ראה ברמב”ם פרק ה’ הלכות ו’-ז’ מהלכות מחובל ומזיק שפוסק כי החובל בחברו תשלומי נזקו קנס הוא – ולא ממון ולפיכך, המודה בחבלה פטור מדין “מודה בקנס פטור”.
בהתאם לכך פסק הרמב”ם בפרק ה’ הלכה ח’ מהלכות סנהדרין כי אין דנים דיני אדם המזיק את חברו בבבל מכיוון שאין דנין דיני קנסות בבבל.
בביאור הלכה זו של הרמב”ם ראה “ברכת שמואל” (למסכת ב”ק ס’ כ”ח) ו”אבן האזל” (פ”ה מחובל ומזיק הל’ ו’) דהביאו משמו של הגר”ח סולובייצ’יק, כי “אין דמים לבן חורין”.
כלומר, אין יכולת אמיתית לאמוד ולעשות הערכת שווי לאברים כגון ידיים ורגליים של אדם בן חורין, ואין איבריו כממון.
אשר על כן, בהכרח שחיוב התורה על המזיק את חבירו, לתשלום דמי חבלה – “כעבד הנמכר בשוק”, חידוש הוא והוי כקנס, לכל דבר ועניין.
והנה, בהיפוך גמור לאמור לעיל, לגבי שור החובל באדם פסק הרמב”ם כי בעליו חייב לשלם דמי נזקו מדין נזקי ממון, ולא מדין קנס.
לעניין זה ראה רמב”ם פרק ה’ הלכה ג’ מהלכות נזקי ממון שפסק כי בהמה המזיקה אדם “הרי זה כמי שהזיקה ממונו שאינו חייב אלא נזק בלבד”.
ובהתאם פסק הרמב”ם (סנהדרין שם, פרק ה’ הלכה י”א), לגבי שור המזיק אדם דהסיבה דאין דנים בבבל היא מהטעם שאינו מצוי, ולא משום דהוי קנס ואין דנים קנסות בבבל – וכפי שכתב לגבי כותב חובל בחבירו.
ויקשה לשיטת הרמב”ם, לפי ביאור הגר”ח סולובייצ’יק, מאי שנא:
בין: אדם החובל בחברו דלגבי אמרינן בפשטות כי תשלומי נזקו קנס הוא ולא ממון וזאת מהטעם ש”אין דמים לבן חורין”.
לבין: שור שחבל באדם דלגבי אמרינן כי תשלומי חבלתו ממון הוא ולא קנס, ולא אמרינן הסברא “שאין דמים לבן חורין”.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
