פרשת יתרו – תשפ”א
לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר
ראה רמב”ם הלכות סנהדרין פרק כ’ הלכה א’ דפוסק כי “אנן סהדי” ו”אמדנא אלימתא” לא מהני לדיני נפשות.
וזה לשון הרמב”ם שם בהלכות סנהדרין: “אין בית דין עונשין באומד הדעת אלא על פי עדים בראיה ברורה, אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו, והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו, ומצאוהו הרוג ומפרפר, והסייף מנטף דם ביד ההורג, הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו, אין בית דין הורגין בעדות זו. ועל זה וכיוצא בו נאמר ונקי וצדיק אל תהרוג.”
לעניין זה ראה באחרונים, שו”ת אחיעזר ח”א ס’ כ”ה אות ד’ ובספר אבני נזר אבה”ע ס’ ל’ אות ד’ ובספרי אחרונים נוספים דנוקטים, בשיטת הרמב”ם, כי “אומדנא אלימתא” כזו תהני בדיני ממונות ונזיקין דהוי כ”אנן סהדי” גמור.
והנה, ראה ברמב”ם בהלכות איסורי ביאה, פרק א’ הלכה י”ט, בקשר לעדות ניאוף דפוסק כי “אומדנא אלימתא” ו”אנן סהדי” מהני.
וזה לשון הרמב”ם שם בהלכות איסורי ביאה: “אין העדים נזקקין לראות המנאפים שהערו זה בזה והכניס כמכחול בשפופרת, אלא משיראו אותן דבוקין זה עם זה כדרך כל הבועלין, הרי אלו נהרגין בראיה זו, ואין אומרים שמא לא הערה, מפני שחזקת צורה זו שהערה.”
וקשה, לשיטת הרמב”ם, מאי שנא:
בין: רוצח דלגבי לא אמרינן “אומדנא אלימתא” ולפיכך עדים הרואים את הרודף אחר חבירו ונכנס אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג רודף ואפילו ביד הרודף סייף המנטף דם לא יענישוהו במיתה.
לבין: ניאוף דלגבי פסקינן כי עדים המעידים שראו המנאפים, דבוקים זה עם זו כדרך הבועלים, ואפילו שלא ראו שהערו זה בזה כמכחול בשפופרת, הרי אלו נהרגין היות וחזקה צורה זו שהערה.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
