פרשת יתרו – תשפ”א
“וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם”
איתא במסכת סנהדרין דף צ”ד ע”א “דרש רב ויחד יתרו מלמד שהעביר חרב חדה על בשרו”
וראה ברש”י במקום שמפרש שמל את עצמו במו ידיו.
והנה, ראה במסכת ע”ז דף כ”ז ע”א דרב פסק כרבי יהודה, שנוכרי שמל מילתו פסולה.
וילפינן זאת מדכתיב “ואתה את בריתי תשמור” מי שבר מילה כשר למול ומי שאינו בר מילה פסול מלמול.
ואין לומר “דמילתו וגירותו באים כאחד” ולכן יהני, שהרי כתבו התוס’ יבמות מ”ז ע”ב ד”ה מטבילין, שסדר הגיור מעכב הוא דהיינו קודם יעשה מילה ורק לאחריה טבילה. (לעניין זה ראה שו”ע יור”ד ס’ רס”ח סע’ א’ דחייב להקדים מילה לטבילה, וברמ”א שם ב’ דעות האם בדיעבד מעכב).
וכייון שכך, נמצא כי עם המילה עדיין אינו “ישראל” עד לאחר שיטבול (וטבילה נעשית רק לאחר שתחייה המכה).
לדינא נחלקו הפסוקים האם גר יכול למול עצמו.
לשיטת הגהות יד שאול יו”ד סימן רס”ד וצפנת פענח מילה פרק ג’ הלכה ז” ואח’ גר יכול למול עצמו.
ולעומת זאת, יש שפסקו שמילתו פסולה מכיוון דחשבינן ליה כמילת נוכרי (מנחת חינוך מצווה ב’ אות י”ד ועוד).
וקשה, מאי שנא:
בין: הדין שנוכרי פסול מלמול אחרים שנאמר “ואתה את בריתי תשמור”.
לבין: גוי הבא להתגייר שיכול למול עצמו (להני הפוסקים כן)
לבין: גיורו של יתרו, שמל עצמו, דלכו”ע מילתו הייתה מילה כשרה.
לע”נ מרת חיה גולובנציץ ע”ה
