פרשת בא – תשפ”א
“וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם”
קיימא לן בש”ס ובפוסקים לרוב, דבספק האם חל שינוי במצב או בדבר כלשהם,בין שינוי מציאותי ובין שינוי דיני, מחילים את הכלל של “העמד דבר על חזקתו” ומניחים כי לא אירע כל שינוי.
כנ”ל אמרינן גם במצב בו ברי כי אירע שינוי אלא שקיים ספק מתי אירע אותו השינוי. גם בזאת נקטינן “העמד דבר על חזקתו” ומניחים כי השינוי אירע לכל המאוחר.
כלל זה של “העמד דבר על חזקתו” ילפינן לה במסכת חולין דף י’ ע”ב מחזקת בית המנוגע.
(לעניין זה ראה לדוגמא ריש נדה דף ב-ג חזקת טמא, חזקת טהור, חזקת שלמות מקווה, חזקת פירות טבל, חזקת יין שלא החמיץ ועוד. סוגיות רבות בש”ס ונידונים בפוסקים לאין מספר, עיקרם בשו”ע יור”ד ובנושאי כליו הלכות שחיטה, בשר בחלב, תערובות, נדה ומקוואות).
והנה, קי”ל לדינא שזמן “בין השמשות” – בין השקיעה לצאת הכוכבים, הוא זמן של ספק יום ספק לילה.
כאשר במהותו ספק זה נובע מחמת שאיננו יודעים לקבוע את תחולתו המדוייק של הלילה, מהשקיעה עד צאת הכוכבים וכדאיתא במסכת שבת דף ל”ד ע”ב.
לעניין זה ראה שו”ע אור”ח סימן רס”א סעיף ב’ ובמשנ”ב ובביאור הלכה שם.
וקשה מאי שנא:
בין: שאר ספיקות דעלמא, שכלל נקוט בידינו להעמיד דבר על חזקה דמעיקרא.
לבין: “בין השמשות” דקאי בספיקו אם יום או לילה הוא, ולא מעמידים על חזקתו דמעיקרא לומר שהוא יום.
לע”נ מרת חיה שרה גולובנציץ ע”ה
