“וַיִּחַר אַף ה’ בְּמשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא…”
קיימא לן כי כל היכא דבעינן עדים לברורי מילתא, כ”הוצאת ממון” וב”דבר שבערווה” , הוכחה וברירות “חזקים” כ”אנן סהדי” חשבינן כ”עדות” לכל דבר ועניין.
כך למשל איתא במסכת קידושין, דף מ”ט ע”ב (עכ”פ לשיטת תוס’ שם) כי אדם שמכר את נכסיו היות והיה בדעתו לעלות לא”י, ובסופו של יום לא עלתה בידו לעלות לארץ ישראל, המכר בטל דאמרינן “אנן סהדי” שלא מכר אלא על דעת כן.
וכך גם מצינו בפוסקים (ראה למשל בתשובות רע”א תשובה קל”ד) דביארו ד”חזקה אין אדם פורע תוך זמנו” דמוציאים ממון על פיה (ב”ב ה’ ע”א), מכוח “אנן סהדי” היא.
וכנ”ל איתא בגמרא במסכת גיטין דף פ”א ע”ב (לפירוש רש”י) בסוגיית “הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה” משום דהוי כ”אנן סהדי” שבא עליה לשם קידושין.
והנה, ראה במסכת ב”ב דף קנ”ט ע”א, דמשה ואהרן שהעידו עדותן בטלה, מגזה”כ שאחים פסולים לעדות. וראה שכן נפסק בשו”ע חו”מ ס’ ל”ג סע’ י’.
והנה אף על פי, שהתורה פסלתם ל”עדות” כדין קרובים, הן פשיטא שדבר שקר לא ייצא מפיהם לעולם!
דברי לכולי עלמא כי משה ואהרן ישרים, אמינים וצדיקים מאין כמותם, ומשכך דבריהם צריכים להיחשב לפחות כהוכחת “אנן סהדי” שכך היה וארע, כשאר הוכחות “אנן סהדי” דעלמא (למרות פסלותם מדין “עדים”). ולא היא! בית דין אינו מקבל הוכחה זאת משום מה, בשונה משאר הוכחות “אנן סהדי” דעלמא!
וקשה, מאי שנא:
בין: כל אותם מקרים כדוגמת המוכר נכסיו כדי להעלות לארץ ישראל ולא עלה דרשאי לבטל המקח, הוצאת ממון מכח “אנן סהדי” וכיוצ”ב דלגביהם אמרינן דראייה מכוח “אנן סהדי” כמוה כ – “עדות” ולפיכך, ניתן מכוחה לבטל המקח, להוציא ממון וכיוצ”ב.
לבין: עדות משה ואהרן שלמרות פסלותם כ”עדים”, הרי אמינותם וישרותם אינה ניתנת לערעור ופקפוק, וברי דיש כאן “אנן סהדי” כי הם דוברים אמת וכך באמת ארע, ואעפ”כ פסקינן כי דבריהם בבית דין אינם ברי תוקף כלל. (קושיית קובץ שיעורים ב”ב ס’ תק”פ).
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
