היא גדולה ויקרה וגבוהה מאוד מאוד ואלפי אלפים ורבי רבבות עולמות בלי שיעור תלויים בה, כמו שאמר רבנו ז”ל שאם היו מהפכין את האדם היו רואים שבכל גיד וגיד מגידי האדם תלויים בו אלפי אלפים ורבי רבבות עולמות. כי האדם הוא בחינת צלם אלוקים ואפילו נפש הפחות שבפחותים של ישראל היא גם כן גבוהה מאוד מאוד מכל שכן נפשו”ת של בני תורה ובפרט אותן שיש להם שכל גדול, כי כל מה שהשכל גדול ביותר הנשמה גבוהה יותר.
על כן כשרואה האדם שמתגבר עליו הבעל דבר ביותר הוא צריך להתגבר ולרחם על עצמו לבל יאבד אוצרות וסגולות יקרות וחמודות כאלה התלויים בנפשו, אשר עין לא ראתה, ויתגבר בכל עוז להציל את נפשו מיני שחת, להצילה מן העושק והתמורה ח”ו והעיקר ע”י ריבוי תפילה ובקשה.
וזה בחינת “ויגבה ליבי בדרכי השם”, שצריכין להגביה ליבו ודעתו בדרכי השם ולומר בנפשו שאין נאה לי לעשו”ת מעשים כאלה, מעשה בהמה, כי נפשי גבוהה מאוד, נפש ישראל, שכולם בני מלכים. וראוי לי להתנהג בנימוס המלכות דקדושה, כמו שראוי לנפשו”ת ישראל שנקראים “בנים אתם להשם אלוקיכם”. כי באמת רוב בני האדם טועים בעצמם וסוברים שנפשם אינה קדושה משרשה וסוברים שהצדיקים הגדולים נהיו צדיקים בגלל שנולדו עם נפש גבוהה ועל כן אי אפשר להתדמות אל זה הצדיק כי היה נשמה קדושה מנעוריו, אך באמת אמר רבינו ז”ל שאינו כן וזה עיקר חסרון העולם שחושבים כך ומחמת זה אינם מתעוררים ומתגברים להשוות עצמם לצדיקים.
כי עיקר צדקת הצדיק הכשר הוא רק ע”י התגברותו והתחזקות, ויגיעתו וטרחו בעבודת השם, שיגע וטרח כל כך ימים ושנים הרבה ולא הניח עצמו ליפול בשום אופן שבעולם והרבה בתפילה ותחנונים עד שזכה למה שזכה כל אחד כפי ערכו, אשרי להם. ובאמת זה העניין שבני אדם טועים בעצמם וסוברים שנפשם אינה יקרה וקדושה ומחמת זה אינם מתגברים לעשו”ת כמעשה הצדיקים, כל זה נמשך מבחינת היכלי התמורות שממירים טוב ורע ומחליפים את בן המלך בבן השפחה ומכניסים בליבם חלישו”ת וקטנות. אך באמת צריך האדם לידע ולהאמין שנפש כל אחד מישראל גבוהה ויקרה מאוד מאוד וכולם הם בני מלכים ויכולים לזכות למדרגות גבוהות וקדושו”ת מאוד כמו כל הצדיקים והכשרים”.
נמצא על פי דברי רבי נתן ורבינו הקדוש, שהאדם צריך למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום בין כשהוא נמצא בעלייה או במדרגה גבוהה או להיפך, כאשר הוא בירידה או במקומות הנמוכים. כי עיקר שורש הטעות שהאנשים נופלים בה, זה בא מגאווה, כאשר האדם נמצא במדרגה גבוהה והגיע כבר לאיזו השגה בגדלותו יתברך וחושב שאין כבר מה לחדש לו, ע”י זה הוא ממעט בכבוד המקום ואינו זוכה לכבוד אלוקים הסתר דבר, כלומר שאינו זוכה עוד להשיג ולהכיר דברים חדשים שנסתרים ממנו.
