איתא במסכת ב”ק דף מ”א ע”א לגבי שור האיצטדין (“שור זירה” – המאומן ומלומד לנגוח בני אדם), שהרג אדם, פטור ממיתה, שנאמר “כי יגח, ולא שיגיחוהו אחרים”.
וראה שם בסוגיה דלדעת רב, שור זה כשר למזבח משום דהוי כנוגח לאונסו.
לעניין זה, ששור האיצטדין פטור ממיתה וכשר למזבח ראה: רמב”ם, הלכות נזקי ממון פרק ו’ הלכה ה’; רמב”ם, הלכות איסורי מזבח, פרק ד’ הלכה ג’.
והנה, ראה במסכת סנהדרין דף פ’ ע”א, לעניין פרה מעוברת שנגחה אדם ומת, דאמר רבא שגם הפרה וגם וולדה דינם בסקילה ופסולים למזבח דנאמר “היא וולדה נגחו”.
וראה בתוספות במקום, ותוספות במסכת בב”ק דף מ”ז ע”א ד”ה מאי טעמא דנוקטים כי דברי רבא הם גם למ”ד “עובר לאו ירך אמו”.
דהיינו, אף על פי שמחשיבים את העובר כישות עצמאית, העומדת בפני עצמה, חייב בסקילה.
הטעם לכך הוא, היות ובפועל בעודו ברחם אמו השתתף בנגיחה זו (כתוספת “מסה”).
ולפיכך, אף לאחר שיוולד דינו כשור שנגח והמית אדם למרות דהוי כנגח לאונסו.
לעניין זה ראה ברמב”ם, הלכות נזקי ממון פרק י”א הלכה י”א דפסק כי גם הפרה וגם הוולד חייבים במיתה.
וראה עוד ברמב”ם בהלכות איסורי מזבח פרק ג הלכה יב ו- יג דגם הפרה וגם וולדה נאסרים למזבח.
וקשה, מאי שנא:
בין: שור האיצטדין שנגח והמית אדם דפטור ממיתה וכשר למזבח מהטעם דהוי כנוגח לאונסו ו”כהגיחוהו אחרים”.
לבין: פרה מעוברת שהרגה אדם דוולדה חייב מיתה ונאסר למזבח, אפילו אי אמרינן “עובר לאו ירך אמו”, היות ומחשבינן כשותף לנגיחה ולא רואים אותו כמי שנגח לאונסו ו”כהגיחוהו אחרים”.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
