אומר הנביא: “ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע, עמי לא התבונן”. חוסר הידיעה בהשם יתברך נובעת- מ”עמי לא התבונן”.
ידוע שאחד מתחבולות היצר הרע, אם לא הגדולה שבהן, כותב הרמח”ל ב’מסילת ישרים’, זה להכביד את העבודה על העם ולהגדיל את טרדות ותענוגות החיים, כדי שלא יישאר להם זמן להתבונן. ועל זה כותב הרמח”ל- “לכן כדור הארץ נקרא ארץ כי כולם רצים בו”. כדי להתרומם מעל הכדור, צריך בראש ובראשונה להפסיק לרוץ – לעצור!
ברגע שהאדם עוצר ומתחיל להתבונן, הוא מתחיל להיבנות בניין אמיתי, בעל יסודות מוצקים. כמו שבמציאות החומרית, כדי שייוולד דבר, צריך קודם לכן שיהיה זיווג ואחר כך עיבור ולבסוף לידה, כך גם במציאות הרוחנית, כאשר אנו רוצים להוליד בעצמנו את ה’כנפיים’, שהן האהבה והיראה, אנו צריכים קודם לכן להוליד את הדעת. הדעת נולדת מהזיווג של חכמה ובינה, הנקראים בספרי המקובלים אבא ואימא, כאשר תהליך ההתבוננות הוא למעשה העיבור, שבו נבנה הוולד, עד שנולדת הדעת, שמתפשטת אל הלב, ובלב מתגלים – האהבה והיראה.
כאשר נולדים בנו האהבה והיראה, נוצר בנו הקשר אל הבורא יתברך, כי הדעת היא התקשרות לדבר, כמו שנאמר- “והאדם ידע את חוה”. כאשר לבו של האדם בוער מאהבה ויראה להשם יתברך, ממילא הוא מתקשר ונדבק בהויה ובכל הטוב, אך כאשר לבו של האדם מלא באהבת העולם הזה ודבוק בחומריות, הרי התולדות המתקבלות ידועות לכל.
ועל זה כתב האדמו”ר הזקן, גאון עולם, רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב”ד, בספרו ‘התניא’, שהוא ספר יסוד בתורת החסידות. וכך הוא כותב שם: “כי הנה השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר, נקרא בשם חכמה- כ”ח מ”ה. וכשמוציא כוחו אל הפועל, שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעומקו, מתוך איזה דבר חכמה, המושכל בשכלו, נקרא בינה והן הם אב ואם המולידות אהבת השם ויראתו ופחדו. כי השכל שבנפש המשכלת, כשמתבונן ומעמיק מאוד בגדולת השם, איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב, נולדה ונתעוררה מידת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו, לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך, שאין לה סוף ותכלית ופחד השם בלבו, ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש, בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין-סוף ב”ה והיא כלות הנפש, כדכתיב, נכספה וגם כלתה נפשי וגו’ וכתיב צמאה נפשי לאלוקים וגו’ וכתיב צמאה לך נפשי וכו'”.
ועוד הוא מוסיף שם ומסיים: “והדעת היא מלשון- “והאדם ידע את חוה”, והוא לשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין-סוף ב”ה ואינו מסיח דעתו. כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת א”ס ב”ה, הנה, אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתיים, כי אם דמיונות שווא. ועל כן הדעת היא קיום המצוות וחיותן והיא כוללת חסד וגבורה, פירוש- אהבה וענפיה ויראה וענפיה”.
רואים אנו מכאן את גודל חשיבותה ורוממותה של עבודת ההתבוננות, שבלעדיה יכול האדם לחיות בדמיונות, ורק איתה יוכל להתקשר בקשר אמיץ עם הבורא יתברך, לפתח את ה’כנפיים’ שהן אהבה ויראה, להתנתק מכבלי העולם הזה ולעלות מעלה במסילה- העולה בית אל.
