א. שלחן עצי שטים, קמץ או פתח. ב. “זכור לי אתה” למה אתה?. ג. הבל פיהם של תשב”ר, ללמד אותם הביטוי הנכון.
“וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים” (כה, כג), החי”ת בקמץ. תמיד שאלתי: למה בקמץ, הרי “וְעָשׂוּ אֲרוֹן” (שם, י) – האל”ף בשוא פתח, כי היא סמוכה – ארון של עצי שיטים. “וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת” (שם, לא) – התי”ו מורה על הסמיכות. אם כן, למה שלחן בקמץ? לכאורה צריך להיות בפתח, כי זו סמיכות.
אז שמעתי תירוץ בשם דוקטור ניסן נצר (לפני שנה או שנתיים), שאמר: לא, הכוונה כך: “וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן”, (וממה יעשו אותו?) “עֲצֵי שִׁטִּים”. את התירוץ הזה אני יודע, אבל למה זה שונה מכולם? הרי לפניו ולאחריו בארון ובמנורה, זה גם כן בסמיכות.
ומה שאפשר לומר הוא, שהקמץ כאן זה במקום פתח. ומצאנו דוגמא כזאת: “וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי ה’ נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם” (יד, כה). “נלחם” – בקמץ, משמע עכשיו נלחם. התרגום לא אומר ככה, אלא “ארי דא היא גבורתא דה’ דעבד להון קרבין במצרים” – זהו ה’ הנלחם בשבילם, נלחם להם במצרים. אז אפילו שכתוב בקמץ, פירושה כמו פתח.
עוד חידוש יפה (שחבל שחידשתי אותו בילדותי ואף פעם לא הזדמן לי): “חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר, כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה” (תהלים כה, ז), מה זה “זכור לי אתה”? מה זכור לי אתה, צריך לומר “כחסדך זכור לי”. אלא “אתה” פירושו: כשהייתי תינוק קטן. אז הייתי לומד אותיות: א’ ב’ ג’ ד’ עד ת’, ועוד ה’ אותיות מנצפ”ך. וזה “אתה” – אל”ף תי”ו (מא’ ועד ת’), ועוד ה’ אותיות סופיות. אז תזכור לי את זה. הבל פיהם של תינוקות של בית רבן חשוב מאד.
לכן כל מי שיכול ללמד את בניו ביטוי נכון – שלנו – לא ביטוי משובש שילמד אותם. התימנים אומרים שהביטוי שלהם הכי נכון. ואני לא יודע למה? יש להם ספר “גן השׂכלים” – גן של שׂכל, ומנקדים אותו “גן השִׂיכלים”. למה שִׂיכלים? שֵׂכֶל – שְׂכָלִים, סֵפֶר – סְפָרִים, נֵזֶר – נְזָרִים, כולם ככה. רבים של שכל – זה שכלים. אבל הם לא יודעים את זה. כל פעם מתעקשים: “הפסח אִינוּ נאכל” (זבחים פ”ה מ”ח) – למה “אִינוּ”? צריך לומר האל”ף צירי והוא”ו חולם. איך אפשר לומר “אִינוּ”? כמו “יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד” (אסתר ג, ח) בחולם, גם כן “אינו”. אֵין – אֵינוֹ.
תמיד הדקדוק האמיתי, זה מה שמקובל אצל אבותינו הספרדים. לפעמים יש איזה דבר שהאשכנזים או התימנים אמרו דבר נכון, אבל בדרך כלל, שלנו זה הנכון. ולכן “כחסדך זכור לי אתה” – תזכור לי את האותיות שלמדתי בילדותי.
