ראה ב”יד רמ”ה” למסכת סנהדרין דף ע”ז ע”ב דנוקט כי אדם הלוקח אבן לראש הגג, ופותח את ידו, להפלת האבן על אדם והרגו, חייב מיתה כרוצח גמור.
לטעמו, מחשיבים את מעשה פתיחת היד, שאיפשרה לאבן ליפול מטה – ע”י כוח המשיכה, ככוחו וכגופו ממש.
הוא מביא סימוכין לדבריו מדין “בידקא דמיא”. אדם הפותח את סכר המים ומאפשר לפרץ המים לפרוץ החוצה. אם כתוצאה מכך מת אדם בכוח ראשון, הרי זה חייב מיתה דהוי כחיציו וככוחו ממש.
בעל “תבואות שור” (סימן ג’ ס”ק ב’) חולק על דעה זו של היד רמה ופוסק כי הפותח ידו להפלת אבן מראש הגג והרגה פטור ממיתה, היות ומעשה של פתיחת היד הנו גרמא.
לטעמו של ה”תבואות שור” דין של “בידקא דמיא” שונה מדין הפותח יד לאבן, היות ופתיחת הסכר כמוה כמעשה גמור וכמעשה בידיים.
ולעומת זאת הפותח יד לאבן, פתיחה והרפיית אחיזת היד איננה נחשבת כמעשה בידיים כי אם כהעדר מעשה והפסקת אחיזה בלבד.
והנה, איתא במסכת ב”ק, דף כ”ו ע”ב, דהזורק תינוק מראש הגג חייב מיתה כרוצח גמור. מפשטות הסוגיה עולה כי מדובר במקרה בו פתח את ידו והפיל התינוק.
ובדומה לכך איתא בכמה סוגיות בש”ס (מסכת ב”ק דף כ”ב ע”א, מסכת סנהדרין דף ע”ז ע”ב) דאדם היורה חץ והמית אדם פשיטא דהוי רוצח וחייב מיתה, שהרי ממשילים שם מעשי המתה שונים ל”גירי דיליה”.
זאת למרות שברי כי לא מתיחת החץ בקשת הוא מעשה ההמתה, אלא שחרור והרפיית אחיזת היד מהחץ המותח את הקשת הוא הגורם ליריית החץ – בדיוק כמו נטילת אבן בידו ועזיבתה באמצעות פתיחת והרפיית ידו.
ויקשה, לדעת התבואות שור, מאי שנא:
בין: המרים אבן ופתח ידו להפלתה, דלא חשבינן כמעשה בידיים וככוחו, אלא כגרמא והעדר עשייה, ופטור ממיתה.
לבין: העוזב אחיזת ידו בתינוק בראש הגג, דחשבינן כמעשה בידיים וככוחו וחייב מיתה – ולא כגרמא.
ובין: שחרור אחיזת אצבעותיו מחץ מתוח, דחשבינן כמעשה בידיים וככוחו וחייב מיתה – ולא כגרמא.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
