פרשת וארא
“וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ… וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ.”
במסכת פסחים דף נ”ג ע”ב מובא לגבי סיפור חנניה מישאל ועזריה, שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, שהם נשאו “קל וחומר” מהצפרדעים.
“ומה הצפרדעים שאינם מצווין על קידוש השם ובכל זאת באו לתוך תנורי מצרים, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה”.
ובתוס’ שם בד”ה “מה ראו”, הקשו מדוע בכלל נדרשו חנניה מישאל ועזריה ל”קל וחומר” מהצפרדעים.
הרי מעיקר הדין היו מחוייבים למסור נפשם על קדושת השם, ולא להשתחוות לצלם , דע”ז היא אחת משלש עבירות שחייבים למסור נפש עליה.
ותרצו התוספות שם (וכן מופיע בראשונים) שבאמת לא היו חייבים למסור נפשם, וזאת בתרתי.
או, משום דלא היה מדובר בע”ז גמורה, אלא רק באנדרטי לכבוד מלכות ולפיכך, אין כאן חיוב של יהרג ולא יעבור כג’ עבירות.
או שמכיוון שהם נכנסו למצב זה מבחירה, כדי לקדש שמו יתברך, דהרי האפשרות הייתה בידם לברוח, קודם למעשה, וכפי שעשה דניאל נמצא, שלא היו מחוייבים למסור נפשם מעיקרא אלא לברוח.
והנה, ראה ברמב”ם בהלכות יסודי התורה, פרק ה’ הלכה א’, דפוסק כי ישראל מצווין על קדוש השם וכשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו על הישראל לעבור העבירה ולא ליהרג שנאמר “אשר יעשה אותם האדם וחי בהם” ודרשינן “וחי בהם ולא שימות בהם.”
ומוסיף הרמב”ם ופוסק ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו .”
וכן פסק הרמב”ן ב”מלחמות” במסכת סנהדרין דף י”ח ע”א, דהוי כמאבד עצמו לדעת.
וקשה, לדעת הרמב”ם, ודעימיה מאי שנא:
בין: המקרה של של חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם למרות שעל פי דין לא היו חייבים למסור נפשם.
לבין: שאר עבירות שבתורה שלגביהם פסקינן כי חייב לעבור ולא ליהרג ואם נהרג מתחייב בנפשו.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
