לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא
שיעורי עיון קצרים על דפי הש”ס מאת הרה”ג רבי ישראל כהן שליט”א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה ‘עוד יוסף’ ו’זאת ליעקב’.
לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com
להורדת השיעור:
וידאו http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=249405
שמע http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=249452
סוטה דף ה
להלן דף הגמרא, מפוסק:
עמוד א
אפילו עושה צדקה בסתר, דכתיב (משלי כא יד) ‘מתן בסתר יכפה אף’ וגו’ – לא ינקה מדינה של גיהנם. אזהרה לגסי הרוח מנין? אמר רבא, אמר זעירי, (ירמיה יג טו) ‘שמעו והאזינו אל תגבהו’. רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא, (דברים ח יד) ‘ורם לבבך ושכחת’, וכתיב (דברים ח יא) ‘השמר לך פן תשכח את ה’ אלהיך’, וכדרבי אבין אמר רבי אילעא, דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא, כל מקום שנאמר ‘השמר’ ‘פן’ ו’אל’ אינו אלא בלא תעשה. דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דרב אסי וזמנין אמר לה משמיה דרב אמי, כל אדם שיש בו גסות הרוח – לסוף מתמעט, שנאמר (איוב כד כד) ‘רומו מעט’; ושמא תאמר ישנו בעולם? ת”ל ‘ואיננו’, ואם חוזר בו – נאסף בזמנו כאברהם אבינו, שנאמר (איוב כד כד) ‘והומכו ככל יקפצון’ – כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו (בראשית כד א) ‘בכל’ (בראשית כז לג) ‘מכל’ (בראשית לג יא) ‘כל’, ואם לאו (איוב כד כד) ‘וכראש שבולת ימלו’. מאי ‘וכראש שבולת’? רב הונא ורב חסדא, חד אמר כי סאסא דשיבלתא, וחד אמר כשיבולת עצמה. בשלמא למאן דאמר כי סאסא דשיבלתא, היינו דכתיב ‘וכראש שבולת’, אלא למאן דאמר כי שובלתא עצמה, מאי ‘וכראש שבולת’? אמר רב אסי, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, משל לאדם שנכנס לתוך שדהו, גבוהה גבוהה הוא מלקט: (ישעיה נז טו) ‘ואת דכא ושפל רוח’ – רב הונא ורב חסדא, חד אמר אתי דכא, וחד אמר אני את דכא. ומסתברא כמ”ד אני את דכא, שהרי הקב”ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, ולא גבה הר סיני למעלה. א”ר יוסף, לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב”ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני(, והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה). א”ר אלעזר, כל אדם שיש בו גסות הרוח – ראוי לגדעו כאשירה; כתיב הכא (ישעיה י לג) ‘ורמי הקומה גדועים’, וכתיב התם (דברים ז ה) ‘ואשיריהם תגדעון’. וא”ר אלעזר, כל אדם שיש בו גסות הרוח – אין עפרו ננער, שנא’ (ישעיה כו יט) ‘הקיצו ורננו שכני עפר’, ‘שכבי בעפר’ לא נאמר אלא ‘שכני עפר’ – מי שנעשה שכן לעפר בחייו. ואמר ר’ אלעזר, כל אדם שיש בו גסות הרוח – שכינה מיללת עליו, שנאמר (תהילים קלח ו) ‘וגבוה ממרחק יידע’. דרש רב עוירא ואיתימא רבי אלעזר, בא וראה שלא כמדת הקב”ה מדת בשר ודם – מדת בשר ודם גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקב”ה אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנא’ (תהילים קלח ו) ‘כי רם ה’ ושפל יראה’. אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא, כל אדם שיש בו גסות הרוח – אמר הקב”ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא’ (תהילים קא ה) ‘מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל’, אל תקרי ‘אותו’ אלא ‘אתו לא אוכל’. איכא דמתני לה אמספרי לשון הרע, שנא’ ‘מלשני בסתר רעהו אותו אצמית’. א”ר אלכסנדרי, כל אדם שיש בו גסות הרוח – אפילו רוח קימעא עוכרתו, שנאמר (ישעיה נז כ) ‘והרשעים כים נגרש’; ומה ים שיש בו כמה רביעיות – רוח קימעא עוכרתו, אדם שאין בו אלא רביעית אחת – עאכ”ו! א”ר חייא בר אשי, אמר רב, ת”ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית. א”ר הונא בריה דרב יהושע, ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא. אמר רבא, בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה. א”ר נחמן בר יצחק, לא מינה ולא מקצתה; מי זוטר דכתיב ביה (משלי טז ה) ‘תועבת ה’ כל גבה לב’? אמר חזקיה, אין תפלתו של אדם נשמעת אא”כ משים לבו כבשר, שנא’ (ישעיה סו כג) ‘והיה מדי חדש בחדשו [וגו’] יבא כל בשר להשתחוות’ וגו’. א”ר זירא, בשר כתיב ביה (ויקרא יג יח) ‘ונרפא’, אדם לא כתיב ביה ‘ונרפא’. א”ר יוחנן, אד”ם – א”פר ד”ם מ”רה, בש”ר – ב”ושה ס”רוחה ר”מה. איכא דאמרי, שאול דכתיב בשין. א”ר אשי, כל אדם שיש בו גסות הרוח – לסוף נפחת, שנאמר
עמוד ב
(ויקרא יד נו) ‘ולשאת ולספחת’, ואין שאת אלא לשון גבוה, שנא’ (ישעיה ב יד) ‘ועל [כל] ההרים הרמים ועל [כל] הגבעות הנשאות’, ואין ספחת אלא טפילה, שנאמר (שמואל א ב לו) ‘ספחני נא אל אחת הכהונות לאכל פת לחם’. א”ר יהושע בן לוי, בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב”ה, שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה – מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, שנאמר (תהילים נא יט) ‘זבחי אלהים רוח נשברה’, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת, שנאמר (תהילים נא יט) ‘לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה’. ואמר ריב”ל, כל השם אורחותיו בעולם הזה – זוכה ורואה בישועתו של הקב”ה, שנאמר (תהילים נ כג) ‘ושם דרך אראנו בישע אלהים’, אל תקרי ‘ושם’, אלא ‘ושם דרך’: [כיצד מקנא לה כו’]: הא גופא קשיא, אמרת ‘אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני זה’, אלמא דבור סתירה הוא, והדר תני ‘דיברה עמו עדיין מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה’, אלמא דבור לא כלום הוא! אמר אביי, הכי קאמר, אל תדברי ודברה אל תדברי ונסתרה (- ולא כלום), אל תסתרי ודברה עמו – עדיין מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה, נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה – אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה: ואם מת חולצת: אמאי? תתייבם נמי יבומי! אמר רב יוסף, אמר קרא (דברים כד ב) ‘ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר’ , ‘לאיש אחר’ – ולא ליבם. א”ל אביי, אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי? א”ל, אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט? השתא נמי תיבעי חליצה. ואית דאמרי, אמר רב יוסף, רחמנא אמר ‘ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר’, דלא ליסתריה לביתיה, ואת אמרת תתייבם נמי יבומי? אמר ליה אביי, אלא מעתה לאחר לא תינשא דלא תיסתריה לביתיה? אמר ליה,
© כל הזכויות שמורות לאור הגנוז ברסלב - נבנה על ידי אמויה סטודיו בניית וקידום אתרים | אחסון אתרים
