לְמִיסְבַּר – שיעורי עמקות ולומדות בגמרא
שיעורי עיון קצרים על דפי הש”ס מאת הרה”ג רבי ישראל כהן שליט”א, משיעורים שנאמרו במקומות התורה ‘עוד יוסף’ ו’זאת ליעקב’.
לשאלות, לשיעורים ולבירורים: lemisbar@gmail.com
להורדת השיעור:
וידאו http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=244551
שמע http://daf-yomi.com/MediaPage.aspx?id=244615
נזיר דף כח
להלן דף הגמרא, מפוסק:
עמוד א
בזמן שהן סתומין ולא בזמן שהן מפורשין? ת”ל (ויקרא ד כג) ‘קרבנו’ – בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו; יכול לא יצא במעות שהפריש אפי’ מן הקלה על הקלה מן החמורה על החמורה, אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו מן הקלה על החמורה מן החמורה על הקלה? ת”ל (ויקרא ד כג) ‘קרבנו על חטאתו’ – עד שיהא קרבנו לשום חטאו; יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, אפי’ מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה – שכן אם הפריש בהמה על החלב והביא על הדם או על הדם והביא על החלב שהרי לא מעל ולא כיפר, אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה מן החמורה לקלה ומן הקלה לחמורה – שכן אם הפריש לעצמו מעות מן החלב והביא על הדם על הדם והביא על החלב שהרי מעל וכיפר? ת”ל ‘על חטאתו’ – עד שיהא קרבנו לשם חטאו’, קתני מיהת בהמה, מאי לאו אפי’ בעלת מום? לא, תמימה. אבל בעלת מום מאי? כסתומה דמיא? מאי איריא דקתני ‘מעות שהפריש אביו’? ליתני ‘בעלת מום’! הכי נמי, דלמאי חזיא? לדמי, דמי היינו מעות: מתני’. נזרק עליה אחד מן הדמים – אינו יכול להפר. ר”ע אומר, אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות – אינו יכול להפר. בד”א? בתגלחת הטהרה, אבל בתגלחת הטומאה – יפר, שהוא יכול לומר ‘אי אפשי באשה מנוולת’. רבי (מאיר) אומר, אף בתגלחת הטהרה יפר, שהוא יכול לומר ‘אי אפשי באשה מגלחת’: גמ’. מתני’ דלא כר’ אליעזר, דאי ר”א – האמר תגלחת מעכבת, וכיון דלא גילחה אסירה בחמרא, וכיון דאית לה ניוול מצי מיפר. (ובהא פליגי,)
עמוד ב
תנא דידן סבר – כיון דאיזדריק עלה דם לאלתר שריא בחמרא והא לית לה ניוול, ור”ע סבר – אפי’ אישתחיטת בהמה אינו יכול להפר משום הפסד קדשים. מתקיף לה רבי זירא, ואמאי לזרוק דמן שלא לשמן ויתיר בשר באכילה? מי לא תניא ‘כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן לפני זמנן או לאחר זמנן – הדם יזרק והבשר יאכל, ואם היתה שבת לא יזרק, ואם זרק – הורצה להקטיר אימורין לערב’? אמרי, אי דשחט עולה או שלמים – ה”נ, אלא הכא במאי עסקינן כגון ששחט חטאת ברישא, כדתנן ‘אם גילח על אחת משלשתן יצא’: בד”א בתגלחת טהרה אבל בתגלחת טומאה יפר (מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מנוולת), ור”מ אומר אפי’ בתגלחת טהרה יפר מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מגלחת: ות”ק אמר לך, אפשר בפאה נכרית. ור”מ? סבר בפאה נכרית איידי דזוהמא לא ניחא ליה: מתני’. האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר. כיצד? גילח או שגילחוהו קרוביו, מיחה או שמיחו קרוביו – היתה לו בהמה מופרשת, החטאת תמות, והעולה תקרב עולה, ושלמים יקרבו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם. היו לו מעות סתומין, יפלו לנדבה. מעות מפורשים – דמי חטאת ילכו לים המלח לא נהנין ולא מועלין, דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן, דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם: גמ’. איש – אין, אבל אשה – לא. מאי טעמא? ר’ יוחנן אמר, הלכה היא בנזיר. ורבי יוסי ברבי חנינא
© כל הזכויות שמורות לאור הגנוז ברסלב - נבנה על ידי אמויה סטודיו בניית וקידום אתרים | אחסון אתרים
