“וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם… וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים”.
ראה ברמב”ם הלכות בית הבחירה פרק א’ הלכה א’, שפסק כי מצוות עשיית המקדש וכליו אינה מצווה לשעתה בלבד אלא זוהי מצווה לדורות.
“מצות עשה לעשות בית לה’ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה, שנאמר ועשו לי מקדש…”
אך יחד עם זאת, בפירוט כלי המקדש שיש לעשות מציין הרמב”ם, בין היתר, את הכלים הבאים: מזבח, מנורה, שולחן כיור ואח’ וכו’ ומשמיט משום מה את עשיית הארון.
“ועושין במקדש כלים מזבח לעולה ולשאר הקרבנות וכבש שעולים בו למזבח ומקומו לפני האולם משוך לדרום וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה ומקומו בין האולם ולמזבח משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן ושלשתן בתוך הקדש לפני קדש הקדשים.”
ותדע, דבאמת בבית המקדש השני לא בנו ארון לפי שלוחות הברית לא נודע מקומם ולא היה עניין בבניית הארון.
אך, ברי כי אין בזאת כדי להסביר וליתן טעם להשמטת הארון מרשימת כלי המקדש שמונה הרמב”ם.
שהרי מתבקש אפוא שמצוות עשיית המקדש לדורות תכלול בתוכו אף עשיית ארון לאותם דורות שכן היו בהם לוחות הברית קיימים (ויתכן גם שיארע קלקול בארון וצריך יהיה לתקנו, והתורה כידוע לא תסמוך על הנס).
וקשה, לשיטת הרמב”ם, מאי שנא:
בין: יתר כלי המשכן, כדוגמת המנורה, השולחן וכיוצ”ב שמצוותם עשייתם נקבעה לדורות.
לבין: ארון העדות שלא נמנה על רשימת הכלים שמצוות עשייתם נקבעה לדורות.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
